פרשנות פס''ד עמום או פסיקה מחדש; הסמכות לפרש פס''ד של ביהמ''ש

הרב ציון לוז־אילוז

רקע

לפנינו ערעור האיש (להלן: המערער) על פסק דינו המפורט של בית הדין האזורי מתאריך ט"ו באב התש"ף (5.8.20) שעניינו הוא חלקה של האישה – המשיבה בדירת המגורים (או בשוויה), דירה הרשומה על שם האיש ושהוענקה לו במסגרת של הליך קומבינציה בדירה ישנה.

הדירה הישנה הייתה במקורה בחזקת אבי המערער, כדייר מוגן, והועברה בירושה לשלושת בניו, שאחד מהם הוא המערער שלפנינו. כך היה למערער בזמנו שליש בזכות כדייר מוגן. במהלך נישואיו של המערער עם המשיבה, רכשו הוא והאחים האחרים יחד מחברת עמידר את הבעלות על הדירה, והיא הפכה להיות בבעלותם הקניינית.

לאחר זמן, ערכו האחים עסקת קומבינציה בדירה (שבה היזם בונה על מקום הדירה המקורית בניין מגורים ומעניק דירה לכל אחד מהאחים) שהובילה בסופו של יום להענקת דירה, ששוויה לא מועט, למערער.

השאלה אם יש למשיבה חלק בשוויה של הדירה מכוח הלכת השיתוף (הצדדים נישאו ב־1966) – ואם יש לה, מהו חלקה – נדונה בפני בית המשפט לענייני משפחה (בשנת 2012) שנתן את הכרעתו שעד היום לא בוצעה. הצדדים שלפנינו, לאחר שהתגרשו וביקשו להינשא שנית, ערכו הסכם ממון (בשנת 2016) שבו הוסכם שמקובלת עליהם הכרעת הדין הנ"ל של בית המשפט שתישאר כפי שהיא מבלי לשנותה וכי הם יפעלו על פיה.

הצדדים התגרשו בשנית (בשנת 2019), ביקשו לבצע את האמור בפסק הדין של בית המשפט והסמיכו את בית הדין האזורי לבצע את פסק הדין הנ"ל.

אולם דא עקא, כשבאו ליישם את פסק הדין הנ"ל התברר לכל הדעות, הן של הצדדים עצמם והן של חברי בית הדין האזורי שפסק הדין אינו ברור ויש בו סתירות פנימיות ומהותיות בשאלה מהן זכויותיה הכספיות של המשיבה בדירה המדוברת, אם הן קיימות בכלל (כשהאפשרויות השונות הן בפער רב, האחת מחברתה). בית הדין האזורי דן ופירש לאורך ולרוחב את פסקו דינו של השופט בבית המשפט, והגיע למסקנה (בדעת רוב) שהיא מושא הערעור שלפנינו.

זוהי תמצית של תמצית של הרקע הנדרש להכרעה שלהלן.

דרך ההכרעה כשפסק הדין סתום – פרשנות או דיון והכרעה מחודשים

בהתאם לאמור להלן אינני רואה צורך להציג את פסק הדין עצמו ואת טיעוני הערעור שעליו והתגובות אליהם.

לעניות דעתי מאחר שפסק הדין של השופט בבית המשפט לענייני משפחה אינו ברור (לא לצדדים החלוקים בו, ולא לבית הדין האזורי) ואי אפשר להסיק ממנו הוראה אופרטיבית חד־משמעית, הרי שאין משמעות משפטית כל שהיא לקבלת הצדדים והסכמתם לדון על פיו ולהוציאו לפועל, שהרי לא ברור מה כתוב בו. לכן היה צריך בית הדין האזורי להכריע בסכסוך כערכאה ראשונה שדנה בו ולא לדון בפרשנות של פסק הדין המקורי.

קבלת הצדדים הראשונית (בהסכם הממון) לבצע את פסק הדין המקורי נועדה למנוע את הצורך בהתדיינות חדשה בשאלה הרכושית סביב הזכויות בדירה. היא אינה מבטאת הסכמה עניינית למשמעויות הכספיות המופיעות בו, שהרי גם לשיטתם אין בו כאלה שכן אין הוא ברור כלל ואין בו משמעות אחידה. ומאחר שאין בררה אלא לדון מחדש (אם בפרשנות המייגעת, ואם בשאלה המהותית של הזכויות), לדידי, אין נפקות כלשהי אם ידונו בפרשנות של השופט או בשאלה המהותית – וכי מדובר בלשון של שופט שהיא הלכה למשה מסיני, שצריך לאמץ אותה כלשונה, או בהעדפה של שופט פלוני על פני שופט אלמוני (וכמובן אין בהכרעות שיפוטיות על פי ההלכה והחוק, יכולת העדפה של בעלי הדין להסמיך שופט מסוים או דיין פלוני, במקום אחד)? אתמהא! לדעתי כעיקרון־על, אין סיבה לחשוב שהתוצאה וההכרעה מהדיון המחודש תהיה שונה מהראשונה, אדרבה: התמקדות בפרשנות ולא בדיון מהותי יכולה לייצר עיוות דין, ולא לזה התכוונו הצדדים כשביקשו להשאיר את פסק הדין המקורי על כנו.

ברור לי שמגמת הצדדים בהסכם המקורי הייתה רק שלא לפתוח את הנושא מחדש, אבל אם אין ברירה – עדיפה היא ההכרעה המחודשת על פני האפשרות להכרעה פרשנית, בנסיבות שכאלה.

ונוסיף להבהיר:

הסכם ממוני מחייב שעורכים שני צדדים וחותמים עליו – צריך להיצמד אליו גם כאשר אין הוא ברור, אי אפשר לאלץ את הצדדים לערוך הסכם חדש – מה שייתכן שיוביל להסכם שונה מקודמו בשל שינוי נסיבות והעדפות חדשות וכדומה, ובעל כורחנו צריך להתעסק בפרשנות של ההסכם.

לעומת זאת בהכרעה שיפוטית אין סיבה אמיתית לחשוב שההכרעה כעת תהיה שונה מההכרעה הקודמת, אם הנתונים העובדתיים הם אותם הנתונים הקיימים היום וההלכה היא אותה הלכה. וכי מה נשתנה מאז בכללי ההלכה או בכללי הצדק היושר או בכללי החוק האזרחי, שהם שמהווים את התשתית להכרעה השיפוטית?

והואיל וכך, אין סיבה לחשוב שתהיה העדפה כלשהי למי מהצדדים להישען על פסק דין משנת 2012 של בית המשפט יותר מעל זה של 2021, אם שום דבר לא השתנה.