1.כללי
החלטה בבקשה, כי יורה בית המשפט למשיבה להשיב לקופת הפירוק את הסך של 224,000 ₪ (בתוספת הפרשים כמקובל), שנתקבלו אצלה, על פי הנטען, בנסיבות שהן בבחינת העדפת נושים על פי סעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל, ומכוח סעיף 355(א) לפקודה.
2.הצדדים ושלבי הפרשה שאינם במחלוקת ממשית, אף לשיטת המשיבה
א. שלושה צדדים רלוונטיים לשלב זה של הפרשה.
1. החברה שבפירוק שנקראה קודם ששונה שמה – "אודר צפון להנדסה ובניין (אר – אק) בע"מ (בפרוטוקול הדיון, נטו כל המעורבים לכנותה על שם קיצור שמה הקודם, "אודר").
2. מזמין העבודה הבסיסי, חברה שבנתה חלקים ניכרים מהעיר אלעד, והיא עצמה אינה צד להליך זה – בוני בניין בע"מ [להלן: "בוני בנייה בע"מ" ו/או "החברה המזמינה"].
3. ולבסוף, המשיבה – צומת ברזל לבניין בע"מ, זו שקיבלה את הסכום שנזכר לעיל וכלפיה הוגשה הבקשה [להלן – "המשיבה"].
ב. בוני בניין בע"מ התקשרה בהסכם עם החברה שבפירוק לביצוען של עבודות שונות [מבני חינוך]. בהמשך לכך, במועד הקודם בהרבה לפרשתנו, נחתם הסכם בין החברה שבפירוק לבין המשיבה, לפיו סיפקה המשיבה חומרי בניין לחברה שבפירוק.
ג. ההתקשרות התנהלה כסדרה לערך עד מרץ 2016. סביב מועד זה קיבלה המשיבה שיקים מהחברה שבפירוק. אחדים מהם לא כובדו ובסמוך אף פתחה המשיבה בהליכי אכיפה בהוצל"פ. שיקים שלא כובדו ואסמכתאות מלשכת ההוצל"פ – בפני בית המשפט [צורפו כנספחים לתגובת המשיבה מיום 29.8.2017].
ד. נוכח זאת, נדרש מנהל המשיבה, מר יוסי ליבמן, לתת את דעתו לתסבוכת ובפני בית המשפט עתה הן תצהירו והן דבריו לאחר שנחקר חקירה נגדית על ידי המנה"מ באולם בית המשפט. משלב זה, אין טוב יותר מהבאת דבריו במסגרת עדותו בפני בית המשפט, וכך גרס:
"בחודש מרץ אני עצרתי את חברת אודר צפון עקב בקשתם לעיכוב צ'קים, ברגע שחברה מבקשת לעכב צ'ק אני עוצר אותם, לא מספק להם סחורה ולא מוכר להם. במרץ פנה אלי חיים מידן ואמר שלגבי אין יותר אודר צפון מכיוון שלא הסכמתי לספק להם, ומהרגע שהוא מנהל איתי את השיחה העסקה נעשתה מול חיים מידן. החוב הוא של חיים מידן. מאותו תאריך למה שסופק הלאה זה של חיים מידן. חיים ביקש שנמשיך להוציא ניירות על אודר צפון, אבל החוב הוא לא של אודר צפון. אני חייב להגיד שסגרתי להם את הברז... חיים מידן אני עובד איתו שנים, כל הענף שלנו מבוסס על מילים. אם הוא התחייב שהוא משלם את החוב, הוא משלם את החוב. העסקה שלי כספית נעשתה מול חיים מידן, בונה בניין" [אך מטעמי בהירות – חיים מידן הינו נציג החברה המזמינה; עמ' 2 שורות 22-14 לפרוטוקול].
ה. עם זאת, כאמור, נכונה היתה המשיבה להיעתר לבקשה, ולהמשיך ולהוציא את החשבוניות על שם החברה שבפירוק. לגרסת מר ליבמן, מר וקנין – "... ביקש מטעמים בירוקרטיים שהחשבוניות ימשיכו לצאת על אודר והקבלה יצאה על חיים מידן, אם אני לא טועה" [ עמוד 3 שורות 7-6 לפרוטוקול]. לעובדה זו, לטעמי, חשיבות יתירה.
ו. מסמכים רבי חשיבות נוספים, מקורם ב-16.5.16 בחתימת החברה שבפירוק, והמלמדים על כוונתה להמחות את זכותה לקבל תמורה מהחברה המזמינה, כאמור בוני בניין בע"מ, לטובת המשיבה [נספח 5 לבקשה]. מעל הצורך אדגיש מתוך מכתב החברה שבפירוק לחברה המזמינה את כותרתו – "בקשה להקדמת תשלום – חוזה להקמת מבני חינוך באלעד", ואת משפט הפתיחה במכתב זה, וכדלקמן: "בהמשך לשיחתנו, נודה על אישורכם להקדמת תשלום בסך של 224,000 ₪ בגין העבודות המבוצעות על ידינו במסגרת החוזה אשר נחתם בינינו ביום 25/02/2016 לביצוע והקמה של מבני חינוך באלעד"; על פי הפסקה החמישית לאותו מסמך: "ככל ותיענו לבקשתנו זו, מצורף לבקשה זו כתב המחאת זכות בסך 224,000 ₪ לטובת חברת צומת ברזל בע"מ, חתום על ידינו".
מן האמור נמצאנו למדים, שמתייחסת המחאת הזכות לכספים בגין עבודות שכבר בוצעו או לכל היותר מבוצעות היו באותם ימים, ואין על הפרק כל עסקה עתידית מתוכננת. בו ביום נחתמה על ידי החברה שבפירוק גם המחאת הזכות ( - וייתכן שלא דייקו הצדדים ועל הפרק המחאת חבות, אך אניח לכך בשלב זה), ולפיה ממחה היא כספים המגיעים לה, מהחברה המזמינה – למשיבה. ומדרך העולם, עבודות שהתבצעו או מתבצעות באותו זמן, עושות שימוש בחומרי בניין שסופקו מעט קודם.
ז.ואך להבהיר ולהדגיש כבר בשלב זה של הדיון, אין כלל טענות וראיות להספקת חומרי גלם על ידי המשיבה, לאחר או בעקבות המחאת הזכות ( - כלומר, לאחר 16.5.16). על הפרק תמורה בגין הספקת חומרי גלם במועד המוקדם להמחאת הזכות. ראה, בין היתר, בסעיף 2 לסיכומי המשיבה, בו מודגש, כי - "... הרי מדובר כאן על תשלום סחורה שסופקה החל ממועד בקשתו של חיים מידן מבוני בניין ועד לחודש מאי 2016".
ח. ביום 25.5.16 אכן הדפיסה החברה המזמינה שיק בסכום שצוין לטובת המשיבה. על פי תמונת המצב העובדתית שבפניי, נמסר השיק למשיבה ביום 20.6.16.
ט. יממה אחת בלבד לאחר מכן, ביום 21.6.16, ביקשה החברה הקפאת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות. בית המשפט נעתר לכך. ברם, בחלוף מספר חודשים לא היה מנוס מהעברת החברה להליכי פירוק.
3.המסגרת הנורמטיבית
א. תחילה, ומעל לכל צורך, אשוב ואזכיר את סעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל, החל בעניינו מכוח סעיף 355(א) לפקודת החברות. בידוע, שקובע סעיף זה תחולה רטרואקטיבית לשלושה חדשים, מיום תחילת הליכי הפירוק.
ב. פסק הדין המנחה העדכני העיקרי בכל הקשור לפרשנותו והנוגע ליישומו של סעיף זה הינו ע"א 4269/11 עו"ד יהודה ברמי נ' רו"ח עופר אלקלעי ואח' (19.6.13) [להלן: "הלכת ברמי"]. בפרט מצאתי להדגיש מתוך פסק דין זה את מסקנת בית המשפט העליון לפיה מגולם בסעיף 98 הנ"ל מבחן סובייקטיבי, וכי ניתן להוכיחו תוך שימוש בראיות נסיבתיות. אף נקבע במפורש שסמיכות זמנים בין מועד ביצוען של פעולות רלוונטיות לבין מועד הגשת בקשת הפירוק, הינה ראיה נסיבתית בעלת משקל מובהק. לצד האמור, הוסיף בית המשפט העליון, וקבע כמבחן עזר את 'מבחן מהלך העסקים הרגיל'. היינו, בענייננו, האם ועד כמה עשויה לעמוד למשיבה הטענה שמתיישבת התנהלותה עם מהלך עסקיה הרגיל של חברה.
ג. ולבסוף, וגם אם לשלמות התמונה אציין את ע"א 3911/01 זוהר כספי ואח' נ' שלמה נס רו"ח ואח', פ"ד נו(6) 752, וכן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק פש"ר 1149/03 עו"ד דורון טישמן נ' טיבון ויל אחזקות בע"מ (3.3.04), בו שמה כב' השופטת אלשיך דגש על נסיבות בהן ניתן ללמוד על לחץ מצד הנושה שהיה בו כדי להוביל להעדפתו על פני נושים אחרים.
4.טענות המשיבה
על פי סעיף 12 לתגובת המשיבה, המהווה את ליבת טענותיה: "בסמוך לשיחה שהתקיימה בין מנהל הנושה ומר אלי וקנין מטעם החברה שבפירוק, פנה אל מנהל הנושה מר חיים מידן.. אשר הינו יזם הפרויקט בישוב אלעד ובעלים של חברת 'בוני בניין בע"מ'.. בבקשה כי הנושה תספק את הסחורות ו/או ההזמנות בתמורה לכך שחברת בוני בנין תהא אחראית לתשלום ההזמנה". סעיף 17 לתגובת המשיבה משלים טיעון זה תוך שנכתב, כי : "עוד תבהיר הנושא ותדגיש, כי אין לה כל נגיעה ו/או ידיעה לתכתובת בין בוני בניין לבין החברה שבפירוק ועניין המחאת הזכות הנטענת לא הוצגה לה ולא הובאה לידיעתה ואין זה מעניינה שהרי, הנושה קיבלה הבטחה והתחייבות ולפיה כנגד אספקת הסחורות תפעל בוני בניין ו/או חיים מידן לשלם תמורתן לנושה". כהערה שיהא בה להקדים במעט את ההמשך יוטעם, שתמוהה טענה זו, באשר במקרה, לגמרי במקרה, הסכום שאותו קיבלה המשיבה לאחר חתימת המחאת הזכות, הינו בדיוק הסכום הנקוב במסמכים הרלוונטיים להמחאת זכות זו [נספח 5 לבקשה; ובכפוף לטעות בספרה אחת, באחד משני המסמכים, שלמיטב ההערכה, אינה אלא טעות סופר].
5.הדיון המסכם
א. אקדים עיקר לכל השאר: בהינתן, שהיה בידי המשיבה להוכיח התקשרות ישירה, ולו גם ממועד מסוים, בינה לבין בוני בניין בע"מ, ואספקת סחורה על ידה לאחר מועד זה, היה הדבר משנה את תמונת המצב, מן הקצה, אל הקצה. אף ייתכן, שאילו היו בפני ראיות לתשלום תמורה על ידי בוני בניין בע"מ למשיבה תמורת סחורה שסופקה לאחר מועד חתימת המחאת הזכות, תוך שניתן היה להניח, שרק בעקבות המחאת הזכות הסכימה המשיבה לספק סחורה זו, כבר היתה תמונת המצב, גבולית יותר. במצב זה, מתחייב היה דיון בשאלה, האם נכון להתעלם מאינטרס ההסתמכות של המשיבה על המחאת הזכות, בהחלטתה לספק חומרי גלם לבוני בניין. בדיון שכזה אף היו נכרכות שאלות נלוות ממספר כיוונים נוספים. אך בנסיבות הנתונות, ניתן להניח להן.
ב.כלל ועיקר: הנטל להוכיח זאת, הינו במובהק, על המשיבה. בניגוד לנטען על ידי בא כוחה בסעיף 8 לסיכומיו, לא על המפרק היה לזמן לדיון את מנהל בוני בניין בע"מ, אלא עליה, ורק עליה: הרי הטענה שמר מידן הבטיח לשלם תמורת הסחורה, כמפורט בסעיפים 12 – 17 לתגובת המשיבה, הינה טענת הגנה מובהקת, ועל הטוען, נטל ההוכחה. ואין תימה שמר מידן לא זומן לעדות, אם המשיבה עצמה מאשרת שאת החשבוניות רשמה לטובת החברה המתפרקת. וכי יעלה על הדעת, שמסכים היה מר מידן למצב בו הוא מזמין סחורה, מתחייב לשלם תמורתה, והחשבוניות תימסרנה לחברה אחרת?!, ועוד חברה המצויה בהתדרדרות? לשון אחר: הטענה להספקת סחורה לפי הזמנת מנהל בוני בניין בע"מ, אינה מוכחת, ועדות מר ליבמן בעניין החשבוניות, אף מפריכה אותה לחלוטין.
ג.הנסיבות שפורטו מתיישבות, אפוא, ובמובהק, עם הגדרת המחוקק ופרשנות הפסיקה ביחס להעדפת נושים. ראשית, אציין את סמיכות המועדים שקיבלה דגש לא מבוטל בהלכת ברמי: סעיף 98 הנ"ל מגדיר את מסגרת הזמן הרלוונטית – 3 חודשים, ובפרשתנו התפתחה ההתנהלות שתוארה בדיוק במסגרת זמן זו. עיקרה, אף בחמשת השבועות האחרונים שקדמו לבקשת ההקפאה. המהלך שבמרכזו המחאת זכויות נחתם ביום 16.5.16, השיק עבר ביום 20.6.16, והקפאת ההליכים נתבקשה ממש ביום שלמחרת.
ד.לא מעט טענו הצדדים, לתחולת פסק דינה של כב' השופטת אלשיך בפש"ר 1149/03 שפרטיו לעיל. במוקד הדיון, הקביעה השיפוטית, שאין די בסמיכות מועדים, כזו שאף קיימת בפרשתנו, ויש צורך ב'דבר מה נוסף' שמלמד על זיקה בין התשלום שקיבל הנושה לבין החשש מקריסה קרבה והולכת של החברה. ואולם, בפרשה דנן, קיימים 'דברים נוספים' אחדים: שקים חזרו, ללמדך על חשש ריאלי לחדלות פירעון, ולאחר מכן, כרונולוגית, המחאת הזכות שרק בעקבותיה שילמה בוני בניין בע"מ את הסכום למשיבה. וכי אין אלה, בחינת דבר מה נוסף?! ואם בכך לא סגי, תימוכין לכך, שאין על הפרק מהלך עסקים רגיל, למדנו מפי ליבמן, שבהגינותו אישר, שנתבקש לרשום את החשבונית על שם החברה "המתנדנדת".
ה. גם מבחן מהלך העסקים הרגיל, זכה בפסיקה למעמד נכבד. כאמור, דגש רב בסיכומיו, הושם על ידי ב"כ המשיבה על כך, שהתשלום שהתקבל, אינו מתייחס לחובות העבר של החברה, אלא עבור תמורה טריה שסיפק לבוני בניין, וכלשונו: "להבדיל ממקרה פש"ר 1149/03 (...) הרי המדובר כאן על תשלום עבור סחורה שסופקה החל ממועד בקשתו של מר חיים מידן מבוני הבניין ועד חודש מאי 2016!!!" [סעיף 2 לסיכומי המשיבה]. דא עקא, לא היא. אולי בפועל, נפרקה סחורה באתר בוני בניין בע"מ, וסביר שהיו גם שיחות בין מידן לבין ליבמן ( - מנהלי שתי חברות אלה). אך עסקית ומשפטית, בין בוני בניין בע"מ לבין המשיבה, לא התגבש מעולם קשר ישיר. ולפחות, אין בנמצא ראיות לכך. בד בבד תצוין עדות ליבמן, שלא נכון היה להוסיף ולספק סחורה לחברה אלא אם כן תובטח לו התמורה, ובכך מתקיים יסוד הלחץ שנזכר בפסיקה. חשובה לא פחות המסקנה, שדרך ההתנהלות אינה מתיישבת עם דרישות מבחן מהלך העסקים הרגיל: פשיטא, שבמהלך עסקים רגיל, צריכים היינו לראות נגד עינינו התקשרות ישירה בין המשיבה למזמינה ולא המחאת זכות שכזו המתייחסת לתמורה בעד סחורה שכבר סופקה. ומה בין הוצאת החשבונית על שם "אודר", כשהעסקה, כך נטען על ידי המשיבה, היתה במישרין מול בוני בניין בע"מ, לבין מהלך עסקים רגיל, לא אבין: מדרך העולם, במהלך עסקים רגיל, מוצאת החשבונית לטובת המזמין שהוא הרוכש. כך דרכו של עולם. לא לטובת חברה המצויה על סף חדלות הפירעון, ולמעשה כבר עברה את מפתן הדלת.
ו.בסעיף 4 לסיכומיו, מציין ב"כ המשיבה את רע"א 7170/13 נכסים יזום ופיתוח (נ.י.פ) בע"מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (12.8.15), תוך מתן דגש על כך שנכתב שם, על בסיס פסיקת המחוזי, כי: "... העדפת נושים פסולה היא פעולה אשר בוצעה על ידי החייב עצמו כדי לתת עדיפות לנושה פלוני...". זאת, נטען, בשונה ממצב בו נוקט הנושה בפעולות כדי לבצר את מעמדו. אמנם, מושגית, המונח, 'העדפת נושים', מפנה את חיציו, מהבחינה הלשונית, לחייב, או לחברה חדלת הפירעון. אך יש בכך כדי להטעות. בוודאי, בנסיבות כבפרשתנו: וכי בכל הקשור להמחאת הזכות ניתן להטיל את מלוא האחריות על הממחה, כשיודעים כולנו, שמי שקיבלה בזכות המחאה זו חלק מחובותיה הינה המשיבה?!; על פני הדברים, היתה המחאת הזכות מהלך, בו נטלו חלק מנהלי כל צלעותיו של המשולש. בודאי השניים העיקריים – מנהלי החברה שבפירוק, והמשיבה.
ז.בצר לו, מציין ב"כ המשיבה בסעיף 9 לסיכומיו, זכות קיזוז, שלדעתו, קיימת לבוני בניין בע"מ. מקבל אני את עמדת המבקש, שביחס לטענותיה המקוריות של המשיבה, זו הרחבת חזית, שאין לה כל מקום. ומעבר לכך, בוני בניין בע"מ עצמה לא מבקשת לקזז דבר מאף אחד. ומה לו, לב"כ המשיבה, לטעון לזכות הקיזוז הנתונה לבוני בניין בע"מ? היא עצמה לא סבורה שבידה לעשות שימוש בזכות הקיזוז הנתונה לה מכח סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. ובצדק. המשיבה, לפיכך, בודאי, שמכך להיבנות, לא תוכל.
ח.ולאחר כל זאת, נדרש בית המשפט למסקנה הבאה: בפני בית המשפט, מצד המשיבה, שתי גרסאות, שאינן לחלוטין מתיישבות: האחת, כי הבטיח מר מידן בעל פה לשלם עבור כל סחורה שיקבל; והשניה, שהעבר הכסף למשיבה בהתאם להמחאת הזכות. ועתה, ישאל השואל: אם מלכתחילה הבטיח מידן, מנהל בוני בניין, לשלם על כל סחורה שיקבל במועדים הרלוונטיים, וזהו הבסיס לסכום ששולם יום אחד לפני הקפאת ההליכים, לשם מה נדרשה המחאת הזכות. ואם נחוצה היתה המחאת הזכות, אין זאת, אלא שאיש לא סמך על הבטחות בעל פה של מידן, אם בכלל היו, וכאמור, אין הדבר מוכח. ולאחר כל זאת, למדנו, שהסכום שהעבר, הוא בדיוק הסכום הנקוב בהמחאת הזכות ובמכתב המקדים (נספח 5 לבקשת המפרק; בכפוף לטעות בספרה אחת באחד המסמכים, שתוקנה בכתב יד בהמחאה עצמה – 224,000 ₪). ובפשטות הדברים – אם הסכום ששילמה בוני בניין בע"מ זהה בדיוק לסכום בו נוקבת המחאת הזכות, אין זאת, אלא שההמחאה היתה הבסיס לתשלום, ולא הבטחה בעל פה של מידן, שלא במקרה, לא התייצב להעיד על כך. ובהינתן שכך, גם מובן מדוע הוציאה המשיבה את החשבונית על שם החברה שבפירוק ולא על שם בוני בניין בע"מ.
6.סוף דבר
מן המקובץ עולה, שטענות המנהל המיוחד, בדין יסודן, ובהתאם לסעיף 98(א) לפקודת פשיטת הרגל, על המשיבה להעביר את הסך של 224,000 ₪ בתופסת הפרשי ריבית והצמדה לקופת הפירוק.
ולכל היותר, נכון אני לחתום החלטה זו במתן ביטוי להבנתי את הנסיבות אליהן נקלעה המשיבה שלא בטובתה. אינני בדעה, שהיו כוונותיה שליליות. לא ביקשה היא, אלא לנסות ולהבטיח כספים שאכן הגיעו לה תמורת סחורה שסיפקה, ואף ברור שאלמלא ביקשה החברה להיכנס להליכי חדלות פירעון (ואפילו אם היתה מבקשת זאת כמה חודשים מאוחר יותר), כי אז, נוטה היתה הדעת למסקנה, שדרך התנהלות המשיבה לא חרגה מהמתחם הלגיטימי. בסיכומיו הפנה ב"כ המשיבה לע"א 7170/13 הנ"ל ופסק דינו משקף כב' השופט סולברג רגישות לבעיה זו. עם זאת, בפרשה דהתם, היו הנסיבות שונות, כאשר ההבדל העיקרי, שאף נתפס כקריטי, נבע מכך, שכל הפעולות נעשו ביוזמת הנושה, וללא מעורבות החברה שקרסה ו/או מי מטעמה. קריאה מוקפדת של פסק הדין, מצביעה על כך בבירור:-
"כפי הנראה מלשונו של סעיף 98, ההסדר בדין הישראלי מגביל את יכולת הביטול של פעולות העדפה לכאלו שנעשו במשך שלושה חודשים קודם מתן צו הפירוק ... וכן לפעולות שנעשו על ידי החייב עצמו בלבד. בעניין הספקה עמדו לפני בית משפט זה נסיבות דומות לענייננו, בהן פעל נושה של החברה חדלת הפירעון ליצירת זכות קיזוז, באמצעות פעולות של קניית חובות והמחאתן אליו. בפסק דין זה נקבע, מפי כב' השופט ש' לוין, כי אין פסול בפעולות הנעשות מצד נושה, המבקש להבטיח את גביית חובו, כל עוד אלו נעשות ללא מעורבותו של החייב... [ההדגשות שלי – א. ר.]
בית המשפט העליון היה ער למצבים העדינים אליהם עלולים נושים להיקלע, כשמולם חייבים (לרבות תאגידים), המתקרבים לחדלות פירעון, והנושים מבקשים להבטיח כספים המגיעים להם כדין. נושא מורכב זה, לדעת, בית המשפט העליון אף מצדיק שיקול דעת מצד המחוקק:
... סבורני כי לא נס ליחם של הנימוקים שניתנו בעניין הספקה התומכים באי התערבות בית המשפט בפעולות כגון זו שביצעה דן בענייננו, ובעיקר – מורכבות הנושא והצורך בהסדרתו באופן רחב ומאוזן באמצעות חקיקה. בנוסף לכך אזכיר את דבר קיומן של גישות הרואות נקיטת פעולות שכאלו מצד נושים כמהלכים לגיטימיים לחלוטין. מכל מקום, הטענה כי ניתן לכפות סטנדרט כה גבוה של תום לב בין נושה אחד לרעהו ('ואהבת לרעך הנושה כמוך') איננה נטולת קשיים... לגוף העניין שותף אני למסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה לא עולה בנסיבות דנן תמונת מציאות יחודית בעלת חומרה מיוחדת, המצדיקה חריגה מהכלל הרגיל. מטעם זה אין בידי לקבל את טענותיה של ני"פ ולפסול את פעולות ההמחאה והקיזוז מצד דן בעילה של חוסר תום לב".
ואולם בפרשתנו, כאמור, מי שהוביל למצב הנדון, בחתימתו על המחאת הזכות, ולאחר שהחברה שבבעלותו ובניהולו לא עמדה בהתחייבויותיה, היה מנהל החברה שבפירוק, והכל בידיעת הנושה. לא בכדי נקטה המשיבה בגרסה שבמרכזה טענה להתקשרות ישירה בינה בוני בניין בע"מ, במועד המוקדם להמחאת הזכות. הבינה המשיבה, שיש קושי בלגיטימיות של המחאת הזכות. בנסיבות אלה, במישור האנושי, נכון אני במעט להבין למורת רוחו של מנהל המשיבה, מר ליבמן. ועם כל זאת, נאמנת על בית המשפט מצוות המחוקק הקובע, כי משנפתחו כלפי החברה הליכי חדלות פירעון, מקרינים הם לאחור על פעולות שהתבצעו במשך שלושת החודשים שקדמו להליכים אלה. גם פעולה שבשלב ראשון נתפסה כלגיטימית, משעה שנכנסה החברה החייבת להליכי חדלות פירעון, תתפרש כהעדפת נושים על בסיס קביעת המחוקק המחיל את העקרונות הנוגעים להעדפת נושים רטרואקטיבית. ובוודאי, בהתאם לפסק הדין הנ"ל, כשהיה מנהל החברה החייבת מעורב במישרין במהלך, ומעל לכל צורך אשוב ואזכיר, שלא במקרה, הסכום שהעבר לידי המשיבה, זהה לחלוטין לזה שצוין במסמכי המחאת הזכות, וללא כל קשר לטענת המשיבה הבלתי מוכחת להתחייבות ישירה של בוני בניין כלפיה. זו מצוות המחוקק ואין בלתה, ומכאן שעל בית המשפט להורות על השבת הכספים, וכמפורט לעיל. במסגרת סיכומיה טוענת המשיבה לא מעט כלפי מי שהיה מנהל החברה שנקלעה לחדלות פירעון. נותנת הדעת, שרבות מהטענות, במקומן. אך אין בהן כדי לשמש לו הגנה, בוודאי משלב שמונה לחברה מפרק: להליכי חדלות פירעון פרדיגמות שונות מכפי המקובל בהליכים אזרחיים 'רגילים'. בחברות חדלות פיקעון, הרי במקרים רבים, ברקע לכך, התנהלות בעייתית של החייב או התאגיד שבפירוק. אלמלא כן, אולי לא היו אלה נקלעים כלל להליכים אלה, ועדיין, אין בכך כדי לשמש הגנה לנושה מפני טענותיו של מפרק, שלבטח אינו עושה בתפקידו, כנציגו של החייב או מנהל החברה שכשל.
ולכל היותר, כביטוי להבנתי את המצב אליו נקלעה המשיבה אמנע ממתן צו להוצאות.
המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים ולכנ"ר.
ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ח, 03 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.
