עדכון: פסק הדין הנ"ל בוטל במסגרת ערעור עמ"ש 35382-06-16 וכך נקבע בו:
"חלף פסק דינו של בית משפט קמא ייקבע כי ההסכם שנחתם ב-2007 ושאושר על ידי בית משפט למשפחה הוא ההסכם התקף בין הצדדים; הנכסים בני האיזון הם כל הרכוש, מכל מין וסוג שהוא, שקיים לצדדים או למי מהם נכון למועד הקובע, קרי: 15/5/14, למעט דירת הירושה ונכסים אחרים שהתקבלו בירושה אם התקבלו לידי מי מהצדדים; התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת לנהל הליך הוכחות כדבעי בנוגע להיקף הנכסים בני האיזון כפי שהוגדרו לעיל, טיבם וכימותם [כיוונו לשוויים] בהתאם לתצהירי הרכוש שהוגשו לבית משפט קמא; ככל שבתצהירי הרכוש שהוגשו על ידי הצדדים או מי מהם לא נכללה הצהרה בנוגע לרכוש שהיה קיים בידיהם לפני מועד חתימת ההסכם, יוגש תצהיר משלים שיתייחס אך ורק לתקופה זו; הליך ההוכחות יתנהל כסדרו לרבות הזמנת עדים, וככל הנדרש, הכל לפי טוב שכלו של בית משפט קמא. ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא תבוטלנה. בהליך הערעור לא יינתן צו להוצאות. הערבות שהפקידה המערערת יושב לה."
עוד נקבע בו כי:
"אין להסכם המאוחר עדיפות כלשהי על ההסכם המאושר. בחינת יחסי הממון בין בני הזוג היתה אמורה להיבחן על בסיס הוראות ההסכם המאושר."
עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בתביעתה של התובעת לפרשנות הסכם ממון, שחתמה עם הנתבע, ומתן סעדים נוספים.
הרקע ותמצית טענות הצדדים :
- הצדדים נישאו ב-06.11.2007, מעט קודם לכך, ביום 29.10.2007 ערכו הצדדים הסכם ממון בפני נוטריון ואישרו אותו בבית המשפט ביום 12.02.2008 (להלן: "ההסכם הראשון").
- ביום 02.11.2011 חתמו הצדדים בפני נוטריון על הסכם ממון נוסף. (להלן : "ההסכם השני").
- לטענת התובעת, בהסכם הראשון, קבעו הצדדים שיתוף מלא בכלל הזכויות והרכוש מכל מין וסוג שהוא, ללא קשר למועד קבלת הזכויות והרכוש מכל מין שהוא, ללא קשר למועד קבלת הזכות וללא קשור למקור הזכות. הצדדים קבעו עוד, כך לטענת התובעת, כי המועד להחלת זכות השיתוף הינו קרות אחד המקרים – לפי המוקדם מבניהם : הולדת ילד משותף או חלוף 3 שנים מחתימה על ההסכם.
- בהסכם השני, יש התעלמות מן ההסכם הראשון, והסכם זה אינו מוזכר "אפילו במילה את קיומו של הסכם ממון שאושר כדין", לטענת התובעת הצדדים חתמו על הסדר של הפרדת רכוש וזכויות, בכל הנוגע לרכוש שהיה למי מהצדדים לפני מועד הנישואין, הפרדת רכוש וזכויות שיגיעו למי מהצדדים ע"י מתנה ו/או ירושה, וכן הפרדת כל רכוש שיגיע למי מהצדדים לאחר הנישואין. ההסכם השני נחתם בדיוק 3 שנים לאחר ההסכם הראשון.
- לטענת התובעת, ההסכם השני לא אושר ע"י בית המשפט, ולפיכך לדעתה אין הוא תקף.
- עוד לטענת התובעת, החל משנת 2011 פעל הנתבע להברחת רכוש רב, וקיים קשר עם נשים אחרות ובעיקר עם אישה אחרת המשמשת מאהבת של הנתבע.
- לטענת התובעת, יש לאכוף את הסכם הממון הראשון שאושר בבית המשפט, ובכלל, את הסכמת הצדדים באשר לשיתוף בכלל הזכויות, לרבות ירושה ומתנות, ולרבות כל זכויות העבר והעתיד עד למועד הפרידה, חרף העובדה (או דווקא משום כך) שהנתבע פעל בניגוד להסכם הממון הראשון.
- בנסיבות אלה, בקשה התובעת את ה סעדים כדלקמן :
8.1 על פי לשונו ותוכנו של הסכם הממון שעשו הצדדים, ועל פי כוונתם והנסיבות ייקבע כי יש להורות כי נכונה פרשנות התובעת, לפיה הסכימו הצדדים על "שיתוף מלא בכלל הזכויות לרבות זכויות שמקורן במתנה וירושה".
8.2 כי תינתן הצהרה, לפיה "הצדדים הסכימו בהסכם שלא להחיל עליהם את הפרק השני של חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973".
8.3 לקבוע כי מועד השיתוף בזכויות הינו החל ממאי 2004 ועד 01.09.2004 – המועד בו עזב הנתבע את הדירה.
8.4 לתת צו ללשכת רישום מקרקעין, לרשום זכויות התובעת על מחצית זכות הבעלות בדירה אותה ירש הנתבע, ...(להלן: "הדירה"), ולחילופין לתת הוראות לפירוק השיתוף בדירה.
8.5 למנות אקטואר שיישום את הזכויות של הצדדים, ויורה על פירוקן ועל פירוק כלל הזכויות של הצדדים.
- מנגד, כפר הנתבע בכתב הגנתו, בטענות התובעת בתביעתה.
- הנתבע טען בהגנתו, כי לא ברור מהו טיבו של כתב התביעה שבפני בית המשפט, מכוח מה מבקשת התובעת להשתית את ה סעדים הנתבעים, ומהי עילת התביעה.
- לטענתו של הנתבע, בית המשפט לא יוכל להיעתר לסעד כלשהו בהעדר עילת תביעה, התובעת אינה עותרת לסעד של איזון משאבים ו/או שמירת זכויות מכוח החוק, אלא מותירה את עילת התביעה עמומה, בניגוד להוראות בית המשפט, אשר הורה מטעם זה לתקן את כתב התביעה, ומכל הטעמים הללו, כך טוען הנתבע, דין התביעה להידחות.
- לטענתו של הנתבע, כתב התביעה שזור בטיעונים מופרכים חסרי כל אחיזה במציאות וחסרי רלבנטיות להליך הנוכחי.
- לטענתו של הנתבע, בהסכם הממון הראשון קבעו הצדדים (סעיף 4 הימנו) כי ברכוש שצברו הצדדים בנפרד, טרם חתימת ההסכם הם ישתפו אחד את השני בתנאים הנקובים בסעיף, היינו, חלוף 3 שנים מחתימת ההסכם או לידת ילד משותף, באשר לרכוש שיירכש במהלך החיים המשותפים הוא יהיה משותף אם יירכש מתאריך חתימת ההסכם.
- הנתבע הוסיף, כי התובעת מנסה בדרכים מניפולטיביות ותוך עיוות לשון ההסכם, לטעון שהיא זכאית כביכול לחלק מזכויות שקיבל הנתבע לאחרונה בירושה מאמו, לטענתו של הנתבע, אין לראות בירושת אמו של הנתבע שנפטרה בשנת 2013 (כאשר הסכם הממון הראשון נחתם ב-2007) רכוש שנצבר טרם חתימת ההסכם או רכוש "שנרכש" לאחר חתימת ההסכם, וכן אין בהסכם משום ויתור או שיתוף של התובעת בירושת אמו.
- לטענת הנתבע, באין אזכור אין ויתור, היינו כדי לוותר על זכות ממונית יש להראות ויתור מפורש, ואין להסתפק בוויתור משתמע, הנתבע הוסיף כי מאחר שאין בהסכם הממון שיתוף בנכס חיצוני (שהתקבל לאחר שנים רבות בירושה) אין ולא יכול להיות כל ויתור על ההפרדה הרכושית בזכויות אלה.
- באשר להסכם השני, אותו מזכירה התובעת בתביעתה, טוען הנתבע, כי עיון בו מלמד, כי הצדדים לא התכוונו מעולם לשיתוף כלשהו בזכויות ירושה עתידית והם הבהירו דבר זה במפורש. הנתבע הוסיף וטען, כי אמנם הסכם זה, שנחתם ע"י הצדדים בפני נוטריון לא הובא לאישור בפני בית המשפט, ואולם באמור בהסכם זה כדי לשלול מכל וכל את טענתה של התובעת כי הינה זכאית לזכויות מכוח ירושת אמו המנוחה של הנתבע (עובדה שברורה לטענתו גם מן ההסכם הראשון).
- הנתבע טען, כי מעולם לא הסתיר מידע, ולא העלים רכוש ובחשבון הבנק המשותף של הצדדים יתרת חובה בסדר גודל של 180,505 ₪. לצדדים חובות נוספים כמו לחב' ויזה כאל, וכן רכב פז'ו 308 המצוי בשימוש התובעת, ולצדדים זכויות סוציאליות.
לטענת הנתבע, אין לתובעת כל בסיס לתביעת מניות בחברה בה הוא מועסק.
- לטענת הנתבע, יש לדחות תביעת התובעת או לחילופין ניתן לתת פסק דין לאיזון הזכויות שנצברו מיום הנישואין ועד ליום 15.05.2014.
דיון .
מבוא דיוני :
- כתב התביעה המקורי הוגש ב-15.05.2004, והוגדר תביעה לאכיפת הסכם ממון. עיון ב סעדים שהתבקשו בתביעה, מצביע על כך, שהלכה למעשה התובעת ביקשה סעדים על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון : היא ביקשה להורות לנתבע להציג מסמכים הנוגעים לחוזה העסקתו, להסכם חלוקת עזבון אמו המנוחה, וכן ביקשה במפורשת שמירת זכויות, וכן פסק דין הצהרתי המצהיר על זכויותיה ברכושו ובזכויותיו של הנתבע, וכן לתת צו להעביר את חלקה של התובעת מכלל זכויותיו לידיה.
- בקדם המשפט הראשון, אשר התקיים בפני ב-20.10.2014 ניתנה על ידי החלטה המורה לתובעת לתקן תביעתה וקבעתי קדם משפט נוסף, בהחלטתי אמרתי במפורש שאין זו תביעה לאכיפת הסכם.
- התובעת תיקנה את תביעתה, ובקדם המשפט השני, אשר התקיים בפני ב-18.02.2015 שוב נאלצתי לתת החלטה, (ראה עמוד 5 לפרוטוקול), בה אמרתי בין היתר :
"מטעמים מהותיים, אין בפניי תביעה לאיזון משאבים, אלא תביעה
לפרשנות הסכם שחזרתי והבהרתי לב"כ התובעת שאינני מבינה איזו
עילה זאת ולאיזה הליכי ביצוע בהסכם בין הצדדים. "
(ראה סעיף 3 להחלטה).
וכך בסעיף 6 להחלטה :
"בשולי הדברים אחזור ואומר, כי אינני סבורה שבפניי תביעה לאיזון
משאבים. אמרתי זאת כבר לתובעת בישיבת קדם המשפט הקודמת.
אולם חרף החלטתי וחרף ניסיוני להסביר לה, התעקשה התובעת להגיש
תביעה שעל פי פרק ח' שבה, ה סעדים שבה הם "פרשנות ההסכם",
ו"צווים ללשכת רישום המקרקעין בגין מחצית זכויות" שגם זה סעד שאינו
ברור לי כלל ועיקר, וכן בקשה לקבוע את מועדי השיתוף שבין הצדדים,
וכל זה כאשר אין חלה על הצדדים הלכת שיתוף. "
- חרף החלטותיי, חזרה התובעת ותבעה עילות של "פרשנות הסכם", צווים ללשכת רישום מקרקעין וצווים הצהרתיים בדבר מחצית הזכויות.
לצערי, עלי לחזור ולהזכיר, שאינני מכירה עילה עצמאית לפרשנות הסכם, אפילו זה אושר בפני בית המשפט.
- ה סעדים המבוקשים בתביעה, אינם ברורים לי כלל ועיקר. אם המדובר בתובענה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973, יכולה הייתה התובעת לתבוע איזון משאבים או סעדים על פי סעיף 11, אולם אין היא יכולה לתבוע (כעילה עצמאית) "פרשנות ההסכם" ואינה יכולה לבקש צו ללשכת המקרקעין. אם היא חפצה באיזון משאבים עליה להתכבד ולפרט איזה משאבים ברצונה לאזן? אם היא רוצה סעדים כדי לברר זאת, עליה לנקוט בסעד על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, ואולם, התובעת לא עשתה דבר מכל אלה.
זאת ועוד, הסעד המתייחס לדירה הוא לפירוק שיתוף, לחילופין לסעד של צו לרשם המקרקעין, הדבר אינו תקין. התובעת הייתה צריכה לבקש, כי דירת הנתבע תאוזן בין הצדדים, במסגרת האיזון הכולל אותו היא מבקשת, וכאשר עסקינן באיזון, יש לפרט את כלל הרכוש, ולא להתייחס רק לפריט אחד מתוך צובר הנכסים, כך או אחרת, אין בית המשפט מפרש הסכמים שכרתו ביניהם הצדדים כעילה עצמאית, או כ "אקדמון" לסרט הבא..
לו הייתה מוגשת תביעה לאיזון משאבים, הייתי יכולה לקבוע בפסק הדין מהם הנכסים בני האיזון שבין הצדדים, התובעת נמנעה מלפרט בהתייחס לאיזה מן הנכסים היא מבקשת את סעד האיזון, לפיכך אקבע, כהבנתי, את הנכסים על סמך מה שנדון בפני, ועל סמך התשתית הראייתית שהונחה בפני.
ההסכמים ומשמעותם :
- כזכור, טוענת התובעת בתביעתה, כי הצדדים הסכימו ביניהם בהסכם הממון שעשו, כי הם התכוונו לשיתוף מלא בכלל זכויות הצדדים, לרבות זכויות שמקורן במתנות או בירושות. הנתבע מתנגד מכל וכל לתפיסה זאת.
- עיון בהסכם הממון שאושר בבית המשפט (ת/1) ביום 12.02.2008 ע"י כבוד השופטת מילר, (ראה תמ"ש 2910/08) מראה, כי בית המשפט אישר רק את סעיפים 1-7.3 להסכם,
ואדגיש – להסכם זה לא ניתן תוקף של פסק דין.
על פי הסעיפים שאושרו בהסכם הראשון בבית המשפט, קבעו הצדדים כי כל צד, יישאר הבעלים הבלעדי של כל רכוש וזכויות שצבר לפני החתימה על ההסכם, בסעיף 4.3 להסכם נכתב :
"הרכוש הנפרד יהפוך לרכוש משותף בקרות המוקדם מבין המקרים הבאים :
4.3.1 לצדדים נולד ילד משותף
4.3.2 חלפו 3 שנים מחתימת הסכם זה."
- ביום 02.11.2011 חתמו הצדדים בפני הנוטריון עו"ד ירמיהו גור על הסכם ממון, הוא הסכם הממון השני, (ראה נ/2) ובו התייחסו הצדדים אל הסכם הממון הראשון ואמרו כך :
"ברכוש נפרד על פי הוראות ס"ק 4 .1, יראו גם רכוש וזכויות שהגיעו
ו/או יגיעו לצדדים בדרך של ירושה ו/או מתנה אישית לאחר הנישואין."
- המשמעות של הסכם הממון השני הוא ביטול ההוראות הגורפות שנכללו בהסכם הממון הראשון, באשר להפיכת רכוש נפרד לרכוש משותף, לרבות רכוש מלפני הנישואין ורכוש שמקורו בירושה.
- מכאן אפוא, שהמחלוקת בין הצדדים באשר למשמעותו של ההסכם השני הוא לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים, ועולה מיניה וביה: בעוד התובעת טוענת, כי ההסכם השני חסר כל תוקף כיוון שלא אושר בבית המשפט, סבור הנתבע כי יש להסכם משמעות, למרות שלא אושר בבית המשפט.
- אקדים ואומר, כי על פי עמדת הפסיקה, איני יכולה להתעלם מן ההסכם השני ולקבוע כי הוא חסר כל משמעות ובמקרים כאלה הפסיקה לא התעלמה מההסכם השני (אשר כאמור לא אושר בבית המשפט), כך למשל כבוד השופט הנדל ב בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (03.07.2012) (פורסם במאגר "נבו") קבע דברים היפים לענייננו, ואצטטם :
"..מוסכם על דעת ההרכב המחוזי כולו, שהסכם הממון לא אושר ולא אומת כנדרש לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון. על כן, הוא חסר תוקף כהסכם ממון. משנקבע כאמור, עולה כי המנוח והמשיבה משולים כמי שלא עשו הסכם ממון, אולם, אין זהו סוף פסוק. קיומו של הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון לחוד, ותוקפו של "סתם" הסכם כתוב בין בני זוג לחוד, כפי שנפסק בבג"ץ 10605/02 יפה גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נ"ח (2) 529...
.. ההסכם שנקשר בין בני הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון", כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר תוקף, במסגרת המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5(א)(3) לחוק וניתן לאוכפו.."
גישה זו נשענת על פסיקה קודמת אשר הובאה שם :
"אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין "הסכם ממון" – או בהעדרו, המלא או החלקי... לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי."
(בע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד ל"ט (3) 776).
אכן, ההסכם בין הצדדים, איננו עונה על דרישות הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון מהטעם שלא אושר ע"י בית המשפט (ראו סעיף 2 לחוק יחסי ממון). אולם, ההסכם הכתוב עונה על הוראת סעיף 5 (א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון. סעיף זה שעניינו הסדר איזון המשאבים קובע, כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט - נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששויים לא יאוזן ביניהם."
ודוק : ".."הסכימו בכתב", ולאו דווקא ב"הסכם ממון" (ראה עניין גמליאל לעיל), יוצא, כי הגם שכאמור אין בפנינו הסכם ממון, על פי חוק יחסי ממון, חוק אחרון זה, חל על המקרה, לרבות על תוקפו של הסכם בכתב שנערך בין הצדדים. על כן, יחול בעניינם של בני הזוג הסדר איזון המשאבים, בכפוף להסכם הכתוב ביניהם.."
- ערה אני לכך, כי הפסיקה אותה ציטטתי לעיל, עסקה בהסכם בכתב הנעשה בהעדרו "המלא או החלקי" של הסכם ממון, בשונה, מן המקרה הנדון בפני, בו היה הסכם ממון שאושר בבית המשפט, ואולם גם כאן, אין הדבר משנה, וכך קובע המלומד המנוח פרופסור אריאל רוזן צבי בספרו יחסי ממון בין בני זוג (הוצאות "מיקרושור" תשמ"ב) בעמוד 303 :
"..אין הסכם הממון ממצה את אופני ההתקשרות בין בני זוג, ואין הוא
שולל קיומם של הסדרים אחרים, מכוח דיני המשפחה הממשיכים לחייב
את בני הזוג."
וכך גם קבע כבוד השופט שמגר בפסק הדין בעניין אבידור, ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור פ"ד מ"ב (3) 499 (1988) :
"..ייחודו של הסכם ממון בהשוואה להסכם רגיל בין בני זוג, הוא בכך שקיומו של הסכם ממון, שנערך בין בני זוג, דוחה את תחולתו של הסדר איזון המשאבים לפי פרק ב' לחוק יחסי ממון על אותם בני זוג, אך לבד מפועל זה, "הסכם ממון" הוא הסכם בכל ההסכמים, אשר בו קובעים בני הזוג את אשר יעשה ברכושם בפקוע הנישואין, או ע"י הגירושין (הראשונים) המתוכננים, דהיינו הגירושין הם מעין תנאי מתלה לתוקפו של ההסכם, ובהתקיים התנאי, מתגבשים החיובים הצדדיים."
ועוד :
"לו נעדר כליל אישור כדין, הרי שלא היה בענייננו "הסכם ממון" כמשמעותו בחוק יחסי ממון, אך אין זאת אומרת שאין לפנינו הסכם כלל. הסכם תקף יש, אך הוא איננו הסכם ממון..."
אציין, כי במקרה אחרון זה, היו שני הסכמים : הסכם ממון ראשון שאושר בבית משפט, והסכם שני שלא אושר בבית המשפט, ועדיין כפי שהראיתי לעיל, כבוד השופט שמגר קבע, כי ההסכם השני הוא הסכם תקף.
- בפסיקה כאמור לעיל, ניתן לראות שתי גישות שונות, הגישה המחמירה, הרואה בהסכם ממון שלא אושר הסכם נעדר תוקף, ראה למשל פסק הדין בעניין נציה, ע"א נציה נ' נציה פ"ד ל"ב (2) 621 (1978), ולעומתה ניכרה הגישה המקלה, הרואה בהסכם ממון שלא אושר הסכם תקף, הנשלט ע"י דיני החוזים, אך לא ניתן לאכיפה בבית המשפט למשל במסגרת סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה 1995.
בספרו של ניסים שלם "יחסי ממון ורכוש, הדין והפסיקה", עמוד 323 כותב המחבר :
"...הגישה השנייה בה אנו עוסקים, רואה בהסכם בין בני זוג, המסדיר את יחסי הממון ביניהם הסכם ככל ההסכמים הנשלט ע"י דיני החוזים הכלליים, עם אישורו של ההסכם ע"י בית המשפט או בית הדין, הוא נשלט ע"י שתי מערכות דינים: דיני החוזים הכלליים ודיני יחסי ממון בין בני זוג, שתי ממערכות הדינים יחולו באופן מצטבר או משלים, במקרה של התנגשות דינים יחול כלל הפרשנות, לפיו יגבר הדין הספציפי על הדין הכללי, גישה זו נבדלת מהגישה בפרשנות שי ונציה, בכך שאינה שוללת את תוקפו של הסכם ממון שלא מילא אחרי הוראות חוק יחסי ממון, אלא מכירה בתקפו כהסכם תקף על פי חוק החוזים (תרופות) שהן אכיפה פיצויים או ביטול... מפאת היותו "חוזה" לכל דבר ועניין, ולא רק בשל היותו "פעולה משפטית", העד האישור ע"י בית המשפט פועלו אחד: בני הזוג או מי מהם לא יוכלו להנות מהתרופות המיוחדות לחוק יחסי ממון, לא יוכל מי מבני הזוג לפנות לבית המשפט בבקשה לנקוט אמצעים לשמירת זכות או זכות עתידה על פי אותו הסכם מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון...".
- כאמור, אינני מקבלת את טענתה "המובלעת" של התובעת, כי ההסכם השני בטל, וכי לכאורה אין לו כל תוקף, אבל קודם שנדרש להעמקה למדנית בשאלה איזו גישה נכון לנקוט במקרה הנדון בפני, הנה התובעת עצמה אמרה בחקירתה הנגדית, כי להסכם השני יש משמעות פרשנית. ולהלן אצטט מתוך תשובותיה בחקירתה הנגדית בעמוד 19 לפרוטוקול:
" ש. בכותרת ההסכם כתוב "הסכם ממון".
ת. המסמך הזה הוא פרשנות ואני מבקשת ממך שתיתן לי להגיב, המסמך הזה הוא פרשנות להסכם ממון שאושר על ידי בית משפט...
ש. את אומרת שההסכם השני, הוא פרשנות להסכם הראשון ?
ת. ככה אני מתייחסת לזה.
ש. במסגרת ההליכים כאן צירפת את ההסכם הזה לבית המשפט.
ת. כדי לראות את הפרשנות של המשורר.
ש. וההסכם השני מפרש את הכוונה של ההסכם השני (אכן, צריך להיות ההסכם הראשון ש.ג.)
ת. אתה יכול לראות.."
- על הטענה בדבר היות ההסכם השני כלי עזר פרשני להסכם הראשון, חוזרת התובעת גם בסיכומיה (ראה סעיף 5 סיפא לסיכומים).
- המסקנה העולה מן המקובץ – אין לשלול את תקפו של ההסכם, ובין אם יש בו הסדר על פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון של איזון משאבים ובין אם הוא כלי פרשני להסכם הראשון, הוא הסכם תקף לכל דבר.
מידת השיתוף שבין הצדדים ותקופת השיתוף :
- המחלוקת בין הצדדים טמונה בשאלה, האם הצדדים התכוונו לשותפות ברכוש שהיה להם לפני הנישואין או לירושות שירשו במהלך נישואיהם, ובאופן קונקרטי המחלוקת מתייחסת לירושת אמו המנוחה של הנתבע שנפטרה ביוני 2013.
- קודם שאגש לבדוק את "מידת השיתוף", אקבע את המועדים אליהם אתייחס יש לבדוק את השיתוף הנטען.
- בעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבע בסיכומיו, כי פסק הזמן אליו עלי להתייחס במסגרת פסק דיני, הוא מיום הנישואין, היינו 06.11.2007, ועד ליום הגשתה של התביעה – היינו 15.05.2014 (להלן : "היום הקובע") ולהלן אפרט נימוקי :
37.1 הפסיקה התייחסה אל "היום הקובע", כאל אחד משלושת אלה – המועד בו התגרשו הצדדים, המועד בו הפרידו מגוריהם, או המועד בו הוגשו ביניהם תביעות לפי המוקדם מבין החלופות, במקרה שלפני הגשת התביעה היא המועד המוקדם מבין החלופות.
37.2 לא ברור מדוע התובעת שבכתב תביעתה המקורי, נקבה אף היא בתאריך של 15.05.2014 "כיום הקובע", בחרה להרחיק את היום הקובע ל-01.09.2014. הנימוק שהשמיעה התובעת בסיכומיה, כי תיקון כתב התביעה לא הוגבל על ידי בית המשפט איננו נכון : כידוע, בתיקון כתב תביעה יש איסור להוסיף עילה חדשה, ראה למשל ע"א (ת"א) 2193/06 נאור נ' ברכה (01.06.08) (פורסם במאגר "נבו").
37.3 אמנם התובעת עזבה את דירת הצדדים ב-01.09.2014, אך קודם לכך הגישה תביעותיה, לפיכך נראה המועד של ה-15.05.2014, (המועד בו הוגשה תביעת התובעת) להיות המועד הנכון ל"יום הקובע").
37.4 אוסיף עוד ואומר, שאין בידי לקבל את האמור בסעיף 9 לסיכומי התובעת. המדובר הוא בחוק יחסי ממון, לפיכך אי אפשר לדבר על שיתוף "החל מהמועד בו עברו הצדדים להתגורר ביחד בחודש 5/04"
- המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי תקופת השיתוף בין הצדדים היא מיום נישואי הצדדים 06.11.2007 ועד היום הקוב ע15.05.04, הסעד המבוקש בפרק ח' (1) (ג) לתביעה – נדחה.
- בהסכם הראשון קבעו הצדדים (סעיף 4.3), כי רכושם הנפרד (רכוש מכל מקור שהוא כמוגדר בסעיף 4.1 להסכם) "יהפוך לרכוש משותף, בקרות המוקדם מבין המקרים הבאים :
4.3.1 לצדדים נולד ילד משותף
4.3.2 חלפו 3 שנים מחתימת הסכם זה."
קריאת סעיף 4.3 יחד עם סעיף 4.1 מראה שהביטוי "רכוש נפרד" מתייחס לרכוש שהיה למי מהצדדים לפני הנישואין, להל אצטט גם סעיף 4.1 להסכם הראשון :
"כל צד מהצדדים להסכם יישאר הבעלים הבלעדי של כל רכוש וזכויות מכל מין וסוג שרכש בין בתמורה בין שלא בתמורה, בין בירושה ובין במתנה לפני חתימת הסכם זה (להלן "הרכוש הנפרד", כל עוד לא התקיים התנאי בסעיף 4.3 להלן."
- בחקירתה הנגדית הבהירה התובעת, כי אינה תובעת זכויות שנצברו לפני הנישואין, אביא להלן מתשובותיה בחקירה הנגדית בעמוד 10 לפרוטוקול :
"ש. את תובעת זכויות שנצברו מלפני הנישואין ?
ת. אני תובעת זכויות שכתובות לי בהסכם הממון, משנת 2004, אני ועופר זכויות ביחד.
ש. את חתמת בשנת 2007, את תובעת זכויות מלפני הנישואין ?
ת. לא, אני תובעת את מה שבשיתוף..".
- דבריה אלה של התובעת מתיישבים עם האמור בהסכם השני, נ/2. ראה סעיף 4.1 הימנו הקובע : "כל צד מהצדדים להסכם יישאר הבעלים הבלעדי של כל רכוש וזכויות מכל מין וסוג שרכש בין בתמורה בין שלא בתמורה, בין בירושה ובין במתנה, לפני הנישואין, דהיינו 06.11.07 (להלן: " הרכוש הנפרד".."
אמנם, ההסכם השני לא אושר בבית המשפט, אך התובעת מאשרת, כי יש להסכם זה תוקף פרשני, אצטט מתוך חקירתה הנגדית של התובעת בעמוד 11 לפרוטוקול :
"ש. אני מציג לך הסכם נ/2, שנחתם על ידך בשנת 2011, האם זו חתימתך?
ת. זו חתימתי.
ש. בכותרת ההסכם כתוב "הסכם ממון".
ת. המסמך הזה הוא פרשנות ואני מבקשת ממך שתיתן לי להגיב, המסמך הזה הוא פרשנות להסכם ממון שאושר על ידי בית משפט ובהסכם הזה ניתן לראות ופלא הסעיפים הם אותם סעיפים, החוסר של השיתוף בהסכם, אני קוראת לזה הסכם 2011, יש צוואה שכתוב שאני מורישה הכל לילדיו של ע., היה לי כבר את הזכויות שלי, למה שאני אוריש לילדיו?
ש. שאלתי אותך סך הכול אם חתמת על הסכם ממון, ענית שמדובר בפרשנות.
ת. אני חתמתי על כל דבר שע. ביקש ממני לחתום, למען כל הסר ספק, הוא ערך כל הסכם.
ש. את אומרת שההסכם השני הוא פרשנות להסכם הראשון?
ת. ככה אני מתייחסת לזה.."
- נוכח הדברים האלה, המסקנה – אין לאזן בין הצדדים רכוש שהיה של מי מהם לפני הנישואין.
- הדירה שכאמור, אף היא במחלוקת בין הצדדים (ולגביה התבקש הסעד של רישום מחצית הזכויות בה או פירוק שיתוף), היא ככל שהבנתי הדירה שירש הנתבע מאמו המנוחה, וכך מאשרת התובעת בעמוד 18 לפרוטוקול בחקירתה הנגדית (שורות 28-32) ובעמוד 19 לפרוטוקול שורות 1-3.
"ש. את טוענת בסעיף 12 לתצהיר שלך שעופר רשם הדירה בירושה על שמו?
ת. נכון.
ש. מתי?
ת. אחרי שאמו נפטרה, הוא לא דיבר איתי.
ש. זה יכול להיות מ-2013-2016?
ת. אני לא זוכרת את התאריך המדויק, מצטערת."
- הנתבע העיד בחקירתו הנגדית, כי לא הייתה לצדדים כל כוונת שיתוף בירושה עתידית, ראה תשובותיו בחקירה הנגדית בעמוד 31 לפרוטוקול שורות 22-29, אצטט רק שורה אחת מתוך דבריו :
"ת. זה כתוב מאד ברור, ירושה לא כלולה בהסכם זה.."
- תמיכה לדברי הנתבע ניתן למצוא בהסכם הראשון, ועיון בו מראה, כי הכוונה לשיתוף, כפי שהיא כתובה בהסכם זה, התייחסה רק לרכוש הנפרד שצברו הצדדים טרם החתימה על ההסכם, וזאת ניתן ללמוד הן מן הכותרת להסכם והן מתוכן האמור בסעיפים 4.1 להסכם, אצטט שוב את המילים המופיעות בסעיף זה :
"כל צד מהצדדים להסכם, יישאר הבעלים הבלעדי של כל רכוש וזכויות מכל מין וסוג שרכש בין בתמורה בין שלא בתמורה, בין בירושה ובין במתנה לפני חתימת ההסכם (להלן : "הרכוש הנפרד") כל עוד לא התקיים התנאי בסעיף 4.3 להלן.."
בהתקיים התנאי של 4.3 (כפי שכבר ציטטתי לעיל) היינו, חלוף 3 שנים או לידת ילד משותף, הסכימו הצדדים בסעיף 6.2 "..על אף האמור לעיל, כל רכוש שיירכש במשותף מתאריך הסכם זה ואילך במימון שיבוא כולו או חלקו מתוך רכוש נפרד של מי מהצדדים, יהא אותו צד הבעלים הבלעדי בחלק היחסי מתוך הרכוש, ביחס בין סכום המימון מהרכוש הנפרד לסכום הרכישות, בנוסף לחלקו כבעלים משותפים עם הצד השני (ככל שקיים מימון משותף) הבעלות הבלעדית של כל צד כאמור, תהפוך לבעלות משותפת, עם התקיים התנאי המוקדם מבין התנאים בסעיף 4.3 לעיל..".
אמור מעתה – ברור, שביחס לשיתוף עתידי, הוא רק ברכוש שיירכש, ולראייה הסעיף גם מדבר על אופן מימון הרכישה, אין כל כוונה לרכוש שמי מהצדדים יירש בעתיד, ראה גם לשון סעיף 6.1 בעניין זה.
- אוסיף עוד בהקשר זה, כי אני מקבלת את טענת הנתבע בסיכומיו, כי באין אזכור מפורש על ויתור המתייחס לירושות עתידיות - אין לקבוע ויתור כזה של מי מהצדדים (ראה גם תמ"ש (כ"ס) 22190/09 ט.מ. נ' א.מ. (09.10.11) (פורסם במאגר "נבו").
- כזכור, טענה התובעת בחקירתה, כי ההסכם השני מהווה כלי פרשני (ראה לעיל הציטוט מדבריה מעמוד 11 לפרוטוקול), וכפי שהוסף בסיכומיה כלי עזר בפרשנות החוזה להבנת כוונת הצדדים.
אמנם - בהסכם השני נקבע בין הצדדים בסעיף 4, כי נכסים ששויים לא יאוזן יכללו גם נכסים נפרדים שמי מהצדדים קיבל בירושה, וכי לפרשנות האמור בסעיף 4.1 הוסכם במפורש שרכוש שהתקבל בדרך של ירושה שוויו לא יאוזן, לרבות חליפי רכוש כזה.
- מגמה פרשנית זו, מתיישבת יפה לעניות דעתי הכוונה של העדר שיתוף ברכוש עתידי שלא נרכש בכסף, אלא שמקורו בירושה, קביעה שכאמור עולה מההסכם הראשון.
- סיכומה של נקודה זו אפוא הדירה אינה רכוש ששוויה יאוזן.
- כדי להסיר כל ספק אבהיר, כי הסעד המבוקש בפרק ח' של התביעה, בסעיף 1 – תחת הכותרת "סעדים" נדחה על ידי, עד כמה שהוא מכוון לרכוש שירש מי מהצדדים או רכוש שקיבל מי מהצדדים במתנה, בשני "אופני" רכישה אלה אין מימון, ואין הוצאת כספים משותפים.
- כן אני דוחה את הסעד בפרק ח' (1) (ד) באשר למתן צו ללשכת רישום מקרקעין לרישום זכויות התובעת על מחצית הזכויות בדירה בדרך נמיר 137 ת"א, הידועה כתת חלקה 30 בחלקה 505 בגוש 6106 (להלן: "הדירה"). את הזכויות בדירה ירש הנתבע מאמו ב-2013, וכפי שהראיתי לעיל, לא הייתה לצדדים כוונת שיתוף ברכוש עתידי שמקורו בירושה, והדבר גם לא נכתב כך בהסכם הממון הראשון או השני.
- מאליו ברור שאין בכוחי להורות "לחלופין" על פרוק השיתוף בדירה, שהרי באין שותפות אין פירוקה של שותפות... לפיכך גם הסעד המבוקש בסעיף 1ד' בפרק ח' של התביעה נדחה.
האיזון :
- לאחר שבמסגרת הסעד המבוקש בסעיף ח' (1) (א) לתביעה קבעתי את מידת השיתוף בין הצדדים ואת תקופת השיתוף בין הצדדים ואת תקופת השיתוף ביניהם, לא נותר לי אלא לקבוע מהם הנכסים בני האיזון ביניהם.
הנכסים שהם בני איזון הם כל רכוש שנצבר לטובת מי מהצדדים בין יום נישואיהם ליום הקובע, לרבות זכויות ממקור עבודה, זכויות פנסיה, ביטוח מנהלים, קרנות השתלמות, קופות גמל וכל זכות אחרת, לרבות אופציות, וכך גם לגבי הכספים שהצטברו למי מהצדדים בחשבונותיהם, כלי רכב וחשבונות בנק, וכן מניות בחברות לרבות חברת ד.ע. בע"מ ח.פ. -.... עליה הצהיר הנתבע בתצהיר.
- ביום 08.12.2014 הוריתי לצדדים להגיש תצהירי רכוש : התובעת הגישה תצהיר רכוש ב-22.01.2015, והנתבע הגיש תצהיר רכוש ב-26.01.2015, לא הוכח שיש למי מהצדדים זכויות אחרות מעבר למה שפורט בתצהירי הרכוש של הצדדים.
- ציפיתי, שהצדדים ינהלו הוכחות, כדי לנסות ולהוכיח את טענותיהם ביחס לרכוש שצריך להיות מאוזן ביניהם, ובעיקר התובעת שתנסה להוכיח את טענותיה להברחות רכוש, אך התבדיתי. ובכלל, הוכחת טענה של הברחת רכוש יכולה להיות רק בשנים אלה – או בתביעה לאיזון משאבים או בתביעה להשבה – ותביעות כאלה לא היו בפני.
- עוד אומר, כי הלכה למעשה, אין בתביעה כל סעד, שהתבקש לאיזון משאבים, הערתי על כך לא פעם, כך למשל בהחלטתי מ-27.12.2015 בה התבקשה הזמנת עדים לעניין חשבונות הבנק של הנתבע – הבקשה נדחתה כיוון שאין מקום ל"בדיקת חשבונות", ואין סעד כזה בתביעתה, וכך גם קבעתי בהחלטתי מיום 18.02.2015 :
" החלטה
- אינני רואה מקום להיענות לבקשה – לא מטעמים פרוצדורליים ולא מטעמים מהותיים.
- מטעמים פרוצדורליים, לא הוגשה בקשה, ובבית המשפט לענייני משפחה יש "דין מיוחד", כל בקשה טעונה הגשת בקשה בכתב.
- מטעמים מהותיים, אין בפני תביעה לאיזון משאבים, אלא תביעה לפרשנות הסכם שחזרתי והבהרתי לב"כ התובעת שאינני מבינה איזו עילה זאת, ולאיזה הליכי ביצוע – בהסכם בין הצדדים.
- בנסיבות אלה לא אוכל להיעתר לבקשה.
- אין בידי גם לקבל את הטענות העובדתיות שטענה להן התובעת, כי יש לנתבע העלמות, טענות אלה יש להוכיח. לו תוכיח טענות אלה, אולי תוכל לקבל סעדים, אם עילת התביעה נכונה.
- בשולי הדברים, אחזור ואומר, כי אינני סבורה שבפני תביעה לאיזון משאבים. אמרתי זאת כבר לתובעת בישיבת קדם המשפט הקודמת.
אולם, חרף החלטתי וחרף ניסיוני להסביר לה, התעקשה התובעת להגיש תביעה שעל פי פרק ח' שבה, ה סעדים הם "פרשנות ההסכם" ו"צווים ללשכת רישום המקרקעין בגין מחצית זכויות", שגם זה סעד שאינו ברור לי כלל ועיקר, וכן בקשה לקבוע את מועדי השיתוף שבין הצדדים, וכל זה כאשר אין חלה על הצדדים הלכת שיתוף..".
כללי :
- נוכח מה שקבעתי כבר לעיל – לא אוכל לתת סעד, כי הצדדים הסכימו להחיל עליהם הפסק השני של חוק יחסי ממון.
- אוסיף עוד ואומר, כי קביעותי לגבי איזון המשאבים, הגם שאלה לא נקבעו – ניתנות על ידי תוך שימוש בהוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה 1995, אכן אין המדובר רק ב"פרוצדורה" באופן טהור, אך זה מה שעולה מן התביעה, ובכל מקרה אחר היה עלי לדחות התביעה.
- התובעת אם תחפוץ בכך, תוכל כעת לבקש אכיפת פסק דיני לאיזון משאבים נוכח הקביעות שקבעתי לעיל, וזאת עפ"י סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה 1995.
- אם ירצה מי מהצדדים לטעון שרעהו הבריח רכוש כלשהו (ושני הצדדים טוענים כך) יצטרך להגיש בעניין זה תביעת השבה.
- אני דוחה גם העתירות בפרק ח' (1) ה', בו ביקשה התובעת שאורה על מינוי אקטואר, ל"בדיקת" זכויות. לאחר שיהיה קביעה מפורשת לגבי הזכויות בנות האיזון (ולא כללית כפי שאני קבעתי לעיל), בהעדר עתירה מתאימה לאיזון משאבים בפני.
"רואה חשבון חוקר" מתמנה רק כאשר יש קביעה מפורשת מהם הנכסים בני האיזון, ראה בעניין זה, פסק דיני בתמ"ש (ת"א) 25472-05-13 ר.ב.ע נ' א.ב.ע (פורסם במאגר "נבו") ותמ"ש (ת"א) 19224-01-14 ר.א.א. נ' א.ד. (29.09.14) (פורסם במאגר "נבו"),
משנה תוקף יש לקביעתי, בהתחשב בכלל שאין עתירה עיקרית של איזון משאבים, או סעדים עפ"י סעיף 11 לחוק יחסי ממון, וממילא – כאמור לעיל לא הוכחה כל הברחה.
- כן אני דוחה העתירות לפירוק שיתוף בזכויות, כאמור לעיל באיזון משאבים עסקינן ולא בפירוק שיתוף של זכויות.
סיכומו של דבר :
- נקבע כאמור לעיל.
- לא אחייב הנתבע בהוצאות, כפי שבקשה התובעת, נראה שנכון כי דווקא התובעת תחייב בהוצאות עקב ניסוחי תביעתה, ואכן אני מחייבת אותה בהוצאות הנתבע, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות.
ניתן היום, י"א ניסן תשע"ו, 19 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.