התביעה
1. התובע, דאוד עיסא דרבאס, טען בכתב תביעתו כי הוא אחד מן הבעלים במשותף במושע של חלקת קרקע הידועה כחלקה מספר 13 בגוש 2 מאדמות הכפר אלעיסוויה המצויה בצד הכביש ירושלים מעלה אדומים ושטחה כ 23.5 דונמים (להלן: החלקה). החלקה נמצאת בשטח שצורף למדינה בשנת 1967 והיא חלק מהירושה שהותיר אחריו המנוח עבדאללה אחמד דראבס המכונה בכתב התביעה "המוריש העיקרי". התובע הנו, לטענתו, אחד היורשים מדרגה רביעית. הוא טוען כי הוא נינה של סאלחה שהיא עצמה אחת היורשות מדרגה ראשונה של המוריש העיקרי. בנוסף רכש התובע, לטענתו, על פי יפוי כח בלתי חוזר, את חלקיו של חוסיין עודה שעברו אליו בירושה מעישה, אחת היורשות מ"דרגה שניה" (ביתה של סאלחה הנזכרת). התובע, ביחד עם אחרים שאת שמותיהם מנה (אך הם לא תבעו עמו) הנם, לטענתו, בעלי הזכויות במשותף בחלקה. עוד טען התובע כי הנתבע מספר 1, יצחק סלמאן (להלן: הנתבע), רכש על פי הסכם את זכויותיהם של חלק מהיורשים בחלקה שאת שמותיהם מנה, יורשים להם התובע קורא בכתב תביעתו "המוכרים", וזאת באמצעות המנוח עודה עוודאלה שהציג עצמו כמיופה כוחם של המוכרים. הנתבע 1 חתם על הסכם עם הנתבעת 2 דור אנרגיה בע"מ (להלן: הנתבעת) להקמת תחנת דלק על החלקה. התובע טען כי חלקיהם של המוכרים הם פחות ממחצית הדונם. ביום 25.3.1999 או בסמוך לכך החלו להתבצע עבודות חפירה ויישור שטח של כ-6 דונם מתוך החלקה הנ"ל ולאחר בירור נודע לתובע כי הנתבעת מבצעת עבודות על פי הסכם בינה לבין הנתבע, והיא, הנתבעת, מפעילה במקום תחנת דלק ומתקנים נלווים. התובע מוסיף וטוען בכתב תביעתו כי בין כלל יורשיו של "המוריש העיקרי" לא נעשתה חלוקה. כל נכסי הירושה הם בגדר מושע בבעלות משותפת של כל היורשים. על כן - כך ממשיך כתב התביעה - היורשים לא היו זכאים להעביר לנתבע חלק מסויים בנכסי העזבון ובחלקת הקרקע, ולנתבע אין כל זכות לייעד לעצמו שטח מסויים של כ-6 דונם, אם אכן יתברר שרכש לעצמו שטח כזה. זכותו של הנתבע, אם בכלל, משתרעת על חלק בלתי מסויים מכלל שטח החלקה, ומכל מקום בשטח קטן בהרבה מזה שנתפס על ידו. התובע ביקש פסק דין הצהרתי לו שני חלקים. חלק ראשון בו יוצהר כי הוא הבעלים "של 6 חלקים מתוך 64 בחלקת הקרקע והידועה בשם חבאיל אל ערב והידועה גם כחלקה מס' 13 גוש פיסקאלי מס' 2 כפר אלעיסאוויה שבירושלים. [ואילו] הנתבעים או מי מהם הינם בעלים של... 1/64 חלקים בחלקת הקרקע" וחלק שני בו יוצהר כי "הזכויות בחלקת הקרקע הנ"ל הינן זכויות במושאע ווכי אין למי [מ]הבעלים המשותפים או למי מהצדדים זכות להחזיק בחלקת הקרקע או בכל חלק ממנה או לעשות בה שימוש כלשהו באופן בלעדי וללא הסכמת יתר השותפים".
כמה הערות בפתח הדברים
2. אומר כבר בפתח הדברים, כדי להקל על מלאכתו של הקורא: התובע אינו זכאי לחלק הראשון של ההצהרה המבוקשת: הוא לא עמד בנטל, שהוא נטל כבד, להוכיח את שרשרת הירושה אל "המוריש העיקרי". יתרה מזו: לא ניתן להיעתר לחלק הראשון של ההצהרה המבוקשת בלי לצרף את כל מאות היורשים כצד לדיון, דבר שהתובע לא עשה (מה גם שאין הוא מעשי). לחלק השני של ההצהרה המבוקשת התובע אינו זכאי הן בשל אי צרוף שאר השותפים כאמור והן לגוף הענין. לגוף העניין מאחר שהוכח, לפחות לפי מאזן ההסתברות ואף מעבר לכך שבין משפחות יורשיו של המוריש העיקרי ישנה הסכמה, לפחות מכללא, לחלוקת החזקה והשימוש בין היורשים השונים.
3. עוד ראוי לומר בפתח הדברים: אין לי צורך לקבוע בהליך זה את היקף זכויותיו, אם בכלל, של הנתבע, מכוחו באה גם הנתבעת. גם קביעה כזו נוגעת לזכויותיהם של רבים שאינם צדדים בתיק זה. דייני בכך, לצורך הכרעה בתביעה זו משורה של טעמים מצטברים עליהם אעמוד בהמשך, שהתובע אינו זכאי לסעד ההצהרתי המבוקש על ידו. יש אפוא לדחות את התביעה בלי להכריע בהיקף זכויותיו של הנתבע.
4. כמו כן אציין בטרם אפנה לגופו של עניין את הצהרתו של ב"כ התובע דאז, עו"ד אשרף סייף בישיבה מיום 16.7.2002 (עמוד 5) "לכל אחד היה חלק שהוא עיבד. והחלק שבו הנתבע תפס חזקה אין לי מושג מי עיבד אותו. אני לא טוען שהתובע עיבד את החלק הזה". אכן, עו"ד סייף שוחרר מן הייצוג אחרי שנתגלעו חילוקי דעות בינו לבין התובע. אין הדבר מוחק את הצהרתו זו כלא היתה ואין מקום לשינוי חזית (ראו החלטתי ברוח זה בעמ' 2 לישיבה מיום 4.5.2003). כשהוגש תצהיר העדות הראשית של התובע, והוגשו תצהירים נוספים מטעמו, נכונו לנו הפתעות: בין השאר הצהיר התובע כי "מעולם לא התבצעה חלוקה בקרקע האמורה והיא בבעלות משותפת של כל היורשים וכל עסקה ו/או מכירה ו/או השכרה הינה פעולה לא כדין בנכס העזבון הלא מחולק". מאידך הצהיר כי "את האדמה עיבדתי וחרשתי וזכיתי בפירותיה תקופה לפני קום המדינה מימי סבות סבי". ועוד: שכן בשם אבו חומוס אברהים הצהיר כי התובע הוא הבעלים של החלקה עליה בנויה תחנת הדלק יחד עם אחרים והוא מעבד את האדמה עם אחרים ומטפל בה ונוהג בה מנהג בעלים. תצהירים דומים ניתנו על ידי גמאל סאלח מוסטאפה, מחמוד עליאן וזכריה דרוויש - שכנים נוספים. האמור בתצהירים אינו עולה בקנה אחד עם הצהרת עו"ד סייף וגם לא עם כתב התביעה. וכאמור, לא התרתי שינוי חזית. בכל אופן, כפי שנראה, הצהרת עו"ד סייף לפיה היתה חלוקה לא רשומה של הקרקעות בין היורשים היא שהשתקפה, בסופו של דבר מן הראיות.
גרסת הנתבע מספר 1
5. הנתבע יצחק סלמן הצהיר כי את הקרקע רכש מאדם בשם עודה אשר הציג עצמו כבנו של עוודללה אחמד דרבאס (להלן: "האב"). האב טען כי לאביו (סבו של עודה) היו מקרקעין הידועים כ"חבאיל אל ערב" ומקרקעין אחרים וסוכם בין היורשים (של הסב) כי אביו של עודה ("האב") ייקבל לבעלותו את חבאיל אל ערב ואילו יורשים אחרים יקבלו שטחים אחרים, כך שכל אחד יוכל לתפוס בעלות וחזקה בשטח מוגדר. שטח חבאיל אל ערב, כך אמר האב הוא כ-63 דונם, כאשר מתוך שטח זה אמורים היו להפקיע קרקע לטובת כביש. השטח ברובו לא היה מעובד. למעט חלקה שמיקומה מעט מעל למקום בו ניצבת כיום תחנת הדלק. חלקה זו עובדה בידי עודה עצמו. האב נפטר בשנת 1978. הנתבע היה מעוניין לקנות את המקרקעין וטען בתצהירו כי עודה מסר לו (לנתבע) שיש בידיו (של עודה) יפויי כוח משאר יורשי האב המאפשרים מכירה של 6 דונם מהחלקה. כמו כן הוצגו בפניו צו ירושה ואישורים ממס רכוש לפיהם הבעלים של חבאיל אל ערב הנו אביו של עודה. הנתבע טען כי שוחח עם שכנים שונים, והוצג לו גם אישור של המוכתר אותו צירף לתצהירו ולפיו עודה הוא הבעלים ולו הזכות לעשות בחלקה שימוש ייחודי לפי יפויי כוח שניתנו לו מאת שאר יורשי האב. באוגוסט 1986 נכרת בין הנתבע ועודה הסכם למכירת ששה דונם, הסכם שצורף לתצהירו. מאז הרכישה נשא הנתבע בתשלומי מס רכוש. במס רכוש לא היה שום זכר לזיקה של התובע או אחרים למקרקעין שרכש.
בשנת 1990, כך ממשיך הנתבע ומצהיר, נרצח עודה על ידי אלמונים. המניע למעשה הרצח כך מסביר הנתבע היה מכירת קרקעות ליהודי. מטעם זה, כך מוסיף הוא ומסביר, אין ביכולתו לגייס עדים תושבי המקום שיעידו כי המקרקעין שקנה היו ידועים מאז ומתמיד כשייכים לאביו של עודה. בלית ברירה הגיש הנתבע תביעה לאכיפת ההסכם נגד יורשיו של האב. הם לא התגוננו וניתן פסק דין לטובתו (ת"א 666/90). בשנת 1994 רכש שטח נוסף מהחלקה. בשנת 1995 התקשר בהסכם עם דור אנרגיה, וזו פעלה לאישור תוכנית להקמת תחנת דלק, תוכנית שפורסמה כמקובל בעתונות לרבות עיתון בשפה הערבית. היתר להקמת התחנה ניתן בתחילת שנת 1999. הבניה החלה בסמוך לאחר מכן ובחודש יולי 1999 הושלמה מרביתה. ביום 25.4.1999 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה לסעד הצהרתי ע"י 11 תובעים ובהם מופיע שמו של התובע הנוכחי (ה"פ 286/99). התובע טען בעדותו כי הוא צורף לתביעה זו שלא בידיעתו וללא הסכמתו. לא כך עולה לכאורה מהתצהיר עליו חתום התובע, שנחתם בפני עורך דין (מוצג נ 1/2). בתביעה האמורה התבקשה הצהרה לפיה התובעים הנם בעלי 31 חלקים מתוך 32 חלקים, ומשכך אין לנתבע זכות לתפוס חלק מסויים בהם. ביום 21.9.1999 הוגשה תובענה מתוקנת שכללה ששה תובעים בלבד עליהם לא נמנה התובע הנוכחי. התובעים שם ביקשו צו מניעה זמני, אך בקשתם נדחתה על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה, בין היתר בנימוק שהתובעים לא הוכיחו זכות לכאורה במקרקעין (בש"א 2494/99). בהמשך בית המשפט הורה על מחיקת המרצת הפתיחה ואיפשר לתובעים להגיש תביעה בסדר דין רגיל. תביעה כזו אכן הוגשה וגם הפעם לא הצטרף התובע (ת"א 1463/99). בית המשפט הורה לתובעים להגיש פירוט זכויות. אך פירוט כזה לא הוגש ובסופו של דבר התביעה נמחקה בנובמבר 2001. בפברואר 2001 הגיש התובע את התביעה הנוכחית.
הנתבע מוסיף וטוען כי בפועל הוסכם, במפורש או מכללא, כפועל יוצא של התנהגות יורשים רבים של הסב, על חלוקת המקרקעין שהוריש הסב. כל יורש התנחל לו בחלקה מסויימת בהסכמת היורשים האחרים, וכך החזיק אביו של עודה בחבאיל אל ערב. בעיסוויה חולקו הקרקעות בפועל וגם נבנו בתים, וגם לתובע יש בית אותו הקים.
הנתבע מסביר, כי החל, אמנם בהליכי רישום ראשון לגבי הקרקע שרכש, אך לא ניתן להמשיך בהם מסיבות שונות. לדעתו ניתן יהיה לרשום קרקעות על שם בעליהן רק במסגרת הסדר מקרקעין.
הנתבעת 2 באה מכוחו של הנתבע 1 עמו כרתה הסכם בשנת 1995. אין צורך להאריך בעניינה כי זכויותיה נגזרות מזכויותיו של הנתבע 1.
דיון ומסקנות
א. החלק הראשון לסעד ההצהרתי - התובע לא הוכיח את זכויותיו בקרקע
6. כפי שצויין בפתח הדברים התובע אינו זכאי לחלק הראשון של ההצהרה המבוקשת גם לגופו של עניין מן הטעם שהוא לא עמד בנטל להוכיח את שרשרת הירושה מ"המוריש העיקרי" עבדאללה אחמד דרבאס ועד אליו, וזאת גם ללא צורך לעמוד על כל "הפרצות" לאורך השרשרת. כבר בתחילת הדברים צוין בכתב התביעה כי החלקה בת 23.5 דונם היא חלק מהירושה שהותיר המוריש העיקרי. אם, כנטען, לא היתה "חלוקה" של הקרקעות, והתובע הוא (אם בכלל) אחד מיני יורשים רבים שנימנו בצו הירושה שהוגש והוכחש הרי שהתובע אינו יכול "למקם" את זכויותיו וזכויות אחרים דווקא בקרקע נשוא התובענה. אולי, לשיטתו, יש לו שבריר מכל הירושה של המוריש העיקרי כולה אך לא הוכח מהו אותו שבריר ומה מיקומו. התובע אפוא לא עמד בנטל שיצדיק היעתרות לחלק הראשון לסעד המבוקש. דהיינו הוא לא עמד בנטל להוכיח כי הוא הבעלים של "של 6 חלקים מתוך 64 בחלקת הקרקע הידועה בשם חבאיל אל ערב". ועוד: גם אם אניח כי צו הירושה שהוצג בהליך זה הוא אוטנטי וגם אם אניח כי הוכחה כל השרשרת עד אביו של התובע (ואלה הנחות בלבד) מסכים התובע כי צו הירושה (שהוא משנת 1923) מתייחס לאביו ולא אליו. אין ראיה אפילו לכך שהתובע הוא יורש של אביו, וגם בכך די כדי לדחות את תביעתו להצהרה כאמור. ממילא שרשרת היורשים לא הוכחה לטעמי דיה וספק בעיני אם ניתן להוכיחה, בהעדר תעודות זהות וצווי ירושה פרטניים (ראו והשוו: קשיי ההוכחה שהתעוררו ב- בג"צ 3270/92 הקרן למדרשת ארץ ישראל בע"מ נ' המושל הצבאי לאזור יהודה ושומרון, פ"ד מ"ז (4) 190). חוששתני שעד שיהיה הסדר קרקעות במקום קשה יהיה להגיע למסקנות כלשהן בענין הבעלויות בקרקע, הן זו של התובע והן זו של הנתבע. ציינתי בפתח הדברים כי כדי להגיע למסקנות כלשהן יש צורך בצירוף צדדים רבים, רבים עד למאוד. התובע לא עשה כן. אכן דרך יעילה לעשות כן היא באמצעות הסדר קרקעות אך המשימה להוכיח בעלות לפני כן היא משימה שקשה יהיה לאדם פרטי לעמוד בה. התובע, מכל מקום, לא הוכיח את זכויותיו להנחת דעתי.
ב. החלק השני לסעד ההצהרתי - בפועל בוצעה חלוקה
7. בחלק זה אניח כי התובע והנתבע הינם, כפי שנטען, שותפים במושאע. ואולם, אף בהנחה זו התובע אינו זכאי לסעד של הצהרה לפיה יש למנוע מ"הבעלים המשותפים" החזקה ושימוש במקרקעין באופן בלעדי ללא הסכמת יתר השותפים. החלוקה המוסכמת בפועל מונעת מתן סעד כזה: מן הראיות עולה בבירור, בניגוד לעמדה שהציג התובע בתצהירו כי בין יורשי המוריש העיקרי נעשה ולו בפועל הסכם חלוקה ושימוש. למוריש העיקרי יש מאות אם לא למעלה מכך יורשים. חומר הראיות בכללותו מבסס, לדעתי, במידה גבוהה של ודאות את טענת הנתבעים לפיה השטח שהיה שייך למוריש העיקרי חולק, תחילה, בהסכמה בין משפחות היורשים מדרגה שניה, ובתוך המשפחות נעשתה חלוקת משנה ואולי גם חלוקות מפורטות יותר. ככל שהדברים עולים מן הראיות שבפני לא נעשה הסכם חלוקה בכתב, אך הכל יודעים את החלוקה ונוהגים על פיה. הידע מה שייך למי לפי "הסכם החלוקה" מצוי גם בידי המוכתר. בידי הנתבע מצוי כאמור מסמך (נספח ו לתצהירו) המאשר, לכאורה, את בעלותו של עודה בחלקה שנמכרה לנתבע, ואולם המוכתר שהוזמן להעיד מטעם ההגנה כפר בכך שהוא חתום על המסמך וטען שחותמתו זוייפה. הנתבעים טוענים כי אך מובן הוא שהמוכתר יתכחש לחתימתו לאחר שעודה נרצח על רקע מכירת קרקע ליהודי. איני רואה צורך להכריע בשאלה אם המוכתר אמר בעדותו את האמת לגבי נספח ו' משום שאיני רואה צורך, כאמור, להכריע בזכויות הנתבע. החשוב לענייננו הוא שמעדות המוכתר ניתן ללמוד בצורה ברורה על חלוקת השטחים בין המשפחות. וכך, בין השאר, אמר מוכתר הכפר בחקירתו (עמוד 17 לפרוטוקול הדיון מיום 4.5.2003):
"האדמות של עיסוויה שייכות ל-11 משפחות. כל משפחה מכירה את חלקת האדמה השייכת לה. זה (משפחת) דרבאס, זה עובד, זה אבו חומוס, אבו עלייאן, מוסטפה, מחסיין, כל משפחה יודעת את האדמה שהיא מזמן התורכים אשר הם רשמו אותה". המוכתר אישר גם כי בני דרבאס בנו בתים על הקרקע שלהם.
בנוסף, הזכרנו לעיל דברים שאמר עו"ד אשרף סייף, ולפיהם "לכל אחד היה חלק שהוא עיבד". דברים דומים עולים מחקירת עדי התובע. כך למשל אישר העד ג'מאל סאלח מוסטפא כי עיבד חלקה ואביו (של העד) היה משלם מסים לירדנים, והיה רשום בתור בעל הקרקע. הנה כי כן, כבר עתה ברור מדוע לא ניתן להיעתר לחלק השני של הסעד ההצהרתי המבוקש ולפיו אין למי מהבעלים המשותפים זכות להחזיק בחלק (מסויים) מהחלקה או לעשות בו שימוש כלשהו באופן בלעדי ללא הסכמת יתר השותפים.