האם יש לחייב את גרושת החייב לשלם למבקש סך של 443,000 ₪ עקב היותה שותפה לחובות החייב?
א.רקע עובדתי
1.ביום 28.11.07 חתם החייב על התחייבות לטובת המבקש, לשלם לו סך של 700,000 ₪ עד ליום 30.6.08, בגין הלוואות שהעניק לו המבקש.
2.החייב העביר למבקש המחאה ע"ס של 700,000 ₪ שתאריך פירעונה ליום 30.6.08 (להלן: "ההמחאה")
3.בהגיע מועד הפירעון, ההמחאה לא נפרעה, מחמת חוסר כיסוי מספיק.
4.לאור זאת, פתח המבקש בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייב ובמסגרתם נרשם ביום 26.8.08 עיקול על בית ודירה (להלן: "הנכסים") שהיו בבעלות החייב ואשתו (להלן: "האישה").
5.ביום 30.10.08 חתמו החייב ואשתו על הסכם שאושר וקיבל תוקף של פס"ד בבית המשפט לענייני משפחה בו ביום (להלן: "ההסכם"). ההסכם נחתם בעקבות תביעה לפירוק שיתוף שהגישה האישה כנגד החייב.
6.בהסכם נקבע שימונו כונסי נכסים לצורך מכירת הנכסים ופירעון החובות שרבצו עליהם. בסעיף 3 להסכם נקבע כי:
"כונסי הנכסים ישלמו מתוך התמורה שתתקבל ממכירת הבית והדירה את כל הוצאות המכירה, לרבות החוב לבנק הפועלים בגין המשכנתאות הרובצות על הנכסים הנ"ל, וכן את חובו של מי מהצדדים כלפי נושים אשר הטילו עיקולים על חלקו בבית ו/או בדירה ויתרת התמורה שתישאר, תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם".
7.כונסי הנכסים מכרו את הנכסים וביום 1.1.09 התקיים דיון בלשכת ההוצאה לפועל לצורך אישור מכירת הנכסים. במהלך הדיון טען ב"כ המבקש, כי ייתכן שהאישה חייבת אף היא בחובות החייב ולכן "אנו מבקשים כי כל הכספים יופקדו בנאמנות וזאת עד להכרעה גם בעניינה של האישה". בסיום הדיון, הושגה הסכמה לפיה עסקאות המכר יאושרו וכונס הנכסים יודיע לנושים לאחר שכספי תמורת המכר יועברו אליו, כי נותרו כספים לנושים הרגילים. הוסכם כי: "והיה ובתוך 20 יום לא יינתן צו האוסר עליו להעביר איזה מהכספים, יחלקם על פי הדין". נקבע גם, כי יתרת הכספים המגיעים לחייב יחולק באופן יחסי לנושים "וזאת מבלי לפגוע בטענות הנושים בנוגע לחלקה של החייבת", דהיינו האישה. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ע"י רשם ההוצל"פ.
8.כונס הנכסים טען כי שלח ביום 23.4.09 הודעה לנושים כי בידיו כספים ומשלא התקבל כל צו עיקול או צו מגביל אחר, הוא העביר לאישה ביום 1.6.09 את חלקה ביתרת התמורה, בסך של 480,000 ₪.
9.המבקש טען כי על האישה להשיב את הכספים, מאחר שכונס הנכסים לא שלח לו את ההודעה כפי שהתחייב בהתאם להסכמת הצדדים שגובשו בדיון בלשכת ההוצל"פ, והעברת הכספים לאישה נעשתה שלא כדין. המבקש הגיש בקשה לרשם ההוצל"פ לחייב את כונס הנכסים בהשבת הכספים.
10.ביום 24.12.09 ניתנה החלטת כב' רשם ההוצל"פ שדחה את בקשת המבקש. בהחלטה נקבע כי אין מקום להורות על השבת הכספים מאחר ש:
"עד היום לא הומצאה לי כל החלטה המורה על כי אשת החייב איננה זכאית לכספים שנתקבלו ממכירת הנכס. על כן, לא מצאתי טעם להורות לנאמן להשיב את הכספים לתיק. אציין כי פנויה הדרך בפני צדדי ג' לפנות לבית המשפט לעניין הבעלות בכספים ולגביית הכסף מאשת החייב".
11.כנגד החייב ניתן צו כינוס עוד ביום 14.7.09 וחלקו ביתרת התמורה הועברה לקופת הפש"ר.
12.ביום 11.1.10 הגיש המבקש תביעת חוב בתיק הפש"ר של החייב על סך של 954,682 ₪ בגין החוב הנ"ל שנתבע בלשכת ההוצאה לפועל, עקב אי פירעון ההמחאה. המנהל המיוחד אישר את תביעת החוב ע"ס של 800,000 ₪ בהסכמת המבקש והחייב.
13.ביום 28.3.12 אישר בית המשפט הסדר נושים לחייב, למרות התנגדות המבקש.
14.ביום 28.6.15 הגיש המבקש לבית משפט השלום בנתניה תביעה כספית כנגד האישה, ע"ס של 443,000 ₪. המבקש טען בתביעתו, כי בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), לאור "חזקת השיתוף בחובות" ו"לאור הגירושין ופירוק השיתוף... הרי שהגיע המועד לגיבוש השיתוף בחובות בין בני הזוג ולפיכך הנתבעת שותפה לחובותיו של מר רביב כלפיו ולאור זאת על הנתבעת לשלם לתובע סכום שהינו מחצית חובות של התובע – 700,000 ₪ דהיינו סך של 350,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה... זאת ועוד, התובע יטען כי משקבלה לידיה סך של 480,000 ₪ ביום 1.6.09 כאמור, הרי שבמועד קבלת הכספים אצלה, נוצרה לנתבעת חבות כלפי התובע לעניין כספים אלה".
15.ביום 8.5.16 החליט בית המשפט השלום כי אין לו סמכות עניינית לדון בתובענה והורה למבקש להגיש בקשה זו בבית משפט של פשיטת רגל. לפיכך, ביום 9.5.16 הגיש המבקש את הבקשה נשוא החלטה זו במסגרתה עתר לחייב את האישה לשלם לו 443,000 ש"ח.
16.המנהל המיוחד הודיע כי הוא "לא מתערב בבקשה" ולא הגיש את עמדתו. ההכרעה בבקשה זו התעכבה זמן רב, לאור העובדה שהכנ"ר, למרות שנדרש להגיש את תגובתו עוד ביום 11.1.17, לא הגיש עד היום את תגובתו, למרות תזכורות רבות ששלח אליו המבקש. לפיכך, לאור בקשת המבקש, ניתנת בזאת ההחלטה בהעדר תגובת הכנ"ר, על בסיס כתבי טענות הצדדים.
ב.תמצית טענות המבקש
1.רק לאחר התביעה שהוא הגיש לבית משפט השלום כנגד האישה, נודע לו כי החייב והאישה חתמו על הסכם גירושין כולל ביום 15.1.09 והסכם זה אושר וקיבל תוקף של פסק דין.
2.לאור חוק יחסי ממון וחובתה של אשת החייב לשאת בחובות שנוצרו בחיים המשותפים, חלה על האישה חובה לשלם מחצית מהחובות של בעלה, לרבות מחצית מחוב החייב כלפיו. הכספים שהועברו על ידו לחייב, נועדו לצורכי משק הבית המשותף של החייב ואשתו ולצורך רכישת הנכסים ולכן "חלה חזקת השיתוף בחובות".
3.האישה העידה במסגרת הליך אחר שהתקיים בבית משפט השלום בפתח תקווה בחודש מרץ 2009, כי החייב לא עובד מאז חודש אוקטובר 2007 והיא אינה עובדת מאז שנת 2004. לכן, ברור כי הכספים שהוא העביר לחייב, שימשו לצורכי משק ביתם המשותף ומאחר שהאישה נהנתה מהם, היא חייבת להשיב את מחציתם.
4.הבקשה לא הוגשה בשיהוי ניכר. לאור החלטת כב' רשם ההוצל"פ כי המבקש יכול להגיש תביעה כנגד האישה, היא היתה צריכה לצפות שהמבקש יגיש כנגדה תביעה. יום לאחר שהוחלט על מחיקת התביעה בבית משפט השלום בנתניה, הוגשה בקשה דנן.
5.הסדר הנושים שהחייב הסכים לו, לא קשור לאישה ולא פוטר אותה מחובתה לשאת במחצית החוב. אדרבא "המשיבה משמשת גם כמעין ערבה לחוב המקורי של המבקש... המשיבה לבדה חייבת במחצית החוב ומחצית זו אינה מהווה חוב של החייב".
6.כל עוד המבקש לא ידע אם החייב ואשתו התגרשו, הוא לא יכול היה להגיש תביעה לבית המשפט ולטעון כי החייבת חבה במחצית החוב. במועד הקובע לפי חוק יחסי ממון, "התפצל החוב לשני חובות נפרדים" ומועד זה קדם ליום מתן צו הכינוס. לפיכך, "נוכח העובדה שהמבקש לא ידע בזמן אמת אודות הגירושין, לא יכול היה הוא להגיש את תביעתו כנגד המשיבה כבר אז".
7.הסדר הנושים נעשה מספר שנים לאחר "שהחוב המקורי התפצל לשני חובות נפרדים" ולכן הסדר הנושים פוטר את החייב רק ממחצית החוב, שזה היה חובו במועד אישור הסדר הנושים. את המחצית השנייה של החוב, על האישה לפרוע.
ג.תמצית טענות החייב וגרושתו
1.מדובר בחוב עסקי מובהק של החייב ולא הוצגה כל ראייה כי הכסף שימש לצורכי משפחת החייב. לאישה אין כל קשר או אחריות לחוב עסקי זה.
2.הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, בחלוף שבע שנים ממועד היווצרות העילה ולאחר שחלפו למעלה מארבע שנים ממועד אישור הסדר הנושים לחייב.
3.לאחר שאושר הסדר הנושים, מוצתה טענת המבקש בגין חוב זה הן כפי החייב והן כלפי "מי מטעמו". המבקש הגיש תביעת חוב והסדר הנושים "ממצה את זכויות הנושים לא רק נגד החייב עצמו, אלא גם כנגד "מי מטעמו", ביחס לכל החובות שנתגבשו לפני יום צו הכינוס נגד החייב ואשר נכללו בהסדר". עילת התביעה כנגד החייב מוצתה והסדר הנושים מקים "מעשה בי דין" כלפי המבקש.
4.עקב השיהוי הניכר בהגשת הבקשה, האישה שינתה את מצבה לרעה והמבקש גרם לה לנזק ראייתי של ממש. הבקשה הוגשה בחוסר תם לב. המבקש ידע על גירושי הצדדים, שעה שידע על ההסכם שהוגש בהליכי ההוצל"פ ומכוחו הנכסים נמכרו. הסכם הגירושין אף צורף לתיק זה ביום 2.5.11, במסגרת בקשה מס' 20 (בקשה לקציבת מזונות) ולכן המבקש שהיה צד להליך דנן, ידע על הסכם הגירושין כבר אז.
5.מאחר שמדובר בחוב עסקי, לא הוכחה כל כוונת שיתוף בחובות ועל פי סעיף 10 להסכם הגירושין שבין החייב לאשתו, כל צד אחראי בלעדית לחובות שרשומים על שמו.
ד.דיון והכרעה
1.על פי ההסכם, היה צריך לפרוע את כל החובות לנושים שהטילו עיקולים על הנכסים, מתוך כספי תמורת מכירת הנכסים. בהסכם נקבע כי מתוך כספי התמורה, תפרע המשכנתא "וכן את חובו של מי מהצדדים כלפי נושים אשר הטילו עיקולים על חלקו בבית ו/או בדירה ויתרת התמורה שתישאר תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם".
2.מאחר שהמבקש הטיל עיקול על חלקו של החייב בנכסים, היה צריך לפרוע ראשית את מלוא החוב למבקש וליתר הנושים ורק אם היתה נשארת יתרה, היא היתה יכולה להיות מועברת לחייב ולאישה.
3.ברם, משום מה, בדיון שהתקיים בלשכת ההוצל"פ ביום 1.1.09 סוכם בין המבקש לבין החייב ואשתו אחרת. לא נקבע כי מלוא החוב למבקש ייפרע מהתמורה כפי שנקבע בהסכם, אלא הוסכם שרק אם יינתן צו האוסר על העברת חלקה של האישה בתמורה, לא יועבר אליה חלקה. אחרת, חלקה ביתרת התמורה תועבר אליה.
4.המבקש לא פעל להגיש תובענה כנגד האישה סמוך לאחר הסכמה זו ולא ניתן כל צו האוסר על העברת חלקה של האישה מיתרת התמורה, אליה.
5.אף לאחר החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מיום 24.12.09 לפיה פנויה הדרך למבקש להגיש תביעה כנגד האישה, המבקש לא הגיש שום תביעה.
6.תחת זאת, הגיש המבקש ביום 11.1.10 תביעת חוב על מלוא סכום ההמחאה, כנגד החייב. בתביעת החוב, לא ציין המבקש כי אשת החייב חייבת במחצית מהחוב. המבקש תבע את מלוא הסכום מהחייב. המבקש טען בתביעת החוב שאושרה בתצהירו כי: "אין לי כל בטוחה מאיזה סוג להבטחת סילוק תביעתי או חלק ממנה, למעט טענה בעניין זכאות בין היתר כבעלים או כנושה מובטח ובדין קדימה...".
אם סבר המבקש כי האישה שותפה בחובות, כיצד הצהיר שאין לו בטוחה נוספת? קיומו של חייב נוסף מהווה בטוחה נוספת. קיימת אם כן הודאת בעל דין מפורשת מצד המבקש, כי אין לו תביעה כלפי האישה. אחרת, היה עליו לציין זאת בתביעת החוב.
7.יתר על כן, אם לטענתו היתה חייבת אשת החייב מחצית מסכום התביעה, מדוע לא תבע רק מחצית מהחוב מהחייב? אף אם הוא סבר שהחייב ואשתו חייבים את מלוא הסכום יחד ולחוד, היה עליו לפרט לכל הפחות, כי בגין חוב זה, יש לו עילת תביעה גם כנגד צד נוסף – אשת החייב.
8.זאת ועוד: ביום 28.3.12 אושר הסדר נושים לחייב. בהסדר הנושים נקבע בין היתר כי:
"כל חובות רביב אשר עילתם עד למועד הקובע ייפרעו אך ורק במסגרת ההסדר, ורביב לא יידרש לשלם כל תשלום בגינם (למעט תשלומים במסגרת הסדר נושים). הסדר זה ממצה את זכויותיהם של כל נושי רביב בתקופה שעד למועד הקובע. לפיכך, למעט זכויותיהם בהתאם להסדר זה, אין להם, לא תהיינה להם, וכל נושי רביב מוותרים באופן בלתי חוזר על כל זכות, עילה, תביעה או טענה כלפי רביב ו/או מי מטעמו, אשר עילתה קודם למועד הקובע וכניסתו לתוקף של ההסדר".
9.המבקש לא ערער על ההחלטה המאשרת את הסדר הנושים. עם הסדר הנושים, מוצתה תביעת המבקש כלפי החייב "או מי מטעמו". טענת המבקש כי האישה חבה מכוח חוק יחסי ממון וחזקת השיתוף בחובות, נובעת בעצם מחובו של החייב כלפיו. אין מדובר בעילה עצמאית אלא בעילה מכוח הטענה כי מדובר בחוב משותף, שאף האישה חבה בו עקב שיתוף בחובות. משהנושים ויתרו על זכות התביעה בגין חובם למעט זכותם לקבלת דיווידנד על פי הסדר הנושים, מוצתה עילת התביעה בגין חוב זה, אף כנגד האישה. משאושר הסדר הנושים, הוא מהווה מעשה בי דין מבחינת הנושים. למי היתה הכוונה כשנקבע "או מי מטעמו" אם לא לאישה?
כפי שציין כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) השופט אורנשטיין בפש"ר 19467-06-13 אליהו שושן ואח' נ' טל פולק שושן ואח' (19.4.15) שדן במקרה שבו נושים תבעו בנות זוג של חייבים:
"המשיבות פעלו בהתאם להוראת תקנה 76 דנן והגישו תביעות חוב לנאמן תוך שבחרו שלא לפרט קיומה של בטוחה אחרת שבידן לחוב, קרי מבלי שהן מציינות את חבות המבקשת כלפיהן באשר לחלק מהחוב הנתבע מהחייב. העדר ציון הבטוחה האמורה תומך במסקנה שהמשיבות היו בדעה שאין בידן כל בטוחה אחרת לגביית חוב החייב כלפיהן או חלק ממנו... סבורני כי התנהלות זו מעידה על אומד דעתן של המשיבות לפיו הסדר הנושים כולל בחובו את המגיע להן גם מהמבקשת... שעה שהמשיבות עצמן לא טרחו לציין שיש להן בטוחה אחרת, אזי ניתן להסיק שהן לא סברו בזמן אמת שמדובר בחוב אישי שהסדר הנושים לא חל עליו".
10.בנוסף, התביעה שהגיש המבקש כנגד האישה הוגשה בשיהוי ניכר, ממש סמוך לתם תקופת ההתיישנות. שהרי, ההמחאה חוללה ביום 30.6.08 והתביעה לבית משפט השלום בנתניה הוגשה ביום 28.6.15. אף שיהוי מהותי זה, מלמד כי גם המבקש סבר שאין לו כבר עילת תביעה כנגד האישה.
11.המבקש ידע עוד בסוף שנת 2008 כי החייב ואשתו ערכו הסכם למכירת הנכסים ולמינוי כונסי נכסים, בעקבות תביעה רכושית שהגישה האישה עוד קודם (כמפורט בסעיף 9 להסכם הגירושין שבין החייב לאשתו שאושר ביום 15.1.09). שהרי, מכוח ההסכם התנהלו הליכי ההוצל"פ למימוש הנכסים ולבקשה לאישור השלמת רישום מקרקעין מיום 9.11.08 צורף ההסכם כנספח ג'. למרות זאת, המבקש המתין שנים רבות ולא הגיש תביעה כנגד האישה ובחר תחת זאת, להגיש תביעת חוב כנגד החייב בלבד.
12.המבקש טוען כי לאור סעיף 69(ג) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה"), יש לחייב את האישה לשלם את חובה והסדר הנושים לא מונע זאת. סעיף זה קובע כי:
"צו הפטר לא יפטור אדם שביום מתן צו הכינוס היה שותף עם פושט הרגל או שהיה עמו יחד נאמן, מחויב או קשור בחוזה, או שהיה ערב או מעין ערב לו".
13.סעיף 41 לפקודה קובע כי:
"פשרה או הסדר, אף אם הוסכם עליהם ואושרו, לא יחייבו נושה שלא הסכים להם לעניין חוב או חבות אשר לפי פקודה זו לא היה החייב נפטר מהם על פי צו הפטר בפשיטת רגל".
לטענת המבקש, משהאישה חבה בחוב למבקש מכוח הלכת השיתוף בחובות, אזי לאחר הסדר הנושים, היות שהאישה היא מעין ערבה לחוב, הסדר הנושים לא פוטר אותה מהחבות למבקש.
14.אין לקבל טענה זו. לו היה המבקש תובע רק מחצית מהחוב מהחייב במסגרת תביעת החוב, הוא יכול היה להגיש תביעה כנגד האישה על המחצית השנייה. אם כטענת המבקש, כבר במועד מתן צו הכינוס היתה האישה "כבר חייבת למבקש את מחצית החוב" (סעיף 37 לתשובה לתגובה), מדוע כבר אז לא הגיש המבקש כנגדה תביעה? משהחייב הגיש תביעה על מלוא הסכום כנגד החייב ולא ציין כי בגין אותה עילה יש לו ערב או עילת תביעה כנגד צד ג' נוסף על מחצית מהחוב, הוא מושתק ומנוע מלטעון כיום כי גם האישה היא בעלת חוב כלפיו. שהרי, לא ייתכן כי המבקש יקבל אחוז מדיווידנד הנושים לפי שיעור תביעת חוב בסך של 800,000 ₪, שעה שהוא מודה כי בעצם "החוב התפצל" במועד הקרע בין בנה"ז וחובו האמיתי מהחייב עומד על מחצית מסכום זה בלבד.
15.התנהלות המבקש פוגעת ביתר הנושים ומהווה התנהלות שלא בתם לב. החייב רוצה מחד לקבל אחוז דיווידנד לפי תביעת חוב בגובה של 800,000 ₪ ובנוסף, לגבות מהמשיבה מחצית מהחוב. לא ניתן ליתן יד להתנהלות זו.
16.הסתמכות החייב על פסיקה המחייבת את אשת חייב פושט רגל בתשלום ארנונה למרות שבעלה החייב קיבל הפטר, אינה רלוונטית למקרה דנן. פסק הדין בעת"מ (ת"א) 2734/07 פנחס מאירוב נ' עירית פתח תקוה (20.11.08), קובע כי אשת החייב הרשומה אף היא כמחזיקה בנכס, לא פטורה מתשלום ארנונה בעקבות ההפטר שקיבל בעלה. ברם, במקרה דנן, הנושה וויתר על זכותו לגבות מחצית מהחוב מהאישה, שעה שתבע את מלוא החוב רק מהחייב ושעה שהצהיר כי אין לו כל בטוחה "מכל סוג שהוא" להבטחת התביעה.
17.זאת ועוד: מאחר שהמבקש סבר עוד לפני שניתן צו הכינוס לחייב (כעולה מטענותיו בלשכת ההוצל"פ מיום 1.1.09) כי אשת החייב אחראית למחצית מהחוב, מדוע לא פנה לבעל התפקיד כבר בתחילת הליך הפש"ר וביקש ממנו לתבוע את אשת החייב בגין מחצית מחובות החייב? מדוע לא טען כי יש מקור כספי שממנו יכולים הנושים להיפרע? מדוע לא טען כלל בדיון שבו אושר הסדר הנושים כי יש צורך שבעל התפקיד ינהל הליך משפטי כנגד גרושת החייב על מנת להשיא את קופת הפש"ר?
18.מעיון בפרוטוקול הדיון שדן באישור הסדר הנושים עולה, כי המבקש לא העלה כלל את הטענה כי אשת החייב שותפה בחובות והוא העלה רק טענה כי יש לברר מה ירש החייב מעיזבון אביו. המבקש לא הזכיר כלל כי יש לגבות כספים מהאישה.
19.היה על המבקש לפנות לבעל התפקיד ולבקש ניהול הליך כנגד האישה, כך שההליך יתקיים באופן קולקטיבי עבור כל הנושים. המבקש כלל לא פנה בנושא זה למנהל המיוחד. לא ניתן לאפשר לנושה אחד להגיש בקשה רק עבורו - במסגרת הליך פש"ר שמטרתו לדאוג לכלל הנושים ולחלק את מלוא הכספים באופן יחסי - שעה שנטען כי בעצם גרושת החייב צריכה לשאת אף היא במחצית מחובות החייב (לפחות חלק מהחובות). מי שלא פעל במועד לנקיטת הליך קולקטיבי כנגד האישה, לא יכול כיום, לנהל הליך פרטני שרק הוא ייהנה מפירותיו. מדובר בהתנהלות המנוגדת לעיקרון הבסיסי של הליך הפש"ר.
20.בצדק טוענים החייב וגרושתו (סעיף 62 לתגובתם) כי: "חזקה על המנהל המיוחד בעניין זה, כי עשה מלאכתו נאמנה ובחן את מעורבותה של המשיבה בחובות החייב ולו היה מוצא לנכון להטיל עליה חובות מכוח השיתוף בחובות, היה נוקט בהליך מתאים עבור כלל הנושים. שכן, דמו של המבקש אינו סמוק יותר מדמם של שאר הנושים ואין הוא זכאי, במסגרת הליך קולקטיבי, לקבוע כי רק חובו שלו משותף לגרושתו של החייב וכי על יתר הנושים "להסתפק" בדיבידנדים מקופת הנשייה".
21.לפיכך, הבקשה נדחית.
22.המבקש ישלם לאישה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ו חשוון תשע"ט, 04 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.
