פרטוש נ' חברה פלונית בע"מ ואח'

לפני תביעה לפיצויים בטענה להפרת הסכם ליבוא אישי של רכב לישראל.

בין התובע לבין הנתבעת נכרת הסכם, במסגרתו רכש התובע רכב משומש אשר ייובא לישראל ביבוא אישי, בעוד הנתבעת התחייבה להעניק לו ייעוץ וסיוע בכל הכרוך ביבוא הרכב לישראל. אותם שירותים שהתחייבה הנתבעת להעניק לתובע לפי ההסכם כללו, למעשה, את כל הכרוך ביבוא הרכב, החל מרכישתו בחו"ל, עבור בשילוחו לישראל, וכלה בשחרורו מהנמל ומסירתו לתובע.

כ- 5 חדשים לאחר כריתת ההסכם, כאשר מסירת הרכב לתובע התעכבה, עתר התובע לבית המשפט בתביעה להשבת הכספים ששלם במסגרת ההסכם. בסמוך לאחר הגשת התביעה והבקשות לסעדים זמניים, הושג הסדר אשר במסגרתו הושלמו יבוא הרכב ומסירתו לתובע.

בעקבות מסירת הרכב, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות, כאשר לטענת התובע חייבת לו הנתבעת פיצויים על הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת ההסכם, בעיקר אלו שנגרמו לו עקב העיכוב במסירת הרכב ובטענה לזיוף מספר הקילומטרים הנכון במד האוץ שברכב. טענות אותן מכחישים הנתבעים.

במוקד תביעה זו איפה, נדרשת הכרעה במחלוקות באשר לעיכוב מסירת הרכב והזיוף של מספר הקילומטרים במד האוץ שברכב, הכרעה במחלוקות באשר למידת הנזק שנגרם לתובע ככל שנגרם, וכן הכרעה במחלוקות באשר לאחריותו האישית של הנתבע לחובות הנתבעת כלפי התובע.

העובדות

1. הנתבעת 1, חברת XXXXXXX בע"מ (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית העוסקת בעניינים הכרוכים ביבוא אישי של כלי רכב מחו"ל. הנתבע 2, ד. ס. (להלן: "הנתבע") הינו מנהל הנתבעת ובעל המניות היחיד שלה.
2. במהלך 2015 בקש התובע לרכוש ולייבא לישראל כלי רכב. בין התובע לבין הנתבע נוצר קשר וביום 8.11.15 נכרת הסכם בין התובע לבין הנתבעת (להלן: "ההסכם").

במבוא להסכם מצהירה הנתבעת כי היא עוסקת "ביעוץ הנוגע ליבוא אישי של רכב מחו"ל", ובמסגרתו מסכימים הצדדים לשתף פעולה ביבוא אישי של רכב מחו"ל, כאשר התובע ירכוש את הרכב, והנתבעת תייעץ ותסייע בעניינים הכרוכים ביבוא הרכב לישראל.

3. במסגרת ההסכם התחייב התובע לשלם סך של 850,000 ₪ כתמורה עבור רכישת הרכב ומכלול שירותי הנתבעת, בעוד הנתבעת התחייבה לפעול בכל הכרוך ברכישת הרכב, עד שחרורו מהמכס ומסירתו לתובע "מחוץ לנמל" בישראל.

עוד מובהר בהסכם כי התמורה לה התחייב התובע כוללת את מלוא עלות הרכישה והיבוא של הרכב לישראל, כולל הובלה ומיסוי, וכי הרכב ימסר לתובע כשהוא משוחרר מכל חוב, עיקול, שעבוד או כל זכות אחרת לצד ג'.

בד בבד עם חתימת ההסכם נחתם גם נספח להסכם, ובו הוגדר הרכב נשוא ההסכם כרכב תוצרת חברת לנדרובר, דגם ריינג'-רובר (ווג), בצבע שחור מטלי, אשר "עלה על הכביש" בינואר 2015 וגמע 12,900 ק"מ (להלן: "הרכב").

בנוסף, בנספח נוסף להסכם, נקבע שהרכב ימסר לתובע בתוך 45 ימי עבודה.

4. ההסכם נכרת, כאמור, ביום 8.11.15, כאשר הנתבע חותם בשם הנתבעת. במקביל, חתם הנתבע על מסמך "ערבות אישית" (להלן: "כתב הערבות").

כתב הערבות נושא את התאריך 17.9.15, אך מתייחס במפורש להסכם, והועבר לתובע ביום 12.11.15 (כאמור במכתב ב"כ התובע מיום 10.7.16 – נספח יד' לתצהיר הנתבע).

בכתב הערבות, נקבע כי הנתבע ערב להגעת הרכב לישראל "בסכום מוגבל של 520,000 ₪", וכן נקבע כי הערבות תפקע "עם הגעת הרכב לנמל בישראל".

5. בעקבות כריתת ההסכם העביר התובע כספים בסך כולל של כ- 515,000 ₪, כדלהלן:

סך של 74,000 € הועבר ביום 12.11.15 לחשבון בנק בהונגריה.

סך של 30,000 € הועבר ביום 12.11.15 לחשבון בנק בקפריסין.

סך של 75,000 ₪ הועבר ביום 15.12.15 לחשבון בנק בישראל.

6. המועדים שנקבעו בהסכם למסירת הרכב לתובע חלפו, ברם הרכב לא נמסר.

ביום 28.2.16 הועברה לתובע הודעה בכתב, ובה צוין כי הרכב הגיע לישראל ביום 8.2.16 "ואמור להשתחרר בימים הקרובים". בהודעה זו צוין כי מצורף לה "שטר מטען המעיד על הימצאות הרכב בארץ" ואף צורף צילום של מסמך הנראה כשטר מטען.

כשבועיים לאחר מכן, ביום 16.3.16 ובעקבות מגעים שנתקיימו בין התובע לנתבע וטענות כי הנתבעת פועלת לשחרור הרכב ומסירתו לתובע, חתמו הנתבעים על מסמך ובו התחייבו הנתבעים לשאת בתשלומי מס נוסף שיוטלו, ככל שיוטלו, בגין רכישת הרכב.

7. למרות הודעות הנתבעת, חלפו הימים אך הרכב לא נמסר לתובע. נוכח זאת, סבר התובע כי נפל קרבן למעשה מרמה, וביום 20.4.16 הגיש על כך תלונה למשטרת ישראל.

למחרת היום, 21.4.16, עתר התובע לבית המשפט כנגד הנתבעים.

האירועים לאחר הפנייה לבית המשפט

8. בירור תובענה זו החל בבקשת התובע לסעדים זמניים. בבקשה זו עתר התובע לעיכוב יציאת הנתבע מהארץ ולעיקולים על נכסי הנתבעים. בבקשתו פירט התובע את השתלשלות האירועים וטען שנפל קרבן למעשה הונאה ומרמה.

על יסוד בקשה זו ובמעמד צד אחד, ניתנו סעדים זמניים, ובהמשך נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 9.5.16.

במהלך אותו דיון, העיד הנתבע כי נפלה טעות במשלוח המסמכים לתובע, וכי הרכב שנרכש עבור התובע לפי ההסכם נמצא בישראל, בנמל אשדוד, ורשום על שם התובע (עמ' 16; ש' 27 בפרוט').

בהמשך, בהחלטה מיום 11.5.16, בוטל הצו לעיכוב יציאת הנתבע מהארץ.

9. לאחר סדרה נוספת של בקשות ודחיות, נקבע דיון נוסף בבקשת הנתבעים לביטול העיקולים הזמניים שהוטלו עליהם במעמד צד אחד.

במהלך אותו דיון, ביום 16.6.16, הגיעו הצדדים להסדר (להלן: "ההסדר") אשר תמציתו שיתוף פעולה שיאפשר השלמת שחרור הרכב מהמכס ומסירתו לתובע. ההסדר כלל התחייבות של התובע לתשלום יתרת התמורה בסך 2,430 €, התחייבות לפיה מחזיק ב"כ התובע בנאמנות סך של 325,000 ₪ לתשלום המיסים החלים על הרכב, והתחייבות הנתבעים לפעול להשלמת הליכי התקינה וכל ההסדרים הנדרשים עד למסירת הרכב לתובע.

במסגרת זו אף בוטלו העיקולים הזמניים שהוטלו על הנתבעים.

10. על בסיס ההסדר, ולמרות טענות נוספות לאיחור ועיכוב ואף לביזיון בית המשפט, פעלו הצדדים להשלמת יבוא הרכב ומסירתו לתובע. וכך, ביום 10.8.16, הושלם הליך יבוא הרכב, תקינתו, רישויו ורישומו על שם התובע, והרכב נמסר לתובע.

השלמת יבוא הרכב ומסירתו לתובע לא הביאה ליישוב כלל המחלוקות, ולאחר שעתירת הנתבעים לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, נדחתה (החלטה מיום 11.7.16), הגיש התובע ביום 23.2.17 כתב תביעה מתוקן.

תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

11. לטענת התובע, הפרו הנתבעים שורה ארוכה של התחייבויות שניתנו לו בהסכם, ועקב הפרות אלו נגרם לו נזק בסך כולל של 258,086 ₪. והפרות אלו, כך התובע, מבטאות דפוס פעולה שגרתי של הנתבע, אשר פעמים רבות נקלע להליכים משפטיים בגין התנהגותו ואף הוכרז כפושט רגל בשנים 2009 – 2011.

ראשית לכל, טוען התובע להפרת ההסכם בכל הנוגע למועד מסירת הרכב. לטענת התובע, אמורים היו הנתבעים למסור לו את הרכב לא יאוחר מיום 14.1.16, אך בפועל נמסר הרכב רק ביום 10.8.16.

שנית, טוען התובע להפרת ההסכם בכל הנוגע למספר הקילומטרים שעבר הרכב. לטענת התובע, פעלו הנתבעים לזיוף מד האוץ של הרכב, כך שחלף אותם 31,244 ק"מ שהראה מד האוץ בכניסת הרכב לישראל, הראה מד האוץ 14,446 ק"מ בלבד בעת מסירת הרכב לתובע. מעשה זיוף זה נעשה, לטענת התובע, בכדי להתאים את נתוני הרכב לנתונים להם התחייבו הנתבעים בהסכם.

שלישית, טוען התובע כי הנתבעים את ההסכם ביחס לתשלומים שנדרש לשלם כתנאי למסירת הרכב בעקבות ההסדר. הפרה זו, לשיטתו, התבטאה בדרישה לתשלום סך של 4,920 ₪ בגין "הפרשי שער" וכן סך נוסף של 2,640 ₪ בגין "דמי אחסנה" (שהם מחצית מהסכום שדרשו הנתבעים בגין דמי האחסנה).

ורביעית, טוען התובע להפרת התחייבות הנתבעים למסירת הרכב כשבו מורכבים חישוקי מגנזיום בקוטר של "22, ולא חישוקים בקוטר של "21 בלבד.

כתוצאה מהפרות אלו של ההסכם והתחייבויות הנתבעים, טוען התובע לנזקים אלו:

סך של 196,000 ₪ בגין ירידת ערך הרכב בין מועד המסירה לפי ההסכם למועד המסירה בפועל.

אומדן זה מבקש להביא בחשבון הן את העיכוב במסירת הרכב, הן את ערכו לפי המרחק שעבר בפועל עד למסירתו, והן את הירידה בערכו של רכב בו נעשה זיוף של מד האוץ.

סך של 7,096 ₪ בגין הפרת ההתחייבות לחישוקי מגנזיום בקוטר "22.

סך של 19,024 ₪ בגין עלויות רכב חלופי אותו שכר התובע בחדשים ינואר – אוגוסט 2016.

סך של 22,470 ₪ בגין אובדן 14 ימי עבודה של התובע.

סך של 5,936 ₪ בגין ההוצאות שהוציא התובע לקבלת חוות דעת מומחה.

סך של 2,640 ₪ ששילם התובע בגין דמי אחסנה.

סך של 4,920 ₪ ששלם התובע בגין הפרשי שער.

התובע עותר לפיכך לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי על כל הנזקים שנגרמו, בסך של 258,086 ₪, וכן לחיוב הנתבע עצמו, הן בטענה שהנתבע ערב אישית להתחייבויות הנתבעת כלפיו והן בטענה שיש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת ולחייב את הנתבע אישית בנזקים שנגרמו לו.

12. לטענת הנתבעים, אין כל בסיס לתביעה ומלכתחילה לא היה כל בסיס לפניית התובע לבית המשפט, באשר הרכב נמסר לתובע לפי ההסכם ולא היה כלל איחור במסירתו.

הנתבעים מתבססים על ההוראה בהסכם לפיה התחייב התובע לשלם סך של 106,430 € שיועברו לחו"ל במישרין לספק הרכב (הדילר) ולאחראי על השלוח לישראל. בפועל, העביר התובע לחו"ל סך של 104,000 € בלבד, ואת ההשלמה בסך של 2,430 € עשה רק לאחר ההסדר מיום 16.6.16. במצב זה, לשיטת הנתבעים, עד להשלמת התמורה לה התחייב התובע כלל לא החל מניין הימים למסירת הרכב ואין בסיס לניסיון לטעון שנמסר באיחור.

לחילופין, טוענים הנתבעים, המועד לו התחייבו למסירת הרכב היה 45 ימי עבודה ממועד העברת התשלומים המנויים בסעיפים 4 (א) ו- 4 (ב) של ההסכם. לו נמנה מועד זה מיום 15.12.15 (מועד השלמת העברת הכספים), כי אז חל המועד בו אמור היה להימסר הרכב ביום 3.3.16, כאשר אין למנות ימי חפשה בחו"ל. האיחור במסירת הרכב לפי שיטת הנתבעים, קטן מזה לו טוען התובע.

הנתבעים מודים כי לתובע נשלח בפברואר 2016 טופס משלוח ימי שלאחר מכן התברר כשגוי, אך טוענים שטעות זו נעשתה בהיסח הדעת והודעה על כך נמסרה לתובע מיד כשהתבררה הטעות. התובע עצמו קבל את הסברי הנתבעים, שיתף פעולה בחתימת מסמכים שנדרשו, ובכך הביע את הסכמתו לכך שעד מחצית מרץ 2016 כלל לא היה איחור במסירת הרכב. בהמשך, טוענים הנתבעים, פעל הנתבע ללא ליאות להשלמת יבוא הרכב למרות שהתשלום המלא לא הועבר, ודווקא התובע שם מכשולים בפני השלמת היבוא, הן בהשתוללות אלימה במשרדי הנתבעת ובהמשך גם בנקיטת הליכים משפטיים. רק בעקבות הדיון שהתקיים ביום 16.6.16 הושג ההסדר אשר אפשר את השלמת שחרור הרכב ומסירתו לתובע ביום 10.8.16.

כך כופרים הנתבעים בטענות התובע לאיחור במסירת הרכב, כופרים בטענות לזיוף מד האוץ שברכב, וכופרים בכל טענותיו לנזקים שנגרמו לו עקב עיתוי מסירת הרכב. וככל שהיו כאלו נזקים, טוענים הנתבעים לקיזוז סך של 2,000 ₪ בגין הנזק לו גרם התובע בעת שהשתולל במשרדי הנתבעת.

אשר לנתבע, טוענים הנתבעים שערבותו האישית פקעה ברגע שהרכב הגיע לישראל, שאף התובע הצהיר והודה בכך ביום 10.7.16 וממילא שאין כל עילה לחיובו האישי של הנתבע בדבר.

13. התובע תמך את גרסתו בתצהירו, וכן ב- 2 חוות דעת מומחה של השמאי משה אקרמן (נספח ל' לתצהיר התובע) ושל השמאי עידן ויקטור (נספח לב' לתצהיר התובע).

הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהיר הנתבע.

הנתבעים לא בקשו לחקור את המומחים מטעם התובע. ביום 30.4.18 נחקרו המצהירים ובתום הדיון הוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.

דיון

14. במוקד המחלוקות העומדות להכרעה עומדות טענות התובע להפרת התחייבויות הנתבעת כלפיו לפי ההסכם, והנזקים שנגרמו לו עקב הפרות אלו. לצד מחלוקות אלו עומדת גם המחלוקת בכל הנוגע לאחריותו האישית של הנתבע.

ראשית איפה, יבחנו טענות התובע להפרת ההתחייבויות כלפיו לפי ההסכם.

שנית, יבחנו טענות התובע לנזקים שנגרמו עקב אותן הפרות שנמצאו.

ושלישית, תיבחן טענת התובע באשר לאחריותו האישית של הנתבע.

15. אין בין הצדדים מחלוקת על הסדרת יחסי התובע והנתבעת בהסכם, על נספחיו.

כך גם אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלפי ההסכם התחייבה הנתבעת לפעול ליבוא רכב לישראל, רכב שפרטיו פורטו בנספח להסכם, ולמסירתו לתובע בתוך 45 ימי עבודה.

אין גם מחלוקת על כך שלפי ההסכם התחייב התובע מצדו לשלם את תמורת הרכב בסך של 850,000 ₪, בתשלומים ובמועדים שנקבעו בהסכם.

אף התשלומים ששלם התובע בעקבות חתימת ההסכם אינם במחלוקת. אין מחלוקת כי התובע העביר ביום 12.11.15 סך של 104,000 € לשני חשבונות בחו"ל בהתאם להנחיות הנתבע, ואין מחלוקת כי התובע העביר ביום 15.12.15 סך של 75,000 ₪ לחשבון הנתבעת בישראל.

ביום 28.2.16 הועברה לתובע הודעה מטעם הנתבעת, במסגרתה נמסר שהרכב הגיע לישראל ביום 8.2.16. אין מחלוקת על כך שהודעה זו לא הייתה נכונה והרכב נשוא ההסכם לא הגיע לישראל לפי הודעה זו. בהמשך, הודו הנתבעים שההודעה שנמסרה כאמור הייתה שגויה וטענו שנמסרה בשוגג.

ולבסוף, שאף על כך אין מחלוקת, נמסר הרכב לתובע בישראל ביום 10.8.16.

16. נוכח עובדות אלו שאינן במחלוקת, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם איחרה הנתבעת במסירת הרכב לתובע, איחור שמשמעותו הפרת התחייבויות הנתבעת בהסכם.

לפי גרסת התובע, יש למנות 45 ימי עבודה מיום כריתת ההסכם וכך יש לקבוע שהנתבעת התחייבה למסירת הרכב עד ליום 14.1.16.

לפי גרסת הנתבעים, יש למנות 45 ימי עבודה רק מיום השלמת התשלום הנקוב בסעיף 4 (ב) של ההסכם. באותו סעיף התחייב התובע להעביר סך של 106,430 € עם חתימת ההסכם, אך בפועל העביר סך של 104,000 € בלבד. ההפרש, בסך של 2,430 € הועבר רק לאחר כריתת ההסדר מיום 16.6.16, שלכן יש למנות 45 ימי עבודה ממועד זה ומכאן שהרכב כלל לא נמסר באיחור.

לחילופין, טוענים הנתבעים שמניין 45 ימי עבודה מיום העברת תשלומי התובע החל ביום 15.12.15 והסתיים רק ביום 3.3.16. לפי תחשיב זה, אמנם יש איחור במסירת הרכב אך לא בשיעור לו טוען התובע.

17. נוכח מחלוקות אלו באשר לאיחור במסירת הרכב, הנה אשר התברר:
    • בכל הנוגע למועד מסירת הרכב מורה ההסכם (בסעיף 2 (ב) של ההסכם) כי הרכב ימסר לתובע "בתוך 45 ימי עבודה ממועד פרעון התשלומים שנקבעו בסעיף 4 א'-ב' להלן". ועוד מורה הנספח להסכם כי "מועד הגעת הרכב לנמל בישראל 45 ימי עבודה". אף התובע מודה כי הנתבעים התחייבו למסירת הרכב בתוך 45 ימי עבודה ממועד ביצוע התשלומים שבסעיפים 4 (א) ו- 4 (ב) של ההסכם (סעיף 37 בתצהיר התובע).
    • בכל הנוגע למועדי התשלום, מורה ההסכם (סעיף 4 (א) של ההסכם) כי התובע יעביר לנתבעת סך של 70,000 ₪ בתוך 10 ימים וסך של 106,430 € בהעברה ישירה לחו"ל עם חתימת ההסכם. בפועל, הסכומים שהועברו לא תואמים את הוראות ההסכם.

ההעברה לחשבון הנתבעת הייתה בסכום גבוה יותר, 75,000 ₪ במקום 70,000 ₪, ונעשתה רק ביום 15.12.15 ולא בתוך 10 ימים. ההעברה לחו"ל הייתה בסכום נמוך יותר, 104,000 € במקום 106,430 €, ונעשתה מספר ימים לאחר כריתת ההסכם.

• לא הוצגה ולו פנייה אחת בכתב של הנתבעת או מי מטעמה, ובה טענות לגבי אי ההקפדה על ההעברות שבוצעו או לעיכוב שהדבר יגרום בהשלמת רכישת הרכב והיבוא שלו לישראל.

בתצהירו (סעיף 9) טוען הנתבע כי התריע על כך בפני התובע "באין ספור שיחות טלפון". בפועל, לא הוצג ולו מסמך בודד ובו התרעה שכזו ואף לא הוצג פירוט של שיחות טלפון שעשוי היה ללמד על אותן "אין ספור" שיחות טלפון שנעשו.

בתצהירו (סעיף 10) מבקש הנתבע להפנות לפנייה בכתב שנעשתה בעניין זה לתובע ביום 15.12.15, אך עיון בפנייה זו מלמד על טענות להפרשים בהעברות שנעשו ותו לא. אין בה ולו רמז לטרוניה על חוב של התובע או על עיכוב בהשלמת רכישת הרכב.

• לא הוצגה ולו ראייה אחת שתצביע על עיכוב מצידם של מי מאלו שטפלו ברכישת הרכב ושילוחו לישראל, בגין אי העברת ההפרש לו טוענת הנתבעת. הנתבע טען בתצהירו כי אותם גורמים בחו"ל יעכבו את רכישת הרכב ושילוחו לישראל עד לקבלת יתרת התשלום (סעיף 9 בתצהיר הנתבע) אך תימוכין לטענה זו לא הוצגו ובחקירתו הנגדית טען הנתבע כי לא צירף אסמכתאות לטענה זו לפי "הייעוץ המשפטי שקיבלתי" (עמ' 59; ש' 8 בפרוט'). קשה ליתן אמון בטענה שראיה כה משמעותית לא צורפה רק "לפי ייעוץ משפטי" ולא משום שאין כזו ראיה.
• עובדה היא שביום 28.2.16 הועברה פנייה לתובע שלפיה הגיע הרכב לישראל (נספח ח' לתצהיר התובע). בהמשך התברר שהפרטים שצוינו באותה הודעה לא היו מדויקים ולטענת הנתבע נמסרו בטעות עליה נמסרה לתובע התנצלות (סעיף 14 בתצהיר הנתבע), אך עובדה היא שהודעה על המשך הטיפול ביבוא נמסרה לתובע ובניגוד לטענה לעצירת הליך היבוא בגין יתרת חוב.
• לתצהיר התובע צורפו תמלילי שיחות שנערכו בין התובע לנתבע במהלך מרץ 2016. בתמלילים אלו ניתן לראות כיצד מלין התובע על העיכוב הנמשך במסירת הרכב, בעוד הנתבע מסביר את הסיבות לעיכובים, סיבות שלטענתו נובעות מעניינים של הנתבעת כמו רכב נוסף מסוג פורש שייבאה לישראל. אין בתמלילי שיחות אלו ולו רמז לטרוניה על עיכוב הקשור בתשלומי התובע.
• לא הובאו על ידי הנתבעים הסברים לטענה לפיה יש להפחית מימי העבודה הנמנים בהסכם ימי חג ומועד בחו"ל, כאשר ההסכם נכרת בישראל ולא מתייחס כלל למועדים וחגים שאינם מוכרים ככאלו בישראל.

18. נוכח עובדות אלו, אין מנוס מהקביעה שלפיה טענות הנתבעת לעיכוב בהשלמת יבוא הרכב עקב אי השלמת תשלומי התובע הועלו רק בדיעבד, לאחר הפנייה לבית המשפט, ובניסיון למצוא תירוץ לעיכוב בהשלמת יבוא הרכב. בפועל, התברר שהתובע פעל לפי הנחיות הנתבע בהעברת הכספים, ולא הועלתה בפניו כל טענה לעיכוב ביבוא הרכב עקב אי העברת סך של 2,430 €.

לפיכך, אני דוחה את גרסת הנתבעים וקובע כי המועד לו התחייבה הנתבעת למסירת הרכב חל 45 ימי עבודה מיום 15.12.15, מועד העברת הכספים לחשבון הנתבעת בישראל. אותם ימי עבודה נמנים רק לפי ימי העבודה המוכרים בישראל, שלכן אינם כוללים את ימי המנוחה – ששי ושבת.

אני קובע איפה כי לפי ההסכם התחייבה הנתבעת למסור את הרכב לתובע עד ליום 16.2.16, ומשמעות הדבר הינה שהרכב נמסר לתובע בעיכוב של כששה חדשים.

19. משנקבע שהנתבעת הפרה את ההסכם ואיחרה במסירת הרכב לתובע, יש לקבוע אם בגין הפרה זו הוכח שנגרמו נזקים לתובע. ההכרעה בטענה זו מחייבת הכרעה בטענה לזיוף שנעשה במד האוץ שברכב טרם מסירתו לתובע.
    • לפי גרסת התובע, מנתונים שהוצגו עולה שבעת כניסת הרכב לנמל בישראל הראה מד האוץ של הרכב 31,244 ק"מ אולם בעת מסירתו לתובע הראה מד האוץ של הרכב 14,446 ק"מ בלבד. פער זה מעיד, לטענת התובע, כי נעשה מעשה זיוף במד האוץ של הרכב. זיוף שיש לו השלכה על ערכו של הרכב.

הנתבעים מבקשים לדחות טענה זו מכל וכל. לפי גרסת הנתבעים, אין כל אפשרות לשנות את הרישום במד האוץ של הרכב ולא נעשה כל שינוי שכזה.

• נוכח מחלוקת זו הנה אשר התברר: 

• א. לתמיכה בגרסתו הציג התובע מספר מסמכים.

ראשית, הציג התובע אישור אשר קבל מחברת המזרח לשיווק מכוניות (1994) בע"מ, שאליו צורפה היסטורית הטיפולים ברכב כפי שהיא רשומה במחשבי יצרנית הרכב (נספח יח' לתצהיר התובע). מרישומים אלו עולה שביום 29.2.16 (זמן קצר בלבד טרם השילוח לישראל) רשום היה במד האוץ של הרכב 31,184 ק"מ.

שנית, הציג התובע צילום שלפי טענתו הינו לוח המחוונים של הרכב ונעשה בעת שהרכב שהה בנמל ( נספח יט1 לתצהיר התובע). צילום זה מראה 31,244 ק"מ.

ושלישית, הפנה התובע למכתב שכתב בא כוחו ביום 15.8.16 (נספח יט' לתצהיר התובע) ובו הטענה שגם לפי רישומי הרכב בכניסתו לנמל עבר הרכב כ- 32,000 ק"מ.

• ב. בחינת כל אחד ואחד ממסמכים אלו בנפרד, עלולה להציב קושי בפני התובע. המסמך של חברת המזרח לשיווק מכוניות (1994) בע"מ לא הוצג באמצעות עורכו ולכן יכול ללמד על עצם מסירתו לתובע, לא על תוכנו. הצילום שהציג התובע לא צולם על ידו אלא על ידי אחר, שלא זומן להעיד. ומכתב ב"כ התובע מפנה לרישומים שלא צורפו.
• ג. ועם זאת, אין ספק שאותן ראיות שהוצגו מציירות תמונה מדאיגה. הנתבעים עצמם לא טענו שאין ליצרנית הרכב וליבואנית הרכב מעקב אחר רישומי מד האוץ ברכבים מסוג הרכב כלל. הנתבעים גם לא ניסו להסביר כיצד אותו צילום שהציג התובע, צילום שנראה כצילום של מד האוץ ברכב, יכול לבטא רכב אחר. הנתבעת עצמה, בהסכם, הרי התחייבה לכך שמד האוץ ברכב יראה על 12,900 ק"מ בדיוק, ומשמע שלכאורה היה בידי הנתבעת נתון מדויק לגבי המרחק שגמע הרכב עובר לרכישתו.

צירוף כל אלו, טענות התובע, הראיות שהציג, והמידע שברשות הנתבעת מספיקים כדי קביעה שהתובע עמד ברף הראיה הנדרש במשפט אזרחי. התובע הציג ראיות לכאורה לכך שמד האוץ ברכב עת הגיע לישראל הראה 31,184 ק"מ, בעוד שבעת מסירתו לתובע הראה רק 14,446 ק"מ.

• במצב זה, עבר נטל הראיה לכתפם של הנתבעים. הנטל להראות ולהסביר כי מד האוץ של הרכב בעת מסירתו לתובע היה בדיוק זה שהיה ברכב בעת שנשלח לישראל ובעת שהגיע לנמל בישראל. למרבה הצער, התייחסות הנתבעים לטענה חמורה זו מעוררת קושי.

• א. בתצהירו, טוען הנתבע שברכבים יקרים דוגמת הרכב נשוא ההסכם, כלל לא ניתן לשנות את מספר הקילומטרים במד האוץ (סעיף 30 בתצהיר הנתבע), אלא שלא הובאה כל עדות מומחה או עדות אחרת לתמיכה בטענה זו, והיא נותרה כעדות סברה שאיננה קבילה כלל.
• ב. עוד טוען הנתבע בתצהירו, שכלל לא שהה בישראל בעת שחרור הרכב מהנמל, אך לא ברור מה לטענה זו ולטענה לזיוף מד האוץ, שהרי לא זהות אותו אדם שאפשר ועשה את השינוי עומדת לבירור, אלא עצם השינוי האסור שנעשה. בין על ידי הנתבע ובין על ידי אחר, טרם עבר הרכב לחזקת התובע.
• ג. ולבסוף, טוען הנתבע בתצהירו שמרגע עזיבת הרכב את הנמל, לא מש הרכב לרגע מעיני התובע, כך שלא ניתן היה לבצע שינויים שכאלו במד האוץ. לא ברור כיצד יכול הנתבע להצהיר על אירועים אלו, כשבאותה נשימה טען שהוא עצמו בכלל שהה בחו"ל באותה עת. כך ובפרט, נוכח טענת התובע לפיה הרכב שוחרר מהנמל על ידי מי מטעמו של הנתבע יום אחד לפני היום בו הוזמן לקבלו. טענת הנתבע שלפיה לא מש הרכב מעיני התובע מרגע עזיבתו את הנמל – הופרכה.
• ד. ולא זו בלבד שלא ניתן לקבל את טענות הנתבע ביחס לטענה זו, קושי גדול יותר עולה כשמתברר מה נמנעו הנתבעים מלהציג, שהרי האפשרויות להפריך את טענות התובע היו פתוחות בידי הנתבעים. הם שהיו בקשר עם הדילר בחו"ל ועם המשלח (עדות הנתבע בעמ' 59; ש' 5 בפרוט'). עובדה היא שידעו להתחייב בהסכם למספר ק"מ מדויק – 12,900 ק"מ. הנתבעים יכולים היו בנקל להמציא מסמכים מאותם אנשי קשר שלהם בחו"ל להפרכת טענות התובע.

הנתבע טען בעדותו כי המסמך שהציג התובע כמסמך של יצרנית הרכב איננו אמין (עמ' 63; ש' 20 בפרוט'), אלא שאם כך, לא ברור מה מנע מהנתבע הצגת מסמך אחר. "מסמך אמין" שיבטא את רישומי היצרן.

למעשה, התברר שטענות הנתבע ביחס לטענה זו בתצהירו אינן מתמודדות כלל עם טענות התובע והראיות שהציג, והתברר שהנתבעים נמנעו מהצגת ראיות שיכולות היו להבהיר את מצב הרכב ואולי להפריך את טענות התובע.

במצב זה, אין אלא לפנות לאותו כלל ראייתי ידוע לפיו הימנעות בעל דין מהצגת ראיה שעשויה הייתה לבסס את טענתו, מקימה כנגדו את החזקה שלפיה אותה ראיה, לו הוצגה, דווקא הייתה תומכת בגרסת הצד שכנגד ולא בגרסת אותו בעל דין שנמנע מהצגתה.

• נוכח זאת, אני מקבל את גרסת התובע, וקובע כי הוכח במידה הנדרשת במשפט אזרחי שמספר הקילומטרים במד האוץ של הרכב שונה במועד כלשהו, לאחר שהרכב הגיע לנמל בישראל ולפני שנמסר לתובע, כך שבמקום שיורה 31,244 ק"מ, הורה מד האוץ על 14,446 ק"מ בלבד.

ומשכך נמצא, אף אין מנוס מקבלת טענת התובע שלפיה שינוי זה נעשה כדי שמד האוץ יתאים, בקירוב, למספר הקילומטרים לו התחייבה הנתבעת בהסכם 12,900 ק"מ. שינוי זה מבטא הפרה כפולה של התחייבויות הנתבעת בהסכם – הן הפרת התחייבותה בנוגע למספר הקילומטרים שעבר הרכב עד למסירתו לתובע, והן הפרת התחייבותה לפעול "על פי הדין החל בישראל" (סעיף 2 (ג) בהסכם). הדין בישראל אוסר על זיוף מד אוץ ברכבים, ולמותר מלהכביר על כך במילים.

20. לאחר שנקבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכל הנוגע למועד מסירת הרכב, ולאחר שנקבע כי הנתבעת הפרה את ההסכם בקשר עם זיוף מד האוץ ברכב, יש לבחון את הנזקים שנגרמו לתובע. 

• ראש הנזק הראשון לו טוען התובע מתייחס לירידה בערכו של הרכב ביחס לערכו לו נמסר במועד ולפי ההסכם.

• א. לפי חוות הדעת של השמאי אקרמן (נספח ל' לתצהיר התובע), ערך הרכב בעת מסירתו לתובע עמד על 903,000 ₪, וזאת בהנחה שמד האוץ מראה את מספר הקילומטרים הנכון שעבר הרכב – 14,466 ק"מ. עוד מציין השמאי בתוספת לחוות דעתו (נספח ל"א לתצהיר התובע) כי ערך הרכב לפי אותם פרמטרים בינואר 2016 עמד על 960,000 ₪. השמאי אקרמן לא מתייחס כלל לאפשרות שמספר הקילומטרים הנכון שעבר הרכב היה גבוה יותר ולא מתייחס כלל לזיוף מד האוץ ברכב.
• ב. בחוות דעת נוספת אליה מפנה התובע, חוות הדעת של השמאי ויקטור עידן (נספח ל"ב לתצהיר התובע), חוזר השמאי עידן על כל ממצאי השמאי אקרמן, ומוסיף (לעניין זיוף מד האוץ) כי התיקון מפחית מערך הרכב 100,000 ₪ ליום מסירתו לתובע (סעיף 24 בחוות הדעת של השמאי עידן). טענה זו של השמאי עידן כלל איננה ברורה. כדי לבחון את ההשפעה של שינוי מד האוץ, היה על השמאי עידן להשוות בין ערך הרכב בעת מסירתו לתובע לערכו בעת שאמור היה להימסר. השמאי עידן כלל לא מתייחס לערך הרכב הנכון בעת שאמור היה להימסר.

השמאי עידן מציין כי בשומת הרכב שעשה השמאי אקרמן הוספו 5% לערך הרכב בגין מספר נמוך של קילומטרים שעבר, ברם אין בחוות הדעת של השמאי אקרמן כלל התייחסות לשווי הרכב לפי מספר הקילומטרים הנכון שעבר, לא לינואר 2016 ולא לאוגוסט 2016. ובכלל, בטענה לנזק המתבטא בסכום כה גדול, 100,000 ₪, ניתן היה לצפות לפירוט נרחב בהרבה מזה שניתן.

• ג. אם כך, אף שאין ספק ששינוי מד האוץ ברכב, בין בהפחתת 16,798 ק"מ (הפרש שבין 31,244 ק"מ ל- 14,446 ק"מ) ובין בכל שינוי אחר, אסורים בתכלית ופוגעים בערך הרכב, לא הובאו ראיות באשר למידת הנזק שהסב מעשה פסול זה לתובע. לא הובאו ראיות שיצביעו על אובדן הערך שנגרם לתובע עקב אותה הפחתה של 16,798 ק"מ שנעשתה במד האוץ. מאידך, נוכח אותו שינוי פסול בתכלית שנעשה במד האוץ, אני מקבל את טענת התובע לבחינת נזקיו עקב האיחור במסירת הרכב כבר מינואר 2016 (המועד לו מתייחסת חוות דעת השמאי) ולמרות שהמועד הנקוב למסירת הרכב לפי ההסכם היה 16.2.16.
• ד. משכך, הוכח כי לו עמדו הנתבעים בהתחייבותם, היה התובע מקבל לידיו את הרכב ביום 16.2.16 כשערכו, בקירוב, 960,000 ₪, בעוד שערך הרכב בעת מסירתו בפועל עמד על 903,000 ₪.
• ה. לטענת הנתבעים, אין כלל רלוונטיות לערך הרכב כל עוד עושה בו התובע שימוש ולא מוכר אותו, ולכן אותם מחירונים עליהם מתבסס התובע אינם יכולים לבטא נזק שנגרם לתובע. טענה זו לא ניתן לקבל.

ניתן להציע מספר דרכים לאומדן נזקיו של רוכש רכב על איחור במסירתו. שיטה אחת עשויה להיות עלויות שכירות רכב זהה למלוא תקופת האיחור, אלא שנתונים שכאלו לא הוצגו על ידי מי מהצדדים, והתובע אמנם טען לעלויות שכירות של רכב חלופי, אך לא טען ששכר רכב זהה לזה שאמור היה לקבל.

שיטה נוספת עשויה להיות בחינת שווי הרכב בשוק, ובהיעדר ראיה לסתור זאת – לפי המחירונים המקובלים. בשיטה זו, ההנחה הינה שהתובע אמור היה לקבל נכס בשווי מסוים, אך בפועל קבל נכס בשווי נמוך יותר. לא בכדי הרי נקבו הצדדים במועד מסירת הרכב בהסכם, שלו הוסכם על מסירתו רק כששה חדשים מאוחר יותר, ניתן להניח שהמחיר שהיה מסכים התובע לשלם היה נמוך יותר. והנתבעים לא הציגו כל תחשיב שונה לחישוב נזק זה או לסתירת הנחה זו.

למעשה, בקבלת טענת התובע לערך הרכב במועד מסירתו בפועל, מתאימים את התחייבויות הצדדים בהסכם לאופן בו קוימו בפועל.

• ו. לפיכך, אני מקבל בחלקה את טענת התובע וקובע כי עקב העיכוב במסירת הרכב נגרם לו נזק המתבטא בירידת שווי הרכב עד למסירתו, בסך של 57,000 ₪. מאידך, טענת התובע לנזק שנגרם לו עקב זיוף מד האוץ לא הוכחה ולכן – נדחית.
  • לטענת התובע, הפרה הנתבעת את התחייבותה לספק לו רכב עם חישוקי מגנזיום בקוטר "22.
• א. לפי גרסת התובע, התחייבה הנתבעת בהסכם לספק לו רכב הכולל חישוקי מגנזיום בקוטר של "22, אך בפועל סופק הרכב בלי חישוקי מגנזיום ועם חישוקים בקוטר "21 בלבד. עלות החלפת החישוקים לאלו שהוזמנו מסתכמת, לגרסת התובע, בסך של 7,096 ₪.

הנתבעים אינם מכחישים את הטענה שהרכב נמסר לתובע בלי חישוקי מגנזיום ועם חישוקים בקוטר "21, אך טוענים שאין בכך כל הפרה של התחייבות הנתבעת. לפי גרסת הנתבעים, התובע עצמו בקש לשנות את סוג החישוקים וקוטר החישוקים.

• ב. עיון בהסכם מלמד על הסכמה לפיה "המחיר כולל גנט "22" (כאמור בנספח להסכם). דא עקא, והנתבע הציג התכתבות עם התובע מיום 25.11.15, במסגרתה מבקש התובע את החלפת החישוקים (נספח ג' לתצהיר הנתבע). בהתכתבות זו מבקש התובע, במפורש, את החלפת החישוקים לקוטר קטן יותר של "21.
• ג. התכתבות זו הוצגה בפני התובע בחקירתו הנגדית (עמ' 51 בפרוט') והוא לא הכחיש את קיומה. ובכל זאת, טען התובע בעדותו שלא סוכם על החלפת קוטר החישוקים. אלא שכך בדיוק כתבו הצדדים זה לזה (נספח ג' לתצהיר הנתבע):

ד.: אתה בטוח שאתה רוצה להחליף לג'נט הזה. זה ג'נט יותר קטן 21.

דורון: כן דיברנו על זה בדיוק כמו הרכב של קובי וזה מה שנראה לי.

ולא זו בלבד שהתכתבות זו דווקא תומכת בגרסת הנתבע, עובדה היא שלא הוצגה אסמכתא להחלפת חישוקי הרכב לאחר מסירתו לתובע. התובע מבקש לבסס טענה זו על שווי חישוקי מגנזיום בקוטר "22 לפי חוות דעתו של השמאי עידן, אך אף לא טוען שפעל להחלפת החישוקים ושילם את התשלום הכרוך בכך.

• ד. הנטל להוכיח הפרת ההסכם, בכל רכיב מרכיבי התביעה, רובץ לפתחו של התובע. בטענה זו, נוכח ההתכתבות שהוצגה ונוכח היעדר אסמכתא לרכישת חישוקים שונים על ידי התובע, הרי שהטענה לא הוכחה ולכן – נדחית.
  • לטענת התובע יש לחייב את הנתבעים בתשלום עבור עלויות השכרת רכב חלופי בתקופה שעד למסירת הרכב.

לפי גרסת התובע, בתקופה שבין המועד המיועד למסירת הרכב לפי ההסכם (לשיטת התובע – 14.1.16) ועד למועד בו נמסר בפועל (10.8.16), הוא נאלץ לשכור רכב חלופי, ודמי ההשכרה מבטאים את הנזק בו יש לחייב את הנתבעים. לביסוס טענה זו מפנה התובע לחשבוניות ועותר לפיצוי בסך של 19,024 ₪.

חלק זה בטענות התובע מעורר קושי. התובע הרי עתר לפיצוי על הנזק שנגרם לו בירידת ערך הרכב, בין המועד בו אמור היה לקבל את הרכב למועד בו נמסר בפועל. וכאמור לעיל, טענה זו של התובע התקבלה. קבלת הטענה לירידת ערך הרכב, משמעותה התאמת תשלום התמורה לערך הרכב במועד בו נמסר בפועל, כך שהנתבעת חייבת בתשלום ההפרש. אלא שאם כך, עתירה זו לפיצוי על דמי השכרת הרכב החלופי מהווה כפל פיצוי על אותה טענה בדיוק. במילים אחרות, נוכח האיחור במסירת הרכב נעשתה התאמה, שלפיה מהתמורה המשולמת הופחתה ירידת ערך הרכב וההסכם 'תוקן' כך שההתחייבות הינה למסירה במועד בו נמסר הרכב בפועל. במצב זה, לא ניתן להוסיף לחיוב בגין ירידת הערך גם חיובים בגין נזק נוסף הנובע מהעיכוב במסירה.

למעלה מהצורך, שלכן בקליפת אגוז ממש, יצוין שהחשבוניות עליהן מתבסס התובע כלל לא מבטאות תשלום של התובע, אלא של חברה בשם דורון פרטוש בע"מ, כי הנהג הראשי הנקוב באותן חשבוניות איננו התובע אלא "שלמה פרטוש" ואף "שירלי פרטוש", ולפי החשבוניות מדובר בכלל ברכב שהושכר עוד מיום 25.10.15. ספק איפה, אם חשבוניות אלו אכן מבססות את טענת התובע להוצאות שהוציא על 'רכב חלופי'.

לפיכך, מאחר ועתירה זו מהווה כפל פיצוי, העתירה לפיצוי בגין השכרת רכב חלופי – נדחית.

• לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים על אובדן ימי עבודה.

לפי גרסת התובע, בגין התנהלות הנתבעים והפרת ההסכם, הוא נאלץ להשקיע שעות ארוכות, אשר במצטבר מגיעות כדי 14 ימי עבודה. על בסיס מכתב מרו"ח יואל אסולין (נספח ל"ד לתצהיר התובע), טוען התובע לנזק בגין הפסד זה, בסך של 22,470 ₪.

אכן, אין ספק כי הפרת התחייבויות הנתבעת בהסכם אילצה את התובע להשקיע זמן כדי לשמור על זכויותיו ולהביא להשלמת העסקה. ועם זאת, אם טוען התובע שנאלץ להשקיע 14 ימי עבודה בגין הפרת ההסכם, שומה עליו להתכבד ולפרט בדיוק כיצד נמנו ימים אלו. כפי שחובה על כל תובע להוכיח כל רכיב מעילת התביעה. והתובע איננו עושה כן. למעט טענה כללית להשקעת 14 ימי עבודה, אין התובע מביא כל פירוט שיאפשר למנות את הזמן שהשקיע.

זאת ועוד, אפילו השקיע התובע זמן ואפילו עשה זאת על חשבון עבודתו, אין כלל ראיה לכך שהתובע ניזוק מהשקעת זמן זו. אין ראיה לכך שממשכורתו הופחת ולו שקל בודד בגין היעדרות. אותה אסמכתא אליה מפנה התובע מבטאת, לכל היותר, את הכנסתו היומית. לא אובדן הכנסה כלשהי.

בהיעדר פירוט של ימי העבודה שירדו לטמיון עקב הפרת ההסכם ובהיעדר ראיות לנזק כלשהו שנגרם עקב זאת לתובע – הטענה נדחית.

• לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעת על ההוצאות שהוציא לקבלת חוות דעת מומחה, בסך של 5,936 ₪.

מאחר ונמצא שהנתבעת הפרה את התחייבויותיה בהסכם, הן באיחור במסירת הרכב והן בשינוי הפסול שנעשה במד האוץ של הרכב, הייתה הצדקה מלאה בהצגת חוות דעת המומחים שבחנו את משמעות ההפרות בכל הנוגע לנזקי התובע. למומחים אלו שולם שכר, התשלום נתמך בחשבוניות שהופקו לתובע וצורפו לתצהיר התובע, ולתובע הזכות לפיצוי בגין כך.

לפיכך, אני מקבל את טענת התובע ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאותיו בגין המומחים השונים, בסך של 5,936 ₪.

• לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעים להשיב לו את התשלומים שנאלץ לשלם בגין דמי אחסנה (בסך של 2,640 ₪) ובגין הפרשי שער (בסך של 4,920 ₪).

• א. לפי גרסת התובע, בעקבת ההסדר מיום 16.6.16, אומנם פעלו הנתבעים לשחרור ומסירת הרכב, אלא שאז התברר לו שהם מציבים דרישה לביצוע תשלומים אלו כתנאי לשחרור הרכב ומסירתו. בלית ברירה, כדי לאפשר השלמת המסירה, נשא התובע במחצית מדמי האחסון שדרשו הנתבעים ובמלוא הפרשי השער, והוא עותר להשבת סכומים אלו.

הנתבעים אינם מכחישים שדרשו תשלומים אלו אך טוענים שבדין עשו כן. לפי גרסת הנתבעים, התובע הוא זה שאחראי לעיכוב בשחרור הרכב מהנמל בתקופה שמיום הגעתו לנמל, 7.5.16, ועד למועד שחרורו בפועל ולכן גם חייב בדמי האחסנה על תקופה זו. ועוד טוענים הנתבעים כי בהסכם נקבע במפורש, בסעיף 14, כי תשלום אותו חלק בתמורה שישולם בכניסת הרכב לנמל בישראל צמוד לשער היורו, ומכאן ההצדקה גם לרכיב זה בתשלום.

• ב. אין מחלוקת על כך שדרישות תשלום אלו, דמי האחסנה והפרשי השער, הוצבו על ידי הנתבעים לאחר ההסדר מיום 16.6.16 וכתנאי להשלמת המסירה. אין גם מחלוקת על כך שבאותו הסדר מיום 16.6.16 אין כל אזכור לתשלומים אלו. במצב זה, נדרשה הנתבעת להראות את הבסיס לדרישות תשלום אלו שהוצבו על ידה כתנאי למסירת הרכב.
• ג. הנתבעים טוענים שעל התובע לשאת בדמי האחסנה של הרכב מהיום שבו הגיע לנמל אשדוד. הנתבעים אינם טורחים להפנות להוראה כלשהי בהסכם המשיתה חבות זו על התובע. עיון בהסכם מלמד דווקא על הסכמה אחרת – הסכמה לפיה התמורה שנקבעה כוללת את כל עלויות רכישת הרכב והובלתו עד למסירתו לתובע.

הנתבעים טוענים שהתובע הוא שגרם לעיכוב בשחרור הרכב, אך אינם מביאים כל פירוט שיסביר עיכוב זה שהם מייחסים לתובע, ובפרט לאחר שנמצא שההתחייבויות כלפי התובע ביחס למועד המסירה – הופרו.

ולבסוף, בהקשר זה, לא מציגים הנתבעים כלל אסמכתא לתשלום זה בו נשאו, או שאותו נדרשו לשלם, לפי טענתם.

• ד. אשר להפרשי השער, אכן, כטענת הנתבעים, מורה ההסכם כי התשלום הנקוב בסעיף 4 (ג) של ההסכם (התשלום שייעשה בכניסת הרכב לנמל) "צמוד לעליית שער החליפין". לפיכך, אם דרשו הנתבעים תשלום בטענה להפרשי שער, שומה היה עליהם להציג את התחשיב שמבסס דרישה זו. את אותו שינוי בשער החליפין שהיה. תחשיב שכזה לא הוצג ובסיס לדרישה זו – איין.
• ה. נוכח כל זאת, בהיעדר הסבר של ממש לדרישות תשלום אלו, אני מקבל את טענת התובע וקובע כי על הנתבעת להשיב לתובע סך של 7,560 ₪, בגין התשלום שגבתה בטענה לדמי אחסנה והפרשי שער.

21. לאחר שנקבע כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפי התובע, ולאחר שנאמדו נזקי התובע עקב הפרות אלו, יש לבחון את הטענה לגבי אחריותו האישית של הנתבע.
    • לפי גרסת התובע, ערב הנתבע אישית להתחייבויות הנתבעת כלפיו ועל בסיס ערבות זו יש לחייבו בכל נזקי התובע (סעיף 6 בתצהיר התובע). ועוד טוען התובע שיש לחייב את הנתבע בכל התחייבויות הנתבעת מכח "הרמת מסך" (סעיף 11 בתצהיר התובע). בהקשר זה, מבקש התובע להפנות לשורה ארוכה של הליכים משפטיים בהם מעורב הנתבע על רקע עיסוקו ביבוא אישי של רכבים, וטוען שניתן לראות בפסקי דין אלו ביטוי לשיטה של הנתבע להונאת לקוחות.

הנתבע כופר בכל טענות התובע. לפי גרסת הנתבע, ערבותו האישית להתחייבויות הנתבעת כלפי התובע הייתה מוגבלת ופקעה, ואין כל בסיס אחר לניסיון להשית עליו חבות אישית כלפי התובע.

• הטענה הראשונה שמביא התובע בהקשר זה של חבותו האישית של הנתבע, הינה לערבות אישית של הנתבע.

• א. בכתב הערבות התחייב הנתבע כך:

אני ס. ת.ז. ******** ערב להגעת רכב מסוג ריינג' רובר ווג לישראל...

תוקפה של ערבות אישית זאת יכנס רק לאחר ביצוע העברות הכספים הקבועות בהסכם בסעיפים 4 א' – ב'. היה והכספים לא יועברו לא יהיה לערבות זו כל תוקף.

במידה והרכב לא יגיע לנמל בישראל זכאי הקונה להפעיל ערבות זו ולבטל את ההסכם.

עם הגעת הרכב לנמל בישראל תפקע ערבות זו וטופס הערבות המקורי יושב לנותן הערבות.

מסמך זה נושא את התאריך 17.9.15, אך נראה שהמועד הנקוב בו שגוי, והמסמך הועבר לתובע לאחר כריתת ההסכם, ביום 12.11.15 (כנטען במכתב ב"כ התובע מיום 10.7.16 – נספח יד' לתצהיר הנתבע).

• ב. עיון בנוסח כתב הערבות, מלמד על הסכמה שלפיה אמנם התחייב הנתבע להיות ערב אישית להתחייבויות הנתבעת כלפי התובע, ברם הוסכם שערבות אישית זו תפקע "עם הגעת הרכב לנמל בישראל". על פניו, בערבות אישית זו בקש התובע לקבל בטוחה מוגבלת להתחייבויות הנתבעת להסכם, כזו שתבטיח את הגעת הרכב לישראל. אין בערבות אישית זו, כפי שנוסחה, ביטוי לערבות אישית כוללת לכל התחייבויות הנתבעת בהסכם וגם כאלו שנוצרו לאחר שהגיע הרכב לישראל.
• ג. לא זו אף זו, שכאשר נועדו הצדדים והגיעו להסדר ביום 16.6.16, נקבע במסגרתו כך (עמ' 32; ש' 12 – 13 בפרוט'):

מוסכם בין הצדדים כי עם קבלת שומת המס לידי ב"כ התובע, ישיב ב"כ התובע לב"כ הנתבעים את הערבות המקורית של הנתבע 2 מיום 17.9.15.

ואמנם, בעקבות הסכמה זו, כותב ב"כ התובע ביום 10.7.16 (נספח יד' לתצהיר הנתבע) כך:

בהתאם להסכמות בין הצדדים מיום 16.6.16 אשר קבלו תוקף של החלטה, הריני לאשר בזאת כי הערבות האישית של מרשך בטלה ומבוטלת בזאת.

• ד. הנה איפה, מסתבר כי מלכתחילה הוסכם בין הצדדים על ערבות אישית מוגבלת של הנתבע, כזו שתעמוד בתוקף רק עד שהרכב יגיע לישראל, ובהמשך אף הוסכם שאותה ערבות אישית תפקע ותבוטל. נוכח הסכמות אלו, לא ברור הבסיס לניסיון לטעון לערבות אישית של הנתבע להתחייבויות הנתבעת, ואף התובע לא ידע להסביר כיצד מתיישבת טענה זו עם מכתבו של בא כוחו (עמ' 43 בפרוט').

נוכח הסכמת הצדדים כאמור, הטענה שיש לחייב את הנתבע מכוח ערבותו האישית להתחייבויות הנתבעת בהסכם – נדחית.

• דא עקא, שעל הטענה לחבות הנתבע מכח ערבותו האישית מוסיף התובע גם טענה לחבות אישית של הנתבע על בסיס הרמת מסך.

• א. לפי טענת התובע (למשל בסעיפים 51 – 59 בכתב התביעה המתוקן), נוהג הנתבע להונות לקוחות השוכרים את שירותיו ליבוא אישי של רכבים, ולהסתתר מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של חברה. כך נוהג הנתבע בכלל, וכך נהג גם כלפי התובע בפרט. בנסיבות אלו, טוען התובע שיש מקום להורות על הרמת מסך התאגדות הנתבעת וחיובו האישי של הנתבע בהתחייבויותיה כלפיו.
• ב. בהתאם לסעיף 6 בחוק החברות, התשנ"ט-1999, בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן. הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג. היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא ייעשו.

נטל הוכחת התקיימות הנסיבות המצדיקות הרמת מסך, מוטל על הטוען לכך. עליו להציג ראיות ולשכנע כי אכן מדובר במקרה חריג, כי צודק ונכון לעשות כן, כי קיים יסוד נפשי של ידיעה או עצימת עיניים. בנוסף, עליו להראות כי האחריות מיוחסת לבעל מניות פעיל, כי הופרו חובות ההגינות ותום הלב של בעל המניות וכי החברה נעדרת יכולת פירעון.

טענת התובע תתברר על בסיס עקרונות אלו.

• ג. ראשית, התברר שמאן דהו מטעמה של הנתבעת, פעל לשינוי מד האוץ של הרכב, בהפחתת מספר הקילומטרים שעבר הרכב. שינוי שהוא בעצם זיוף. שינוי הרישום במד האוץ של רכב מהווה מעשה פסול ואסור, שכן שינוי זה יביא בהכרח להצגת מצגי שווא בפני כל אדם שיבקש לבחון את מצב הרכב. כך בכלל. שינוי זה גם נעשה כדי להונות את התובע עצמו כך שמספר הקילומטרים הנקוב במד האוץ יתאם בקירוב לזה לו התחייבה הנתבעת בהתאם. כך בפרט.

בין אם הנתבע ידע על זיוף הרישום במד האוץ ובין אם לאו, הוא כמנהל הנתבעת חייב ליתן לכך הסברים וכאלו לא ניתנו. זיוף מד האוץ ברכב מהווה מעשה הונאה שמצדיק כשלעצמו הרמת מסך הנתבעת.

• ד. שנית, התברר שבכלל עסקינן בעסקה ליבוא אישי של רכב, אשר נעשה ניסיון להסוותה ככזו שעוסקת רק במתן שירותי ייעוץ. די לעיין במכלול התחייבויות הנתבעת בהסכם כדי להיווכח שאין מדובר כלל בעסקת ייעוץ גרידא. קל להיווכח כי העסקה בכללותה מיועדת להביא לכך שלתובע יימסר רכב שיובא לישראל, כאשר התחייבותו הינה אך ורק לשלם לפי הנחיות הנתבעת (סעיף 4 בהסכם) ולחתום על כל מסמך שידרש (סעיף 9 בהסכם). הא ותו לא. כל הכרוך ביבוא הרכב לישראל, החל מאיתורו ורכישתו בחו"ל, עבור בשילוחו לישראל, וכלה בשחרורו מהנמל ומסירתו לתובע – חל על הנתבעת לבדה. במצב זה, הניסיון לטעון להסכם ייעוץ בלבד איננו עולה בקנה אחד עם האמור בהסכם.

חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, תשע"ו-2016, קובע (סעיף 31) כי "לא ייבא אדם רכב אלא אם כן קיבל רישיון ייבוא רכב מאת הרשות המוסמכת לייבוא". חוק זה הוחק לאחר כריתת ההסכם נשוא פסק דין זה, אך גם לפני תחולתו נאסר על אדם לעסוק במכירת רכב ביבוא אישי בלא קבלת רישיון כדין לכך (צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב (תשל"ט-1978)). אין איפה מפלט מהמסקנה שהנתבע פעל בניגוד לדין ביבוא אישי של רכבים, כאשר פעילות זו נעשית בלי לטרוח ולקבל על כך רישיון כדין, כאשר פעילות היבוא מוסווית תחת הסכם שלכאורה עוסק בייעוץ בלבד, והכל תחת כסותה המגינה של חברה פרטית – הנתבעת.

פעילות זו של הנתבע ביבוא רכב בלי רישיון כדין ובניסיון להסוות את הפעילות תחת "הסכם ייעוץ", מצדיקה אף היא את הרמת מסך ההתאגדות.

• ה. ושלישית, אין מחלוקת על כך שהנתבעת הינה חברה בבעלותו הבלעדית של הנתבע שמשמש כמנהלה היחיד. כאשר מדובר בחברה שהיא "חברה משפחתית" כבר נפסק כי "על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס" (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] 16.10.05, פסקה כ').
• ו. די איפה בשלושה טעמים אלו לקבלת הטענה שיש לראות בנסיבות תיק זה את אותן נסיבות חריגות שמצדיקות הרמת מסך. כך כאשר התברר שנעשה ניסיון להונות את התובע בזיוף מד האוץ של הרכב, כך כאשר התברר שהנתבע עוסק בלא רישיון בעסקי יבוא אישי של רכבים, וכך כאשר עסקינן בחברה משפחתית.

לא יעלה על הדעת מצב בו אדם, הנתבע, יסתתר מאחורי מסך התאגדותה של חברה כשזו פועלת בצורה כה חסרת תום לב וכאשר זו מנסה (ומסתבר מהפסיקה שהציג התובע שלא בפעם הראשונה) להסתיר את פעילותה האמתית ביבוא אישי של רכבים בלא היתר לכך כדין. לא לביצוע מעשים שכאלו נועדו הדינים העוסקים באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה מזו של בעלי השליטה בה.

22. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
23. כך לא נותר אלא לסכם.

בין התובע לבין הנתבעת נכרת הסכם אשר נחזה להיות הסכם יעוץ הנוגע ליבוא אישי של רכב, אך מהותו הסכם ליבוא אישי של רכב לכל דבר ועניין. בהסכם זה, התחייבה הנתבעת לפעול בכל הכרוך ביבוא אישי של רכב שנבחר מראש עד למסירתו לתובע בישראל, והתובע בתמורה התחייב לשלם סך של 850,000 ₪, חלקו במישרין לנתבעת וחלקו לפי הנחיותיה.

בהסכם נקבע, בין היתר, כי הרכב ימסר לתובע בתוך 45 ימי עבודה מעת שישלים את התשלומים שנקבעו בסעיפים 4 (א) ו- 4 (ב) של ההסכם. התובע בצע תשלומים אלו ביום 15.12.15, הנתבעים לא טענו בזמן אמת דבר בכל הנוגע לעיכוב עקב אי העברת התשלומים במלואם, ולפיכך אמור היה הרכב להימסר לו עד 16.2.16. הנתבעת הפרה התחייבות זו ובפועל, נמסר הרכב לתובע רק לאחר תביעה שהגיש ורק ביום 10.8.16.

בהסכם נקבע, בין היתר, כי הרכב ימסר לתובע כמשומש ולאחר שעבר 12,900 ק"מ. בפועל, התברר שמאן דהו זייף את מד האוץ שברכב טרם מסירתו לתובע, כך שבמקום שיורה 31,244 ק"מ, הורה מד האוץ על 14,446 ק"מ בלבד. בכך הפרה הנתבעת את התחייבויותיה בהסכם פעמיים – הן במספר הנכון שהורה מד האוץ והן בזיוף מד האוץ.

נוכח הפרות יסודיות אלו של ההסכם, נקבע שעל הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו. בחינת הנזקים להם טען התובע הראתה כי נגרם לו נזק בסך של 57,000 ₪ בגין ירידת ערך הרכב עד למועד מסירתו בפועל, כי נגרמו לו הוצאות בסך של 5,936 ₪ בגין חוות דעת המומחים שנאלץ להציג, וכי בהליך לשחרור הרכב נאלץ לשלם בלי הצדקה תשלומים עבור "דמי אחסנה" וכן "הפרשי שער" בסך כולל של 7,560 ₪.

מאידך, נדחו טענות התובע לנזק נוסף שנגרם לו בגין זיוף מד האוץ (בהיעדר ראיה לנזק שהסב הזיוף לתובע), לאי התאמה בסוג חישוקי הרכב (משנמצא שהוא עצמו בקש לשנות את סוג החישוקים), בגין השכרת רכב חלופי (נוכח כפילות בטענה זו משנמצא שלתובע זכות לפיצוי על ירידת ערך הרכב), ובגין נזק על אבדן ימי עבודה (טענה שלא הוכחה).

כך נמצא שעקב הפרת ההסכם נגרם לתובע נזק בסך כולל של 70,496 ₪.

התובע עתר לחיובו האישי של הנתבע בחובות הנתבעת. נוכח טענה זו נמצא שיש לדחות את הטענה לחבות מכוח ערבות אישית, שכן נמצא שהערבות האישית שלה התחייב הנתבע הוגבלה עד להגעת הרכב לישראל וממילא שהתובע הסכים והצהיר על פקיעתה בהסדר הביניים מיום 16.6.16 ובמכתב בא כוחו מיום 10.7.16.

מאידך, נמצא שבנסיבות העניין יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת, ולהשית את חובותיה לתובע אישית על הנתבע כבעל השליטה היחיד שלה. כך נמצא באשר הנתבעת הינה "חברה משפחתית", באשר התברר שנעשה ניסיון להונות את התובע בזיוף מד האוץ של הרכב, ובאשר התברר שההסכם נכרת בהפרת הוראות הדין האוסרות עיסוק ביבוא אישי של רכבים בלי רישיון כדין לעסוק בכך.

לא הועלתה טענה לנזק לא ממוני שנגרם לתובע, וכך גם לא נמצא מקום לבחון אפשרות שכזו.

24. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 70,496 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

בשים לב לכך שהתביעה אומנם לא התקבלה במלואה, ברם התבררה כתביעה מוצדקת למן הגשתה ונוכח העיכוב הנמשך במסירת הרכב, יישאו הנתבעים גם בהוצאות התובע בגין הגשת התביעה, באגרת בית משפט וגם בשכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.

ניתן היום,  כ"ז כסלו תשע"ט, 05 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.