רקע:
1. התובעת, הגב' י' ל' (להלן: "התובעת"), ילידת 1981, גננת במקצועה,ילדה את בתה בתאריך 27.12.06 במרכז הרפואי "בני ציון" אשר בחיפה (להלן: "הנתבעת"). היתה זו לתובעת לידה ראשונה. לצידה היה בעלה, מר א' ל', מהנדס מחשבים במקצועו.
2. בני הזוג ל' השתתפו בקורס הכנה ללידה, שם הדריכו אותם בשלבי הלידה ובין השאר, קיבלו הנחיה בקשר לשלייה והחשיבות כי היא תהיה שלמה ולא יוותר חומר שלייתי לאחר הלידה.
3. מהלך הלידה היה תקין והתובעת שוחררה מבית החולים בתאריך 29.12.06. עפ"י מכתב השחרור לא היה כל דבר יוצא דופן במהלך הלידה והתובעת שוחררה מבית החולים כאשר מצבה הרפואי עפ"י מכתב השחרור תקין ורגיל.
נרשם כי לא היו כל סיבוכים. ההמלצות במכתב השחרור היו להגיע לביקורת בחלוף 4-6 שבועות, להמשיך לקבל תכשירי ברזל, ובמידה ויתפתח חום מעל 38 מעלות, כאבים, דימום או הפרשה חריגה יש לפנות לבדיקה.
4. במהלך הלידה מר ל', על פי כתב התביעה, הבחין לטענתו כי צורת השלייה אינה כפי שלמד והודרך אלא "מוזזת", ועל כן ביקש מן המיילדת לבדוק את שלמות השלייה, כמו כן ביקש כי תבוא מיילדת נוספת שכן כך הדריכו אותם בקורס להכנת לידה, שם הובהר להם היטב מה היא חשיבות הוצאת השלייה בשלמותה, בקשותיו סורבו ע"י המיילדת, וכך לא נענתה בקשתו לקרוא לרופא.
5. בתאריך 28.1.07 דהיינו בחלוף כ- 4 שבועות מאז הלידה, כפי שכתוב במסמך השחרור, הגיעה התובעת לד"ר אזוגי, הרופא המטפל בה בקופת חולים. ד"ר אזוגי שלח את התובעת לבדיקת אולטרסאונד היות וחשד כי נשארה שארית שליה ברחמה של התובעת, חשד אשר אכן התברר כנכון.
בדיקת אולטרסאונד שנערכה מצאה כי נותר גוש בקוטר של 2.5 ס"מ. תרופה מסוג "methergim" אותה קיבלה התובעת על מנת לגרום להוצאת החומר אשר נותר ברחמה לא הועילה, והתובעת אושפזה שנית ב- 12.2.07 בבית החולים "בני ציון" ובהרדמה כללית בוצעה "היסטרוסקופיה" - עם שאיבת תוכן הרחם (להלן: "השאיבה").
6. התובעת בכתב תביעתה תיארה שבועות וחודשים של כאבים וסבל לאחר הלידה עקב אי הוצאת השלייה בשלמותה - מעשה אשר לדעתה מהווה רשלנות ע"י אנשי הנתבעת, דהיינו - המיילדת אשר סירבה לבקשות מר ל', וגם לאחר פעולת השאיבה.
7. בתאריך 26.5.10 ילדה התובעת ילד נוסף, בבית חולים רמב"ם. עפ"י סעיף 10 לכתב התביעה היתה הלידה כרוכה בדימום רב, בהוצאת שלייה שנמשכה זמן רב עד כדי הצורך בהתערבות רופא כירורג. אף זאת תוך סבל רב. הוסבר לתובעת (נכתב בכתב התביעה) כי הקושי בלידה השנייה בניתוק השלייה נבע מהפעולה שבוצעה בזמן הלידה הראשונה (דהיינו: שאיבה - גרידה), גם כאן היו לתובעת כאבים עזים ודימום שנמשכו מספר חודשים.
8. התובעת טענה כי התנהלות אנשי הנתבעת היתה התנהלות רשלנית, אשר התבטאה בנוסף במעקב חלקי לאחר הלידה, שאלמלא כן היו מגלים במועד הנכון את שארית השלייה, פועלים להוצאתה ומונעים מהתובעת את כל הסבל שעברה.
9. התובעת, בכתב תביעתה טענה כי אין ביכולתה מבחינה כספית להגיש חוות דעת מומחה, אך מתוך התיעוד הרפואי והתוצאות הרפואיות ברורה רשלנותה של הנתבעת. בנוסף טענה התובעת כי יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר את נטל הראייה אל הנתבעת.
10. הרישומים של הנתבעת הם חלקיים, סותרים ובלתי ברורים ולכן, אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהיתה רשלנות בהתנהלותה של הנתבעת, הן בעצם השארת החומר השלייתי והן בעצם חוסר הרישומים. על הנתבעת להוכיח כי מילאה חובת הזהירות כלפי התובעת וכי לא היה בהתנהלותה משום רשלנות אשר הביאה לנזקים וסבלה של התובעת.
11. התובעת לא צירפה לכתב תביעתה חוות דעת מומחה וגם לא טענה לנכות, והתביעה היא בגין נזקים שונים, הן נזקים כספיים כמו הפסד השתכרות, עזרת צד ג' וכן נזקים כלליים כמו: כאב וסבל, הפרעה ביכולתה של התובעת להרות, פגיעה בתדמיתה כאישה ופגיעה במצבה הנפשי הכללי.
12. הנתבעת הכחישה מכל וכל את טענות התובעת וטענה כי במעקב של 6 שעות לאחר הלידה, אשר בוצע גם ע"י רופא, לא התגלתה כל בעייתיות בהתכווצות הרחם וסימנים אחרים אשר יעידו על הישארות חלקי שלייה. הטיפול בתובעת היה כמקובל, נקבע כי השלייה שהוצאה היתה שלמה ולא היו סימנים קליניים שיכלו להחשיד הישארות שלייה.
הנתבעת אישרה כי אכן ביום 12.2.07 התקבלה התובעת למחלקת הנשים ובוצעה היסטרוסקופיה אשר במהלכה הוצאה מהרחם רקמת שלייה נמקית והתובעת שוחררה באותו יום לביתה.
הטיפול אשר ניתן לתובעת היה מתאים, הולם וללא כל רשלנות.
13. הנתבעת טוענת כי אין מקום להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין העוסק בהיפוך נטל הראייה. יתר על כן, התובעת לא צירפה לכתב תביעתה כל חוות דעת רפואית התומכת בטענותיה בניגוד לתקנות ועל כן יש לדחות את התביעה.
המשפט