ג'בילי ואח' נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון

עו"ד עופר גביראלי- "הנאמן"

1. לפניי ערעור של החייב על החלטתו של הנאמן מיום 11.2.18 בתביעת חוב שהגישה הנושה, ד.ג.ש. חניונים מסחר בנדל"ן בע"מ (להלן: "הנושה"), כנגד החייב בתיק פש"ר 17210-11-12; וערעור של החייבת על החלטתו של הנאמן מיום 11.2.18 בתביעת חוב שהגישה הנושה כנגד החייבת בתיק פש"ר 7724-03-13.

    

   רקע:

    

2. ביום 2.6.16 ניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט דורון אייל) פסק דין במספר תיקים מאוחדים [ת"א 30963-03-13; ת"א 39311-06-14; ת"א 2293-01-14; תא"מ 1269-01-14; תא"מ 62127-12-13 – להלן: "התיקים המאוחדים")] שהצדדים להם היו הנושה, חברת כרמל הוצאה לאור בע"מ (להלן: "החברה") וילדי החייבים (עוה"ד רואן ג'בילי ומוחמד ג'בילי) (להלן: "פסק הדין").

3. פסק הדין אישר הסכמות אליהן הגיעו הצדדים והוכתבו לפרוטוקול הדיון מיום 2.6.16 לפיהן, הוסכם כי הנתבעים שם, עוה"ד רואן ומוחמד ג'בילי, ישלמו לנושה סכום כולל של 190,000 ₪ (בפריסה לתשלומים). בסיפא של ההסכמות שהוכתבו לפרוטוקול נכתב כי: "מובהר בזאת כי ככל שיעמדו הנתבעים (ילדי החייבים כאן, ע"א) בהסדר התשלומים יהווה הדבר סילוק מלא, סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים האחד כנגד משנהו, לרבות טענות בנוגע לחובות בני משפחה של הנתבעים וכיו"ב" (להלן: "סעיף הוויתור שבמחלוקת") (פרו' מיום 2.6.16, עמ' 44, ש' 24-23). (ההדגשות אינן במקור, ע"א)

4. בעת שגובשו ההסכמות דלעיל, כבר התנהלו הליכי פשיטת הרגל של החייבים.

5. הנושה הגישה תביעת חוב בתיק פשיטת הרגל של החייב ע"ס של 1,422,715 ₪. בדו"ח המסכם שהגיש הנאמן מטעמו, אושר סך של 407,673 ₪ מתביעת החוב (להלן: "ההכרעה המקורית בתביעת החוב").

6. ביום 20.11.13 הגישה הנושה תביעת חוב כנגד החייבת ע"ס של 118,251 ₪, וכן הגישה בקשה להארכת מועד להגשתה. כבר עתה יצוין כי בהחלטתו בתביעת החוב, נשוא ערעור החייבת שלפניי, אישר הנאמן את החוב במלואו, היינו: בסך של 118,251 ₪.

7. משטען הנאמן בדיון שהתקיים לפניי בעניינו של החייב ביום 17.9.17, כי פסק הדין דלעיל ניתן לאחר ההכרעה המקורית בתביעת החוב, ובשים לב לכך שיכול ויש לפסק הדין השלכות על ההכרעה בתביעת החוב כנגד החייב, הוריתי לנאמן בהחלטתי מיום 17.9.17, לבדוק מחדש את תביעת החוב שהגישה הנושה כנגד החייב ולהכריע בה.

8. ביום 12.2.18 מסר הנאמן לב"כ החייב עותק מהכרעותיו מיום 11.2.18 בתביעות החוב בשני תיקי החייבים.

    

   ערעור החייב:

    

   החלטת הנאמן בתביעת החוב בעניינו של החייב:

9. החייב טען לפני הנאמן במסגרת הליך בדיקת תביעת החוב של הנושה, כי סעיף הוויתור שבמחלוקת מבטא הסכמה בין הצדדים לפיה, תשלום הסך של 190,000 ₪ על ידי ילדי החייב, יביא לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל החובות של מי מבני משפחת ג'בילי לנושה, לרבות של החייב עצמו, ובכלל זה החוב נשוא תביעת החוב שהוגש בתיקי הפש"ר. לפיכך, טען החייב כי יש להחיל את פסק הדין גם על החוב לנושה, שהוא חוב חיצוני לתיקים המאוחדים, ובהתאמה, לדחות את תביעת החוב של הנושה. הנאמן ציין בהחלטתו כי החייב לא השיג על נימוקי ההכרעה המקורית בתביעת החוב ו/או על התחשיב והתוצאה אליה הגיע הנאמן, אלא ההשגות הן אך ורק בשאלה אם יש או אין חוב (בכל סכום שהוא).

10. הנושה טענה לפני הנאמן כי סעיף הוויתור שבמחלוקת חל אך ורק על החובות שנתבעו בתיקים המאוחדים בביהמ"ש השלום, ואין לו כל משמעות ו/או תחולה על חובות אחרים שנתבעו בהליכים אחרים, לרבות בתביעת החוב שהוגשה לתיק הפש"ר של החייב. לפיכך, לשיטת הנושה, יש להותיר על כנה את ההכרעה המקורית בתביעת החוב, כך שהחוב לנושה יעמוד ע"ס של 407,673 ₪.

11. הנאמן הבהיר בתחילת הכרעתו כי את סעיף הוויתור שבמחלוקת, ניתן לפרש מבחינה לשונית הן על פי גרסת החייב והן על פי גרסת הנושה. לשיטת הנאמן, כאשר אין בנמצא אומד דעת סובייקטיבי משותף, יש לפרש את החוזה באופן אובייקטיבי ולהעדיף את הפירוש הנראה צודק יותר. הנאמן דחה את פרשנות החייב בקבעו כי היא חסרת בסיס. לשיטת הנאמן, לשון סעיף 5 לכתב התביעה שהגישו עוה"ד רואן ומוחמד ג'בילי (ת"א 39311-06-14), שם נטען כי: "התובעים (עוה"ד רואן ומוחמד ג'בילי, ע"א) קיבלו לידיהם המחאות של חברה שבבעלות בני משפחתם ופנו לנתבעים על מנת לקבל הלוואה", כמו גם דברי עו"ד רואן ג'בילי (להלן: "רואן") בחקירתה הנגדית בדיון בבית משפט השלום ביום 2.6.16 ובפגישה שקיים הנאמן עמה ביום 3.12.17, סותרים את ניסיונו של החייב ליצור נתק בין השיקים נשוא התיקים המאוחדים לבין יתר "חובות בני המשפחה".

12. הנאמן טען כי רואן אישרה בפניו כי הגרסה שמסרה בבית משפט השלום, לא הייתה אמיתית ונועדה אך ורק על מנת להרחיק את החברה, ובכך גם את אביה החייב, מן החובות על פי השיקים נשוא התיקים המאוחדים. רואן טענה בפני הנאמן בפגישתם, כי השיקים נשוא התיקים המאוחדים היו שיקים פרטיים שלה ושל אחיה, עו"ד מוחמד ג'בילי (להלן: "מוחמד"), וזאת על אף שהשיקים היו של החברה. 

13. הנאמן קבע כי אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים בעת שניסחו את ההסכמה בבית משפט השלום, הוא גם אומד הדעת האובייקטיבי העולה ממכלול הראיות והמסמכים שלפניו, שמהם עולה כי הייתה זיקה של החייב לשיקים. לדידו של הנאמן, החייב ביקש, וככל הנראה, גם קיבל הלוואות מהנושה, שחלקן הובטחו באמצעות השיקים נשוא התיקים המאוחדים בביהמ"ש השלום, ומאחר שבאותה תקופה הייתה רואן רשומה כבעלת מניות של החברה, היא זו שחתמה על השיקים. לפיכך, קבע הנאמן בהכרעתו כי יש לדחות את הטענה כאילו לא הייתה זיקה של "בני משפחה" לחובות נשוא התיקים המאוחדים.

14. לחלופין, קבע הנאמן כי גם אם לאחר בחינת מכלול הראיות והמסמכים, הייתה נותרת אי בהירות לגבי אומד הדעת של הצדדים, וניתן היה לקבל את שתי הפרשנויות, היה הנאמן מעדיף את פרשנות הנושה על פני זו של החייב וילדיו, וקובע כי היא הצודקת יותר. זאת, משני טעמים עיקריים: הטעם הראשון הוא כי לא הורם הנטל להוכיח שכוונת הצדדים הייתה להחיל את ההסכמות נשוא פסק הדין על חובות נוספים, חיצוניים לתיקים המאוחדים; הטעם השני הוא כי מידת הצדק מחייבת שלא להאמין לחייב ולילדיו שמסרו גרסה לא אמתית בכתבי טענותיו וחזרו עליה בחקירה הנגדית בביהמ"ש.

15. הנאמן הוסיף בהכרעתו כי אם אומד דעת הצדדים היה להחיל את פסק הדין על כלל החובות באשר הם, או אז היה ניתן לכך ביטוי ברור יותר מאשר אותו סעיף הוויתור שבמחלוקת, ובפרט לנוכח קיומו של הסכם קודם בזמן - "הסכם לחיסול חוב" שבו התקשרו הנושה והחייב ביום 19.11.10, ושבמסגרתו הוסכם כי החוב לנושה יועמד ע"ס של 300,000 ₪. לדברי הנאמן, רואן לא הזכירה את ה"הסכם לחיסול חוב" בחקירתה הנגדית, באופן המעורר ספק של ממש אם הייתה מודעת אליו; שהרי אם לא הייתה מודעת להסכם, לא ייתכן שאומד דעתה היה כי פסק הדין יחול על החוב לנושה דכאן.

16. הנאמן הוסיף וציין בהכרעתו כי גם אם רואן לא הייתה מודעת ל"הסכם לחיסול חוב", הרי שאין חולק כי רואן הייתה מודעת לקיומם של הליכי פשיטת הרגל של החייב בעת שגובשה ההסכמה בינה לבין הנושה ביום 2.6.16, ולכן אם אומד דעתה היה להחיל את פסק הדין גם על החובות הנתבעים בתיק פשיטת הרגל, היה ניתן לכך ביטוי מפורש במסגרת סעיף הוויתור שבמחלוקת.

17. לפיכך, הנאמן דחה בהחלטתו את טענת החייב שיש להחיל על החוב נשוא תביעת החוב של הנושה את ההסכמה שגובשה בין הנושה לילדי החייב ואושרה בפסק הדין, והכרעתו המקורית של הנאמן בתביעת החוב נותרה על כנה כך שהחוב לנושה אושר בסך של 407,673 ₪.

     

    טענות המערער/החייב בערעור:

18. המערער טען בערעורו כי שגה הנאמן עת אישר את תביעת החוב חרף הממצאים החדשים שפרסה ב"כ החייב בדיון מיום 17.9.17, ולא לקח בחשבון את הנסיבות החדשות שנוצרו בעניין פסק הדין שניתן בביהמ"ש השלום בעניין הנושה, ובחר משום-מה, תוך כדי נימוקים והסברים בלתי מניחים את הדעת, שאין להם כל קשר לעובדות המהותיות, לבכר את עמדת הנושה ולא את עמדת החייב.

19. המערער טען בערעורו ובעיקרי הטיעון מטעמו כי בהסכמת הנושה לקבלת תשלום בסך של 190,000 ₪, ויתרה הנושה על כל טענות עתידיות נגד החייב וכל בני משפחתו, וכן הסכימה כי הסכום הנ"ל יהווה כיסוי כנגד חובו של החייב כלפיה וסילוק סופי של כל התביעות בין משפחת ג'בילי לנושה.

20. המערער הוסיף וטען בערעורו כי ילדיו הסכימו לקבלת ההסדר רק לאחר שנכתב בפירוש שהנושה מוותרת על כל טענה וחובות של כל בני המשפחה כלפי הנושה. אולם, הנושה בחרה לנהוג בחוסר תום לב ולא לכבד את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, והמשיכה לנהל את הליך תביעת החוב לאחר מתן פסק הדין על מנת להתנקם ולפגוע בחייב ובבני משפחתו ולקבל מהם כספים שלא כדין.

21. המערער טוען בערעור ובעיקרי הטיעון כי במהלך הדיון בבימ"ש השלום, הציגה הנושה כרטסת חשבונות של החברה לפיה, חובות ילדי החייב, החברה והחייבים עומדים ע"ס של כ- 223,317 ₪; כאשר בהכרעתו המקורית בתביעת החוב אישר הנאמן סכום כפול בגובה של 407,673 ₪, ובעוד שהנושה קיבלה לידה סך של 190,000 ₪ מילדי החייב מכוח פסק הדין.

22. המערער טען בעיקרי הטיעון כי הכרעת הנאמן פוגעת מהותית בחייב ובזכויותיו בהליך פשיטת הרגל. עוד טען המערער בערעורו ובעיקרי הטיעון כי פסק הדין שניתן בביהמ"ש השלום, מהווה מעשה בית דין מובהק שאין לפרשו לשתי פנים. לטענת המערער, הוא ובני משפחתו מוצאים עצמם כעת מעלים אותן טענות שהעלו לגבי אותו חוב ומול אותו בעל דין (הנושה) שביחס אליהן ניתן פסק דין שהפך לחלוט לאחר שהנושה לא ערערה עליו. נטען כי לצד קיומה של קרבה משפטית בין החייב לבני משפחתו, יש זהות אינטרסים ביניהם וזהות עניינית בין הסוגיות העובדתיות והמשפטיות שעלו לדיון והוכרעו בביהמ"ש השלום, לבין הסוגיות העולות בתביעת החוב דנא, ולכן הנושה לא הייתה רשאית להמשיך בתביעת החוב שלה, ובכל מקרה, על הנאמן היה לדחות את תביעת החוב לאלתר. אולם, הנאמן לא עשה כן, לא כיבד את פסק הדין החלוט והסתמך בהכרעתו שאישרה את תביעת החוב, על עובדות שאין להן כל זיקה לנושא העיקרי.

23. יתרה מזו, טוען המערער בעיקרי הטיעון כי במהלך השנים התקיימו בינו לבין הנושה מגעים רבים והתקיים יותר ממו"מ אחד לצורך סילוק כל החובות של בני המשפחה כלפי הנושה. מגעים אלו היו טרם הגשת התביעה הכספית וכן לאחריה, ומעיון באופן ההתנהלות במהלך המו"מ, ניתן ללמוד על אומד דעתה וכוונתה של הנושה.

24. המערער הוסיף וטען בערעורו ובעיקרי הטיעון כי הנאמן התעלם לחלוטין בהכרעתו מ"הסכם לסילוק חוב" מיום 19.11.10, ממנו ניתן ללמוד כי הנושה הסכימה להעמיד את חובו של החייב (היחיד שהתנהל מול הנושה) כלפיה ע"ס של 300,000 ₪ שיהוו סילוק סופי ומוחלט לחובו של החייב לנושה, ועתה הוא דורש סך של כ- 400,000 ₪, כאשר הוא קיבל ו/או יקבל לידיו סך של 190,000 ₪ מהחייב. לטענת החייב, מדובר בעשיית עושר שלא כדין.

25. עוד טען המערער בערעורו כי הנאמן מנסה בכל דרך לסרבל את הליך ההפטר של החייב המצוי בהליך פשיטת רגל מעל ל- 15 שנה. לשיטת המערער, הנאמן שגה כאשר התעמק בדבריה של רואן בעדותה שאין להם קשר לתביעת החוב של הנושה או להסכמה אליה הגיעו הצדדים, לצורך הכרעה מחדש בתביעת החוב.

26. לאור כל האמור לעיל, טען החייב כי יש לקבל הערעור, לאמץ את ההסכמות שאושרו בפסק הדין של ביהמ"ש השלום, גם ביחס לתביעת החוב של הנושה, ולדחות את תביעת החוב של הנושה.

     

    תגובת הנאמן לערעור החייב:

27. הנאמן טען בעיקרי הטיעון כי יש למחוק את ערעור החייב על הסף מכיוון שלא רק שלא הורם הנטל להוכיח כי החייב הוא בבחינת "נפגע" לצורך סעיף 150 לפקודה המעגן זכויות חייבים לערער על הכרעות נאמן בתביעות חוב, אלא שכלל לא נטענה טענה שכזו על ידי החייב.

28. לחלופין, טען הנאמן כי גם אם היה החייב "נפגע", הרי שאין מקום לקבל את הערעור מן הטעמים הבאים:

    • מעבר לתביעת החוב של הנושה כאן, אושרו תביעות חוב נוספות בעניינו של החייב בסכום כולל של 457,079 ₪. לפיכך, קיומם של חובות נוספים בשיעור ניכר, מבטל את הפגיעה בחייב ואת זכותו לטעון טענות מכוח הוראת סעיף 150 לפקודה.

    • הוכרע בהליכי ביניים קודמים כי הנכס העיקרי שממנו ייפרעו הנושים, הינו דירת המגורים של החייבים ברח' חנה סנש 16 בחיפה. לאור שווי הדירה (720,000 ₪ לפי חוות דעת השמאי), הרי שגם אם יתקבל ערעור החייב ויימחק חובו לנושה, עדיין לא יספיקו כספי המימוש של הדירה לכיסוי מלוא החובות והוצאות ההליך.

29. הנאמן טען כי נימוקי החייב אינם מספיקים על מנת שיתקיימו תנאי הפסיקה להתערבות ביהמ"ש בהכרעות הנאמן. לשיטת הנאמן, החייב לא טען כי נפלו בהכרעות הנאמן פגמים היורדים לשורשו של עניין או שקביעותיו אינן מבוססות על פניהן או שהנאמן פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, לא צלל למעמקי הראיות ולא בחן ובדק את הדברים ביסודיות. מכיוון שטענות החייב מתמצות אך ורק בכך שהפרשנות שניתנה היא שגויה, וכי מדובר בסוגיה משפטית טהורה שלגביה אין לנאמן יתרון על פני ביהמ"ש, הרי שדין הערעור להידחות.

30. לגופו של הערעור, חזר הנאמן בעיקרי הטיעון על הנימוקים שהביא בהכרעותיו, והוסיף את הטענות הבאות:

    • החייב טעה כאשר טען בערעורו כי ביהמ"ש הורה על בדיקה מחודשת של תביעת החוב. ביהמ"ש הורה על בירור הטענה לפיה, ההסדר שגובש בתיקים המאוחדים חל על כל החובות באשר הם, ובכלל זה גם על החוב נשוא תביעת החוב.

    • למסקנת החייב בדבר ויתור מצד הנושה על תביעות עתידיות, אין עיגון בלשון ההסדר או באומד הדעת של הצדדים כפי שנלמד מהנסיבות החיצוניות.

    • אין ממש בטענות החייב בדבר מעשה בית דין מן הטעמים הבאים:

      1. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר פסק דין מאשר הסכם פשרה בלבד, ואין בו ממצא שיפוטי הניתן לתקיפה, הרי שהפעולה השיפוטית מצטמצמת לאישור ההסכם בלבד.

      2. בכל הנוגע לפסק דין שמבקשים להתבסס עליו במסגרת הליכי פשיטת רגל, הלכה פסוקה היא כי נתונה לנאמן סמכות להרהר אחר פסק הדין כאשר מדובר בפסק דין המאשר פשרה.

      3. גם אם חל מעשה בית דין על המחלוקות בתיקים המאוחדים, אין לכך קשר למחלוקות אחרות בין הצדדים, שהרי החובות הנתבעים בתביעות החוב, לא נכללו בתיקים המאוחדים.

      4. בכל מקרה, ספק רב אם ניתן לקבל טענת מעשה בית דין הנטענת על ידי מי שמסר גרסה עובדתית שקרית הן בכתב התביעה והן בחקירה הנגדית, ושעל פיה גובש הסדר הפשרה שאושר בפסק הדין.

    • ילדי החייבים הסכימו לפשרה עם הנושה במסגרת ההליכים בביהמ"ש השלום לא מכיוון ששקלו את הכדאיות שבתשלום 190,000 ₪ אל מול סילוק כל חובות משפחת ג'בילי, אלא מכיוון שהבינו שהאלטרנטיבה היא סיכון גבוה לפסק דין שיחייבם במלוא הסכומים שנתבעו בתיקים המאוחדים (234,459 ₪) שהינם גבוהים יותר מסכום הפשרה.

    • אין ממש בטענת החייב כאילו הנאמן בתחשיביו לא הביא בחשבון את סכום החוב על פי "הסכם חיסול החוב" נשוא תביעת החוב. עיון בהכרעה המקורית בתביעת החוב שהגישה הנושה, מלמד כי סכום קרן החוב שנלקח בחשבון על ידי הנאמן הוא 354,308 ₪ שהינו סכום קרן החוב שנקבע בין הצדדים במסגרת "הסכם חיסול החוב" במקרה שההסכם לא יכובד.

31. הנושה לא הגישה עיקרי טיעון מטעמה ביחס לערעור החייב. אולם, בהודעתה מיום 19.6.18 הודיעה הנושה כי היא סומכת ידה על נימוקי הנאמן והכרעותיו העובדתיות, ותראה בעיקרי הטיעון שהגיש הנאמן כהשלמת טיעוניה לצורך ההכרעה בתביעת החוב, ולכן מוותרת על השלמת טיעונים.

     

    ערעור החייבת:

     

    החלטת הנאמן בתביעת החוב בעניינה של החייבת:

32. החייבת התנגדה לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב של הנושה כנגדה. החייבת טענה לפני הנאמן כי ההסכם שגובש ואושר בפסק דין מיום 2.6.16 בין הנושה לילדי החייבת בביהמ"ש השלום, חל על כל חובות בני המשפחה באשר הם, לרבות החוב נשוא תביעת החוב כאן, ולכן אין כל תוחלת בהארכת המועד להגשת תביעת החוב שכן ממילא "החוב לא קיים עוד".

33. הנאמן החליט בהחלטתו מיום 11.2.18 להאריך את המועד להגשת תביעת החוב עד למועד הגשתה בפועל, מן הטעמים הבאים:

    • טענת החייבת יכולה, לכל היותר, להוות טעם לדחיית תביעת החוב לגופה, אך בינה לבין הבקשה להארכת מועד אין ולא כלום.

    • החייבת לא טענה, ולו טענה אחת, בקשר עם השיקולים שיישקלו, לפי הפסיקה, במסגרת דיון בבקשה להארכת מועד: שיקולי הסתמכות; השלב בו מצוי ההליך, כגון: אם אושר כבר הסדר נושים; השאלה אם חולק כבר דיבידנד לנושים; והאם אישור תביעת החוב הנוספת יפגע ביעילות ההליך ובקידומו. הנאמן קבע כי די באי העלאת טענה לגבי שיקולים אלו כדי לקבל את הבקשה להאריך המועד להגשת תביעת החוב. לחלופין, נקבע כי שיקולים אלו מטים את הכף לטובת הנושה שעה שהליך בדיקת תביעות החוב טרם הסתיים; טרם נוצרה הסתמכות של מי מהצדדים; טרם גובש הסדר נושים ו/או מתווה אחר כלשהו לסיום ההליכים בתיק; וטרם חולק דיבידנד לנושים.

34. לגוף תביעת החוב, דחה הנאמן את טענת החייבת כאילו ההסכם שגובש ואושר בפסק דין של ביהמ"ש השלום, חל על החוב כאן, וביטל את החוב. הנאמן חזר על הדברים שכתב במסגרת ההכרעה בתביעת החוב של החייב, ושעיקרם שממכלול הראיות והמסמכים שהוצגו בפני הנאמן, עולה כי הדין עם הנושה ולא עם החייבים, וכי אומד דעת הצדדים בהליך בבימ"ש השלום היה שההסכמה שגובשה ואושרה בפסק הדין, תחול על החובות בחמשת התיקים המאוחדים.

35. הנאמן דחה גם את טענת החייבת כי השיק נשוא תביעת החוב לא הוצג לפירעון, ולפיכך מופטרת החייבת מתשלומו מכוח הוראת סעיף 44 לפקודת השטרות. הנאמן קבע כי הואיל והוצג בפניו השיק המקורי נשוא תביעת החוב, ולאור ההלכה לפיה, הגשת השיק במסגרת תביעת חוב בתיק פש"ר כמוה כהצגתו לפירעון, אינה מפקיעה את חובת מושך השיק לפרוע את החוב וניתן לתבוע על פיו כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה – הרי שהוכח כי החייבת חבה לנושה מכוח השיק.

36. בנוגע לחישוב הסכום שאושר, קבע הנאמן כי בין הנושה לחייבת ישנו הסכם לתשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בפירעון החוב, ולכן יש לחייב את החייבת בהפרשי הצמדה וריבית. מכאן, קבע הנאמן, יש לאשר את החוב במלואו, בסך של 118,251 ₪ כפי שנתבע.

    טענות המערערת/החייבת בערעורה:

37. המערערת ציינה כבר בפתח ערעורה כי הוא מופנה נגד ההחלטה לגופה של תביעת החוב, ולא כנגד ההחלטה בעניין הארכת המועד.

38. המערערת טענה בערעור ובעיקרי הטיעון כי תוספת המילים "לרבות טענות בנוגע לחובות בני משפחה של הנתבעים וכיו"ב" שבמסגרת סעיף הוויתור שבמחלוקת, מחייבת התייחסות שכן, אין מדובר בתוספת שהתווספה בטעות או בתוספת שאינה רלוונטית או בתוספת סרק. בעיקרי הטיעון טענה המערערת כי זהות המתדיינים בתיקים שבהם הושגה הפשרה (הנושה וילדי החייבים), מעמידה מאליה את השאלה מי הם בני המשפחה של הנתבעים שהטענות נגדם תסולקנה בכפוף לביצוע הסדר התשלומים. לשיטת המערערת, המסקנה המתבקשת היחידה היא שכל חוב של כל בן המשפחה כלפי הנושה מסולק, בכפוף לעמידה בהסדר התשלומים.

39. המערערת טענה בעיקרי הטיעון כי אין לקבל טענה לפיה, ההסכמות בין הצדדים התייחסו לחוב אחד ספציפי ולא לחוב אחר שבגינו הוגשה תביעת החוב. זאת, מן הטעמים הבאים:

    • אם ההסדר מתייחס לחוב ספציפי שבגינו הוגשה תביעה רק נגד ילדי החייבים, אזי מיהם 'בני המשפחה החייבים' שעמידה בהסכמות פוטרת אותם מתשלום חובם?

    • ההתדיינות בין הנושה לבין ילדי החייבים הורחבה מאוד וכללה טענות לגבי מכלול היחסים בין משפחת ג'בילי לבין הנושה כך שההסכמות היוו פשרה כוללת. מנוסח הסדר התשלומים לפיו, "יהווה הדבר סילוק מלא סופי ומוחלט של טענות הצדדים האחד כלפי משנהו", עולה כי ההסדר קשר גם את ילדי החייבים בכך שוויתרו על טענותיהם העולות מההתדיינות והמתייחסות לכל מערכת היחסים בין משפחת ג'בילי לנושה.

    • נוסח סעיף הוויתור שבמחלוקת, לצד הגיונו, אינו מסויג בשום סייג, ובשים לב לכך שההסכמה הושגה בתום התדיינות ארוכה, מלמדת שהצדדים התכוונו להסדר כולל.

40. עוד טענה המערערת בערעור כי הנמקת הנאמן על דרך הפניה להכרעתו בתביעת החוב בתיק הפש"ר של החייב, מבטאת ניתוח מיותר שתוצאתו אינה נותנת תשובה לשאלה העולה מנוסח הסכם הפשרה.

41. המערערת הוסיפה וטענה בערעור כי הפרשנות שיש ליתן לנוסח הסכם הפשרה צריכה לבוא מתוכו הואיל ונוסחו אינו מותיר מקום לחיפוש אחר ראיות חיצוניות, מדובר בעניין משפטי טהור, ואין לנאמן יתרון כלשהו כערכאה דיונית על בית משפט זה כערכאת ערעור.

42. המערערת טענה בעיקרי הטיעון כי הנאמן טעה כאשר התבסס על אומד דעת הצדדים בקבעו כי פסק הדין יחול אך ורק על החובות בתיקים המאוחדים שהתנהלו בין ילדי החייבים לנושה. המערערת טענה כי אומד הדעת שנקבע על ידי הנאמן הוא אומד דעתו של נציג הנושה, וכי הנאמן לא היה זקוק לתור אחר אומד דעת הצדדים כשנוסח פסק הדין ברור ואינו מחייב פרשנות. בנוסף, נטען כי הנאמן לא נתן לפסק הדין את המשמעות והרצינות מבחינת היקף הסכום המוסכם לעומת הסכומים שנתבעו בתיקים המאוחדים; דבר שהיה מביא לתוצאה הפוכה.

43. לבסוף, טענה המערערת בעיקרי הטיעון כי הנאמן התעלם משאלת נטל ההוכחה הרובץ כל כולו על הנושה.

     

    תגובת הנאמן לערעור החייבת:

44. הנאמן טען בעיקרי הטיעון כי יש למחוק את ערעור החייבת על הסף מכיוון שלא רק שלא הורם הנטל להוכיח כי החייבת היא בבחינת "נפגעת" לצורך סעיף 150 לפקודה המעגן זכויות חייבים לערער על הכרעות נאמן בתביעות חוב, אלא שכלל לא נטענה טענה שכזו על ידי החייבת.

45. לחלופין, טען הנאמן כי גם אם הייתה נטענת הטענה כי החייבת הינה נפגעת, לא היה מקום לקבלה מן הטעמים הבאים:

    • מעבר לתביעת החוב של הנושה כאן, אושרו תביעות חוב נוספות בעניינה של החייבת בסכום כולל של 1,940,690 ₪. לפיכך, קיום חובות נוספים בשיעור ניכר מבטל את זכותה כנפגעת מכוח הוראת סעיף 150 לפקודה.

    • הוכרע בהליכי ביניים קודמים כי הנכס העיקרי שממנו ייפרעו הנושים הינו דירת המגורים של החייבים ברח' חנה סנש 16 בחיפה. לאור שווי הדירה (720,000 ₪ לפי חוות דעת השמאי), הרי שגם אם יתקבל ערעור החייבת ויימחק חובה לנושה, עדיין לא יספיקו כספי המימוש של הדירה לכיסוי מלוא החובות והוצאות ההליך.

46. הנאמן טען כי נימוקי החייבת אינם מספיקים על מנת שיתקיימו תנאי הפסיקה להתערבות ביהמ"ש בהכרעות הנאמן. לשיטת הנאמן, החייבת לא טענה כי נפלו בהכרעות הנאמן פגמים היורדים לשורשו של עניין או שקביעותיו אינן מבוססות על פניהן או שהנאמן פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, לא צלל למעמקי הראיות ולא בחן ובדק את הדברים ביסודיות. מכיוון שטענות החייבת מתמצות אך ורק בכך שהפרשנות שניתנה היא שגויה, וכי מדובר בסוגיה משפטית טהורה שלגביה אין לנאמן יתרון על פני ביהמ"ש, הרי שדין הערעור להידחות.

47. לגופו של הערעור, טען תחילה הנאמן בעיקרי הטיעון, כי החייבת אינה משיגה על החלטת הנאמן להאריך את המועד להגשת תביעת החוב של הנושה, אלא משיגה אך ורק לגוף ההחלטה בתביעת החוב. הנאמן חזר בעיקרי הטיעון על הנימוקים שבהכרעתו, והוסיף את הטענות הבאות:

    • אין ממש במסקנת החייבת כאילו סעיף הוויתור שבמחלוקת משמעותו שפסק הדין חל על כל חוב של כל בן משפחה.

    • השאלה שצריכה להישאל איננה מדוע לא הוכנס סייג מפורש לנוסח ההסדר, הקובע כי הוא חל אך ורק על החובות נשוא התיקים המאוחדים; אלא יש לשאול מדוע לא צוין סייג באופן מפורש בנוסח ההסדר אם הצדדים להסכמה ביקשו להחיל את ההסדר שגובש בתיקים המאוחדים גם על חובות אחרים, חיצוניים לתיקים המאוחדים, כחלק משיקולי הכדאיות כך שההסדר יביא לביטול החוב נשוא תביעת החוב. קל וחומר, כאשר במועד גיבוש ההסדר כבר התנהל הליך פשיטת הרגל כנגד החייבת, ואף הוגשה נגדה תביעת חוב על ידי הנושה. הנאמן טען כי הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שבנוסח ההסדר נכלל משפט הקובע כי "עם השלמת מלוא ההסדר תפעל התובעת (הנושה, ע"א) לסגירת תיק ההוצל"פ באופן מיידי", היינו: תמוה כיצד צוין עניין שהוא ברור מאליו, אך לא צוין כי תביעות החוב תימחקנה אף על פי שמדובר בחובות חיצוניים לתיקים המאוחדים.

    • אין ממש בטענת החייבת בעניין נטל ההוכחה, שכן נטל ההוכחה מוטל על הצד המבקש להחיל את ההסדר על חובות חיצוניים לתיקים המאוחדים ולא להיפך. 

       

      תגובת הנושה/המשיבה לערעור החייבת:

48. הנושה טענה בעיקרי הטיעון מטעמה כי הוא סומכת ידה על נימוקי הנאמן בהחלטתו, הדוחה את טענות החייבת לדחיית תביעת החוב, כפי שפורטה בהכרעה בתיקו של החייב ואליה הפנה בהכרעתו. עוד טענה הנושה את הטענות הבאות:

    • התרשמות הנאמן בדבר כוונות העדה רואן, אינן ניתנות להפרכה במסגרת ערעור זה. ערכאת הערעור לא תעמוד על כנות עדותה של רואן. הנימוקים שהובאו בהכרעת הנאמן כמו גם התרשמותו האישית מעדות רואן, אינם מותירים צל של ספק בדבר חוסר מהימנות העדה.

    • במסגרת התיקים המאוחדים הסכימה הנושה לראות בתיקים אלו בלבד כמושא הפשרה שהושגה, ומעבר לכך, לא הוסכם על דבר. אם הייתה מושגת הסכמה לוויתור ביחס למלוא החוב או כלל החובות מעבר לאותם תיקים, הרי שהייתה ניתנת לכך התייחסות מסוימת ביחס לזהות החוב הנוסף שהופטר לכאורה או היה מצוין במפורש שמה של החייבת. התיבה, "בני משפחה", מתייחסת אך ורק לבני המשפחה בתיקים המאוחדים כך שעם ביצוע התשלום, לא תיוותרנה מחלוקות ביחס לשיקים שהיו במחלוקת בתיקים אלו.

    • אין כל היגיון לסבור כי החייבת תופטר ממלוא החוב לאור תשלום יחסי בעוד שהנושה הגישה תביעת חוב במסגרת תיק הפש"ר. אין כל סיבה לסבור שהנושה תסכים להפטר נוסף כאשר אין לה כל סיכון משפטי לגביית מלוא החוב. כך או כך, ייתכן שבסיום הליך הפש"ר של החייבת יעלה בידי המשיבה לקבל סכום יחסי מהחוב, ולכן אין אינטרס לנושה לוותר על סיכוי זה כאשר מאידך גיסא, אין בפתחה כל סיכון.

    • החייבת, בעלה ובני משפחתם הונו את הנושה משך שנים ארוכות, ומידי שנה או שנתיים ניסו בדרכים שונות ושלא כדין להתחמק מתשלום חובם, גם לאחר שאישרו חובם בפני ב"כ הנושה.

    • החייבת נמצאה בהליך פש"ר במועד חתימת הסכם הפשרה שהושג בתיקים המאוחדים, ואילו היה מתבקש הפטר החייבת ממלוא חובה, הרי שהיה צורך לפרט את הליך הפש"ר במסגרת ההסכם ולנקוט בשמה המלא. משלא נעשה כן, ולא הייתה כל מסוימות ביחס לחובה המלא של החייבת או פרטיה, ברי כי לא הייתה כוונה לפשרה שאליה טוענת החייבת.

    • חוזה לטובת צד ג' כפי שטוענת לו החייבת, מחויב בפירוט מלא של הצדדים, המוטב ונשוא ההסכם, ובהעדרם הרי שלא ניתן לקבל את הטענה כי החייבת היא מוטב בחוזה זה.

    • את לשון ההסכם ואת התיבה "בני משפחה" ניסחה בתה של החייבת עצמה, ולכן ה"לקונה" במקרה זה רובצת לפתחה. אילו אכן הייתה הסכמה להפטרה של החייבת, לא הייתה בתה (עו"ד בהשכלתה ובמקצועה) נוקטת בלשון כה מעורפלת, והצדדים לא היו נדרשים לפרשנות כלשהי או לטענות מסוג זה. כשתום לב הינו בסיס להסכם אין צורך בפרשנות.

49. לפיכך, טענה הנושה כי מן הדין להותיר את הכרעת הנאמן על כנה.

     

    דיון והכרעה: 

     

50. לאחר שבחנתי את טענות המערערים, שקלתי את טיעוני הצדדים בעיקרי הטיעון מטעמם ובמהלך הדיון שהתקיים בערעורים, שוכנעתי כי דין ערעורו של החייב להתקבל, ואילו דין ערעורה של החייבת להידחות. אנמק את עמדתי.

51. תקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 קובעת כי נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בתביעת החוב שהגיש. זכותו של חייב להגיש ערעור על הכרעה בתביעת חוב, מעוגנת בהוראת סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), ואולם עליו להראות כי הוא נפגע בעקבות החלטתו של הנאמן: "נפגע פושט רגל, נושה או אדם אחר, על ידי מעשה או החלטה של הנאמן, רשאי הוא לפנות לבית המשפט ובית המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה, או ההחלטה וליתן כל צו בענין כפי שיראה צודק".

52. בעניין בן ציון [ע"א 173/84 בן ציון נ' גורני, הנאמן על נכסי בן ציון, בפשיטת רגל, פ"ד לט(3) 757 (1985)] התבררה השאלה אימתי יש לראות את פושט הרגל כמי ש"נפגע" מהחלטתו של הנאמן, כמשמעותו בסעיף 150 לפקודה. באותו מקרה, ביקש פושט הרגל לפנות לבית המשפט במטרה להביא לביטולה של החלטת הנאמן לאשר תביעת חוב:

     

    "לכאורה, עניינו של הנאמן הוא שלא לקבל תביעת חוב שאינה מוצדקת. במקרה הרגיל אפילו יעזר הנאמן בפושט הרגל כדי לקבל ממנו את החומר הדרוש כדי להדוף תביעת חוב שאינה ראוייה; המקרה בו חולק החייב על קבלת תביעת החוב הוא מקרה בלתי רגיל וכדי למנוע התערבות בלתי ראוייה מצדו בהליכי תביעת החוב שומא עליו להראות שהוא 'נפגע', על ידי ההחלטה. פעמים יהיו 'הפגיעה' או 'העדר הפגיעה', בולטים לעין ופעמים לא ניתן יהיה לבררם כל עוד לא נפנה בית המשפט לדון בטענות החייב כנגד החלטת הנאמן לגופן.

     

    מקום בו קיבל הנאמן תביעת חוב שגרתית – אחת מיני רבות, והחייב מסובך בחובות מרובים, הוא יתקשה להראות קיומה של 'פגיעות' עקב מתן ההחלטה. לעומת זאת, במידה שתביעת החוב תתייחס לחוב שהוא חובו היחיד של החייב או המהווה חלק הארי מן החובות, עשוי בית המשפט לנטות יותר לעבר המסקנה שזכותו של החייב נפגעה והוא – אם יש לחייב טענות בעלות משקל כנגד תביעות החוב. החלטה בעניין זה תלויה בנסיבות המקרה ועשויה להיות מושפעת גם מהשווי המשוער או המוכח של נכסי החייב. צודק פרקליט המערער בטענתו, שלחייב עשוי להיות ענין בהגדלת נכסיו עקב דחיית תביעת החוב, שאז יגדלו סיכוייו לקבל צו הפטר או לקבל אישור להצעת פשרה או הסדר שתוגש על ידו, אם תוגש, בעתיד; בשווה: ע"א 187/64[4]. קיצורו של דבר: ענין "פגיעותו" של פושט הרגל במקרה פלוני נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את כל השיקולים הרלוואנטיים" (עניין בן ציון, בעמ' 764-763).

     

53. מכאן, שעל החייבים להראות, כתנאי מקדמי לדיון בערעוריהם, כי הם בגדר "נפגע" או "נפגעת" כתוצאה מן ההכרעות בתביעות החוב.

54. ככל שהדברים אמורים בחייבת, הרי שבשים לב למצבת החובות שאושרה בעניינה של החייבת, איני סבורה כי החייבת עלולה להיפגע מכך שההכרעה בתביעת החוב נשוא ערעור זה תיוותר בעינה. בין אם דירת המגורים של החייבים תימכר כפנויה ובין אם כתפוסה, לא יהא בכך, ממילא, להביא לכיסוי ולו מקצת חובותיה של החייבת. החייבת אינה צפויה לשלם דיבידנד בשיעור של 100%, ואף לא סכום הקרוב לכך, ולכן הותרת ההכרעה בתביעת החוב, שהינה בסכום נמוך ביותר ביחס למצבת הנשייה המאושרת, העומדת ע"ס של 1,940,690 ₪ לא כולל תביעת החוב נשוא ערעור זה, לא תפגע בחייבת. די בטעם זה כדי להביא לדחיית הערעור בעניינה של החייבת, וכך אני מורה.

55. שונים הם פני הדברים בעניין החייב. מצבת הנשייה המאושרת בעניינו של החייב אינה גבוהה ועומדת על שיעור של 457,079 ₪ לא כולל תביעת החוב נשוא ערעור זה. קבלת הערעור בתיק זה תשליך באופן מהותי על סכומה של מצבת הנשייה המאושרת, ועל הסכומים שיידרש החייב לשלם כנגד הפטרו, בין במסגרת תנאי ההפטר שייקבעו לו, ובין בהסדר מול נושיו. גם במהלך הדיון שהתקיים בערעור, לא חלקו הנושה ו/או הנאמן על השוני בין ערעור החייב לערעורה של החייבת, ועל ההשלכות שתהיינה לקבלת ערעורו של החייב, וזאת בשונה מן החייבת, אשר מצבת הנשייה המאושרת בעניינה גבוהה לאין שיעור מזו של החייב. מכאן, שהחייב הוכיח מעמדו כ"נפגע" לצורך הגשת ערעור על תביעת החוב של הנושה, לפי סעיף 150 לפקודה.

56. לפיכך, בעניין ערעורו של החייב, עלינו להמשיך ולבחון מהי הפרשנות הנכונה של ההסכם שגובש בין ילדי החייבים לבין הנושה, והאם יש בהסכם זה שקיבל תוקף של פסק דין כדי להביא לדחיית תביעת החוב כנגד החייב. ודוקו: הנאמן לא קבע בהכרעתו כי פסק הדין שנתן תוקף להסכמות הצדדים בין ילדי החייב לבין הנושה, אינו מקנה מעמד לחייבים לטעון כי מדובר בחוזה לטובתם היינו חוזה לטובת צד ג'. הנאמן והנושה התמקדו בטיעוניהם אך ורק בשאלת פרשנותו של ההסכם, ומכאן שאף הם מסכימים שאם הפרשנות של החייבים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, היא הנכונה, אזי יש בהסכם כדי להביא לדחיית תביעת החוב כנגד החייב.

57. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין פרשנות ההסכם, שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נופל לגדר אותם מקרים המצדיקים התערבות בהכרעתו של הנאמן שפרשנותו להסכם בין הצדדים, אינה משקפת, לטעמי, את אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים כפי שהוא עולה מלשון החוזה, כמו גם מן הנסיבות החיצוניות.

58. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (כפי שתוקן בתיקון מס' 2 לחוק משנת 2011) (להלן: "חוק החוזים") קובע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

59. אומד הדעת לפיו יש לפרש את הטקסט החוזי הוא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשני הצדדים או לפחות כוונה סובייקטיבית של אחד הצדדים אשר הצד השני מודע לה, ויודע כי היא מהווה בסיס להבנת החוזה על ידי הצד האחר [ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 312 (1995]). רק אם אומד הדעת הסובייקטיבי של צד אחד שונה מזה של השני, ואין אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, יפורש החוזה על פי התכלית האובייקטיבית (שם, בעמ' 313).

60. פרשנותו של התיקון לסעיף 25(א) לחוק החוזים, שבו הוספה הסיפא המתייחסת ללשון החוזה, נדונה, זה מכבר, בהרחבה על ידי בית המשפט העליון ב- רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, בעמ' 595-592, 628-626 (פורסם בנבו, 26.2.2012), שם נחלק בדעתו ההרכב באשר לנפקותו של התיקון הנ"ל. אולם, בענייננו די לנו בכך שההלכה הפסוקה קבעה כי ככל שלשונו של החוזה ברורה וחד-משמעית, באופן שניתן ללמוד ממנה באופן מפורש על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, אזי שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני. "הכלל הוא אפוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם" [ראו: ע"א 841/15 ‏פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני, בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת ע' ברון והאסמכתאות המובאות שם (פורסם בנבו, 23.5.2016); וראו, גם: ע"א 87/15 נורדן נ' גרינברג, בפסקה 12 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (פורסם בנבו, 16.10.2017].

61. ב- ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' CORNUCOPIA EQUITIES LTD (פורסם בנבו, 6.9.2017) נקבע כי בנסיבות שבהן לשון החוזה אינה חד-משמעית, על הפרשן להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על רקע בחינת הנסיבות החיצוניות לחוזה. "במסגרת הנסיבות החיצוניות לחוזה, שאותן אפשר לבחון לשם פירושו, ניתן למנות את: חילופי הדברים במהלך המשא ומתן בין הצדדים; התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה; חוזים נוספים הקיימים בין הצדדים; הנוהג המסחרי הידוע, ועוד" (שם, בפסקה 42 לפסק דינו של השופט ח' מלצר).

62. ככל שמדובר בהסכם פשרה "על מלאכת הפרשנות להביא בחשבון את "ההיסטוריה החוזית" שבין הצדדים, שבמובנים רבים עומדת ביסוד הסכם הפשרה; וכן את המתחים והסיכונים שהצדדים הביאו בחשבון בזמן שהתנהלה ביניהם התדיינות משפטית (ראו בהקשר זה, 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 7–8 (16.2.2004))" [ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, בפסקה 47 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (פורסם בנבו, 8.2.2018)].

63. ומן הכלל אל הפרט:

64. בסעיף הוויתור שבמחלוקת הובהר כי: "כי ככל שיעמדו הנתבעים (ילדי החייבים כאן, ע"א) בהסדר התשלומים יהווה הדבר סילוק מלא, סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים האחד כנגד משנהו, לרבות טענות בנוגע לחובות בני משפחה של הנתבעים וכיו"ב".

65. לטעמי, לשון החוזה ברורה וחד-משמעית ועולה ממנה כי הסכום נשוא הסכם הפשרה נועד לסלק, לא רק את החובות של ילדי החייבים, רואן ומוחמד, אלא גם את החובות האישיים של החייבים שהינם ההורים של רואן ומוחמד, שכן אין לך קרובי משפחה יותר מובהקים מאשר הורים.

66. סעיף ויתור שבמחלוקת זה הוא כללי, גורף ובלתי מסויג. סעיף הוויתור שבמחלוקת מתייחס לכל טענות הצדדים האחד כנגד משנהו, לרבות בני משפחה של ילדי החייבים. בסעיף הוויתור שבמחלוקת נאמר כי הוויתור הוא לסילוק מלא, סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים האחד כנגד רעהו, לרבות בני המשפחה, ואין התייחסות בסעיף הוויתור שבמחלוקת לחובות נשוא התיקים המאוחדים דווקא.

67. מתוך עיון בפרוטוקול הדיון שהתנהל בתיקים המאוחדים, בפני כב' השופט אייל דורון, לא עולה, ולו ברמז, כי הנושה הביאה לידיעתם של ילדי החייבים כי כוונתה בסעיף הוויתור שבמחלוקת הייתה להביא רק לסילוק החובות של בני המשפחה נשוא התיקים המאוחדים, ולא לסילוק החובות של בני המשפחה באופן כללי.

68. עוד יש לציין בהקשר זה, כי הנושה הייתה מיוצגת במסגרת ההליכים הנ"ל, ויש להניח כי אם ההסכמה הייתה כי הוויתור מתייחס רק לחובות נשוא התיקים המאוחדים, ולא לחובות נוספים, מצופה היה שיינתן לכך ביטוי מפורש בסעיף הוויתור שבמחלוקת.

69. יצוין כי במסגרת הסדר הפשרה, קיבלו על עצמם ילדי החייבים לשלם כמעט את מלוא סכומי תיקי ההוצאה לפועל נשוא התיקים המאוחדים. את נכונות ילדי החייבים להגיע להסדר ביחס לכמעט מלוא סכום תיקי ההוצאה לפועל, ניתן להבין גם על רקע רצונם לכלול במסגרתם גם את כלל חובות הוריהם שהיו מצויים בהליכי פש"ר.

70. אפילו תאמר כי לשון החוזה אינה חד-משמעית, וכי לשון החוזה סובלת גם את פרשנות הנושה, הרי שהנסיבות החיצוניות מעידות על כך שאומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים היה שכוונת הצדדים הייתה להחיל את סעיף הוויתור שבמחלוקת על מלוא החובות של הילדים וההורים. ודוקו: הנטל מונח דווקא לפתחה של הנושה, ולא לפתחם של החייבים, להוכיח כי למרות לשונו הברורה של סעיף הוויתור שבמחלוקת, אומד הדעת המשותף של הצדדים להסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, היה להחיל את סעיף הוויתור שבמחלוקת רק על חובות בני המשפחה נשוא התיקים המאוחדים, ולא על חובות של החייבים החורגים מן התיקים המאוחדים, נטל שהנושה לא עמדה בו.

71. הנושה ידעה שהחייבים מצויים בהליך פש"ר, ואף הגישה תביעות חוב במסגרת הליכי הפש"ר, וזאת עוד בטרם גובש ההסדר שקיבל תוקף של פסק דין. עניין זה עלה מפורשות במהלך חקירתו הנגדית של בעלי הנושה, מר דובי גסר (להלן: "גסר"), עובר להתקשרותו בהסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

72. כאשר נשאל על האפשרות שהגיש כנגד החייב תביעת חוב בסך של 1,420,000 ₪, השיב גסר כי מדובר בקשקוש (פרו' מיום 2.6.16 בפני כב' השופט אייל דורון, עמ' 33, ש' 9-8). הוא אישר כי בתביעת החוב של החייבת, הגיש תביעת חוב בגין שיק בסך של כ- 108,000 ₪ שבו ערבה לחברה אחרת בבעלות החייב, או בבעלותה, כאשר לדבריו: "לפני החברה הזו היו עוד איזה 5 או 6 חברות נוספות שעסקו באותו תחום כאשר כל פעם שהם החליפו שם" (פרו' מיום 2.6.16, עמ' 33, ש' 4-3).

73. דווקא משום שסוגיית הגשת תביעות החוב כנגד החייבים עלתה במפורש במהלך חקירתו של גסר, מצופה היה שאם ביקשו הצדדים, והנושה בפרט, לסייג את סעיף הוויתור שבמחלוקת באופן שזה לא יחול על חובות שאינם כלולים בתיקים המאוחדים, היה ניתן לכך ביטוי מפורש בסעיף הוויתור שבמחלוקת. העובדה שלא נעשה כן אף על פי שהחובות של הורי החייבים היו מונחים על השולחן, במעמד החקירה, מלמדת כי כוונת הצדדים הייתה להחיל את סעיף הוויתור שבמחלוקת על מכלול חובות הילדים והחייבים.

74. יתר על כן, וכפי שאדגים להלן, קבלת הפרשנות לה טוענת הנושה מרוקנת מתוכן את התוספת לפיה, הוויתור כולל את הטענות כנגד בני המשפחה, ואין להניח כי הצדדים ביקשו להוסיף תוספת שאין לה כל משמעות אופרטיבית. אם תתקבל הפרשנות לה טוענת הנושה, משמעות הדבר, שאין כל רבותא בתוספת שהתווספה להסכם הפשרה, על פי בקשתה של רואן לפיה, הוויתור יחול גם על חובות כל בני המשפחה.

75. ואסביר: במועד מסירת השיקים, וכעולה מחקירתה של רואן, היא הייתה הבעלים של חברת כרמל הפצה. אף הובהר מעדותו של גסר כי זו החברה היחידה שעמה עבד בתקופה זו: "אני עבדתי רק עם כרמל הוצאה לאור (הכוונה לכרמל הפצה, ע"א) בתקופה הזאת כשמביאים לי שיקים. אני מזכה אותה, את החברה שלה. לא אף אחד אחר" (פרו', עמ' 42, ש' 5-3). כאשר נשאל גסר מדוע זיכה בגין השיקים דווקא את הכרטסת של כרמל הפצה, ולא את הכרטסת של משפט וחוק הוצאה לאור, השיב כי: "משפט חוק הוצאה לאור לא עשתה אצלי ניכיון שיקים" (פרו', עמ' 41, ש' 12). עוד ציין גסר בחקירתו הנגדית כי: "אנחנו לא מערבבים חובות של החברה שלה עם החובות של אבא שלה (פרו', עמ' 36, ש' 3). מכאן, שאומד הדעת הסובייקטיבי של גסר, שהשיקים נועדו לפרוע את החוב של כרמל הפצה, ולא חובות אחרים של החייב או של החברה בבעלות בנו של החייב. בפועל, מבחינה חשבונאית, שיקים אלו נזקפו על ידי הנושה, לצורך הקטנת החוב של כרמל הפצה.

76. מכאן, שאם התשלום נשוא הסדר הפשרה נועד לסלק רק את החוב של כרמל הפצה כפי שצוין בכרטסת, הרי שלא היה כל צורך בהוספת בני המשפחה לסעיף הוויתור שבמחלוקת שהרי מדובר ממילא רק בחוב של כרמל הפצה שרואן היא הבעלים שלה. הוספת בני המשפחה נועדה להבהיר כי ההסדר נועד לסלק גם את החובות של החייבים, מעבר לחובות של כרמל הפצה, ובכלל זה החוב של החייב בגין ערבותו לחובות החברות הקודמות שניכו שיקים אצל הנושה.

77. אפילו נניח שהנושה ראתה בחייב כמי שהינו הרוח החיה מאחורי כרמל הפצה, וכמי שאחראי לסילוק חובות חברת כרמל הפצה, באופן שאומד הדעת שלו היה כי סעיף הוויתור שבמחלוקת נועד לסלק את טענות הנושה גם כלפי החייב ביחס לחובות נשוא התיקים המאוחדים, הרי שעדיין אין בכך כדי ליתן מענה לשאלה מדוע צוין בסעיף הוויתור שבמחלוקת כי התשלום הוא לסילוק גם חובות "בני משפחה" בלשון רבים.

78. מתביעת החוב שהגישה הנושה כנגד החייבת, עולה כי החוב היחיד הנטען כנגדה הוא ערבות לחברה אחרת של החייב או החייבת שאינה כרמל הפצה (עדות גסר בפרו', עמ' 33, ש' 2-1). אם אכן, כטענת הנושה, המטרה הייתה להחיל את סעיף הוויתור רק ביחס לחובות נשוא התיקים המאוחדים שנזקפו על ידי הנושה לסילוק חובות חברת כרמל הפצה (וראו, בעניין זה: עדות גסר, בפרו', עמ' 42, ש' 6-5: "אני עבדתי רק עם כרמל הוצאה לאור בתקופה הזאת"), הרי שלא היה צורך לנקוט במונח "בני משפחה" בלשון רבים, אלא ניתן היה להסתפק בציון שמו של החייב. השימוש במונח "בני משפחה" בלשון רבים מלמד כי הכוונה הייתה לסלק בהסדר גם את חובות שני החייבים, ולא רק את חובותיו של החייב.

79. כאן המקום לציין כי במשאים ומתנים קודמים ובהסדרים קודמים, שנוהלו על ידי הנושה, נהגה הנושה לכרוך את כל בני המשפחה ביחד. בהסכם לסילוק חוב מיום 19.11.2010 יש התייחסות לשלושה חייבים: החייב, חברת כרמל הפצה, וכן חברת משפט חוק הוצאה לאור שכאמור, הינה בבעלות בנם של החייבים. על ההסכם לסילוק חוב חתום החייב בשם כל שלושת החייבים. בהסכם זה הועמד החוב הנומינלי ע"ס של 354,308 ₪, כאשר הנושה הסכימה ליתן הנחה בסכום של 54,308 ₪ בכפוף לעמידה בהוראותיו. בהסכם זה לא נעשתה הפרדה בין החוב של חברת כרמל הפצה, החוב של משפט חוק הוצאה לאור והחוב של החייב בגין ערבותו לחברות קודמות שהיו בבעלותו, וההתייחסות בהסכם לסילוק חוב משנת 2010 היא לכל החובות כמקשה אחת. מכאן, שאם ביקשה בזו הפעם הנושה לחרוג ממנהגה בהסדר הקודם, וביקשה להחיל את ההסדר החדש רק על החובות נשוא התיקים המאוחדים, ולא על כלל חובות ילדי החייבים והחייבים, הרי שצריכה הייתה ליתן לכך ביטוי מפורש, מה שלא נעשה על ידה.

80. יצוין כי מעדותו של גסר עולה כי החוב של כרמל הפצה לשנת 2010 עמד, לפי דברי רואה החשבון, ע"ס של 197,627 ₪ (פרו', עמ' 32, ש' 14-12). על פי אישור רואה החשבון של הנושה, מיום 25.3.2015 החוב של כרמל הפצה עמד ע"ס של 223,317 ₪ נכון לשנת 2013. בהסכם לסילוק החוב משנת 2010 הסכימה הנושה לסלק את כל החוב כנגד תשלום סך של 300,000 ₪. לפיכך, הסכמת הצדדים כי תשלום הסך של 190,000 ₪ על ידי ילדי החייבים (אנשים צעירים ומשכילים שהסיכוי לגבות מהם את החוב גבוה) יהווה סילוק גם של חובות החייבים, אינה מופרכת כלל ועיקר בנסיבות ועל רקע ההרעה במצבם הכלכלי של החייבים שנכנסו להליכי פש"ר.

81. נכון הוא שבתו של החייב, רואן, ניסתה להרחיק את החובות נשוא השיקים שנמסרו על ידה, מחברת כרמל הפצה, שהייתה רשומה במועדים הרלוונטיים על שמה, אף שנוהלה בפועל על ידי החייב, וניסתה לטעון כי מדובר בשיקים שניתנו בקשר להלוואה למטרת לימודים שלא ניתנה תמורה בגינה.

82. ואולם, גרסה זו שאין בה אמת, ושרואן השכילה להבין כי בית המשפט שדן בתיק, לא נתן בה אמון, אין בה ללמדנו כי אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים היה לכלול בסעיף הוויתור שבמחלוקת רק את החובות נשוא התיקים המאוחדים, ולא את מכלול החובות של בני המשפחה. דווקא נכונותה להגיע להסדר פשרה שבמסגרתו היא משלמת כמעט את מלוא סכום תיקי ההוצאה לפועל, נובעת מכך שהיא הבינה כי גרסתה, כפי הנראה, לא תתקבל על ידי בית המשפט שדן בתיק.

83. מכאן, שאין בגרסתה של רואן בפני בית המשפט, שלא היה בה אמת, כדי ללמד, לא על אומד דעתו הסובייקטיבי של גסר שחלק על גרסתה, ולא על אומד הדעת הסובייקטיבי של רואן שהבינה כי בית המשפט נוטה שלא להאמין לגרסתה בדבר ההפרדה בין חובותיה שלה בגין לימודים לחובות חברת כרמל הפצה.

84. דבריו של הנאמן כי בפגישה שנערכה במשרדו סיפרו לו החייב ורואן כי בעת שנמסרו השיקים נשוא התיקים המאוחדים, היו רואן בת 18 ומוחמד בן 16, והם עשו כמצוות אביהם החייב, אף הם תומכים בגרסה כי אומד הדעת הסובייקטיבי של רואן וגסר היה שהסכם הפשרה יסלק גם את חובות ההורים, ולא רק את חובותיה שלה ושל אחיה מוחמד.

85. לפיכך, הערעור על ההכרעה בתביעת החוב של החייב מתקבל. תביעת החוב נדחית. ערה אני לכך שהנמקותיי דלעיל יכולות היו להוביל גם לקבלת ערעורה של החייבת. ואולם, כאמור, תנאי בלעדיו אין למתן זכות ערעור לחייבת, הוא הוכחת היותה "נפגעת" כתוצאה מן ההכרעה בתביעת החוב, והחייבת, כאמור, לא עמדה בתנאי זה, ולכן ערעורה נדחה.

86. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים. 

     

     

    ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ח, 01 יולי 2018, בהעדר הצדדים.