שמענו טו"מ הצדדים בערעור על פס"ד של ביה"ד האזורי, ובו נכתב בין היתר:
חוב כתובה הוא התחייבות לכל דבר, הטוען לפטור עליו הראיה.
עיקר טענות האישה היו על אלימות פיזית ומילולית בלתי נסבלת ועל כך שהבעל שלח אותה כמה פעמים מחוץ לבית. היא פנתה ליועצים, התחילה בטיפול אולם הבעל התחיל אבל מיד הפסיק; היא השתמשה אחר הנישואין באמצעי מניעה ע"פ הוראת רבנים: הרב מ' ועוד, מאחר שהייתה אלימות והיא פחדה להיכנס במצב זה להיריון.
עיקר טענות הבעל על שהאישה השתמשה באמצעי מניעה; שהיא הלכה בלא כיסוי ראש ראוי שסוכם עליו ביניהם לפני הנשואין; שהוא פנה למתווכים, לאחר עזיבתה הסופית, ע"מ שישכינו שלום-בית.
ממהלך הדיונים התקבלה התמונה הבאה: האישה עזבה כמה פעמים את הבית עקב אירועי אלימות ומריבות קשות, הבעל הודה בחצי פה בעניין האלימות, שהיא הייתה תגובה לדחיפה של האישה... (הבעל בעל חגורת קרטה...); האישה חזרה וניסתה מספר פעמים. עו"ס מר אברהם כץ שהיה בפנינו, יעץ לאשה שאין מקום לחזרה; הבעל התחיל טיפול במניעת אלימות אצל גב' אורים, אך לא התמיד בכך; כנגד הבעל תלויות ועומדת מספר כתבי אישום בגין תלונות האישה; הייתה עדות של חברה בעניין האלימות ועל כך שהאישה נאלצה להתגורר אצלה מספר ימים, ושפעם אחת באה לאסוף אותה בחצות לילה לאחר שהבעל הוריד אותה מרכבו; כמו כן עד מטעם הבעל אשר לומד עמו, העיד שהוא בא לביתם מחשש לאלימות מטעם הבעל...
על כן אנו פוסקים: על הבעל לשלם לאשה עבור כתובתה סך 240,000 ש"ח.
טענות המערער הן כי למעשה האישה מרדה בו; כי בפועל הייתה עוברת על דת; וכי הגירושין הגיעו ממנה, מאחר שהוא עשה ככול יכולתו לפעול לשלום-בית.
מוסיף הבעל וטוען כלפי בית הדין האזורי כי זה קיים דיון למרות שהתבקש על ידי הבעל לדחותו מאחר שב"כ נקרא למילואים, ובפועל בדיון זה התקבלו עדויות אשר יש בהם כדי להשפיע על פסק הדין.
מנגד טוענת האישה כי אין אמת בטענות הבעל כי מרדה בו. לדבריה עזבה את הבית כדי להפסיק מסכת ארוכה של התעללות בה ועל פי הוראתו של יועץ הנישואין. לדבריה לא עברה על דת וכיסתה את ראשה, ועיקר הוויכוח היה לגבי איזה סוג כיסוי ראש תשתמש בו. לדברי האישה, דווקא היא שניסתה לפנות לשלום-בית מספר פעמים, והבעל הוא שסירב.
לדברי ב"כ האישה התקיים דיון שנקבע על ידי בית הדין ביום האחרון האפשרי, וזאת כתוצאה מכך שאב בית הדין האזורי, הרה"ג ח"ש שאנן עתיד היה לפרוש לגמלאות, ולא הייתה שום אפשרות לדחות את המועד. לדבריו, הציע לבעל כי באת-כוחו הקודמת תוכל לייצג אותו, ובפועל גם לא נעשה לבעל שום עוול שכן ייצג את עצמו על הצד הטוב ביותר.
לאחר העיון בתיק ובטענות הצדדים, ביה"ד דוחה הערעור. בפסק הדין של בית הדין האזורי נקבע כי לא ניתן לומר כי הגורם הדומיננטי לכישלון הנישואין רובץ לפתחה של האישה, דברים אלו נקבעו על ידי בית הדין שראה את הצדדים מספר פעמים ואף התרשם ממעשיו והנהגתו של הבעל. מאחר שכך, אין מקום לבית הדין לערעורים להתערב בקביעות אלו.
יש לשים לב שבני הזוג מגיעים מרקע שונה מלפני נשואיהם, ויש בכך כדי להביא לידי מצב בו היחסים לאחר הנשואין טומנים בחובם עיקולי ופישורי כמפורט בפרוטוקולי ביה"ד. ברור כי בהיות הצדדים מודעים לכך, הפתרון ההולם לגיבוש אורח חיים ודרך משותפים הוא מוכנות להידברות בדרכי נועם וליווי בייעוץ מתאים, תוך שיקום ובניית הזוגיות בהידברות, בהבנה, בהרמוניה, בצורה הדרגתית באופן הדדי.
בניגוד לכך, בחר לו המערער דרך תכתיבית להכוונת דרכו ואורח חייו. דרך זו היא מתכון ברור לכישלון במרקם הראוי לגיבוש הזוגיות. על כך אפשר ללמוד מהודאתו בעניין האלימות כפי שתוארה על ידו, ומשכך לא מופקעת התנהגות האישה בעניין תכנון ההיריון בעיתוי הנכון.
על רקע זה רחוקה הדרך להגדיר האישה כעוברת על דת, כפי שכתב הרמב"ם "שלא תקנו לפרוצות", שהגדרות אלו תלויות במקומן ובשעתן ובהתאם לרוח החברה שמשתייכים אליה הצדדים. אין מדובר שם במשפחה הנמצאת בשלבי הליכי גיבוש לדרך חיים ואורח חיים דתי משותפים כאשר הכיוון הרצוי היה אמור להיות הידברות והבנה בדרכי נועם. גם ההדרגתיות ברמת הכיסוי ראש אינה מופקעת בנסיבות של זוגיות הצדדים שלפנינו כדרך להשגת היעד הרצוי, ובוודאי אי אפשר להגדירה כפריצות כלשון הרמב"ם.
למעשה בחר לו המערער בדרך העומדת ביחס הפוך לכיוון הרצוי לגיבוש, ויש להניח שמעשיו והתנהגותו, גרמו לאי-היענות, לריאקציה ולהתנגדות לבקשותיו מצד האישה.
וכך מצינו שבאופן שמכעיס לאישה וכתוצאה מזה עושה היא מעשים שיש בהם משום עוברת על דת אינה מפסידה כתובה, שכל מעשיה היו רק מתוך כעס ותגובה למעשי הבעל. ועיין בב"ש (סימן קטו אות יא) שפירש כן את דברי הרשב"א לגבי מגלה זרועותיה
ועיין בשו''ת לחם רב סי' נג באישה שקללה הבעל כתוצאה מהתגרות שלו, וז"ל:
השני נ"ל דאע"ג דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערת הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך דאין אדם נתפס על צערו ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה ומוכח כן לכאורה, מלשון הרמב"ן שהבאתי דאמר אם מקללתו חכם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו יוצאת וכו' ומשמע דמקלל' דיוצאת הוי מקללת חנם כדפתח ברישא אבל אם אינו חנם אלא לסבה אין להפסידה בשביל כך.
ומטעם נוסף יש לנו לדון שאינה בכלל עוברת על דת, כאשר מנהגה אינו חורג מהמצוי בחברה שנמצאים בה הצדדים. וכך כתב בשו''ת ישכיל עבדי (ח''ו אהע"ז סי' נד) בעניין אשה הלובשת בגדים לא הולמים מבחינת צניעות - האם יש לדונה כעוברת על דת, וז"ל: