הצדדים הגישו סיכומיהם לתיק.
הרקע להגשת תביעת החוב – מעשה המרמה של החייב כלפי דרור כהן והמערערים
ביום 20.2.2004, ובעקבות תכנית שהגה ויזם החייב, פנה מקורבו של החייב, מר חיים עזריה (להלן: "עזריה") למערער ידגר והציע לו לרכוש 2 דונם מקרקעין פנויים באזור חולות ראשון לציון. עזריה הציג את עצמו כאדם בשם "עזרא גבאי" וטען כי הינו הבעלים החוקיים של המקרקעין. באותה שיחה השתמש עזריה בשמות של אנשים המוכרים לידגר וטען כי הם אלו שהציעו לו ליצור עמו קשר כדי למכור לו את המקרקעין. ידגר אשר לא היה מעוניין לרכוש את המקרקעין הציע לבנם של מכריו- דרור כהן (להלן: "דרור"), לרכוש את המקרקעין. באותה העת שהה דרור בארה"ב והקשר עמו נוצר באמצעות הוריו- אלי ושושנה כהן (להלן: "ההורים" או "הוריו של דרור"). לאחר דין ודברים שהתנהל בין עזריה, שהתחזה לעזרא גבאי, לבין דרור, ביקש דרור מהמערער מנשה , שהינו עורך דין במקצועו, שייצגו בעסקת המקרקעין.
ביום 23.2.2004, יצר המערער מנשה קשר טלפוני עם עזריה (שנחזה למר עזרא גבאי) וביקש לברר מי מייצגו בעסקת המקרקעין, עזריה ביקש ממנשה להעביר אליו ישירות את טיוטת ההסכם על מנת שהוא יעבירה לעורך דינו. למחרת היום (24.2.2004), נפגש מנשה עם עזריה אשר מסר לו תשריטים של המקרקעין, מהמרכז למיפוי ישראל. עוד באותו היום יצר עזריה קשר עם מנשה ומסר לו כי עורך דינו נאלץ לטוס לחו"ל לכן לא ייצגו בעסקה. באותו מעמד מסר עזריה למנשה הערות להסכם שנערכו לדבריו על ידי עורך דינו, ולאחר שסוכמו כל הוראות ההסכם, נקבעה פגישה לחתימה ליום 26.2.2004. הוריו של דרור החזיקו בייפוי כח וסוכם כי הם יחתמו בשמו של דרור. בבוקר חתימת ההסכם מסרה שושנה כהן, אמו של דרור למנשה כי עזריה התחרט ואינו מעוניין למכור את המקרקעין ולאחר בירור העובדות על ידי מנשה עם דרור ועזריה, סוכם כי המקרקעין לא יימכרו. מספר שעות לאחר מכן, הסכים עזריה למכירת המקרקעין וסוכם בין הצדדים שההסכם ייחתם באותו יום. ההסכם נחתם ביום 26.2.2005 ונרשמה הערת אזהרה לטובת דרור בלשכת רישום מקרקעין, וכן הועבר לידי המוכר סך של 110,000 דולר ארה"ב בשיק בנקאי.
מספר ימים לאחר מכן, שוב פנה עזריה לידגר וביקש ממנו עזרה במכירתם של מקרקעין אחרים השייכים לכאורה לקרוב משפחתו "שבתאי טבת" ומצויים באותו הגוש והחלקה. ידגר ביקש לנהל את השיחה ישירות עם המוכר, ובשיחתו עם שבתאי טבת, הבעלים של הקרקע, נקב במחיר גבוה מזה שהוצע לו על ידי עזריה (עזרא גבאי). בנוסף, תוך כדי השיחה הבחין ידגר כי לשבתאי טבת מבטא זר וכי הוא נשמע מבוגר.
בהמשך, ולאחר דין ודברים סוכם כי ידגר ירכוש את המקרקעין וביום 13.3.2004 נפגשו ידגר, עזריה (הנחזה למר עזרא גבאי), "שבתאי טבת" ומנשה לחתימה על ההסכם. במעמד זה הבחין מנשה כי האדם אשר התחזה ל"שבתאי טבת" הינו אדם צעיר ללא מבטא זר, כפי שציין ידגר, וכן כי כשחתם על ההסכם טעה "שבתאי טבת" וחתם את שמו בשגיאות כתיב. לאור זאת התעורר חשדם של ידגר ומנשה, והשניים עוד באותו היום ניגשו להתלונן בתחנת המשטרה.
בעקבות חקירת המשטרה נעצרו החייב ועזריה, ונתברר כי השניים גם קשרו קשר ביניהם למכור במרמה את המקרקעין לדרור, תוך התחזות לבעלים החוקיים של המקרקעין ותוך שהשתמשו בתעודת זהות מזוייפת.
כתב אישום נגד החייב ועזריה - לאור המתואר לעיל, בעקבות חקירת המשטרה, הוגש כתב אישום נגד החייב ועזריה בגין ביצוע עבירות מרמה וזיוף. החייב הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון והיה עליו בין היתר, לשלם פיצוי למתלונן (דרור),אך משלא עמד בתשלום על פי תנאי ההסדר, חרף הזדמנויות רבות, בוטל הסדר טיעון.
בגזר הדין מיום 8.6.2006, צוין כי דובר בנאשמים שלא עמדו בהסדר הטיעון על אף שניתנו להם הזדמנויות רבות לכך. בנוסף צוין כי החייב ביקש לשלם את הסכומים למתלונן רק לאחר שנודע לו כי לא קיים עוד הסדר הטיעון בתיק. עוד ציין בית המשפט בגזר הדין כי החייב הוא זה שהיה "הרוח החיה" בתחילת הדרך וכי חלקם של שני הנאשמים- החייב ועזריה, שווה. בית המשפט קבע כי החייב עסק בנדל"ן וידע לנתב את המרמה לנכסים אשר "העסקאות" בהם לא יעוררו חשד מיידי וכך היה, דהיינו היה קיים סיכוי ”להשלים" העסקאות מבלי שדבר יעמוד בדרכם של החייב ועזריה.
בנוסף, צוין בגזר הדין כי על פי גרסתו של עזריה, החייב הוא זה שנטל לידיו את מרבית הרווח מעסקאות המרמה. בסופו של יום, גזר בית המשפט על החייב עונש של 4 שנות מאסר, מהן שנתיים לריצוי בפועל.
"תביעת הרשלנות" - תביעתו של דרור נגד המערערים בעילת רשלנות – א' 35323/04 - לאור ההשתלשלות כפי שתוארה לעיל, ביום 29.4.2004, הגיש דרור תביעה אזרחית כספית לבית משפט השלום בתל אביב בסך של כ- 921,000 ₪ (להלן: "תביעת רשלנות") נגד החייב , המערערים ואחרים.
המערערים נתבעו בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה, וכן נתבעו בתביעה זו גם משרד עורכי הדין – אפרתי גלילי ושות', כמי שהיתה מעסיקתו של מנשה באותה העת. בהקשר זה טען מנשה כי דרור ידע שהעסקה לא נעשתה באמצעות המשרד בו עבד, אלא במסגרת עצמאית. לטענת מנשה צירוף המשרד כנתבע היה במטרה לגרום לו לאבד את מקום עבודתו.
במקביל, ביום 28.6.2004 הוגשה על ידי המערערים הודעת צד ג' נגד החייב ואחרים, א' 35323.1/04 (להלן: "הודעת צד ג'").
ביום 21.12.2005 ניתן פסק דין בתביעת הרשלנות לפיו נדחתה התביעה. עקב דחיית התביעה הראשית שהוגשה על ידי דרור, התייתרה הודעת צד ג'.
דרור הגיש ערעור על פסק הדין בתביעת הרשלנות לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 1310/06) והמערערים הגישו ערעורים שכנגד. בסופו של יום הצדדים הגיעו להסכמה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 11.2.2009, לפיה ערעורו של דרור נדחה וכן הערעורים שכנגד, וכן הוסכם כי יבוטלו מספר סעיפים בפסק הדין שניתן בתביעת הרשלנות מיום 21.12.2005.
יצוין כי נגד דרור ומנשה הוגשה על ידי הבעלים החוקיים של הקרקע - עזרא גבאי, המרצת פתיחה בבקשה להורות על מחיקת הערת אזהרה בלשכת רישום מקרקעין שנרשמה לטובת דרור, מכיוון שדרור לא הסכים להסירה, הליך נוסף שמנשה היה צריך להתמודד עמו לטענתו בשל מעשי החייב.
תביעת המערערים נגד החייב ועזריה בבית משפט השלום בתל-אביב א' 59620/05 - ביום 7.12.2005 הגישו המערערים בבית משפט השלום בתל אביב, תביעה נזיקית ולשון הרע נגד החייב ועזריה, בסכום של 1,321,794 ₪. בתביעתם התבססו המערערים על האירועים בגינם הוגש נגד החייב ועזריה כתב אישום.
בטענותיהם, טענו, בין היתר, המערערים כי החייב ועזריה חברו יחדיו וביקשו למכור לדרור זכויות בחלקת קרקע לא להם, תוך זיוף, התחזות לאדם אחר ושימוש בתעודת זהות מזויפת. בתביעתם תיארו המערערים את השתלשלות העניינים כמתואר לעיל. בנוסף, תוארו בכתב התביעה העובדות ביחס לעסקה הנוספת שביקש עזריה להוציא לפועל באמצעות ידגר, למכירת המקרקעין של "שבתאי טבת", הכל כמתואר לעיל.
החייב לא הגיש כתב הגנתו לתביעת המערערים, לפיכך פנו המערערים והגישו בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה בצירוף תצהירו של המערער מנשה יקיר מיום 21.5.2006. עובר לכך הוגשה בקשה לאשר תחליף המצאה לחייב. בסופו של יום, משלא הוגש כתב הגנה על ידי החייב אושרה בקשת המערערים וניתן ביום 25.5.2006 פסק דין בהעדר הגנה.
לצורך מימוש פסק הדין, ביום 4.6.2006 פתחו המערערים תיק הוצאה לפועל נגד החייב לביצוע פסק הדין הנ"ל.
טענות הנאמן
ביום 11.9.2008 הוגשה על ידי המערערים תביעת חוב על סך כולל של 1,867,396 ₪, ובהמשך פוצלה התביעה והוגשו 2 תביעות חוב נפרדות.
בתאריך 22.2.2016 ניתנה החלטת הנאמן בתביעות החוב שהוגשו על ידי המערערים ולפיה דחה הנאמן את תביעות החוב.
לטענת הנאמן על פי הפסיקה, בעל תפקיד מוסמך "להציץ מעבר לפרגוד" של תביעת חוב שהגיש נושה בפשיטת רגל, בשני מקרים עיקריים. האחד, במצב בו עולה חשש שהבסיס לחיוב מקורו בעיוות דין והמקרה הנוסף הוא במצב בו עומדות לזכות החייב טענות הגנה טובות נגד החוב אשר לא נפרשו בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין נגדו. לטענת הנאמן המקרה המובהק הוא פסק דין שניתן בהעדר הגנה. עוד טען הנאמן כי במקרה דנן על אף שדי בעילת התערבות אחת, מתקיימים שני המצבים לפיהם מוקנית סמכות בדיקה והתערבות. לדבריו המצב הראשון הוא עיוות דין – הנאמן טען כי על המערערים היה להגיש בקשה לפיצול סעדים היות ותבעו מהחייב סעדים כספיים על יסוד עילה שנידונה בעבר, כך גם טען ביחס לתוכן כתבי בית הדין אשר לדבריו כבר הובאו לדיון במסגרת אחרת.
הנאמן טען כי חובת ההוכחה ונטל הראייה מוטלים על המערערים להוכיח בפניו את טענותיהם. לדבריו תביעת החוב לא נתמכה באסמכתאות ובראיות הנדרשות. בנוסף, טען הנאמן כי נסיבות חייו של החייב בעת שהוגשה התביעה לא אפשרו לו להגיש כתב הגנה וכי החייב כמעט ולא התגונן נגד התביעות שהוגשו נגדו. הנאמן טען כי הוא תמך הכרעתו בתביעת החוב בין היתר, בכך שהיה על המערערים למצות את טענותיהם נגד החייב במסגרת בירור תביעת הרשלנות והערעורים שהוגשו בעניין. הנאמן טען כי טענותיהם של המערערים מתייחסות לאותן העובדות כפי שצוינו בהודעת צד ג' שהגישו המערערים נגד החייב ועזריה. לטענת הנאמן משבחרו המערערים לפעול במתווה של הודעת צד ג' היה עליהם להביא בחשבון שבהחלטה על דחיית התביעה נגדם לא תהיה משמעות לאותה הודעת צד ג'.
בסיכומיו טען הנאמן כי לאחר שהמערערים נתבעו על ידי מר דרור כהן הם הגישו הודעת צד ג' כנגד החייב. לדברי הנאמן שולחי הודעה צד ג' שמבקשים להגיש תביעה נפרדת כנגד הצד השלישי חייבים לקבל מראש היתר לפיצול סעדים. ההיתר חייב להינתן במסגרת ההליך הראשון, ולפני פתיחת ההליך השני כנגד אותו אדם.
לטענת הנאמן, תביעת החוב שהוגשה בתיק הפש"ר ונדחתה היא בעצם תביעה ממוחזרת, שהוגשה ראשית לבית משפט השלום ולאחר מכן הוגשה בתיק הפש"ר כתביעה חדשה.
לטענתו, השתק עילה מונע מבעל הדין את האפשרות להעלות בהליך חדש טענות שיכול היה להעלות במסגרת הליך קודם, והיכולת של המערערים כיום לתבוע מהחייב סעדים פקעה עם מתן פסק הדין בתיק שהוגש כנגד החייב במסגרת הודעה לצדדים שלישיים.
לטענתו, כיוון שההודעה לצד שלישי היא תובענה לכל דבר וענין, המערערים לא יכלו להגיש תביעה על בסיס אותה עילה שנדונה באותו הליך, מבלי להצטייד מראש באישור לפיצול סעדים.
עוד טען כי השתק הפלוגתא מנע מהערבים התדיינות נוספת בפלוגתא שנדונה והוכרעה בהתדיינות הראשונה, ולדבריו ההכרעה בפלוגתא בהליך שהוגש כהודעת צד שלישי היתה חלק מפסק דין שהכריע את הפלוגתאות בין הצדדים.
בנוסף, טען הנאמן כי השתק שיפוטי מונע מהמערערים להתיחס בביטול אל ממצאי פסק הדין שניתן ביום 21.12.2005, בתיק בו הגישו הודעת צד שלישי כנגד החייב.
הנאמן טען כי במישור הפרוצדוראלי יש לדחות את תביעת החוב, לטענתו על המערערים היה למצות את טענותיהם נגד החייב במסגרת בירור התביעה. לדבריו גם הודעת צד ג' שהוגשה על ידי המערערים התייחסה לאותן טענות עובדתיות ועילות משפטיות כפי שנטען בתביעתו של דרור.
ביחס לתביעת לשון הרע, המפורטת בתביעת החוב הנאמן ציין בהכרעתו כי המערער מנשה לא תבע נזק בפועל אלא טען לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע. הנאמן טען כי דינה של תביעת לשון הרע להידחות לאור מספר נימוקים. ראשית טען כי הפרסומים שנטענו בתביעה הם פרסומים מותרים על פי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, בנוסף טען כי לא נמצא פרסום שאינו אמת, קרי אין פרסום שלא חוסה תחת הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לדבריו, בכל הנוגע לפרסום האירועים העוסקים בהליכים המשפטיים חלה הלכה הקבועה ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (מיום 19.8.2009), הקובעת כי נסיבות ענייננו לא יקימו סעד מכוח חוק איסור לשון הרע.
הנאמן הוסיף וטען כי הפרסום ככל שנעשה, נעשה על ידי דרור ולא על ידי החייב היות ודרור הוא שביקש את הטלת העיקול על חשבון הבנק של מנשה יקיר. לדברי הנאמן צו העיקול עמד בתוקף במשך 20 חודשים לפחות, ובמשך תקופה זו לא מצא לנכון בית המשפט להורות על ביטולו.
הנאמן טען כי לגופו של עניין, המערערים לא הרימו את נטל הראיה וחובת ההוכחה המוטלת עליהם בתביעתם נגד החייב. הנאמן ציין בהכרעתו בתביעת החוב מיום 22.2.16, כי תביעת החוב שהוגשה התבססה על דף תנועות בתיק הוצל"פ שנפתח על יסוד פסק דין שניתן בהעדר הגנה.
ביחס לקלטות ששימשו ראייה במשפט והועברו לתמלול לצד שלישי, טען הנאמן כי אין הדבר בגדר פרסום אסור. בנוסף ציין הנאמן בהכרעתו כי מסירת מידע אמיתי ממנהל לשכת רישום מקרקעין למאן דהוא אינה מהווה פרסום אסור של לשון הרע.
ביחס לרכיב של שעות עבודה שנתבעו בתביעת לשון הרע, טען הנאמן כי אין לקבל טענות המערערים. לטענת הנאמן התעריף בו נקב מנשה הוא תעריף בו היה נוהג משרד עורכי הדין בו עבד לחייב את לקוחותיו בעד עבודתו של מנשה. הנאמן טען כי החייב לא היה לקוח של משרד עורכי הדין וככל שהיתה קיימת זכות כזו כפי שנתבעה על ידי מנשה הרי שהיא הייתה קיימת למשרד עורכי הדין גלילי-אפרתי ולא למנשה. בנוסף טען כי כשבעה חודשים לאחר הגשת התביעה נמחק משרד עורכי הדין מכתב התביעה. הנאמן טען כי לא נטען בתביעת לשון הרע כי שכרו של מנשה לא שולם באותה העת. כמו כן טען הנאמן כי עניין זה היה צריך לעלות במסגרת ההוצאות שנפסקו בפסק הדין.
הנאמן טען כי ביחס לרכיב הוצאות המשפט בתביעת הרשלנות שהוגשה על ידי דרור אין בסיס לטענות מנשה. הנאמן ציין כי בהחלטת בית משפט מיום 21.12.2005 התייחס בית המשפט מפורשות לסוגיית ההוצאות במשפט, ולדבריו יקיר מנשה היה צריך לבטח את פעילותו העצמאית כעורך דין.
בנוסף לאמור טען הנאמן כי לאור הממצאים בפסק הדין שניתן בתביעת הרשלנות ולאור הסכמות הצדדים במסגרת הערעורים, אין להעלות טענות ביחס להפסד שכר טרחה ועוגמת נפש בהליך נפרד.
הנאמן טען כי למען השוויון בין הנושים יש לוותר על החיסיון שהוטל במסגרת תביעת הרשלנות והערעורים הקשורים אליה.
הנאמן הגיב גם לטיעוני המערערים שהתייחסו לרכיבי התביעה ולכך תינתן התיחסות בעת בחינתו של כל רכיב ורכיב.
טענות המערערים
המערערים טענו כי יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת הנאמן, וכן טענו כי יש לקבוע כי נפל פגם מהותי במתן ההחלטה שנים לאחר המועד הקבוע בתקנה 93(א) לתקנות פשיטת הרגל התשמ"ה- 1985 (להלן: "התקנות"). המערערים טענו כטענה מקדמית כי משעה שאיחר הנאמן איחור בלתי סביר של כ- 7.5 שנים במתן החלטתו בתביעות החוב, מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין ויש לקבוע כי החלטת הנאמן בטלה ודין תביעות החוב להתקבל. לטענת המערערים על הנאמן היה לתת את החלטתו בתביעת החוב עד ליום 11.12.2008 או לפחות 90 יום מיום מינויו (ינואר 2009) עד חודש אפריל 2009. החלטת הנאמן ניתנה ביום 22.2.2016 כ- 7.5 שנים לאחר הגשת תביעות החוב על ידי המערערים. עוד נטען כי הנאמן ביקש מהמערער ידגר שיציג מסמכים נוספים בפגישה שנערכה ביום 16.2.2012 וכל המסמכים שנתבקשו נמסרו עד יום 2.4.2012. המערערים טענו כי למרות זאת החלטת הנאמן ניתנה רק כ- 4 שנים לאחר מכן. משכך, טענו המערערים שלא יכולה להיות מחלוקת כי הנאמן נתן החלטתו בחריגה ממתחם 90 ימים הקבועים בתקנה 93(א) לתקנות פשיטת הרגל.
בנוסף, טענו המערערים כי ביטול פסק הדין על ידי הנאמן נעשה בניגוד להלכות שלפיהן רשאי הנאמן לבחון את פסק הדין ונכונותו, רק כאשר פסק הדין הושג במרמה או קנוניה עם הנושה. בעניין זה טענו המערערים כי אין ראיות בדבר קנוניה ועל כן חרג הנאמן מסמכותו שעה שביטל את פסק הדין ללא כל הסבר.
ביחס לטענות הנאמן כי לא הוכחה תביעת החוב, טענו המערערים כי מרגע שפעל הנאמן לביטול פסק הדין ללא אישור בית המשפט, אין הוא יכול לטעון דבר בדבר אי הוכחת תביעות החוב.
המערערים ביקשו לבטל את החלטת הנאמן ולקבל את תביעת החוב שהוגשה על ידם וכן לחייב הנאמן בהוצאות. ב"כ המערערים טען כי החלטת הנאמן לפיה הוא אינו מכיר בתוצאות פסק הדין מכוח סמכותו "להציץ מאחורי הפרגוד" נעשתה שלא בהתאם להלכות בית משפט. לדבריו, הנאמן רשאי לבחון את פסק הדין ונכונותו אך כאשר פסק הדין הושג בקנוניה או במרמה עם הנושה. בנוסף, נטען כי הנאמן פעל בניגוד לסעיף 13 לפקודת פשיטת הרגל, לפיו ניתן לבחון את פסק הדין במידה והייתה לנאמן ראיה למרמה, קנוניה או עיוות דין, או שהוכח קיומו של חוב בר תביעה מלבד החוב הפסוק, אז יהיה רשאי הנאמן לברר תקפותו של החוב הפסוק. ב"כ המערערים טען כי במקרה דנן חרג הנאמן מסמכותו שעה שביטל את תוצאות פסק הדין בהחלטתו היות ולא מתקיימים התנאים כאמור.
עוד נטען כי הנאמן לא יכול לבטל את תוצאות פסק הדין או לסטות מקביעותיו, אלא בנסיבות יוצאות דופן שאינו מתקיימות לטענתו במקרה זה. לטענת ב"כ המערערים, הנאמן אף לא טען לנסיבות מיוחדות שהביאו אותו לביטול פסק הדין וכי לא מדובר במי שמשמש ערכאת ערעור על החלטה שיפוטית ועל כן לא היה בסמכותו לבטל את תוצאות פסק הדין ללא הטעמים המיוחדים כנטען.
כמו כן, טען ב"כ המערערים כי היה על הנאמן להביא בחשבון כי חלפו למעלה משנתיים וחצי ממועד מתן פסק הדין לבין המועד בו הוכרז החייב פושט רגל וכן את העובדה כי החייב במודע בחר שלא להתגונן מפני התביעה שהוגשה נגדו על ידי המערערים. לטענתו, לא ייתכן כי בשל מחדלי החייב שאירעו כשנתיים וחצי עובר להכרזתו כפושט רגל, ישלמו המערערים מחיר ויצאו נפסדים.
המערערים טענו טענותיהם גם ביחס לכל רכיב מרכיבי תביעתם ולכך תינתן התיחסות בעת בחינתו של כל רכיב ורכיב בנפרד.
סיכומי הכנ"ר
בסיכומים שהגיש הכנ"ר, ביקש הכנ"ר לאמץ החלטת הנאמן ולדחות תביעות החוב.
דיון והכרעה
פסק הדין בהעדר הגנה - בתאריך 7.12.2005 הגישו המערערים תביעה בבית משפט השלום בתל אביב נגד החייב על סך של 1,321,794 ₪, כאמור לעיל. המערערים הגישו בקשה לתחליף המצאה ובתמיכה בבקשה הוגש תצהירו של המערער מנשה מיום 2.4.2006, לפיו הגיע למסור את כתב התביעה בביתו של החייב מספר פעמים אולם הנמצאים במקום סירבו לפתוח לו את הדלת או שלא היה איש במקום. כן הצהיר כי עותק כתב התביעה הודבק על דלת ביתו של החייב ביום 13.12.2005 וביום 15.2.2006. בהמשך משלא הוגש כתב הגנה על ידי החייב, הגישו המערערים בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה בצירוף תצהירו של המערער מנשה מיום 21.5.2006.
טענות הנאמן בדבר הנסיבות בגינן לא התגונן החייב, הנן בגדר ספקולציות בלבד, ועל כן בנקודה זו אין לקבל טענת הנאמן.
בהמשך לכך, ביום 25.5.2006 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד החייב והאחר, בגובה סכום התביעה במלואה, והחייב חויב לשלם למערערים את חובם.
איחור בהכרעה בתביעת החוב - אכן על פי תקנה 93(א) לתקנות פשיטות הרגל, התשמ"ה – 1985 (להלן: "התקנות"), היה על הנאמן להכריע בתביעת החוב עד יום 11.9.2008 ובפועל ניתנה החלטתו רק ביום 22.2.2016 דהיינו כ-7 וחצי שנים לאחר הגשת תביעת החוב.
יחד עם זאת, מדובר בעניננו במצב שבו דחה נאמן בהחלטתו תביעת חוב שהוגשה לו כנגד החייב. מתוך האמור לעיל עולה שהיעתרות לבקשת המערערים לבטל החלטת הנאמן תביא לקבלת תביעת החוב ולהעמסת חוב נוסף של מאות אלפי שקלים על תביעות החוב שהוגשו על ידי יתר הנושים, אך בשל תקלה שנפלה לכאורה בפעולות הנאמן. עובדה זו עלולה להביא לפגיעה ביתר הנושים בשל פעולות הנאמן. בהחלטת בית המשפט העליון בע.א 7575/12, יחזקאל נ' עו"ד זלצמן ואח', (סעיף 34 להחלטה) צוין בין היתר כדלקמן:
"תביעת החוב של הבנק הוגשה בחודש ספטמבר 2005, ואילו ההכרעה בתביעה זו נעשתה לראשונה בחודש מרץ 2009, היינו כעבור כשלוש וחצי שנים. על פני דברים ברור, כי הכרעתם של הנאמנים לוקה בשיהוי ניכר, אך לא מצאתי כי יש בכך בכדי להצדיק את דחיית תביעת החוב של הבנק. ראשית, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה מסגרת הזמנים הקבועה בחוק נועדה, בין היתר, להגן על האינטרס של הנושה, והשיהוי שחל בהחלטת הנאמנים אינו אמור לפעול לחובתו של הנושה"
בדומה לאמור בפסק הדין שלעיל, ניתן לומר בענייננו כי שיהוי שחל בהחלטת נאמנים אינו אמור לפעול גם לחובתם של יתר הנושים. בנוסף, מדובר בעניננו אמנם בנושה הטוען כי השיהוי פועל לטובתו אך גם במקרה זה איני מוצא שיהוי הנאמן כעובדה שאמורה לפעול כנגד כלל הנושים.
זאת ועוד, בסיכומיו הציג הנאמן פעולות שביצע ואשר עיכבו מתן החלטתו, ובין היתר הפנה למסמכים שהמערערים נמנעו מלצרף לתביעות חובם, ואילצו אותו לדרוש הצגתם בפניו, תוך עיכוב מתן החלטתו.
לא זאת אף זאת, בסיכומיו של הכנ"ר מציין הכנ"ר כי מדובר בתביעות חוב מורכבות שהצריכו בירור מקיף ומדובר בתיק פשיטת רגל מורכב. הכנ"ר סבר כי קבלת תביעות החוב בגין השיהוי שנקט הנאמן במתן הכרעתו, תהיה בלתי סבירה ותגרום נזק ליתר הנושים. לאור זאת, המליץ הכנ"ר לדחות טענות המערערים בסוגיה זו.
בכלל נסיבות הענין, מצאתי לנכון לקבוע שבעניננו לא יהיה זה נכון לפגוע בנושים באופן ממשי אך בשל איחור הנאמן להכריע בתביעת החוב, ולפיכך יש לדחות טענת המערערים בסוגיה זו.
"הצצה מעבר לפרגוד" - לעניין הטענה בדבר "הצצה מעבר לפרגוד", קבעה הפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין כי נאמן אשר משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט, מוסמך לבחון ולהכריע בתביעות החוב של הנושים, מתוך ראייה רחבה של שמירת האינטרסים של כלל הנושים שלא להגדיל את מצבת החובות על ידי קבלת תביעת חוב שאינה אמיתית ו/או אינה מבוססת. לכן, גם הוקנתה לנאמן סמכות "להציץ מעבר לפרגוד" ולבחון את פסקי הדין, אף פסקי דין חלוטים בנסיבות המתאימות. סמכות זו קמה גם כאשר לא התקיים דיון לגופו של עניין עובר למתן פסק הדין. (לעניין זה ראה: רע"א 5483/17 חמודה חמודה בע"מ נ' בני בכר זועבי חברה לבנייה בע"מ (בהקפאת הליכים), (25.4.2018)).
יחד עם זאת, סמכות זו הניתנת לבעל התפקיד להתעלם מפסק דין, הינה חריגה ומצומצמת, משום שיש בה סטייה מעקרונות מקובלים ביחס ל"מעשה בית דין" (ע"א 1057/91 הרצל נ. מכטיגר, פ"ד מו(4) 35; ע"א 6103/09 עדיקא נ' סיני (27.6.10) רע"א 9852/07 צבי דוד נ' עו"ד רן מסיקה (21.12.08), פש"ר (מחוזי חיפה) 27737-03-12, טובול חיים אמיל נ' כנ"ר (8.8.12), פש"ר (מרכז) 5442-07-10 פסי גולדנברג נ' עו"ד ארז חבר, נאמן (24.7.13)).
בהמשך לאמור, הפסיקה אמנם לא מנתה רשימה סגורה של מקרים בהם על הנאמן להפעיל סמכותו זו, אולם נקבעו שני מצבים עיקריים בהם בעל תפקיד יהיה מוסמך "להציץ מעבר לפרגוד". האחד, דן במקרים בהם עולה חשד כי אין בסיס אמיתי לחיובו של החייב, למשל כאשר פסק הדין ניתן על רקע קנוניה בין החייב ומקורביו אשר נועדה להטות את פסק הדין לטובת מקורביו כדי להבריח נכסים מנושיו. השני, דן במקרים בהם לחייב טענות הגנה טובות נגד החוב אשר לא נפרשו בפני בית המשפט שנתן את הפסק, לא נדונו ולא הוכרעו. המקרה המובהק הוא פסק דין שניתן בהיעדר הגנה.
בענייננו, פסק הדין ניתן בהעדר הגנת החייב, ובנסיבות העניין ניתן יהיה לומר כי בהעדר הגנת החייב לא נפרשו טענותיו כלל בפני בית המשפט.
לאור האמור, יש לקבוע כי לנאמן היתה הסמכות במקרה דנן "להציץ מעבר לפרגוד" ולבחון את פסק הדין, בבואו ליתן הכרעה בתביעת החוב של המערערים. יחד עם זאת, אין להורות באופן אוטומטי אך על סמך האמור, על ביטול פסק הדין, אלא יש לבחון את הטענות שנטענו בתביעת המערערים לגופו של עניין, ולבחון האם נכון היה בנסיבות העניין, לבטל את פסק הדין כפי שהחליט הנאמן בהכרעתו בתביעות החוב של המערערים.
ביקורת בית המשפט
בסיכומיו טען הנאמן כי תפקיד בית המשפט בערעור על הכרעת נאמן בתביעת חוב הוא מצומצם, והביקורת תופעל כשם שהיא מופעלת על ידי ערכאת ערעור שדנה בהחלטה של ערכאה דיונית.
לדבריו, בית המשפט אינו אמור לבדוק את תביעת החוב מחדש, ואינו ממיר את שיקול דעת הנאמן בשיקול דעתו שלו.
בעניננו, עוסקים אנו בחייב שהורשע בדין בבית משפט השלום בתל אביב, בעבירה פלילית של קשירת קשר לביצוע עסקאות מקרקעין על ידי מכירת נכסים שאינם שלו על מנת לגרוף לכיסו סכומים נכבדים (ת.פ 2846/04, מדינת ישראל נ' עזריה חיים ואח'). ביום 8.6.2006 נגזר דינו של החייב והוא נשלח לרצות מאסר בפועל לתקופה של שנתיים. עבירת קשירת הקשר בוצעה כנגד אדם אחר כאשר המערער מנשה שימש כבא כוחו של אותו אחר, והמערער ידגר שימש על פי גזר הדין כמתווך. על פי גזר דינו של הנאשם 1 באותו תיק, המשא ומתן במסגרת קשירת הקשר נוהל עם המערערים .
הנסיבות האמורות יקימו מתוכן מסקנה לכאורית שלפיה פעולות החייב מול האחר ומול המערערים היתה עלולה לגרום להם לנזקים כלכליים ממשיים. בנסיבות אלה דחיית תביעת חובם של המערערים לחלוטין משיקולים פרוצדורליים ומשיקולים עניניים, תחייב את בית המשפט להיכנס לעובי הקורה ולבחון האם דחיית הטענות נעשתה בדין והיא אינה חורגת ממתחם הסבירות.
השתק עילה, השתק פלוגתא והשתק שיפוטי ופיצול סעדים
ביום 29.4.2004 הגיש דרור תביעה כספית לבית משפט השלום כנגד החייב, המערערים ואחרים בעילת רשלנות, על סך 921,000 ₪, וביום 28.6.2004 הוגשה על ידי המערערים הודעת צד ג' נגד החייב ואחרים.
תביעת המערערים כנגד החייב הוגשה ביום 7.12.2005.
לאחר שביום 21.12.2005 ניתן פסק דין בתביעתו הראשית של דרור כהן ובו נדחתה התביעה, התייתרה גם ההודעה לצד השלישי שהגישו המערערים כנגד החייב במסגרת אותו תיק.
מר דרור כהן הגיש ערעור על פסק הדין בבית משפט המחוזי (ע.א 1310/06), ובסופו של יום הצדדים הגיעו להסכמה שאושרה בבית המשפט המחוזי ביום 11.2.2009 לפיה ערעורו של דרור ידחה ויבוטלו קביעות עובדתיות בפסק הדין שניתן בתביעתו של דרור כהן כנגד המערערים. בהתאם לזאת, הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום ביום 21.12.2005 בוטלו על ידי ערכאת הערעור, ואין ללמוד מהם דבר כלשהו לגבי היחסים שבין המערערים לחייב, ולנזקים הכספיים שנגרמו למערערים כתוצאה ממעשי החייב.
זאת ועוד, טענתו של הנאמן שלפיה היה על המערערים למצות טענותיהם כנגד החייב במסגרת הודעת הצד השלישי שהגישו כנגד החייב במסגרת ת.א 35323/04 הינה טענה שגויה.
הודעת צד ג' מטבעה קיימת אך ורק בתחומי התביעה הראשית, שהוגשה כנגד המערערים, והעקרון המרכזי של ההודעה לצד שלישי הוא כי מדובר בתביעה על תנאי, אם לא יהיה הנתבע חב לתובע יהיה הצד השלישי פטור מלשפות אותו, וחיובו של הצד השלישי יוטל עליו רק אם זכה התובע בתביעתו נגד הנתבע. אם לא הצליח התובע ממילא לא יחויב גם הצד השלישי. אם תביעת התובע נגד הנתבע תידחה, ממילא הצד השלישי יהיה פטור (ע.א 145/71, ורמברנד נגד אגולסקי עו"ד (פ"ד כה(2) 457).
יצוין כי בהודעה לצד ג' שהגיש המערער נגד החייבים ואחרים ניתן בשלב מוקדם של הדיונים על ידי בית המשפט פסק דין מותנה כנגד החייב, שהותנה בחיוב שייפסק כנגד המערער במידה ויפסק, ומשעה שהתביעה נגד המערער נדחתה ברור שאף פסק הדין המותנה אינו מתקיים עוד, שכן התנאי שלפיו המערער יחוייב בדין לא התקיים.
בנוסף, הנזקים שנתבעו על ידי המערערים בתביעת החוב שהגישו כנגד החייב כלל לא הופיעו וגם לא יכלו להופיע בתביעתו של דרור נגד המערער ומתוך כך גם לא יכלו להכלל בהודעת הצד השלישי.
בנסיבות האמורות לעיל, יש לקבוע שהודעת הצד השלישי כשלעצמה, שנדחתה עקב דחיית התביעה הראשית לא תוכל להוות מחסום דיוני ובגדר מעשה בי-דין בכל הנוגע לתביעות נוספות שיש למערער נגד החייב שנתבע בהודעת הצד השלישי כנתבע נוסף.
גם טענת הנאמן שלפיה המערערים לא ערערו על דחיית הודעת הצד השלישי לא תוכל לעמוד, שכן לזכות המערערים ניתן פסק דין בהודעת צד ג' כנגד החייב, שהיתה הודעת המותנית בכך שהמערערים יחויבו בדין.
באשר לאי בקשת ההיתר לפיצול סעדים - אכן כלל הוא שהודעה לצד שלישי היא בגדר הליך תביעה לכל ענין ודבר בכל הקשור לפיצול סעדים, ונתבע אשר שלח הודעה לצד שלישי במסגרת תביעה שהוגשה נגדו מנוע לאחר מכן מלהגיש תביעה עצמאית נגד אותו צד שלישי, אם לא קיבל תחילה היתר לפיצול סעדים. (א. גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה 12 עמ' 798; ע.א 37285, פרץ נ' פרץ, פ"ד מ 4 781).
יחד עם זאת דנים אנו בפרשה במסגרתה הורשע החייב בדין בעבירות מרמה וזיוף, ואף נשלח לריצוי מאסר לתקופה של שנתיים, וכל זאת בגין כך שניסה למכור במרמה לדרור כהן נכס שאינו שלו, תוך ביצוע מעשי תרמית גם כנגד המערערים. בעקבות מעשי החייב נתבעו המערערים על ידי דרור כהן בבית המשפט, בטענה שרשלנותם אפשרה התרמית והתנהל משפט, ובסופו של יום נדחתה התביעה.
סעיף 2 לתקנות פשיטת הרגל תשמ"ה 1985 קובע כי הוראות סדר הדין האזרחי יחולו בענייננו בשינויים המחוייבים לפי העניין.
לאחר הרשעת החייב בדין אין עוד מחלוקת על קיומן של העובדות הנוגעות להרשעת החייב ולתביעתו של מר כהן, ועובדות אלה יצביעו לכאורה על פגיעה ממשית שנפגעו המערערים כתוצאה ממעשי החייב.
בנסיבות העניין נראה שבניגוד לחייב, על הנאמן, כמי שאמור לדאוג לכלל נושי החייב בעשיית צדק (לדוג' סעיף 178 לפקודה), היה לאפשר למערערים להוכיח נזקיהם בדרך המקובלת ולא להסתתר מאחורי מחסומי הפרוצדורה, קל וחומר כאשר מדובר בנאמן שנתן בעצמו הכרעתו בתביעת החוב בחריגה משמעותית של מספר שנים מן המועד הקבוע בתקנות, שאיפשרה למערערים לטעון לכך שההחלטה נעדרת תוקף משפטי.
כמו כן, מדובר בעניננו בתביעת חוב שהיא קטנה יחסית ביחס לתביעות החוב שהוגשו, ואישורה לאחר הבדיקה לא יפגע באופן ממשי בנושים.
זאת ועוד, לאחר מינוי הנאמן מכר הנאמן נכסים של החייב בשווי של מליוני ₪, וכיום מצויים אנו במצב בו נכסי החייב יאפשרו חלוקת דיבידנד בערך משמעותי ביותר לנושים, שיקבלו כאמור דיבידנד גבוה באופן יחסי, ובתביעת חוב קטנה באופן יחסי לסך החובות ולשווי הנכסים שנתפסו, כך שאישור תביעת החוב לאחר בדיקה לא יפגע באופן ממשי ביתר הנושים.
למעלה מן הנדרש, יצוין בנוסף שככל שמדובר בנזקים שנגרמו עקב התביעה שנתבעו המערערים על ידי מר דרור כהן, הרי שקיימת אפשרות שמדובר בעילה נפרדת (ולא בסעד נפרד) שלא חייבה היתר להגשת תביעה בגינה.
בנסיבות האמורות, לא ניתן יהיה לקבל טענת הנאמן כי הודעת צד ג' שהגישו המערערים כנגד החייב תמנע מהם מלהגיש תביעת החוב כנגדו במסגרת פשיטת הרגל לאחר שלא ביקשו פיצול סעדים.
בחינת טענות הצדדים לגופו של עניין ביחס לרכיבי התביעה
התביעה בגין עגמת הנפש – עיון בכתב תביעתם של המערערים כנגד החייב בבית המשפט השלום בתל אביב ( א 59620/05 עו"ד יקיר מנשה ואח' נ' חנאי אליהו ואח') מעלה שבכתב התביעה מפרטים המערערים כי בנוסף לעילת לשון הרע, יהיה החייב אחראי לנזקי המערערים גם בשל העילות הבאות : עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין , עוולת הגזל לפי בעיף 52 לפקודת הנזיקין, ועוולת הפרת ההוראה החוקית לפי סעיף 63 לפקודה בשל כך שהפרו הוראות סעיפים 415, 441,418,420, 415 - לחוק העונשין.
בנסיבות אלה אין לומר כי הקשיים העומדים בפני הנתבעים בהוכחת עוולת לשון הרע, ימנעו מהם קבלת פיצוי מן החייב.
בטיעוניהם טענו המערערים כי כתוצאה ממעשי המרמה של החייב, הם נקלעו לסיטואציה הלקוחה מסרטי מתח, הם נאלצו לשהות בתחנת משטרה ימים ארוכים ואף לילות כדי למסור עדות לסייע בחקירה ואף לאחר שנתפס החייב, הם התבקשו לסייע בחקירה ולהתייצב בתחנת המשטרה ובביהמ"ש במשך ימים. לדבריהם, הם קיבלו איומים על חייהם לבל יעידו נגד החייב. המערערים טענו גם כי תביעתו של מר כהן הוגשה גם כנגד משרדו של מנשה, דבר שגרם למנשה עוגמת נפש רבה וחשש למקום עבודתו. ידגר מצידו חשש לחייו ולשבירת מטה לחמו של בן אחותו. עוד טענו המערערים כי מר כהן ביקש וקיבל צו לעיקול חשבון הכספים שלהם שגרמה להם לעוגמת נפש ובעיתונות פורסמו כתבות הנוגעות לפרשה.
הנאמן מצידו טען בעניין זה כי אין לפצות את המערערים על כך שסייעו לגורמי האכיפה במילוי חובה אזרחית. עוד טען כי רשלנותם של המערערים נפסקה ע"י ביהמ"ש. לדבריו, בתוך ימים ספורים ממועד החשיפה נעצר החייב, הוגש נגדו כתב אישום, הוא הודה במיוחס לו ואיש לא נזקק למערערים לצורך הרשעת החייב. לטענתו, לנוכחות המערערים בביהמ"ש אין זכר והטענות לפיהן גורמים עלומים איימו עליהם משוללות היגיון.
בפרשה דנן, עוסקים אנו בחייב שהורשע בפלילים בעבירות מרמה ונשלח בגין ביצוע העבירות ל-24 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.
עסקת המרמה הנוגעת לענייננו כוונה למכר מקרקעין השייכים לאדם אחר, לדרור כהן, תוך ניהול משא ומתן עם מר כהן באמצעות מר ידגר ובאמצעות מר מנשה שהיה בא כוחו של מר דרור כהן בעסקה. בנסיבות העניין ניתן לומר כי החייב עשה שימוש במערערים כבמכשיר, תוך ביצוע העוולות הנזיקיות כנגדם לצורך מעשי המרמה שכוונו להוצאת כספים מכיסו של מר דרור כהן.
כתוצאה ממעשי החייב ושרבובם של המערערים בפרשת התרמית נגרמה למערערים עגמת נפש בשל העובדות שצויינו לעיל. יובהר שמדובר בפגיעה שנגרמה לא רק כתוצאה מהגשת כתב התביעה אלא גם כתוצאה ישירה מפעולות התרמית שנקט החייב ומכך שאותן פעולות איפשרו לחשוד תחילה במערערים, ובהמשך להניח כי התרשלו בהתנהגותם.
העובדה שחלק מן הנזק שנגרם למערערים נגרם כתוצאה מפעולותיו של מר דרור כהן, אינה מעלה ואינה מורידה, וזאת מאחר שהחייב יכל לצפות את פעולתו של מר כהן, שתבע את המערערים, בגין מעורבותם כאמור ב"עסקה" שהגה במוחו והוציאה לפועל. החייב כאמור,ביצע בפועל את מעשי המרמה גם כנגד המערערים שאיתם ניהל את המשא ומתן (כדברי בימ"ש השלום בגזר דינו של החייב בת"פ , 2846/04 מדינת ישראל נ' עזריה ואח' מיום 3.4.06).
בנסיבות האמורות לעיל ניתן לומר שהתנהגותו של מר דרור כהן כנגד המערערים בוצעה כתגובה להתנהגות החייב ובשל מעשי החייב והיא לא ניתקה את הקשר הישיר בין פעולתו של החייב לבין הנזק שנגרם בסופו של דבר למערערים.
בנסיבות האמורות יש לחייב החייב בפיצוי מנשה ששימש כבא כוחו של מר כהן בסך של 70,000 ₪ ובפיצוי ידגר בסך של 40,000 ש"ח, בגין עוולת התרמית, ועוולת הפרת החובה חקוקה בכל הנוגע לסעיפם שצוינו לעיל.
לשון הרע כנגד המערערים
כללי - בטיעוניהם טענו המערערים כי כתוצאה ממעשי החייב הגיש מר דרור כהן כתב תביעה כנגדם בסך של 920,000 ₪ וכן הוגש כתב תביעה כנגד משרד עורכי הדין בו עבד אותה העת מנשה. כאמור, לדבריהם משרד זה לא היה קשור כלל לעסקה, אך דבר התביעה לאחר שהוגשה, בא לידיעת כל עובדי המשרד. לדבריהם, מנשה שעד מועד ההתרחשות עבד במשרד עורכי הדין כ-5 שנים, היה מועמד לשותפות, אך לאור הפרשיה התעכב צירופו כשותף במשרד, ובסופו של יום עזב את המשרד.
כן ציינו כי לאור העובדה שמר כהן קיבל לטובתו צו עיקול על חשבונות הבנק שלהם ועל מקרקעין שלידגר הזכויות בהם, פגע העיקול קשות במוניטין המערערים אצל עובדי הבנק, שבו החזיקו כספים. לדבריהם, ידגר היה קצין משטרה בכיר בדימוס בעת הפרשה, וכתוצאה ממעשי החייב, נפגע שמו ונהרסה מערכת יחסיו עם הוריו של מר כהן. לטענת המערערים כתוצאה ממעשי המרמה זכאי כל אחד מהם לפיצוי של 116,500 ₪ שהוא כפל הסכום הקבוע בסעיף 7 (א)(ג) לחוק איסור לשון הרע ללא הוכחת נזק בנסיבות מחמירות של כוונה לפגוע בשמו של אדם.
המערער מנשה בעדותו מיום 10.5.17, טען בעדות שנשמעה מהימנה כי היו לגביו פרסומים שקריים כגון שנחקר במשטרה בעוד שבפועל הטענה היתה שבמשטרה הוא רק מסר עדות ולא נחקר, כן טען כי פורסמו פרסומים על כך שרימה בחסות משרד עורכי הדין בו עבד, וכן כי המשרד בו עבד נתבע אף הוא בתביעת הרשלנות בשל כך. לדבריו שמו "שורבב" לטענות שהיו משוללות כל יסוד ורסן. (עמ' 99 ש' 2-5). בעדותו הנוספת מיום 14.1.18 העיד המערער מנשה כי התמריץ להגשת תביעת לשון הרע היה על בסיס מספר סיבות שבגינן התגבשו לא מעט נזקים. (עמ' 176 ש' 8-9). לדבריו, בגין רכיב זה זכאי הוא לפיצוי ללא הוכחת נזק בנסיבות מחמירות של כוונה לפגוע בשמו.
הנאמן מצידו טען כי מדובר בטענות סתמיות חסרות פירוט מינימלי. לדבריו, העיקול שהוטל כנגד המערערים בוצע ע"י דרור כהן שהגיש את התביעה. לטענת הנאמן, אין מחלוקת על כך שהפרסומים היו אנונימיים ולדבריו מנשה גם הודה שבפרסומים בעיתונות לא אוזכר שמו. עוד ציין הנאמן כי הפרסומים הנטענים רובם ככולם הינם פרסומים מותרים, כאשר לדבריו המצאת כתב תביעה לנתבע אינה בגדר פרסום אסור, ולדבריו, מסירת צו עיקול גם הוא אינו פרסום אסור. לטענת הנאמן, חלקם של המערערים נקבע בהחלטת בימ"ש השלום בתביעתו של מר כהן את המערערים ולדבריו אלמלא התנהגו המערערים כפי שנהגו, כלל העסקה היתה נמנעת וברשלנותם גרמו המערערים בעצמם לקרות הנזקים.
בענייננו לא מצאתי לפסוק למערערים פיצוי בגין לשון הרע מעבר לסכום שנפסק להם בגין עגמת נפש בין היתר בשל כך שלא הוכח שמנשה עזב את משרד עורכי הדין בעקבות הפרשה האמורה , בשל כך שבפרסומים בעיתונות לא אוזכר שמם של במערערים , ובשל כך שהעיקול שהוטל לט גרם כל נזק למערערים.
הוצאות משפט – בטיעוניהם טענו המערערים כי כתוצאה מניהול התביעה שניהל כנגדם מר דרור כהן, נאלץ מנשה לשלם לעורך דינו, גד שילר, סך של 121,126 ₪ וידגר נאלץ לשלם לעורך דינו, עו"ד מור כהן, הוצאות משפט בסך של 74,400 ₪. שני המערערים הציגו את הסכם שכר הטרחה וידגר אף הגיש העתק חשבונית. ביחס למערער מנשה, צורף לבית המשפט מסמך מיום 30.5.2004 שהוא מסמך ממשרד עורכי דין "גד שילר", שהוגדר כ-"הצעת שכר טרחת עו"ד". במסמך שנחתם על ידי המערער מנשה, הסכים מנשה להצעה תשלום שכ"ט בגובה 22,500 דולר ארה"ב בהתאם לתנאי התשלום שפורטו בהצעה.
על סמך האמור, יש לקבל טענת ידגר כי שילם לב"כ שכר טרחה בסך של 74,000 ש"ח. מכיוון שמנשה לא צירף חשבונית כראיה לכך ששילם מלוא שכר הטרחה יש לפסוק לו סכום הזהה לסכום שאושר לידגר.
בנוסף, טענו המערערים כי למר מנשה נגרמו הוצאות בשל חיובו לזמן הקלטות, בסך 3476 ₪, (צורפה חשבונית) ובשל חיובו לשלם אגרות בית המשפט בסך 10,960 ₪ (צורפו חשבוניות).
מר ידגר מצידו חויב לשלם הוצאות בענין העיקול בסך 5000 ₪ (צורפה חשבונית) ואגרת בית המשפט בסך 800 ₪ (צורפה קבלה). סך כל ההוצאות שנגרמו למנשה עמדו על סך 135,562 ₪, וההוצאות שנגרמו לידגר עמדו על סך כולל של 80,200 ₪.
בסיכומיו טען הנאמן כי אילו פעלו ידגר ומנשה כמצופה מבעלי מקצוע סבירים, והיו מבטחים פעילותם, ייצוגם המשפטי היה משולם על ידי חברת ביטוח.
עוד טען הנאמן כי הסמכות הענינית לפסוק הוצאות הליך נתונה למותב שניהל אותו, וביום 21.12.2005 פסק בית המשפט לזכות שני המערערים יחדיו סך של 46,800 ₪ כולל מע"מ, כהוצאות משפט, הכוללות שכר טרחת עורך דין. לדבריו, סך של 10,000 ₪ שציין מר מנשה כהוצאה שהוציא הוא סך פקדון שהופקד זמנית בבקשה לעיקול זמני.
כפי שצוין לעיל, ההוצאות שנגרמו למערערים נגרמו כולן בגין פעילותו של החייב, ותביעתו של מר כהן כנגד המערערים הוגשה בשל חלקם בארועים שאותם יזם והגה החייב. העובדה שבית משפט השלום בתל אביב בתביעת מר דרור כהן כנגד המערערים, ציין לטענת הנאמן פעולות רשלניות שנעשו מצד המערערים רק תחזק התחושה (על אף מחיקת הדברים כפי שפורט לעיל) שהתחכום בו נקט החייב גרם למערערים לפעול כפי שפעלו ובד בבד גרם לתרעומת מצד מר דרור כהן כנגד המערערים, שהביאה להגשת התביעה כנגדם. יצוין כי העובדה שבסופו של יום נמחקו בהסכמה מהחלטת בית המשפט כל האמירות הנוגעות לרשלנות המערערים, לא תאפשר לנאמן לעשות כל שימוש באמירות האמורות שכאמור אין להם כיום כל תוקף.
זאת ועוד, בכלל נסיבות הענין מאחר והתביעה מוגשת כנגד החייב, אין לומר כי החלטת בית המשפט בדבר ההוצאות שהיה על מר כהן לשלם למערערים תחייב את המערערים ביחסים בינם לבין החייב. יוער כי לטענת הנאמן כי המערערים יכלו לבטח את עצמם, לא ניתן יהיה ליתן בעניננו כל משקל.
לאור זאת, אני קובע כי הוכחו בפניי הוצאות בסך 80,200 ₪ שהוציא מר ידגר מכיסו, ו-סך זהה שהוציא מר מנשה מכיסו בשל התנהלות החייב.
הוצאות נוספות שהוצאו בקשר לתביעתו של מר כהן את המערערים
לטענת המערערים, בעקבות השתלשלות האירועים המתוארים לעיל, נאלצו המערערים להתייצב בתחנת המשטרה לתת עדויות, להתייצב בבית המשפט לדיונים, בכלל ההליכים הקשורים לכך, ולהגיע לפגישות עם עורך הדין שייצגם בהליכים ועוד, ואין ספק כי הפסידו ימי עבודה רבים. כמו כן, אין ספק כי הפסד ימי העבודה נגרם בין היתר, ממעשי החייב כמתואר לעיל.
בטיעוניהם טענו המערערים כי עד למועד הגשת כתב התביעה הם נאלצו להשחית לא פחות מ-60 ימי עבודה כדי להתמודד עם הפרשיה כולה (מתן עדות במשטרה, סיוע בחקירה, דיונים בבית המשפט לרבות בתביעה הפלילית) כאשר לדברי המערערים הם היו עדי תביעה בתיק הפלילי.
לטענת המערערים, תעריף שעת עבודתו של מנשה במשרד אפרתי, גלילי ושות' היה 150 דולר, הוא עבד בממוצע 8 שעות, ו"הוצאתו" עמדה על סך כולל של 72,000 דולר השווים ל-317,000 ₪. לדבריהן, ידגר עבד גם הוא 8 שעות ביום, שעת עבודתו של ידגר הוערכה בסך של 42 ₪, ובסך הכל סך הנזק בענין זה עמד על 20,160 ₪.
הנאמן מצידו טען כי בית המשפט פסק לזכות ידגר הוצאות בסכום שמשקף שעות עבודה רבות, והזמן שהקדישו המערערים להליך הפלילי היה זניח, כיוון שבתוך ימים ספורים החייב נעצר, הוגש נגדו כתב אישום, והוא הודה בכל המיוחס לו מספר ימים לאחר מכן.
לדברי הנאמן, מעורבות המערערים בהליך הפלילי פסקה לכל המאוחר עם התיצבותם לדיון האחרון בבקשת המעצר ביום 28.3.2004 כ-5 ימים לאחר הגשת כתב האישום.
לטענת הנאמן, ידגר הינו פנסיונר שהתקיים ככל הנראה מקצבת ביטוח לאומי ומזכויות פנסיוניות, ותביעת מנשה מבוססת על שכר טרחה בתעריף אותו נוהג משרד עו"ד אפרתי-גלילי לגבות מלקוחותיו.
לדברי הנאמן, מנשה הועסק כשכיר במשרד עו"ד גלילי ושכרו שולם לו על ידי המשרד.
לטענת הנאמן, משרד עו"ד אפרתי-גלילי נמחק מכתב התביעה בתשלום הוצאות של 5000 ₪ ובזה הסתיים הענין.
אכן, כפי שציינו המערערים בטיעוניהם, פעולות החייב גרמו להם לשהות בתחנת משטרה כדי למסור עדות ולסייע בחקירה, הם גם נאלצו לשהות בבית המשפט לצורך מתן עדות. בהמשך השחיתו המערערים ימים נוספים לצורך ניהול המשפט האזרחי שניהל כנגדם מר דרור כהן.
על פי ההערכה ניתן לקבוע כי כל אחד מהחייבים השקיע לכל היותר 10 ימי עבודה לצורך האמור לעיל, מעבר לימים שעבד דרור כשכיר במשרד עו"ד אפרתי-גלילי, ושבגינם שולמה לו משכורת.
את עבודתו של מנשה ניתן להעריך ב-150 ₪ לשעה ואת עבודתו של ידגר ניתן להעריך בסכום של 75 ₪ לשעה.
לאור זאת, יש לשלם למר מנשה 12,000 ₪, ולמר ידגר יש לשלם 6000 ₪.
סעד כספי של הפסד שכר
בתביעתם תבעו המערערים סך של 31,000 ₪ בגין סכום שהגיע לידגר כאות הערכה על מאמץ שהשקיע בגיבוש העסקה, וכן סך של 5600 ₪ ששילם מר כהן למנשה ומנשה נאלץ להשיבם. השתכנעתי שמדובר בשני סכומים שתשלומם אמור היה להיות משולם בגין עסקה שהתממשה, ומשלא התממשה העסקה הפיקטיבית יש לזכות המערערים בכמחצית הסכומים האמורים, ולשלם לידגר סך של 16,000 ₪ ולמנשה סך של 3,000 ₪ .
סוף דבר
לאור כל זאת, יש לקבל תביעת החוב באופן חלקי ולחייב את קופת הכונ"ר לשלם למערערים, הסכומים הבאים:
למר יקיר מנשה:
בגין עגמת נפש – סך של 70,000 ₪
בגין ימי עבודה – סך של 12,000 ₪
בגין תשלום הוצאות לעו"ד והוצאות נוספות – סך של 83,200 ₪.
סך הכל –165,200 ₪.
מתוך הסכום האמור יש להפחית סך של 93,583 ₪ שקיבל מר מנשה מלשכת ההוצאה לפועל בגין החוב שחבו לו החייב, ובסך הכל תעמוד תביעת החוב המאושרת למנשה על סך של 71,617 ₪ . מאחר ומדובר בכספים שהועברו בשנת 2007 ובתביעת החוב משנת 2008 לא נערכו שערוכים.
למר אהרון ידגר:
בגין עגמת נפש – סך של 40,000 ₪
בגין ימי עבודה – סך של 6000 ₪
בגין תשלום הוצאות לעו"ד והוצאות נוספות – סך של 96,200 ₪
סך הכל – 142,200 ₪.
מתוך הסך האמור יש להפחית סך של 59,759 ₪ שקיבל מר ידגר מלשכת ההוצאה לפועל בגין החוב שחב לו החייב, ובסך הכל תעמוד תביעת החוב המאושרת של מר ידגר על סך של 82,441 ₪. מכיוון שמדובר בכספים שהועברו לידגר בשנת 2007, ובתביעת חוב משנת 2008, לא נערכו שערוכים.
הנאמן ישלם לכל אחד מהמערערים, הוצאות בסך של 7,000 ₪, הכוללות מע"מ והוצאות שכר טרחה.
ניתנה היום, ב' בחשוון תש"פ, 31 באוקטובר 2019, בהעדר הצדדים
אריאל חזק, שופט