צ"ה 7320-12-13 ועדה לתכנון ובנייה הוד השרון נ' בירן ואח'

עניינו של הליך זה בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, וזאת ביחס לשער (מחסום נפתח) הקיים ברחוב העובד הציוני בהוד השרון. יצוין כי המשיבה 1 לא התייחסה לבקשה ולא הגיעה לדיונים כאשר המשיב 13 הגיב לבקשה תוך הסכמה לה והצטרפות לה, אך מבלי שנציג טעמו הגיע לדיונים. יתר המשיבים, כולם דיירים ברחוב העובד הציוני, התנגדו לבקשה (ומעתה יכונו המתנגדים) ועל כן נשמעו ראיות בתיק.

לאחר שמיעת הראיות התרשמתי שהמבקשת הוכיחה שבמקרה זה מדובר בעבודות בניה טעונות היתר אשר לא ניתן להן כל היתר, לא מלכתחילה ולא בדיעבד. יאמר כי אף המתנגדים לא טענו לקיומו של היתר פורמלי אלא שהסתמכו על הבטחות שניתנו להם מצד גורמים שונים במבקשת ובכלל זה יו"ר הועדה, בדבר מתן היתר לאחר הקמת השער. אולם, אותם גורמים שהעידו במשפט, שני סגני ראש העיר הוד השרון, חיים שאבי ויגאל שמעון, שללו כל הבטחה שכזו ומסרו שאינם נוהגים לתת הבטחות שכאלה. מכל מקום, ברור כי הבטחה בעלמא בדבר מתן היתר לבקשה לקבלת היתר, איננה יכולה להוות תחליף להיתר עצמו.

בד בבד, כאשר עסקינן בבקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, לא די שמבקשת הבקשה תצביע על כך שמדובר בעבודות בניה ללא היתר, אלא שיש להצביע על כך שקיים אינטרס ציבורי בביצוע ההריסה אשר גובר על אינטרס הפרט בהשארת עבודות הבניה על כנן. זו השאלה המרכזית בענייננו כאשר המבקשת מצד אחד טוענת לקיומו של אינטרס ציבורי שכזה, בעוד המתנגדים לא רק שטוענים להעדר אינטרס ציבורי בביצוע ההריסה, אלא אף שטוענים שהאינטרס הציבורי דווקא מחייב את השארת השער על כנו.

כאשר המבקשת נדרשת לפירוט האינטרס הציבורי בביצוע ההריסה, הרי שהיא מסתמכת על כך שמדובר בשער שהוקם על מקרקעין שאינם בבעלותם של המתנגדים. אכן בפסיקה אשר העמידה את דרישת האינטרס הציבורי למתן צו הריסה ללא הרשעה הוכרה עילה שכזו כאינטרס ציבורי. יחד עם זאת, יש לזכור שבמקרה זה לא מדובר במקרקעין בבעלות פרטית של אחרים, אלא בבעלות ציבורית. מעבר לכך, אותה בעלות ציבורית הינה של עירית הוד השרון. מעבר לכך, בעלותה של עירית הוד השרון במקרה זה מתייחסת לשטח הרחוב שהינו בבחינת דרך ציבורית. לפיכך, יש מקום להכריע בשאלת האינטרס הציבורי לא רק בשים לב לכך שמדובר בבעלות שאיננה של המתנגדים אלא בעיקר בשים לב לכך שמדובר בדרך ציבורית ותוך בחינת השאלה את מי אותה דרך נועדה לשרת.

לעניין זה יש לזכור שרחוב העובד הציוני הינו רחוב ללא מוצא. משמע, המקום בו קיים השער הינו הכניסה היחידה לאותו רחוב. ברחוב זה גרים המתנגדים וכן המשיבה 1 שלא הביעה כל עניין בבקשה, ובנוסף בסוף הרחוב קיים שער כניסה לא ראשי לאזור שבו פועל המשיב 13. הנה כי כן, ברור שהכניסה לרחוב נועדה לשרת את הדיירים ברחוב, וכן את מי שאמור לתת להם שירותים או להגיע אליהם, ואין המדובר ברחוב אשר התנועה בו נדרשת בין היתר לצרכי מעבר של כלל הציבור לרחובות אחרים.

לצד כל אלה, חשוב לציין שבסמוך לאותו רחוב פועלת מכללת שערי משפט, אשר בשעריה באים מדי יום בשנת הלימודים מאות רבות של סטודנטים. עם זאת, יודגש שאותם סטודנטים לא צריכים להגיע למכללה תוך כדי נסיעה בשטח הרחוב. שהרי מדובר כאמור ברחוב חד סיטרי כאשר הכניסה שלו הינה מכיוון המכללה ולא שהכניסה למכללה הינה מכיוון הרחוב. בפועל, טרם הקמת המחסום מי שהגיע לשטח המכללה ולא מצא מקום חניה במקומות החניה המעטים המוסדרים במקום, הגיע לצרכי חניה בלבד לרחוב. כך נוצר מצב שבו החניות הפרטיות של דיירי הרחוב היו חסומות ואלה לא יכלו להכנס אליהם או לצאת מהם, ובנוסף נותני שירותים, בין חיוניים ובין הקשורים לאיכות חיים, לא הצליחו להכנס לרחוב להגעה לדירות של הדיירים.

במצב דברים זה, הרי שלא ניתן לראות את ציבור הסטודנטים והבאים האחרים בשערי המכללה כמי שנמנים על הציבור שהמעבר בשטח רחוב העובד הציוני נועד לשרת. להפך, מדובר בציבור שמסיבות אובייקטיביות שלו גרם לכך שמי שאמור במהלך החיים הרגיל להגיע לרחוב, בין כדייר, בין כנותן שירות, בין כאורח, לא הצליח לעשות כן. אשר על כן, כאשר בוחנים את השאלה האם יש אינטרס ציבורי בהסרת המחסום או בקיומו הרי שאין כל מקום להביא בחשבון את צרכיהם של ציבור הסטודנטים והבאים האחרים בשערי המכללה.

יודגש, אין בדברים אלה כדי לומר שציבור הסטודנטים והבאים האחרים בשערי המכללה לא זכאים לגישה חופשית למכללה, לרבות חניה בה. כל שנאמר שגישה כזאת מצדם לא מושגת מלכתחילה באמצעות המעבר ברחוב העובד הציוני, וכן שהחניה ברחוב האמור מצדם פוגעת בזכויות של מי שגרים ברחוב או מגיעים אליו כנותני שירות וכאורחים של הגרים ברחוב.