האם יש לעקל לטובת קופת הפש"ר את הכספים שנפסקו לטובת החייב בתביעת נזיקין שהגיש בגין נזקי גוף עקב תאונת דרכים שעבר?
א.רקע כללי
1.החייב, יליד 1989, נפגע בתאונת דרכים ביום 5.12.09.
2.ביום 10.12.15 הגיש החייב בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל. ביום 18.1.16 ניתן צו כינוס לנכסי החייב והושת עליו צו תשלומים חודשי בסך 150 ₪, החל מיום 10.2.16.
3.עו"ד אורן צורן מונה למנהל מיוחד לנכסי החייב (להלן: "המנהל המיוחד").
4.לטענת החייב, כפי שעולה מתצהיר ההסתבכות שצירף לבקשה למתן צו כינוס, הסתבכותו הכלכלית נבעה בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות תאונת הדרכים שעבר. לדבריו, חובותיו נוצרו מהלוואות שלקח לצרכי מחייתו, מאחר ומצבו הרפואי בעקבות התאונה, לא אפשר לו לעבוד.
5.ביום 10.4.16 אושר לחייב להמשיך ולנהל תביעת נזיקין שהוגשה על ידו במסגרת ת"א 19124-05-10 בביהמ"ש השלום בת"א כנגד חברת הביטוח "שומרה" בגין התאונה שעבר (להלן: "התביעה הנזיקית").
6.ביום 24.7.17 הגיש המנהל המיוחד בקשה למתן הוראות, היא הבקשה נשוא ההחלטה דנן. במסגרתה, התבקש בית המשפט להורות לעו"ד רוכברג המייצגת את החייב בתביעה הנזיקית, למסור למנהל המיוחד את כל המידע אודות התקדמות התיק הנזיקי וכן התבקש להורות על עיקול מידי של הכספים שיפסקו לחייב בתביעה הנזיקית לטובת קופת הפש"ר.
ב.טענות הצדדים
1.המנהל המיוחד טוען כי מרבית הרכיבים שיפסקו לטובת החייב במסגרת התביעה הנזיקית (כגון אובדן כושר עבודה / הפסד השתכרות) שייכים לקופת הפש"ר.
2.לטענתו, הסתבכותו הכלכלית של החייב נבעה מהפסדי השתכרות בגין התאונה וההלוואות שנטל בשל כך. על כן, כאשר החייב מקבל פיצוי בגין הפסדי ההשתכרות הללו, עליו להשיב את ההלוואות שנטל ולהעביר את כספי הפיצויים לקופת הפש"ר לצורך חלוקתם לנושים.
3.המנהל המיוחד הביא מפסיקת בית המשפט המחוזי בפש"ר (חי') 569/05 נוח מיכאלוב נ' שלמה מנחם נוימן (1.10.14) וציין שביהמ"ש פסק שיש מקום לבחון את צמצום ההלכה שנקבעה בע"א 38/68 עו"ד יוסף עברון נ' ידידה ראובן וכנ"ר, פ"מ כב(2) 141 (להלן: "הלכת ידידיה") בדרך של פיצול בין ראשי הנזק השונים בגינם זכאי פושט הרגל לפיצוי עקב נזקי גוף. לטענתו, יש לראות בתשלום המשולם לחייב בגין הפסדי שכר בעבר ולעתיד, כתשלום עבור נזק ממון שיש להעבירו לקופת הכינוס.
4.עוד טוען המנהל המיוחד, כי הסתבכותו הכלכלית של החייב אירעה לאחר ובשל התאונה שעבר, נשוא תביעת הנזיקין. נטען כי בהתאם להחלטת כב' השופטת רביד בפש"ר 32333-11-09 צילה גלזר נ' הכנ"ר (16.11.16) (להלן: "עניין גלזר"), מקום שהחובות בהם הסתבך החייב נבעו מהתאונה שגרמה לחוסר יכולת לתפקד ולהתדרדרות הכלכלית, מדובר במקרה שבו הנושים מימנו את החייב בתקופה שלאחר התאונה ולכן כעת, עם קבלת כספי הפיצוי, הם זכאים להיפרע ולו חלקית מתוך כספים אלה.
5.החייב מתנגד להטלת עיקול על כספי הפיצוי שייפסקו בתיק הנזיקין. לטענתו, בהתאם להלכת ידידיה, דמי נזק מכל סוג שהוא המגיעים לחייב בשל עוולה שגרמה נזקי גוף, אינם מוקנים לקופת הכינוס ו/או לנאמן אלא נשארים בידי פושט הרגל.
6.הכנ"ר מצטרף לעמדת המנהל המיוחד בדבר עיקול הכספים והוא מבקש כי הם יוחזקו בנאמנות בשיעור שיקבע בית המשפט, עד להכרעה בדבר גובה הסכום שיועבר לקופת הפש"ר.
ג.דיון והכרעה
1.בפתח הדברים אציין, כי מבדיקה שבוצעה על ידי במערכת נט המשפט עולה, כי עוד ביום 25.7.17 ניתן פסק הדין בתביעה הנזיקית. במסגרתו, פסק כבוד סגן הנשיא השופט בשן, כי בשל הפגיעה בכושר השתכרותו של החייב בעבר הוא זכאי לפיצוי בסך 10,000 ₪, בגין הפגיעה בכושר השתכרותו לעתיד, נפסק לו פיצוי בסך 25,000 ₪ ובגין כאב וסבל פוצה החייב בסך של 15,000 ₪. בית המשפט פסק כי חברת הביטוח תשלם לחייב פיצוי כולל בסך 50,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ וכן אגרת ביהמ"ש.
2.באשר לבקשה להמצאת המידע הרלוונטי בעניין התביעה הנזיקית - על החייב להמציא מידע רלוונטי, דהיינו, את כתבי טענותיו והתצהירים שהגיש ואשר בהם פירט את טענותיו ביחס להשתכרותו בעבר ולטענותיו בדבר יכולת השתכרותו בעתיד. למסמכים אלו תהיה חשיבות לצורך הליך דנן, כפי שיפורט להלן. מנגד, אין צורך בקבלת חוות דעת רפואיות או מסמכים נוספים אשר לא רלוונטיים לצורך הליך הפש"ר. אין סיבה לפגוע בפרטיות החייב שלא לצורך.
3.יצוין כי החייב חתם על טופס ויתור סודיות בעת שהגיש בקשה למתן צו כינוס. לכן, אף מטעם זה, עליו להעביר את המסמכים הנ"ל למנהל המיוחד. המנהל המיוחד רשאי אף לפנות בעצמו לבאת כוח החייב בתביעת הנזיקין ולדרוש לקבל מסמכים אלו, שחוסים תחת כתב ויתור הסודיות שעליו חתם החייב. על באת כוחו של החייב בתביעה הנזיקית, להמציא מסמכים אלו.
4.באשר לבקשה לעיקול הכספים שנפסקו בתביעה הנזיקית - לאחר עיון בטענות הצדדים, דין הבקשה להתקבל באופן חלקי כפי שיפורט להלן.
5.הלכת ידידיה היא ההלכה המחייבת כיום את בתי המשפט. הלכה זו קובעת כי כספי פיצויים בגין נזקי גוף אינם מוקנים לנאמן אלא הם נותרים זכות אישית של החייב. כפי שקבע כב' השופט ברנזון:
"נשאלת אפוא השאלה אם תביעת נזיקין על נזקי גוף, הכוללת תביעת פיצוי לא רק על כאב וסבל אלא גם על הוצאות ממשיות כמו הוצאות רפואיות ועל הפסד השתכרות, היא ממין התביעה העוברת לנאמן, כולה או מקצתה. לדעתי, התשובה היא שלילית, והדבר עולה בפשטות מלשון הסעיף ומשמעות הביטויים המופיעים בו. המונח נכס בפקודת הנזיקין משמעותו הרבה יותר מצומצמת ממשמעותו בפקודת פשיטת הרגל.
כאמור, מה שעובר לנאמן הוא נזק ממון שנגרם לנכסי פושט-הרגל, כלומר - למקרקעיו ולמיטלטליו, ולא לגופו...לבסוף, ענין פיצולה של זכות התביעה, שכונס הנכסים הרשמי טוען לו. לדעתו, מן הראוי לפחות להבדיל בין ראשי הנזק ולקבוע כי רק הסכום המגיע בגין כאב וסבל שייך לפושט-הרגל, משום שהנושים אינם צריכים להיבנות מסבלו כקרבן תאונה. אך הדין צריך להיות שונה לגבי שאר סעיפי הפיצוי שיש בהם הפסד ממון, כמו הוצאות ריפוי והפסד השתכרות. מה שהוציא פושט-הרגל על ריפוי הוציא מכספי הנושים, והפיצוי על אבדן כושר עבודה כמוהו כשכר שעליו הוא מפוצה...לדעתי, הדבר איננו כך, אף שהטענה אינה נטולת הגיון. מנוסח הסעיף עולה ברורות כי המחוקק העביר לנאמן רק זכות תביעה על עוולה הגורמת נזק ממון לרכוש.
משמע, שדמי נזק מכל סוג שהוא המגיעים בשל עוולה הגורמת נזק לגוף אינם עוברים לנאמן ונשארים בידי פושט-הרגל...מעולם לא הוחלט שעילת תביעה אחת בשל נזק לגוף ניתנת לחלוקה בין פושט-הרגל והנאמן, ואין אני רואה אפשרות וצורך לחדש הלכה בכיוון זה...פיצויים המתקבלים על-ידו בתביעת נזיקין שייכים לו ולו בלבד, ואין לעשות בהם כל שימוש לטובת הנושים בפשיטת-הרגל."
6.בפש"ר (חי') 58264-10-15 קוגן בני נ' הכנ"ר (11.6.17) (להלן: "עניין קוגן") ציינה כב' השופטת אטיאס, כי בפסיקת בתי המשפט לאורך השנים שבה ונדונה הבעייתיות העולה מהלכת ידידיה והצורך בבחינתה המחודשת על ידי בית המשפט העליון. לדבריה:
"בתי המשפט של פש"ר מתמודדים לא אחת עם קשייה ותוצאותיה הלא מאוזנות של הלכת ידידיה, המדירות את הנושים מכספי הפיצויים בגין נזקי גוף. לא פעם ולא פעמיים הושמעה ביקורת נוקבת על הלכת ידידיה, וקריאה לשנותה... גם אנוכי מצטרפת לקריאה כי הגיעה העת לשקול מחדש את הלכת ידידיה. אף אני סבורה כי נכון לעשות הבחנה בין הפיצוי בגין כאב וסבל שהינו פיצוי אישי שיש להקנותו לחייב, לבין רכיבים אחרים כמו הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, אשר יש להתייחס אליהם כנכס המוקנה לנאמן שמתוכו יש לקצוב לחייב ולמשפחתו את הסכום הנדרש למחייתם לפי סעיף 37 לפקודת פשיטת הרגל....ואולם, אף שבית משפט רשאי להרהר אחר ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, אין זה תפקידו לערער אחריה... הלכת ידידיה אינה "הלכה ואין מורין כן", אלא הלכה שלא נס ליחה ואשר בתי המשפט שבים וחוזרים עליה כמעט מידי יום ויומו, גם אם תוך השמעת ביקורת על הנמקותיה ותוצאותיה".
7.בעניין קוגן צוין, ואני שותף לגישה זו, כי חרף הלכת ידידיה, ניתן לצמצם את השלכותיה באמצעות עדכון צו התשלומים שנקבע לחייב. דהיינו, יש להתחשב בפיצויים שנזקפו לזכותו של החייב בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד ולהגדיל את צו התשלומים במקרים המתאימים. באופן זה, ניתן להעשיר את קופת הפש"ר לטובת הנושים ולהביא לתוצאה צודקת יותר לפיה, אף הם ייהנו מכספי הפיצויים שנפסקו לחייב עקב הפסדי השתכרות.
8.עמדה זו אומצה כבר בפש"ר (ב"ש) 21873-01-15 נאור בר-גיל נ' כנ"ר (13.4.16) שבה קבע כב' השופט אקסלרד, כי חרף הלכת ידידיה המחייבת, במסגרת בחינת צו התשלומים של החייב, יש מקום להתחשב בפיצויים שנפסקו לטובתו בגין נזקי גוף:
"יחד עם זאת, נקבע כי "המטרה העיקרית שביסודה ... היא העמדת כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל לרשות נושיו. כל משאביו השיוריים, מעבר לצרכי מחייתו, נתונים להישג ידו של הנאמן, יהא מקורם אשר יהא". אני סבור כי מקום בו מתעוררת הסוגיה דנא, יש לקרוא כלל זה יחד עם הכלל הידוע בדיני הנזיקין, שעניינו מתן פיצוי על מנת להעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא הפגיעה בו. החייב דנא למשל, הסכים כי חלק מהפיצוי שקיבל הינו בשל הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו. אלמלא היה החייב בתיק דנא נפגע בתאונה, גם לא היה נפגע כושר ההשתכרות שלו וסביר להניח כי התשלום החודשי שהיה מושת עליו, היה גבוה יותר. העובדה כי החייב קיבל פיצוי כספי על כך שנפגע כושר ההשתכרות שלו, עשויה להצביע, לפחות בחלק מן המקרים, על קיומו של שיקול נוסף, לעיתים בעל משקל משמעותי, בין יתר השיקולים המשמשים לקביעת התשלום החודשי של החייב לטובת נושיו. יתכן כי סכום הפיצוי שמקבל חייב בשל הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו, ככל שהוא ידוע, עשוי לשמש נקודת מוצא לבחינת התשלום החודשי. אדגיש כי אין באמור לעיל משום סטייה מן ההלכה דהיום, לפיה מלוא הפיצוי בגין נזקי גוף יועבר לחייב. יחד עם זאת, תשלום הפיצוי בגין נזקי גוף, ככל שכולל הוא מרכיב של פיצוי בגין הפסד שכר או בגין אובדן כושר השתכרות לפחות, הינו בגדר "אירוע כספי" בחייו של החייב או של פושט הרגל, אירוע שלא ניתן להתעלם ממנו, וודאי לא כאשר המדובר הוא בתשלום פיצוי בסכום שאינו מבוטל, כדוגמת המקרה דנן.
לפיכך, אני סבור, כי ראייה של הלכת ידידיה באור העיקרון שעניינו השבת מצבו של חייב שנפגע למצבו אלמלא הפגיעה, יחד עם הוראת סעיף 111 לפקודה, מחייבת לבחון מחדש את צו התשלומים שנקבע במסגרת הליכי פשיטת הרגל."
9.בפסק הדין בתביעה הנזיקית נקבע כי: "מכל זה עולה שנכותו הנובעת מהתאונה (7.5%) היא בעלת השפעה שולית מאוד על כושר עבודה שממילא היה ירוד ביותר... מגבלותיו שאינן קשורות לתאונה גדולות. בלי קשר לתאונה הוא כמעט ולא עבד וכשעבד השתכר סכומים זעומים. המשמעות התפקודית של הנכות שאכן נגרמה לו בתאונה היא זניחה למדיי". לאור האמור, ביהמ"ש פסק לחייב פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעבר ולעתיד בסך של 35,000 ₪.
10.להשלמת הדיון יצוין כי במובחן מעניין גלזר, במקרה דנן, אין מדובר במקרה מובהק שבו הנושים מימנו את החייב בתקופה שלאחר התאונה בשל התאונה ולכן זכאים להיפרע מכספי הפיצוי. בהחלט ייתכן כי במקרה דנן, גם ללא קרות התאונה, היה נתמך החייב בנושים ויתכן שאף היה מגיע למצב הכלכלי אליו נקלע כיום.
כך או אחרת, ביישום העיקרון לפיו כל הפוטנציאל הכלכלי שיש לחייב, כל משאביו השיוריים, מעבר לצרכי מחייתו, יהא מקורם אשר יהא, מוקנים לנאמן לצורך העמדתם לרשות קופת הנשייה, יש מקום להתחשב בכספי הפיצויים שנפסקו לטובת החייב בתביעה הנזיקית. הדרך ליישם זאת, היא באמצעות הגדלת צו התשלומים כך שישקף את יכולתו הכלכלית של החייב.
11.סיכומו של דבר: לאור כל האמור לעיל, ניתן צו עיקול זמני על סך של 35,000 ₪ מתוך סכום הפיצוי שנפסק לטובת החייב והסכום יופקד בקופת בית המשפט.
12.המנהל המיוחד רשאי להגיש בקשה להגדלת צו התשלומים החודשי בתוך 30 יום וככל שתוגש בקשה, ישיב לה החייב. אם ייקבע כי יש להגדיל את צו התשלומים, ניתן יהיה לגבות את סכום ההגדלה מכספי הפיצויים.
13.ככל שהמנהל המיוחד לא יגיש בקשה להגדלת צו התשלומים בתוך 30 יום, יועבר הסך הנ"ל לידי החייב.
14.המנהל המיוחד ימציא לאלתר את צו העיקול לחברת הביטוח.
15.כמו כן, החייב ימציא למנהל המיוחד את המסמכים שהגיש במסגרת התביעה הנזיקית כמפורט לעיל, בתוך 15 יום.
ניתנה היום, כ"ד אב תשע"ז, 16 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.
