צו הריסה מנהלי לתוספת בנייה בלתי חוקית של מאפיית אריאל בחיפה - תקף

ההליך שבפני:

בפני ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (בבש מס' 59/01, כב' השופט א. ורבנר) מיום 25.3.08.

המדובר בביצוע צו הריסה מינהלי שהוטל על בניה בלתי חוקית של המבקשים/המערערים מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. 

בית המשפט קמא קבע כי החלטת בית המשפט מיום 11.9.00 בבש 45/94 הינה ברת תוקף ומעולם לא בוטלה; ושהבקשה לעיכוב/ביטול ביצוע צו ההריסה המנהלי שבפניו הוגשה בחוסר תום לב; ושהמבקשים לא סתרו את נכונות האמור בצו ההריסה המנהלי ואת ההצדקה להוצאתו.

המערערים מבקשים לבטל את ההחלטה נשוא הערעור ולהעביר את התיק למותב אחר לשמיעת ראיות.

קביעות בית המשפט קמא:

בפתח פסק דינו, סקר בית המשפט קמא את השתלשלות ההליכים במסגרת הבקשה הקודמת וגם במסגרת הבקשה הנוכחית שהוגשה בפניו.

ההליכים במסגרת הבקשה הקודמת- בש 45/94:

ביום 2.10.94 הוצא צו הריסה מינהלי ע"י ראש עיריית חיפה (להלן: "העירייה") דאז עמרם מצנע, שכיהן כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: "הוועדה המקומית") בקשר לתוספת בניה לא חוקית שנבנתה בין שני מבנים בגוש 10851 חלקות 103, ו-105 ברח' סירקין 36/לונץ 3 בחיפה (להלן: " צו ההריסה"). הודעת המהנדס מטעם העירייה, שצורפה בסקיצה של המקום, פירטה את פרטי הבניה הלא חוקית.

יומיים לאחר מכן, קרי ביום 4.10.94 הגיש שי סלמן בקשה " להורות על צו לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המנהלי", לאחר שטען כי הינו בעלים של חנות לממכר פירות וירקות שנמצאת במקום וכי הוא נאלץ לבצע " שיפוץ" של המקום נוכח הנסיבות שפורטו בתצהירו, טרם הוצאת צו ההריסה.

במשך כ-6 שנים לא נתקיים שום דיון ענייני בצו ההריסה הנדון ובבקשה לבטלו. הדחיות היו בעיקרן עקב כך שהמבקש פועל להכשרת הבניה. בתאריך 11.9.00 הודיע ב"כ המבקש בנוכחות ב"כ המשיבה כי הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם, לפיה יבוטל עיכוב צו ההריסה בתום 6 חודשים מיום זה, אלא אם כן יוגשו הרישיונות המתאימים במהלך תקופה זו ויינתן היתר בניה, ושאם המבקש לא יבצע את הצו עד ליום 11.3.01 העירייה תהיה רשאית לבצעו החל מיום 15.3.01 וכל הוצאות ההריסה יחולו על המבקש (להלן: "ההסכם"). בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכם הנ"ל.      

ההליכים במסגרת הבקשה הנוכחית- בש 59/01:

מאחר והמבקש לא הגיש כל בקשה להיתר ולא הרס בעצמו את הבניה הלא חוקית, רשאית הייתה המשיבה, ע"פ ההסכם, לפעול לקיום צו ההריסה החל מיום 15.3.01 כאמור לעיל.

ביום 29.3.01 הוגשה בקשה חדשה לביטול צו ההריסה ע"י מבקשים אחרים- מאפיית אריאל בע"מ ונסים סלמן, כאשר הבקשה מתעלמת לחלוטין מההסכם, אינה מאזכרת אותו ואין כל בקשה לבטלו. נקבע כי התצהיר הנוכחי המצורף לבקשה החדשה הינו העתק מילולי של התצהיר שהגיש שי סלמן 7 שנים קודם לכן במסגרת הבקשה הראשונה. זאת ללא כל הסבר מדוע לא הוגשה בקשת הביטול החדשה במהלך 7 שנים מאז הוצא צו ההריסה ו/או מדוע לא הצטרפו המבקשים האחרים לבקשתו של שי סלמן. לא ניתן גם הסבר לגבי הקשר בין המבקשים השונים בשתי הבקשות. מכאן סבר בית משפט קמא כי התצהיר "החדש" אינו מהווה כלל תצהיר במובנו האמיתי ואין לו שום ערך משפטי מלבד כותרתו מאחר ונפל בו פגם מהותי. לגבי המבקשת מס' 1 נקבע כי לא ברור מה הקשר שלה לבקשה משאינה מוזכרת כלל בתצהירים שהגיש המבקש מס' 2 (נסים סלמן) ואין תצהיר נפרד מטעמה.

ביום 17.3.02 הגישו המבקשים בקשה נוספת לביטול צו ההריסה וכן צירפו תצהיר של נסים סלמן, בו נטענו טענות בנוגע להתיישנותו של צו ההריסה המקורי ובנוגע לקביעת עובדות "חדשות" שאירעו, לטענת המצהיר, בשנת 1996. גם תצהיר זה, קבע בית המשפט קמא, לא ניתן להתייחס אליו ברצינות משום שאין בו כל הסבר מדוע הדברים לא נמסרו בתצהירו הקודם של נסים סלמן בשנת 2001.   

בתאריך 6.7.03 דחה כב' השופט אליקים על הסף את בקשת המשיבה לדחות את בקשת המבקשים על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין. ואולם, בית המשפט קמא סבר כי הדבר לא מונע ממנו להגיע למסקנה לפיה יש לקבל את בקשת המשיבה וזאת הן מהטעם כי מדובר בהחלטת ביניים של כב' השופט אליקים בתיק ולא בהחלטה סופית, והן מהטעם שהוא לא התייחס לכל הנתונים הרלבנטיים. נקבע שאין להשאיר על כנה החלטה שיש בה טעות בולטת.

ביום 10.4.05 התקיימה ישיבת הוכחות בה נחקרה הגב' רות ויין- סגנית מנהלת המחלקה לפיקוח על הבנייה בעיריית חיפה (להלן: "הגב' ויין") על תצהירה, שהינו התצהיר היחידי שהוגש מטעם המשיבה. מטעם המבקשים התצהיר היחידי שהוגש היה של נסים סלמן, אשר לא הופיע בישיבה הנ"ל ולא נחקר על תצהירו. ב"כ המבקשים לא ביקש להעידו ולא הסביר מדוע המצהיר לא הופיע בפני בית המשפט וב"כ המשיבה הודיעה על ויתור על חקירתו מבלי להודות בטענותיו. בהמשך לישיבה הנ"ל התקבלו סיכומי הצדדים, והחלטת בית המשפט קמא התעכבה בשל מצבו הרפואי של כב' השופט קמא.

בית המשפט קמא פסק כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, בהתבסס על שלושה טעמים עיקריים והם: