השופטת ע' ארבל:
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' עדיאל, סגן נשיא) אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' סובל) שעסק בסוגיית פיצויים של המבקשים בעקבות תוכנית ההתנתקות.
1. המבקשים עברו להתגורר בחבל עזה בשנת 1999. בתחילה התגוררו במושב בדולח, ובחודש אוקטובר 2001 עברו להתגורר בכפר הקהילתי רפיח ים, בו נותרו עד ליום הפינוי. לאחר הפינוי פנו המבקשים לוועדת הזכאות (להלן: הוועדה או וועדת הזכאות) שהוקמה מכוח חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן: החוק) בתביעה לקבלת פיצויים ומענקים לפי החוק.
2. על החלטת הוועדה הגישו המבקשים ערעור לבית משפט השלום בירושלים, אשר דן בשלוש טענות של המבקשים: האחת בעניין הוותק שנקבע למבקשים כשוכרים בדיור הציבורי; השניה בעניין זכאותו של המבקש 5 למענק אישי בשל ותק; והשלישית בעניין הוצאות הובלה והתארגנות. בקשה זו נסבה רק סביב הטענה הראשונה ולכן נתמקד בה. הוועדה קבעה את הוותק של המבקשים כשוכרים בדיור ציבורי של בית מגורים, כעומד על תקופה של למעלה מ-3 שנים ופחות מ-4 שנים, וזאת לאחר שהציגו חוזה שכירות חתום רק החל מיום 1.5.02 ביישוב רפיח ים. לעומת זאת טענו המבקשים כי הם גרו כשוכרים ציבוריים גם ביישוב בדולח, החל משנת 1999, וכי ההסכמה על שכירות זו נעשתה בעל-פה.
פסק דינו של בית משפט השלום
3. בית משפט השלום פירש את סעיף 38 לחוק כדורש חוזה "שנחתם", ולפיכך לא ניתן להסתפק לצורך הסעיף בהסכמה בעל-פה בין המדינה לבין אחד מהגופים המנויים בחוק, גם אם דיני ההרשאה או השכירות הכלליים מכירים בתוקפו של הסכם הרשאה או שכירות לא כתוב ולא חתום. המבקשים לא הציגו חוזה אלא רק אישורים על תשלום דמי שכירות למזכירות המושב בדולח. בית המשפט הוסיף כי גם אם יניח שאישורים אלו יכולים להחליף חוזה שכירות בין הדייר לבין האגודה השיתופית ההתיישבותית, אין בכוחם להחליף את החלק השני של הדרישה לפיה חוזה השכירות צריך להיות כזה שנחתם מכוח חוזה בין האגודה לבין אחד הגורמים המנויים בחוק. באשר לחלק זה של הדרישה לא הביאו המבקשים כל ראיה, גם כאשר ניתנה להם הזדמנות נוספת לכך. עוד קבע בית המשפט כי מהראיות עולה ספק אם המבקשים בכלל חתמו על חוזה שכירות עם מזכירות היישוב בדולח, ונראה כי המבקש קיבל את הדירה כחלק מעבודתו ביישוב, גם אם בשלב מסוים נוכו משכרו דמי שכירות. קושי נוסף שעליו עמד בית המשפט קמא הינו הספק אם ניתן לצרף את התקופות בהן חיו המבקשים בשני היישובים השונים לצורך חישוב תקופת הוותק.
4. על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור בקובעו כי לשונו של החוק הינה חד משמעית ולפיה נדרש שזכות השכירות בדיור הציבורי תהא על-פי חוזה שכירות שנחתם לפני היום הקובע. על מנת לעמוד בדרישות החוק יש להציג חוזה שכירות כתוב וחתום, ואין אפשרות למתן פרשנות מרחיבה של דרישות אלו.
5. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו. המבקשים חולקים על עמדת הערכאות דלמטה לפיה החוק מחייב הצגת חוזי שכירות כתובים וחתומים. לטענתם, דרישה זו אינה עולה מלשון החוק וודאי שאינה עולה מתכליתו. הם מציינים כי לפי הדין הכללי אין מניעה שחוזה שכירות שנחתם יהיה חוזה בעל-פה או מוכח ממסמכים אחרים. יתרה מכך, לטענתם גם כאשר הוצגה דרישה מפורשת של כתב בחוק קבע בית משפט זה במקרים מסוימים כי היא נסוגה למול אינטרסים אחרים, כגון קיומו של הסכם בתום לב. המבקשים מתארים את נסיבותיהם האישיות הקשות בעקבות פינויים מגוש קטיף, דבר המצדיק לטעמם ויתור על דרישת הכתב. הם מדגישים כי הציגו אישור רשמי של מזכיר המושב בדולח, לפיו התגוררו ביישוב בדירה שכורה שנשכרה על-ידי אגודת בדולח מעמידר. כן מציינים הם את דעת המיעוט בוועדה שתמכה בעמדתם. לבסוף סבורים המבקשים כי יש אפשרות לחבר תקופות מגורים בשני יישובים שונים בגוש קטיף.
6. המשיבה טוענת כי המבקשים לא הראו טעמים למתן רשות הערעור בערכאה שלישית. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי זכות שכירות לבדה אינה מספיקה לפי החוק אלא יש לדרוש קיומו של חוזה שכירות חתום כתנאי הכרחי לזכאות. כן סבורה המשיבה שאין לקבל את פרשנות המבקשים המקלה בדרישת החתימה על החוזה, שכן אין לה בסיס בלשון החוק. לטענתה, המבקשים לא הציגו חוזה שכירות חתום, ואף לא טענו כי חתמו אי פעם על חוזה כזה. כמו כן טוענת המשיבה כי המבקשים לא הוכיחו כי השכירות היתה מכוח חוזה בין בדולח לבין עמידר. גם הראיות החדשות שצירפו המבקשים במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי אינן עונות על דרישות הסעיף. מסמכים אלו אינם מוכיחים כי החוזה בין בדולח לעמידר נגע בצורה כלשהי למבקשים. עוד מוסיפה המשיבה כי השיהוי בהגשת ראיות אלו משליך על אמינותן. המשיבה טוענת עוד כי לא ניתן לצרף תקופות ותק בשני יישובים שונים, שכן ההגדרה בחוק ל"ותק" אינה מאפשרת זאת. לבסוף טוענת המשיבה כי על המבקשים להעלות את טענותיהם בפני הועדה המיוחדת שהקים החוק לאישור תשלום לפנים משורת הדין.
דיון
7. סעיף 38 לחוק קובע כדלהלן:
פיצוי לשוכר בדיור ציבורי
38. (א) בסעיף זה, "בעל זכות שכירות בדיור ציבורי" - ישראלי בעל זכות שכירות שאינה חכירה, לגבי בית מגורים ביישוב מפונה, על פי חוזה שכירות כמפורט להלן, שנחתם לפני היום הקובע:
(1) חוזה בין בעל זכות השכירות לבין חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ או ההסתדרות הציונית העולמית, שנחתם מכוח חוזה בינה לבין המדינה;
(2) חוזה בין בעל זכות השכירות לבין האגודה השיתופית ההתיישבותית של היישוב שבו נמצא בית המגורים, שנחתם מכוח חוזה בינה לבין גורם המנוי בפסקה (1), שהורשה לכך לפי חוזה בינו לבין המדינה.
(ב) בעל זכות שכירות בדיור ציבורי שמרכז חייו ומקום מגוריו הקבוע כדין, ביום הקובע ובמשך שנתיים רצופות לפחות לפני היום הקובע, היה בבית המגורים שלגביו יש לו זכות כאמור, זכאי לפיצוי שסכומו יחושב לפי הוראות סעיף 5 בתוספת השניה.
סעיף 4 לתוספת השניה לחוק קובע את שיעור הפיצוי שינתן לבעל זכות שכירות בדיור הציבורי, כאשר שיעור זה נקבע בהתאם לוותק של בעל הזכות.
8. המבקשים והמשיבה חלוקים בשתי נקודות פרשניות הנוגעות לסעיפים אלו. ראשית, באשר לצורך להציג חוזי שכירות כתובים וחתומים. שנית, באשר ליכולת לצבור וותק כאשר היו מגורים רצופים בשכירות בדיור הציבורי אך בשני בתים או יישובים שונים בגוש קטיף. באשר לנקודה הראשונה הצדק לטעמי הוא עם המבקשים. לטעמי ראוי לפרש את הכתוב בצורה מרחיבה וגמישה באופן שתתאפשר הצגת ראיות המלמדות על קיומו של חוזה שכירות או על קיומה של זכות שכירות בדיור הציבורי שמומשה גם ללא חוזה כתוב וחתום. אין היגיון לדרוש חוזה שכירות כתוב וחתום, כאשר הדין הכללי עצמו מאפשר הוכחת זכות שכירות ללא הסכם כזה, ולטעמי סעיף 38 לחוק אף אינו מחייב זאת מהבחינה הלשונית. יש לזכור כי מדובר בחוק שבא לפצות מתיישבים על פינויים שלא מרצונם מגוש קטיף ולאפשר להם לפתוח חיים חדשים במקום אחר. האם יתכן שבעל זכות שכירות שסיכם על שכירותו בעל-פה כאשר ידע כי יש לכך הכרה בחוק לא יזכה לפיצוי כשפונה מדירתו רק מאחר שאין בידו חוזה כתוב? לטעמי, התשובה היא בשלילה. באשר לשאלת היכולת לצבור וותק יש לבחון אותה לעומק, אך נטייתי היא לתמוך בעמדת המבקשים גם בעניין זה, ומכל מקום אין מניעה לשונית לפירוש אותו מבקשים הם לאמץ.
9. עם זאת, דברים אלו נאמרו מעבר לדרוש שכן במקרה זה ממילא לא הוכיחו המבקשים את זכותם לשכירות בדיור הציבורי, בין בכתב ובין בעל-פה. נכון הדבר כי לאחר מאמצים רבים הצליחו המבקשים להגיש ראיה חדשה לבית המשפט המחוזי, הכוללת מכתב ממזכיר היישוב בדולח. מכתב זה מאשר כי המבקשים התגוררו בישוב בדולח בדירה שכורה שנשכרה על-ידי אגודת בדולח מעמידר, אך בכך לא סגי. אין באישור זה התייחסות לזכותם של המבקשים לשכירות בדיור הציבורי, ולכך שעמידר נתנה הרשאה לבדולח להשכיר את הדירה למבקשים. דרישות אלו אינן דווקניות ופורמאליות אלא מהותיות ועומדות מאחורי רציונאל הפיצוי. החוק אינו מפצה כל שוכר פרטי שפונה מגוש קטיף, אלא רק שוכר בדיור הציבורי. הטעם לכך הוא כי בנכסים ציבוריים היתה האופציה לרכוש את הבית (ראו החלטת וועדת הזכאות מיום 26.11.06 בתיק מס' 3817/2006). טעם נוסף הוא כי בשכירות הציבורית נוהגים השוכרים בבית מנהג בעלים ומשקיעים בו כספים, וזאת מפני שאין הם חוששים מחרב הפינוי, וכי השוכר הציבורי נהנה ממעמד משפטי מיוחד כאשר עושה שימוש הוא בנכס ציבורי אשר המדינה החליטה לפי שיקוליה להגשים באמצעות השכרתו ערכים חברתיים ולאומיים (ראו החלטת וועדת הזכאות מיום 6.8.07 בתיק מס' 2574/2005). מובן כי אם שכרו המבקשים את הדירה ללא הרשאה ספציפית לגביהם מעמידר אין הם נהנים מהמעמד המיוחד של שוכר ציבורי, ואף לא היו יכולים להימנע מחרב הפינוי, או לרכוש אותה בבוא העת.