פסק-דין בתיק פשר 1506/00

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מר עוזי סגל (להלן: "המבקש"), לשעבר בעל מניות של חברת משתלות ע.נ.ע לגידול דקלים וציקסים בע"מ (להלן: "החברה"), לבין מפרקה לשעבר של החברה. זאת בעניינה של תביעה אישית שהגיש המבקש כנגד המפרק לשעבר בערכאה אזרחית; במסגרת תביעה זו, אשר טרם קיבלה את אישור בית המשפט של פירוק , עותר המבקש לחייב את המפרק לשעבר בנזקים שלטענתו נגרמו לו, בהיותו ערב אישית לחובות החברה כלפי בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). משעיינתי בתגובות הצדדים, הגעתי למסקנה כי ראוי לערוך דיון, ולאחר שנערך דיון בו, השלימו הצדדים את טענותיהם בעל-פה, ניתנת החלטתי זו.

1. עניין לנו בתביעה, אשר סכומה מתקרב ל-3.4 מיליון ש"ח, והוגשה הן כנגד המפרק לשעבר, והן כנגד בעלי מניות אחרים אשר לטענת המבקש ערבים אף הם לחוב (ואשר אין ספק כי הינם, למצער בשלב זה, אנשים סולבנטים); עם זאת, המחלוקת שבפני נוגעת אך למעמד התביעה כנגד המפרק לשעבר. כנגד האחרון, טוען המבקש כי כאשר שימש כמפרק, גרמה התנהלותו נזקים קשים למבקש. זאת, בעיקר בדרך בה העביר את החזקה בנכסי החברה לרוכש ספרדי, בטרם שילם האחרון את התמורה (שלא ניתנה בסופו של יום), ואף לא דאג להארכת תוקפה של הערבות הבנקאית שהפקיד הרוכש, והניח לה לפקוע. לטענת המבקש, נגרמו לו בשל כך נזקים עצומים; לעומת זאת, טוען המבקש כי לחברה עצמה לא נגרם נזק, משום שהוא עצמו שילם את חובותיה לבנק כערב.

2. במסגרת התנהלות תיק הפירוק, ונוכח הטענות הכבדות שהועלו כנגד המפרק לשעבר, הוחלף המפרק ובמקומו מונה עו"ד קוטלר (להלן: "המפרק החדש"). זמן-מה לאחר מינויו, פתח המפרק החדש בהליכים כנגד המפרק לשעבר, וזאת בגין טענות דומות לטענות שמעלה המבקש, בכל הנוגע להתנהלות מול הרוכש הספרדי ופקיעת תוקפה של הערבות.
   בסופו של יום, הופנו הצדדים להליך גישור, אשר הסתיים בהסכם פשרה, לפיו ישלמו המפרק לשעבר והמבטחת שלו, בלא להודות בדבר, סכום חד-פעמי בסך 90,000 דולר. אלא, שההסכם טרם הוגש וטרם אושר בבית המשפט; זאת, גם ובעיקר נוכח העובדה כי המפרק לשעבר והמבטחת טוענים, כי מתן היתר להמשיך בתביעה אישית (ולו על-ידי המבקש, ולא על-ידי המפרק החדש), הינה בבחינת תרתי-דסתרי להסכם הגישור. טוען המבקש, לעומתם, כי הסכם הגישור הינו כמעט בבחינת "לעג לרש" מבחינת הסכום שייכנס לקופת החברה (מה גם, שהמבקש מנסה לאבחן את נזקה של החברה מהנזק האישי שנגרם לו עצמו), וכמו כן טוען כי לא ניתנה לו זכות טיעון במסגרת ההליך, כך שנמנע ממנו מלהגיש למגשר חומר ראיות רב-משמעות המצוי בידו.

3.                   נוכח עמדות הצדדים, עולה כי מונחת בפני למעשה מחלוקת בעלת שני ראשים נפרדים, הגם שהם נוגעים וקשורים במובהק זה בזה.

א.          האחת; סוגיית המותב המשפטי הנכון לניהול תביעתו של המבקש - האם זכאי היה, כטענתו, לנהל הליך אזרחי בנסיבות המקרה, בלא ליטול רשות מבית המשפט של חדלות פרעון (וזאת נוכח היות תביעתו, לשיטתו תביעה אישית שאינה תביעתה של החברה בפירוק), או שמא, ראוי ונכון היה להגיש בקשה לבית משפט זה, המסתמכת על סעיף 374 לפקודת החברות.

ב.          השניה: לגופו של עניין, האם יש בהסכם הפשרה שהושג במסגרת הגישור, כדי ליצור השתק כנגד המבקש, וזאת מאחר ולכאורה דובר בהליכים שנקט המפרק החדש בגין אותה פרשיה עובדתית, ותוך העלאת טענות דומות מאד לטענות המבקש. לא זאת, אלא אף זאת; הליך הגישור התנהל בפניו של עורך הדין רונן מטרי, אשר איש מהצדדים אינו חולק על בקיאותו ומומחיותו בדינים הרלוונטיים. במסגרת זו, יהא מקום אף לדון בטענת המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון ולהביא ראיות, אשר עשויות היו לשיטתו לשנות את גורלו של ההליך (זאת בעיקר עקב הטענה שעלתה, כאילו חלק מן הטענות כנגד המפרק לשעבר קשות להוכחה).

אדון בעניינים אלו כסדרם.

4.                   לשיטת המבקש, אין הוא מחוייב בקבלת רשותו של בית המשפט של פירוק, וזאת מאחר ואין עסקינן כלל ועיקר בתביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות. את טענתו זו, מעגן המבקש בכך כי בעוד שהסעיף דנן עוסק במצב בו בעל תפקיד מתנהל שלא כדין וגורם נזק לחברה , הרי שבנסיבות המקרה לא נגרם נזק לחברה אלא לו עצמו - גורם חיצוני לחברה, ואף הפיצוי שישולם, אם תצלח התביעה, הינו תשלום אישי ולא לקופת החברה.

מוסיף המבקש וטוען, כי שמפרע את החוב לטובת בנק דיסקונט, הרי נכנס הוא לנעליו - נעלי הנושה המובטח (יוער, כבר בשלב זה, כי מטענות הצדדים עולה, כי מעמדו של הבנק כנושה מובטח היה שנוי במחלוקת), וכי למבקש מעמד נפרד של נושה נזיקי.

5.                   אלא, שבדרכן של טענות אלה ניצבת משוכה, שאינה מן הקלות לדילוג; וזאת בלשון המעטה.

נקודת המוצא, אשר אין ולא תתכן מחלוקת עליה, הינה כי המפרק לשעבר פעל, במהלך ובמסגרת תפקידו (ואין נפקא מינא, אם התביעה נגדו הוגשה לאחר שסיים את תפקידו), בנכסיה וזכויותיה של  ה ח ב ר ה , ובכושרו כאורגן הראשי הממונה על ניהולה , ובידו מופקדות סמכויותיהם של האורגנים הקודמים, ה"רגילים", אשר ניהלו את החברה טרם נקלעה להליכי חדלות פרעון.

אין ספק, כי הפעילות נשוא התביעה והבקשה דנן, הן בכל הנוגע להתנהלות מול הרוכש הספרדי בכלל, והן בכל הנוגע לאי-הארכת הערבות הבנקאית בפרט, באו לעולם כל-כולן במסגרת זו, של האורח בו ניהל (או לחלופין, כשל מלנהל) המפרק לשעבר את החברה בפירוק. בעניין זה, צודק המפרק החדש בטענתו, כי לו היה המפרק הקודם מתנהל באורח מיטבי יותר, הרי שהתוצאה עשויה היתה להיות, כי אל קופת הפירוק היו נכנסים סכומים גדולים יותר, אשר ניתן היה להשתמש בהם לשם פרעון חלק גדול יותר של החובות לנושיה השונים של החברה - וחובו של בנק דיסקונט בכלל זאת.

לשון אחר; עצם המגע (העקיף) ויכולתו של המפרק לשעבר להשפיע על מצבו של המבקש, לא באה אלא דרך אותה "חולייה מתווכת בלעדיה אין", שעניינה החברה בפירוק ואורח ניהולה. אין, ולא תתכן מחלוקת, כי המפרק לשעבר מעולם לא פעל בנכסיו האישיים של המבקש , ולא קיבל כל הרשאה או הנחיה לכך. זאת, כאשר טיב פעולתו השפיע, כאמור, על הסכומים שנכנסו לקופת הפירוק - ואי לכך, בעקיפין, על מצבו של המבקש, אשר ערב אישית לאחד מנושי החברה. דומה, כי לא בכדי, פתח המפרק החדש בהליכים כנגד המפרק לשעבר, אשר התבססו במוצהר על סעיף 374 לפקודת החברות, וזאת בעילות דומות מאד לעילות הנטענות כעת על-ידי המבקש (ואף המבקש לא הצליח להעלות כל טענה ממשית לחלוק על דמיון רב זה בעילות, מעבר לאמירה רפה ולא מוכחת, לפיה החפיפה "אינה מושלמת"). 

6.                   ואכן, לא זאת בלבד, כי סעיף 374 לפקודת החברות מתייחס במפורש ליכולת להגיש תביעה כנגד בעל תפקיד, כדלקמן: