צוואה נוטריונית לטובת עורך הדין של המנוח והשפעה בלתי הוגנת

בעניין עזבון המנוח:  ...

פסק דין

... ז"ל הלך לעולמו כשהוא מניח אחריו צוואה שנערכה ע"י נוטריונית ונחתמה בפניה על ידו, ובה ציווה מלוא עיזבונו לעורך דינו, תוך נישול שארי בשרו ממנו.

הזוכה עפ"י הצוואה מבקש לקיימה בעוד בניו של המנוח מתנגדים לכך.

מהו דינה של הצוואה – זוהי השאלה שבלב פסק הדין שלפנינו. 

רקע עובדתי והשתלשלות העניינים

1. הנתבעים 1-4 הם ילדיו של המנוח ... ז"ל (להלן: "המנוח") אשר הלך לעולמו ביום x.x.2018 בהיותו כבן 74 שנים.

2. במועד פטירתו היה המנוח נשוי לנתבעת 5, גב' ... (להלן: "פ."), אם הנתבעים 1-4, אולם חי בנפרד ממנה משך שנים הרבה.

3. מאז שנת 1999 לערך ועד פרידתם בשלהי שנת 2015 ניהל המנוח מערכת יחסים זוגית עם גב' .... (להלן: "נ.").
4. התובע, עו"ד במקצועו, שימש כבא כוחו של המנוח בהליכים המשפטיים שהתנהלו בפני המשקם עו"ד אריה הרמלין (להלן: "המשקם") ונסובו סביב חובות שרבצו על המשק החקלאי אשר המנוח ו-פ. החזיקו בזכויות בו ובהליכים שהתנהלו בינו ובין נ. בבית משפט זה.

יוער, כי לא היה קשר משפחתי בין המנוח והתובע.

5. ביום 01.03.2016 חתם המנוח בפני הנוטריונית עו"ד ... על צוואה אשר גם נערכה על ידה (להלן: "עורכת הצוואה"), על פיה הנחיל מלוא רכושו, לתובע, בא כוחו כאמור.

6. כאמור, בחלוף פחות משנתיים ימים מאז, הלך המנוח לעולמו.

7. בחלוף שבועות אחדים ממועד פטירתו, ביום x.x.2018, הוגשה ע"י הנתבעים 1 ו-2 בקשה למינוי מנהל לעיזבון המנוח (ת"ע 63752-02-18).

8. ביום 15.03.2018 פנה התובע לרשם לענייני ירושה והגיש בקשה לצו קיום צוואה, ומשהוגשה התנגדות לבקשתו ע"י בניו של המנוח, הועברו ביום 16.04.2018 ההליכים לבירור בפני בית משפט זה ואוחדו עם הבקשה למינוי מנהל עיזבון.

9. ב"כ היועמ"ש הבהיר, כי כפוף לצירוף פ. ושתי בנותיו של המנוח להליך, אין הוא מתערב בהליכים.

10. ביום 22.05.2018 הוגש כתב התנגדות מתוקן בהתאם לעמדת ב"כ היועמ"ש.

יובהר, כי הנתבעות 3-5 משכו ידן מן ההליך, לא הגישו כתבי טענות כלשהם, ולא התייצבו לדיונים בהליכים שבכותרת, זולת לדיוני ההוכחות נוכח חיובן של הנתבעות 3 ו-4 לעשות כן, תוך הבהרה מצדן, כי הן אדישות לתוצאתם.

11. ישיבת קדם המשפט הראשונה התקיימה ביום 01.11.2018. בתום הדיון נקבע, בין היתר, כי ב"כ הנתבעים 1 ו-2 ימונה כמנהל עיזבון זמני לצורך איתור וכינוס נכסי העיזבון, ונקבעו מועדים לדיוני הוכחות.

12. ביום 03.01.2019 ניתנה החלטה בבקשת הנתבעים 1 ו-2 להיפוך הנטלים, תוך שנקבע, כי בהינתן נסיבות המקרה דנא יעבור נטל הבאת הראיות בלבד אל כתפי התובע, ואילו נטל השכנוע יוותר על כתפיהם.

13. ביני לביני הושלמו ההליכים המקדמיים בין הצדדים.

14. ביום 11.06.2019 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת ובסופה ניתנו הוראות שונות לעניין ניהול ההליך, לרבות בעניין חשיפת המידע הרפואי בעניינו של המנוח, בהתאם לבקשת הנתבעים 1 ו-2.

15. קבלת המידע הרפואי בעניינו של המנוח ארכה זמן רב, ועל שום כך עתרו הנתבעים 1 ו-2 לדחיית מועדם של דיוני ההוכחות שנקבעו, אך בקשתם נדחתה.

16. דיוני ההוכחות התקיימו במועדים 29.09.2019 ו- 30.09.2019 במסגרתם נחקרו הצדדים, העדים מטעמם ועורכת הצוואה.

17. יצוין, כי משבתום הצגת הראיות ושמיעת העדויות נותרו עדיין הצדדים חלוקים בעניין כשרותו של המנוח לצוות, והנתבעים 1 ו-2 עמדו על כך שיש להמתין לקבלת המידע הרפואי בעניינו, הועמד לרשותם פרק זמן נוסף לצורך קבלת המידע הדרוש, עיון בו ושקילת עמדתם בעניין הצורך במינוי מומחה מתחום הרפואה שיחווה דעתו בסוגיה האמורה.

18. ביום 12.03.2020 הומצא לתיק בית המשפט המידע הרפואי בעניינו של המנוח, וביום 27.05.2020 הודיעו הנתבעים 1 ו-2 כי הם מוותרים על הבקשה למינוי מומחה מתחום הרפואה.

19. על יסוד הודעתם ניתן צו להגשת סיכומים בכתב. כתב הסיכומים האחרון הוגש ביום 14.10.2020.

טענות הצדדים

תמצית נימוקי ההתנגדות

20. יחסי המנוח והתובע היו יחסים מובהקים של עו"ד-לקוח, והתובע ניצל לרעה מעמדו ותפקידו כב"כ המנוח, ואף ניצל התלות והאמון של המנוח בו ואת העובדה שמערכת היחסים אשר שררה בינו ובין ילדיו הייתה קשה וכאובה, על מנת לגרום למנוח לצוות לו את מלוא רכושו.

21. עורכת הצוואה, בפניה גם נחתמה על ידי המנוח, היא חברתו של התובע, ומשרדיהם שכנו בסמוך זה לזה.
22. מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה בבירור, כי בעודו בחיים הלין המנוח על כך שהתובע נטל ממנו את כספו ועל חששו מפניו.

23. במועד עריכת הצוואה לא היה המנוח צלול, מצבו הנפשי והפיזי היה ירוד והוא סבל מבדידות. כל אלה יצרו תלות משמעותית שלו בתובע, המקימה חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו ע"י התובע.

תמצית טענות התשובה להתנגדות

24. מערכת היחסים ששררה בין התובע ובין המנוח בימי חייו לא נשאה אופי של יחסי עו"ד-לקוח אלא של יחסים קרובים כשל אב ובן, משום שבני משפחת המנוח הפנו לו עורף, התנכרו לו ונידו אותו משך 20 שנה לערך.

25. המנוח לא רצה להוריש מאום למי מבני משפחתו, ולראייה, גם במסגרת הצוואה הקודמת שנערכה על ידו בשנת 2012 הוא ציווה את מלוא רכושו לבת זוגו דאז – נ. ולבתה.

26. התובע סייע רבות בידי המנוח, דאג לו למקום מגורים, העביר לידיו מעת לעת כספים ואף ייצג אותו ללא תמורה בהליכים המשפטיים שנוהלו בינו ובין נ. ובהליכים המשפטיים שנוהלו בפני המשקם. לטענתו, התמורה היחידה שהתקבלה בידו בגין ייצוג המנוח היה שכר טרחה בכובעו ככונס נכסים, אשר ממילא לא נלקח מהמנוח (היות ששכר הטרחה חולק בסופו של יום בין שלושה תחת שני כונסי נכסים).

27. בשעת עריכת הצוואה ועד מועד פטירתו היה המנוח צלול בדעתו וכשיר לצוות.

28. עסקינן בצוואה בפני רשות, אשר נערכה כדין ולכן הנטל המוטל על הנתבעים 1 ו-2 הוא מוגבר.

דיון והכרעה

29. הנה כי כן, השאלה שבלבת ההכרעה דנא היא האם הצוואה שלפנינו נעשתה ע"י המנוח תחת השפעה בלתי הוגנת של התובע עליו, שהיא פרי התלות שהייתה לו בו, אם לאו.

30. אודה ולא אכחד, כי ההכרעה במקרה דנא לא הייתה פשוטה כלל ועיקר, שהרי עניין לנו, כזכור, בצוואה שנערכה בפני רשות, על כל המשתמע מכך, והנהנה היחיד על פיה הוא פרקליט, העוסק גם בדיני ירושה ובקי ברזי הדין, עת מעצם טיבן של הטענות שבבסיס ההתנגדות לקיומה יש כדי להטיל דופי בו ובפועלו.

סיטואציה רגישה ועדינה זו ברורה דיה, ואין צורך להכביר מלים בדבר.

על שום כך נעשו ע"י בית המשפט ניסיונות רבים להביא הצדדים לפשרה אשר תייתר הצורך בהכרעה בהליך, אשר מטבע הדברים תהא בינארית, ותקפל בתוכה ממצאים שבעובדה ובמהימנות, אולם למרבה הצער, הם לא נשאו פרי.    

המסגרת הנורמטיבית

31. כלל ידוע בשיטתנו, כי יש להגשים את רצון המצווה, ובלבד שלא נפל בו פגם. המחוקק העניק משקל רב לזכותו של אדם לקבוע גורל נכסיו לאחר פטירתו, גם תוך הדרת יורשיו על פי דין מזכויותיהם כיורשים (רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3)97;

ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי ואח', פ"ד נג(2)217).

32. כיבוד רצונו של המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגנת בכבודו של האדם (ע"א 1900/96 הנ"ל). זכות האדם לעשות כאוות נפשו בנכסיו גם לאחר פטירתו הפכה לזכות קניין חוקתית (רע"א 5103/95 הנ"ל). משכך, תכלית דין הצוואות בכלל ודיני פרשנות הצוואה בפרט, היא להגשים את רצון המצווה.

33. בסעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") נקבע, כי צוואה שנעשתה ע"י מי שאינו כשיר לצוות (קטין, פסול דין או אדם שבשעת עשיית הצוואה לא ידע להבחין בטיבה) – בטלה.

34. נקודת המוצא בכלל ולצורך הדיון שלפנינו היא, כי חזקה על אדם שהוא כשיר לביצוע פעולות משפטיות ובהן עשיית צוואה, וחזקה על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.

35. מהי, אפוא, היכולת להבחין בטיבה של צוואה אשר סעיף 26 לחוק הירושה מדבר בה?

יוזכר, כי בכל הנוגע לשאלת כשרותו המנטלית של המנוח לצוות, זנחו הנתבעים 1 ו-2 טענותיהם בעניין. נשאלת, אפוא, השאלה האם יכולת זו או העדרה משתרעת על פני רבדים נוספים? 

36. בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1)318, 327-328 (להלן: "פרשת מרום") מבהיר בית המשפט העליון, כי לצורך פרשנות הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" שבסעיף 26 לחוק הירושה, נדרשת בחינה של שני יסודות: הבנה ורצון חופשי של מצווה פלוני להבחין בטיבה של צוואתו שלו. קיום שני היסודות הללו יובילנו למסקנה, כי אדם היה כשיר לצוות ולכן צוואה שעשה תקפה.

כן מבהיר שם בית המשפט העליון, כי על פי המבחן העקרוני שנתקבל בפסיקה "רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע  לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו". שם, בעמ' 328.

37. ומהי השפעה בלתי הוגנה בהקשר בו עסקינן?

עפ"י הוראת סעיף 30 (א) לחוק הירושה "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

38. במקרה דנא כבמקרים רבים אחרים, נוכח אופיין של טענות ההתנגדות, עילות הפסלות של הצוואה לפי סעיפים 26 ו-30 (א) לחוק הירושה נמהלות ומתמזגות זו בזו, עת הנתבעים 1 ו-2 טוענים, למעשה, שהצוואה לא נעשתה מרצונו הטוב והחופשי של המנוח בהיותו נתון תחת השפעה בלתי הוגנת מצד התובע.  

39. בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. על המבקש לפסול צוואה בעילה זו מוטל נטל כבד, שהרי אין המדובר בהשפעה סתם, כי אם בהשפעה בלתי הוגנת, ועל מנת להוכיחה נדרשת תשתית ראייתית מוצקה.

ראו בעניין זה: ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כרך ראשון (תשנ"ב), בעמ' 269-271.

40. בפסק דינו שניתן בדיון הנוסף בפרשת מרום, מציין השופט המנוח מ. חשין ז"ל, כי מושג אי ההגינות, שבלב סעיף 30 (א) לחוק הירושה הוא מושג מסגרת הטומן בחובו שאלות עקרוניות הנוגעות ליחסים בין בני אדם לבין עצמם, ובהן שאלות של הגינות, הוגנות, מוסר אישי ומוסר חברתי.

עניין לנו, אפוא, גם בשאלות ערכיות, בתפיסות עולם ובנורמות התנהגות, אשר מסתמא אינן אחידות ומשתנות מאדם לאדם.

משכך ברי, כי מיקומו של קו הגבול אותו יציב מאן דהוא בין השפעה שהיא הוגנת ובין זו שאינה, אינו זהה לשל חברו.

41. זאת ועוד ידענו, כי מטבע הדברים ושעה שהמצווה איננו עוד בין החיים, בחינת השאלה האם צוואתו היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת אם לאו נשענת בדרך כלל על ראיות נסיבתיות.

42. עובדת העדרו של המצווה בין החיים בשעת הדיון בתוקף צוואה שהניח אחריו טומנת בחובה, מסתמא, הקושי בהוכחת רצונו האמיתי. על שום כך נעזרים היושבים על מדין פעמים רבות בדיני הראיות, עת לרוב מתקבלת ההכרעה לא באמצעות הוכחה פוזיטיבית של העובדות, כי אם באמצעות שימוש בחזקות, בכללים ובדוקטרינות המעוגנים בדיני הראיות (ראו פסק דינה של כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) בדיון הנוסף בפרשת מרום).    

43. בע"א 423/75 בן נון בעניין צוואת אסתר אלבכרי נ' ריכטר ואח', פ"ד לא(1)372 נקבע, כי כאשר ניתן ללמוד מתוך נסיבות המקרה על קיומה של תלות כה מקיפה ויסודית של אדם אחד באחר עד כי ניתן להניח שנשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם בכל הנוגע ליחסיו עם הזולת, אזי קמה חזקה שבעובדה שעשיית דבר מה שהוא בעליל לטובת האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו. חזקה זו ניתנת לסתירה.

44. כפי שנפסק מאוחר יותר, כוחה המעשי של החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת הוא רב, שהרי חיובו של המבקש להביא ראיות לסתירת החזקה, מטיל עליו נטל משמעותי, גם אם מדובר בנטל הבאת הראיות בלבד, וסביר להניח כי ברוב המקרים יהא בכך כדי לחרוץ גורל בקשתו (ראו פסק דינה של כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) בדיון הנוסף בפרשת מרום).

45. במסגרת הדיון הנוסף בפרשת מרום (דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2)813 נדרש בית המשפט העליון לשתי שאלות: האחת, אם די בהוכחת נסיבות מוזרות וחשד להשפעה בלתי הוגנת כדי להקים החזקה שבעובדה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, והשנייה, אם מקום שבו מוכיח המתנגד לקיום הצוואה כי מתקיימת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת עובר למבקש את קיום הצוואה נטל השכנוע כי היא נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, או שמא עובר אליו הנטל להביא הראיות אשר יפריכו החזקה בלבד, כשנטל השכנוע נותר על כתפי המתנגד לקיום הצוואה.

בתוך כך נקבעו ארבעה מבחני עזר שיש בהם לסייע בידי בית המשפט לצורך גיבוש ממצא עובדתי בשאלת קיומה של תלות המצווה בנהנה מן הצוואה, הדרושה לצורך הכרעה בשאלת קיומה או העדרה של השפעה בלתי הוגנת עליו, תוך שהובהר על ידו, כי אין המדובר ברשימה סגורה ובית המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים: 

תלות ועצמאות – מידת עצמאותו (ההכרתית- שכלית והפיזית) של המצווה.

תלות וסיוע – מתמקד בשאלה אם הקשר שהתקיים בין המצווה ובין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. ככל שהמצווה פחות עצמאי, כי אז יש לבחון מידת התלות שלו בנהנה והיקף הסיוע שניתן לו על ידו וכן את השאלה האם הנהנה הוא היחיד שמסייע לו או שמא הוא הסתייע גם באחרים.

קשרי המצווה עם אחרים – בחינת היקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה ואת מידתם.

נסיבות עריכת הצוואה – במסגרת זו נבחנת גם מידת המעורבות של הנהנה בעריכתה. יכול  שמעורבות הנהנה בעריכת הצוואה אינה מגעת כדי פסילת הצוואה מכוח סעיף 35 לחוק הירושה, אולם היא תהווה ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה או למצער שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזו עליו.

46. ובאשר להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת נקבע שם, כי אין די בחשד גרידא לקיומה, ומשעה שמדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני ומיוחסת לנהנה על פיה התנהגות בעלת גוון פסול, על המתנגד לקיומה רובץ נטל השכנוע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי היא נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, ונדרשות לשם כך ראיות משמעותיות שיש בהן כדי להקים תשתית סבירה אשר תבסס מסקנה זו.

47. כידוע, במצב דברים רגיל, נטל הראיה והשכנוע רובץ על כתפי המתנגד לקיום צוואה אשר עומדת בתנאים הצורניים הקבועים בדין.

48. עם זאת, בנסיבות המקרה דנא וכפי שנכתב לעיל, משעה שהנהנה עפ"י הצוואה הוא מי ששימש בימי חיי המצווה כבא כוחו, נוכח דפוס יחסים זה של עו"ד-לקוח, המקים מעצם טיבו חזקה עובדתית בדבר קיומם של יחסי אמון ו/או תלות של המצווה בנהנה, ניתנה כבר בראשית הדרך החלטה בה נקבע, כי נטל הראיה עובר אמנם במקרה דנא לכתפו של התובע, ברם נטל השכנוע רובץ עדיין לפתחם של הנתבעים 1 ו-2, המתנגדים לקיום הצוואה.

ראו ההחלטה מיום 1.3.2019 על נימוקיה והאסמכתאות המובאות שם.

49. כידוע, נטל הראיה הוא נטל קל יותר מנטל השכנוע. ככזה, אפילו הצד שעל כתפיו הוא מונח אינו עומד בו, אין משמעות הדבר, כי טענותיו בהכרח תדחנה, שעה שלעולם יוכרע הליך משפטי בהתבסס על השאלה האם נטל השכנוע הורם, אם לאו (ראו והשוו: הדיון בעניין זה בפסק הדין שניתן בדיון הנוסף בפרשת מרום).

50. כאמור, במסגרת הדיון הנוסף בפרשת מרום נדרש בית המשפט העליון לשאלה אימתי תקום חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת והוגדרו על ידו מבחנים באמצעותם תוכל הערכאה המבררת לקבוע האם יש להחילה, וככל שכן האם עמד מבקש קיום הצוואה בנטל המוטל עליו לסתור אותה (ראו גם: ש. שוחט, פגמים בצוואות (מהדורה שלישית מורחבת), עמ' 213-215), וביניהם המבחנים הבאים:

מבחן הקרבה הרגשית –האם הייתה בין המצווה והנהנה מערכת יחסים קרובה וחמה אשר יהא בה להסביר את בחירת המצווה להעניק לנהנה את רכושו. ודוק, השאלה הטעונה בירור היא טיב יחסו הרגשי של המצווה כלפי הנהנה, ולא להיפך. הקירבה הרגשית ביניהם עשויה להיבחן על רקע טיב הקשר שעליו צמחו יחסיהם, תוך שהובהר, כי היעדר קרבה משפחתית בין המצווה לנהנה אינו שולל בהכרח קיומו של יחסי רגשי חיובי, וכי בהקשר בו עסקינן יש לכוון הזרקור לעבר משכו של הקשר ביניהם, כך שככל שהוא משתרע על פני תקופה ארוכה יותר, החלטה זו של המצווה להנחיל לנהנה את רכושו תיחשב כסבירה יותר.

מבחן הנישול- האם הייתה סיבה לנישולם של יורשיו החוקיים של המנוח. בעניין זה על בית המשפט ליתן הדעת למספר היורשים על פי הצוואה, עת מקום בו בחר המצווה לצוות מלוא רכושו לנהנה אחד שאינו מקרב יורשיו עפ"י דין תטה הכף אל עבר החלת החזקה.

מבחן השימוש לרעה בתלות – האם הנהנה ניצל את תלותו של המצווה בו במטרה להשפיע עליו בעניין עריכת הצוואה.

מבחן ההשפעה המותרת - בחינת קו הגבול המפריד בין השפעה לגיטימית וטבעית של הנהנה על רצונו של המצווה, לרבות התנהגות הנהנה המולידה בקרב המצווה רצון לגמול לו עליה, ובין השפעה בלתי הוגנת הפוגעת ברצונו החופשי של המצווה. ההכרעה בין שתי האפשרויות הללו היא, אפוא, ערכית.

ומן הכלל אל הפרט

האם במועד עשיית הצוואה הייתה למנוח תלות ממשית ויסודית בתובע

51. אחת השאלות העיקריות שמעוררת המחלוקת בלב ההליכים דנא היא האם במועד עשיית הצוואה הייתה למנוח תלות בתובע, וככל שכן – באיזו מידה. לתשובה עליה השלכות כבדות משקל בפן המהותי כמובן, ובדרגה שאינה פחותה מכך גם בפן הראייתי.

52. ודוק, בהליך שלפנינו על נסיבותיו המיוחדות, תיגזר מן ההכרעה בשאלת קיומה של תלות המנוח בתובע והיקפה גם השאלה האם קמה החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת וכל המשתמע ונובע מכך.

53. אין חולק, כי מערכת היחסים של המנוח עם פ. ועם ילדיו הייתה מורכבת וקשה, לוותה באלימות מילולית ופיזית, והובילה בסופו של יום לנתק מוחלט בין המנוח ובנותיו (הנתבעות 3 ו-4). גם הקשר בינו ובין בניו, הנתבעים 1 ו-2, היה טעון ומרוחק.

ראו בעניין זה:

עדות הנתבע 2 - עמ' 67 ש' 7-11; ועמ' 70 ש' 3 עד עמ' 71 ש' 2-8 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.2019;

עדותה הנתבעת 3 - עמ' 105-106 שם;

עדות הנתבעת 4 - עמ' 107-108 שם.

54. עוד עולה מהעדויות שנשמעו לפניי, כי גם בעת עשיית הצוואה היה עדיין נתק בין המנוח ובין בנותיו והקשר בינו ובין בניו היה דל ורדוד. בנוסף לכל זאת, חודשים ספורים לפני עשיית הצוואה באה אל קצה מערכת היחסים של המנוח ושל בת זוגו, נ., למענה הוא נטש את רעייתו ואת ילדיו, והפרידה יסרה את נפשו והכבידה עליה מאד, וגרמה לו סבל רב.

הנתבע 2 העיד, בין השאר, על כך שבשנות חייו האחרונות של המנוח הקשר ביניהם היה רופף ורדוד: "הקשר של עם אבי לא היה קשר כמו כל אבא ובן שלו, הוא היה קשר של טלפונים, של פעם ב... היינו נפגשים, הייתה לי בעיה עם אמא שלי, הייתה מאוד כועסת אם הייתי אתו בקשר. אני מבין אותה מאוד. אבא שלי נכח בכל האירועים שלי, בחתונה של הבת שלי, בבר מצוות של הבנים שלי ואפשר לראות בקלטות וידאו. ש. הוא הוזמן לביתך, לעשות שבת, לעשות חג אצלך בבית. ת. אבא שלי לא הוזמן אלי לבית, כי שוב אני חוזר הייתה לי בעיה קשה עם אמא שלי. ..." (עמ' 71 ש' 9-19 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.2019).

גם הנתבע 1 אישר, כי הקשר בינו ובין המנוח בתקופה הנדונה לא היה מיטבי: "ש. תאשר לי כי בתקופה שהתנהלו הליכי כינוס בפני המשקם, נובמבר דצמבר 2015, מכירת הבית הייתה בינואר 2016 אם איני טועה, בתקופה הזו לא היה קשר טוב בינך למנוח.

ת. היה טוב אך היו כעסים ויש משקעים. זה לא היה כפי ש... (הנתבע 2 –פ.ג.כ) הסביר, זה לא היה כמו אבא ובן, שזה חיבוקים וצ'פחות. היה קשר בגלל המחויבות שלי כבן לאבא שלי, היינו בקשר. קשר שאפשר להגיד שהוא היה די בסדר, אך היו גם מתחים, כי היו המון חובות שהוא השאיר בנושא המשק שנמכר (עמ' 88 ש' 10-16, שם).

עורכת הצוואה תיארה בעדותה את מצבו הנפשי של המנוח במועד עשיית הצוואה, עת  שיתף אותה בכאב רב, בכך שקיים נתק בינו ובין בני משפחתו: אז הוא אמר שהוא גורש מהבית ע"י האישה. הילדים עשו עליו חרם, הוא נותק מהמשפחה, שאין לו קרובי משפחה, הוא כמעט היה עם דמעות...." (עמ' 20 ש' 9-12 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2020).

...

"שהוא אומר אני לא רוצה לצוות לאף ילד, אף אגורה, כי הם לא מדברים איתי, אני מרגיש כמו גוי, לא שייך למשפחה, לא יכול לשתף פעולה עם אף אחד חוץ מהחבר שלי, ... (התובע – פ.ג.כ), כך הוא אמר לי" (עמ' 20 ש' 16-19, שם).

גם מדברי המנוח עצמו בשיחת הטלפון שנוהלה בינו ובין אחיינו ותועדה בהקלטה אליה נשוב בהמשך עולה, כי הוא שרוי היה בלחץ נפשי רב ובמשבר עמוק. אמנם מתוכן השיחה לא ניתן לקבוע באופן מדויק המועד לגביו התייחס המנוח בדבריו, אולם ניתן ללמוד ממנו, כי מדובר בתקופה בה הוא נפרד מבת זוגו נ. ועבר להתגורר בדירה שהעמיד לרשותו התובע:

"(המנוח – פ.ג.כ): הייתי מצוברח יותר מדי, הייתי בלחץ, הייתי במצב בריאות איומה.

ג.נ.: מה אתה אומר?

המנוח: זה בא עלי כמו צונאמי ו..זהו.

ג.נ.: היי...לא חסר בלגן אה?

המנוח: זה לא רק בלגן, זה התאבדות.. זה..." (עמ' 4 לתמלול שצורף לתצהירו של העד מר ג.נ.).

ניתן ללמוד אודות מצבו הנפשי והכללי של המנוח בעת הרלוונטית גם מעדות התובע עצמו: "כשהוא נפרד מבת זוגו , הוא היה במשבר נפשי. הוא היה כואב. לא היה לו לאן ללכת. הוא היה זקוק לרכב..." (עמ' 6 ש' 11-12 לפרוטוקול הדיון מיום 01.11.2018).

....

ש. בכל מקרה, אין מחלוקת שהוא היה במשבר.

ת. כן, הוא היה עצוב, כן הוא היה עצוב...(עמ' 34 ש' 15-16 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019).

55. אין חולק, אפוא, כי בתקופה הרלוונטית לדיוננו נתון היה המנוח במצוקה גדולה, במצב של חוסר אונים, מנותק מילדיו, שבור לב עקב סיומה של מערכת יחסים זוגית ארוכה שהייתה משמעותית מאד עבורו, נעדר כל עורף משפחתי ותמיכה ושרוי בבדידות קשה.

56. עוד עולה מהעדויות שנשמעו לפניי, כי נוכח מצבו הקשה כמתואר לעיל, פיתח המנוח תלות ממשית בבא כוחו- התובע, והתנהל כאילו אין בחייו עוד איש זולתו.

ראו בעניין זה טענת התובע בתגובתו לבקשה למינוי מנהל עיזבון: "למנוח לא היה אדם קרוב בעולם מלבד המשיב.." (סעיף 10 לתגובה).

ראו גם עדותה של עורכת הצוואה:

"האם הוא סיפר לך שהוא מתגורר בדירה של עו"ד ... למשל?

ת. ממנו לא שמעתי את זה, הוא אמר ש...(התובע – פ.ג.כ) הוא הבן אדם שכן היחיד שעוזר לו.

ש. האם מהתרשמותך לאורך הדברים שאמר לך, המנוח היה תלוי בעו"ד ...?

ת. אם אתה אומר שגם אני תלויה בעו"ד ...., אז לא.

ש. אני אחדד את השאלה, את אומרת שכאשר המנוח היה אצלך, אמר שאין לו אף אחד בעולם ו... עוזר לו, הוא אמר את זה נכון?

ת. כן, אמר את זה.

ש. ש...  (התובע  - פ.ג.כ) עוזר לו והוא החבר היחיד שלו ואין לו על מי לסמוך ואין לו למי לפנות.

ת. כן" (ההדגשות אינן במקור: פ.ג.כ; עמ' 24 ש' 18 עד עמ' 25 ש' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019).

57. יצוין, כי בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, העמיקה תלותו של המנוח בתובע, שעה שלאחר הפרידה מ-נ. הוא נותר ללא קורת גג, והתובע העמיד לרשותו את דירת מגוריו: "למרבה הצער, המנוח אהב את בת זוגו, היא ביקשה להיפרד וגירשה אותו מהבית, לכן לא היה לו מקום לגור, פיניתי את הבית שלי..." (עמ' 5 ש' 15-16 לפרוטוקול הדיון מיום 01.11.2018).

התובע שב על דברים הללו במסגרת חקירתו הנגדית והבהיר, כי המנוח התגורר אצלו לסירוגין עוד טרם הפרידה הסופית מ-נ. ובעת שמערכת היחסים ביניהם נקלעה למשבר חריף ולוותה בפרידות חוזרות ונשנות: "כמדומני היא ביקשה לפנות אותו מדירת המגורים שבה הם התגוררו, התנהל הליך  והגיעו להסכם בבית משפט והסכמות שתהיה לו זכות מגורים והזכויות בדירה תשארנה שלה. ש. מתי הוא עזב את הבית שלו עם נ.? ת. הוא חזר לשם, היו מספר חודשים, איני זוכר כמה שוב הוא יצא וחזר, היו כמה פעמים"(עמ' 32 ש' 18-23; וכן עמ' 33 ש' 2-12 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019).

58. זאת ועוד, לדברי התובע עצמו המנוח נקלע בתקופה הנדונה גם למשבר כלכלי, ובתוך כך לקשיי נזילות, עת חשבון הבנק שלו היה מרוקן, והוא סייע לו כלכלית, לרבות במימון ברכישת רכב (סעיף 20 לתגובת התובע לבקשה למינוי מנהל עיזבון).

עוד ובנוסף, מלוא חלקו של המנוח בתמורה שנתקבלה ממכירת הזכויות במשק (במסגרת ההליך שהתקיים בפני המשקם) הוחזק בעת ההיא בידי כונסי הנכסים, וביניהם התובע (ראו סעיף 30 לתצהיר העדות הראשית של התובע בו מפורטת השתלשלות העניינים בקשר עם ההליכים שהתנהלו בפני המשקם). מובן אמנם, כי כספו של המנוח הוחזק ע"י התובע בנאמנות במסגרת מילוי תפקידו ככונס נכסים, וממילא כל החלטה בעניין חלוקת הכספים נתונה הייתה בידי המשקם ולא בידו, אך מנקודת המבט של המנוח ולהבנתו מלוא כספו הוחזק בידי התובע בהיותו בא כוחו.

59. יודגש, כי הצוואה נעשתה ע"י המנוח בסמוך למתן פסק הדין בהליכים שנוהלו בבית משפט זה בינו ובין זוגתו דאז נ. ובשעה שההליכים שנוהלו בפני המשקם בעניין גורל זכויותיו במשק תלויים ועומדים (פסק המשקם ניתן ביום 15.08.2016). לפיכך הייתה, למעשה, תלות אינהרנטית של המנוח בתובע מעצם היותו לקוח שלו והשאיפה כי הוא ייצגו כנדרש וידאג להבטחת האינטרסים שלו.

60. אין חולק, כי בכל הנוגע לסוגיית התלות, הנסיבות האופפות מקרה זה שלפנינו אינן שכיחות בנוף הפסיקה המוכרת וידועה לנו, ולו מן הטעם שבשעת עשיית הצוואה היה המנוח עצמאי בתפקודו, מצבו הפיזי היה סביר, והצוואה שעשה לא הייתה בבחינת שירת הברבור שלו, שהרי היא לא נעשתה בחודשים או בשבועות האחרונים לחייו.  

61. דא עקא, שלטעמי בהקשר בו עסקינן, מושג התלות אינו מתמצה בתלות פיזית בלבד, ויכול שבנסיבות מסוימות אדם יפתח תלות נפשית, רגשית או אינטימית באחר, אשר השלכותיהן על הליך קבלת ההחלטות שלו אינן שונות מאלו שמקורן בתלות פיזית.

62. במקרה דנא שוכנעתי, כי למנוח הייתה תלות נפשית עמוקה ומקיפה בתובע.

ודוק, תלות זו אינה נובעת רק מן העובדה שהתובע ייצגו בהליכים משפטיים שונים ושימש כבא כוחו וכשלוחו. פשיטא, כי עשויים להתפתח יחסי רעות וקירבה בין עורך דין ולקוחו, והדבר כשלעצמו אינו פסול. דא עקא, שצבר הנסיבות במקרה דנא בתקופה בה נעשתה הצוואה, ובהן גילו, מצבו הנפשי והרגשי הקשה של המנוח, שברון הלב והיגון כתוצאה מן הפרידה מ-נ., תחושת הבדידות וחוסר האונים שאפפו אותו, והתחושה כי התובע הוא האדם היחיד בעולמו עליו יכול הוא להישען, העדר יציבות וודאות כלכלית ממנו סבל, היוותרותו ללא קורת גג לראשו, עת מקום המגורים היחיד שעמד לרשותו הוא דירת התובע, ועת הפרוטה אינה מצויה בכיסו ומלוא כספו מוחזק בידיהם של כונסי הנכסים וביניהם התובע, הוליד למעשה סיטואציה בה אין ולו פיסת אדמה בחיי המנוח אשר אין לתובע דריסת רגל ושליטה בה.

עינינו הרואות גם, כי הגבולות בין יחסיהם האישיים והמקצועיים של המנוח והתובע היטשטשו לגמרי.

מבחן הקרבה הרגשית

63. כאמור, התובע, אשר נטל הראיה רובץ לפתחו טוען, כי לא הייתה למנוח כל תלות בו, וכי הקשר שנרקם ביניהם היה חם ומיוחד כשל אב ובן. כן נטען על ידו, כי הולדת הצוואה היא בטיב הקשר ביניהם וברצון המנוח לגמול לו על יחסו הטוב כלפיו ועל הסיוע שהעניק לו בתחומים שונים של חייו.

64. בראשיתם של ההליכים ציין התובע, כי בכוונתו לזמן לעדות עשרות עדים, אשר יעידו על האופי שנשא הקשר בינו ובין המנוח (עמ' 5 ש' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 01.11.2018 וכן  סעיף 4 לתגובת התובע לבקשה למינוי מנהל עיזבון).

למרות זאת, לא זימן התובע לעדות ולו עד אחד לתמיכה בטענותיו האמורות. גם כאשר התבקש במסגרת חקירתו הנגדית למסור פרטיהם של העדים שלדבריו היה בכוונתו לזמן, לא עלה בידו לעשות כן:  "ש. אני מציג בפניך את הפרוטוקול מדיון שהתקיים ביום 1.11.18 בעמוד 5 לפרו' שורה 21,  הודעת לבימ"ש שאתה והמנוח התנהגתם כמו אב ובן ושאתה תוכל להביא עשרות עדים ואני שואל איפה כל אותם עשרות עדים שאמרת שתביא?

ת. תחילה יש הרבה אנשים שיכולים להעיד על הקרבה בינינו, אכן פניתי למספר אנשים, אבל אף אחד לא מוכן לבוא לבימ"ש. אף אחד. ואני לא אחייב אנשים להגיע לבימ"ש בעל כורחם ומי שלא רוצה.

ש. אתה לא מכיר את הדרך להוציא זימון דרך בימ"ש?

ת. לא אזמן עד בעל כורחו לבימ"ש ומבחינתי זה אינו ראוי ואינו נכון.

ש. לאיזה עדים פנית?

ת. פניתי למספר עדים.

ש. תגיד את שמם?

ת. היה כאן אדם בשם ד.

ש. ד. מה?

ת. המשפחה שלו.... חושב ומשיב, הוא היה בעל מסעדה.

ש. תגיד את שם משפחתו?

ת. איני זוכר.

ש. מתי פנית אליו?

ת. לא זוכר, אחרי שנתבקשתי ופניתי להביא עדים.

....

ש.  לאיזה עוד עדים פנית?

ת. היה עוד אחד שהתפלל אתנו בבית כנסת וגם הוא סירב להגיע.

ש. מי זה?

ת. אני חושב ששמו י.

ש. י. מה?

ת. אני גם לא זוכר?

ש. כל אותו זמן מ 1.1.18 ועד היום לא יכולת למצוא את שם המשפחה ולזמנו לבימ"ש?

ת. אני זוכר ואומר פניתי אליהם, סירבו, אין לי מה... לא אזמן עד בעל כורחו לבימ"ש.

ש. גם בתגובתך בסעיף 12  כתבת כך: 'למנוח לא היה אדם קרוב מלבדי מלבד המשיב, המנוח ראה במשיב כבנו והעידו על כך אנשים רבים...' כל אותם אנשים רבים לא צורפו כעדים מטעמך להעיד?

ת. עדין זה לא אומר שזה לא נכון" (עמ' 30 ש' 7 עד עמ' 31 ש' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019).

65. לכאורה צודק התובע, כי בהעדר עדויות נוספות זולת עדותו שלו בעניין האופי שנשא הקשר בינו בין המנוח, אין בהכרח כדי לקבוע שגרסתו אינה נכונה. עם זאת וכידוע, ועל אחת כמה וכמה בהליכים ממין אלה שלפנינו, עת המנוח, שהוא בבחינת הציר המרכזי בהם, נפקד מעמנו, יש לבסס הממצאים על תשתית ראייתית הולמת. כידוע, פועלים אנו בזירה משפטית אדוורסרית, ומושכלות יסוד הן, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. זאת ועוד, הלכה מושרשת היא, כי אי הבאת עד רלוונטי נזקפת לחובת בעל הדין שנמנע מהבאתו, ומקימה החזקה, כי אילו נשמעה עדותו היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

אין בידי לקבל גרסת התובע, לפיה בשל סירובם של אנשים מספר להעיד בפני בית המשפט הוא נמנע מזימונם. לא מן הנמנע, כי חלקם אכן חששו מפני הדבר, אך הדעת נותנת, כי ככל שישנם עשרות אנשים אשר יכולים היו להעיד אודות מערכת היחסים שהייתה בין התובע והמנוח, ניתן היה לזמן חלק מהם, וחזקה על התובע שהוא, כזכור, עו"ד במקצועו, כי היה מפיס דעתם ומשקיט את חששותיהם, על אחת כמה וכמה משמודע הוא לכך שנטל הבאת הראיות מונח על כתפיו.    

66. זאת ועוד, מחומר הראיות המונח לפניי עולה, כי התובע החל לייצג את המנוח בהליכים שהתנהלו בפני המשקם בחודש אוגוסט 2015 (עמ' 32 ש' 2-7 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019) והחל לייצגו בהליכים שהתנהלו בינו ובין בת זוגו נ. בתקופה שבין החודשים דצמבר 2015 וינואר 2016 (עמ' 32 ש' 11-17, שם).

67. כזכור, הצוואה נחתמה בידי המנוח ביום 01.03.2016, דהיינו חודשים ספורים בלבד לאחר שהתובע החל לייצגו.

68. משכה הקצר של ההיכרות בין השניים שומטת, למעשה, הקרקע תחת טענת התובע, כי נכון למועד עשיית הצוואה הקשר בינו ובין המנוח היה כה קרוב ועז, עד כי הוא החליט להנחיל לו את מלוא רכושו.

ברי, כי מערכת יחסים הדוקה וקרובה כשל "אב ובן", כטענת התובע, איננה נבנית בחודשים אחדים.

69. טענות התובע, כעולה מתצהיר העדות הראשית שלו, לפיהן ההיכרות בינו ובין המנוח נוצרה כבר בשנת 2014 לא הוכחו כלל, ואפילו הן נכונות, הרי שאין חולק, כי במועד עשיית הצוואה היו כבר יחסי עו"ד-לקוח ביניהם, אשר בנסיבות המקרה דנא וכפי שפורט לעיל ויפורט עוד להלן, יצרו יחסי אמון ותלות של המנוח בתובע, על כל הנובע מכך.

ודוק, בהינתן דפוס היחסים האמור ובסיס ההיכרות ביניהם, גם אם השתרעה על פני שנה וחצי-שנתיים עובר לעשיית הצוואה, מדובר בפרק זמן קצר יחסית, וודאי ביחס לגיל המנוח, לאורכו ולאופיו של מסע חייו נכון למועד עשיית הצוואה.   

70. אמנם מחלק מן העדויות שנשמעו לפניי עולה, כי המנוח התייחס אל התובע כאל חברו הטוב, אולם לצדן ראיות אחרות מהן עולה, כי הוא חשד בו, דיבר בו סרה, וטען כנגדו, כי נהג שלא כדין בכספו אשר הוחזק בידיו.

מבין הראיות שהוצגו לפניי בהקשר זה גם דברי המנוח בשיחה שקיים עם אחיינו מר ג.נ. (להלן: "מר נ.") והוקלטה, אשר הושמעה במהלך דיון ההוכחות.

עסקינן בשיחת טלפון מחודש מרץ 2017 עת מר נ. התקשר להזמין את המנוח, דודו, לחתונת בנו. תמלול השיחה צורף לתצהיר העדות הראשית שלו.  

יוער, כי התובע ויתר על חקירת עורכת התמלול. כן הוצהר ע"י ב"כ הנתבעים 1 ו-2, והדבר לא הוכחש ע"י ב"כ התובע, כי עותק מההקלטה הועבר על ידו לב"כ התובע, אשר לאחר ההשוואה שעשה בינו ובין התמלול, לא מצא חוסר התאמה ביניהם (עמ' 29 ש' 3-11 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019).

הנה כי כן, התובע אינו מכחיש, כי התקיימה שיחה כאמור בין המנוח ובין מר נ. ואף אין הוא מכחיש את תכנה.

71. מתמלול השיחה עולה, כי בחלק הארי שלה אין המנוח מדבר על התובע כעל חבר או בן, וכאמור מדבר בו סרה, חושד בו, מטיל דופי בהתנהלותו וחש לכוד במערכת היחסים עמו: "המנוח: אז אני אמרתי.. לא, אני... כבר אתמול זה, ביום שישי, כן יום שישי, אמרתי לעורך דין, תשמע אני מבקש אותך, קח את ה...זה דירה שלו. ג.נ.: כן. המנוח: קח את הדירה תביא לי את הכסף, תיקח דמי שימוש כמה אני השתמשתי, אני מאוד מבקש אותך, תשחרר אותי מזה, כי זה הכסף שנתתי לך, בלי זה אני לא יכול להתקיים, אני רוצה להשכיר לי דירה, זה לא דירה שניתן למגורים. זה לא דירה שניתן למגורים, שיבואו שני אנשים יגידו לי אפשר לחיות פה, אני אחיה פה, אבל אי אפשר לחיות פה.

ג.נ.: מה הוא אמר?

המנוח:  אז הוא לא ענה לי, המילה כאן יצאה החוצה וכאילו היה כמו אח, חבר ייצג אותי כמה פעמים ופה ושם, גם הוא היה נאמן שלי במכירת המשק, מכרתי את הבית הרי, את המשק.

ג.נ.: כן.

המנוח: הוא היה נאמן, הכסף היה אצלו עד ששחרר את הכסף נשמה שלי יצאה, ועד היום לא שחרר גם את כל הכסף.

ג.נ.: מה אתה אומר? מה...

המנוח: כן. אז אני נפלתי חזק מאוד אתו. הוא ממש כאילו אתה יודע, נהיה לי לאבא לאח.. לא יודע...

ג.נ.:.. הוא, הוא רואה בן אדם עם טיפה צרה אז הוא בורח כאילו, מה?

המנוח: כן, אז.. זהו, זה קרה לי איתו, קרה לי איתו ככה. אז לא אומר הוא יחזיר לי את זה, לא יחזיר לי את זה.

ג.נ.: אהה..

המנוח: אז נראה, נראה, נראה לי שמחר אני.. מחר אני אלך אליו למשרד. אני אגיד לו שמע, שחרר אותי, אני מבקש אותך.." (ההדגשות אינן במקור – פ.ג.כ; עמ' 16-17 לתמלול).

72. עת עומת התובע בחקירתו הנגדית עם הדברים הללו השיב, כי מלוא הכספים שהוחזקו בידיו בנאמנות הועברו לידי המנוח בחודש ינואר 2017 לכל המאוחר. התובע הבהיר, כי אין בידו להסביר את דברי המנוח, והכחיש מכל וכל הטענה לפיה הוא עיכב בידו כספים של המנוח, וממילא הוא לא שימש ככונס נכסים יחיד בהליך המכירה של הזכויות במשק ופעל בהתאם להוראות המשקם בכל הנוגע לשחרור הכספים לידי המנוח (עמ' 51 ש' 12 עד עמ' 52 ש' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019). התובע לא התייחס לאמירות הקשות של המנוח כנגדו כמצוטט לעיל.

73. שעה שכידוע מוטלת עלינו במסגרת ההליכים דנא משימה כבדת משקל של התחקות אחר רצון המנוח, לשיטתי, משקלה הראייתי של שיחה זו הוא רב בהיותה מעין "עדות חיה" של המנוח בנוגע לאופן בו נתפסה בעיניו מערכת היחסים בינו בין התובע.

74. נהיר, כי אמרותיו הקשות של המנוח ביחס לתובע בשיחתו עם מר נ., אינן עולות בקנה אחד עם טענות התובע באשר לטיב מערכת היחסים ביניהם.

75. אמרות המנוח בשיחה מלמדות גם על החשדנות שלו בתובע ולפקפוק מצדו בטוהר כוונותיו ומעשיו, והן מתיישבות עם עדויות הנתבעים 1 ו-2 והעדים שזומנו להעיד מטעמם:

עדות הנתבע 2: "לפי מה שאנשים היו אומרים, פגשו אותי אנשים ואומרים לי חברים מסוימים שהיו מתפללים עם אבי בבית הכנסת, אמרו לי שיש עו"ד שמשתלט לאבא שלך על החיים תיזהרו" (עמ' 77 ש' 21-23 לפרוטוקול הדיון מיום 30.09.2019).

עדות הנתבע 1: "...אבא שלי אמר לי באחד (כך במקור – פ.ג.כ) הפעמים בשיחות, שהוא החתים אותו על מסמך והוא לא יודע מה זה המסמך הזה והוא בלחץ מזה. הכוונה היא לעו"ד ..." (עמ' 90 ש' 21-22, שם).

עדות מר .... (אח המנוח): "תשמע לא פעם אח שלי לא (המילה השתרבבה בטעות – פ.ג.כ) אמר לי החתים אותו הוא אמר החתים אותי על משהו שאיני יודע משהו, ואני מפחד שהסתבכתי. אני אומר לו למה, הוא אמר אני מפחד מ.... (התובע – פ.ג.כ), הוא סיבך לי את כל הראש, מה שהוא אומר אני אומר אמן" (עמ' 98 ש' 1-3, שם).

76. למען שלמות התמונה יובהר, כי בד בבד עם זאת מציינים העדים הללו שלדברי המנוח היה התובע גם חברו הטוב (עדות הנתבע 2 - עמ' 93 ש' 22 עד עמ' 24 ש' 2; עדות אח המנוח - עמ' 98 ש' 4-5, שם).

77. יובהר, כי מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי עולה, כי כספי התמורה שהתקבלו ממכירת הזכויות במשק הופקדו בחשבון הנאמנות של שלושת כונסי הנכסים וכי חלקו של המנוח הועבר לו עד לא יאוחר מחודש ינואר 2017, לפני המועד בו התקיימה שיחת הטלפון המדוברת. לפיכך יכול בהחלט שדברי המנוח בנוגע לעיכוב הכספים בידי התובע אינם מדויקים.

התמונה המצטיירת מן האמור היא, אפוא, כי יחסו של  המנוח כלפי התובע היה אמביוולנטי, ומכל מקום נוטה הכף אל עבר דחיית הטענה, כי רמת הקרבה ביניהם במועד עשיית הצוואה הייתה  כשל אב ובן.

78. יצוין, כי בתצהיר העדות הראשית שלו מתייחס מר נ. לדברים שנמסרו לו מפי המנוח אודות ה-"דיל" שהיה לכאורה בין התובע והמנוח בעניין הדירה ששימשה למגוריו של האחרון (ראו סעיף 4 לתצהירו). למרות זאת, בחר ב"כ התובע שלא לחקור את מר נ. על תוכן שיחת הטלפון המדוברת שהייתה לו עם המנוח, לרבות לא בעניין הדירה. הימנעותו מכך מחזקת משקלה הראייתי של תוכן השיחה, ולמעשה עדותו של מר נ. בעניין לא נסתרה.

79. עוד יצוין בעניין הדירה ששימשה למגורי המנוח לאחר הפרידה מ-נ., כי לטענת התובע, אגב הקשר המיוחד שהתפתח בינו ובין המנוח, הוא נהג לסייע לו כלכלית רבות, ובתוך כך העמיד לרשותו את דירת המגורים שלו ללא תמורה, נתן בידו כספים לצורך רכישת רכב וכיו"ב.

80. דא עקא שנתגלו בקיעים בגרסת התובע. אמנם אין חולק, כי המנוח התגורר בדירה שהיא בבעלות התובע או בנו. ברם, מעיון בחומר הראיות שהונח לפניי, מתעורר ספק בנוגע לשאלת התמורה בגין מגורי המנוח בדירה.

81. מתמלול השיחה של המנוח ושל מר נ. המוזכר לעיל עולה, כי המנוח סיפר לו שהוא רכש מהתובע (בלית ברירה) דירה תמורת סך של 700,000 ₪ מתוכם שולם לו על ידו סך של 500,000 ₪ ממקורותיו הפרטיים, ואילו התובע נתן לו הלוואה, כביכול, בגובה היתרה - 200,000 ₪, כנגד התחייבות מצדו שלאחר פטירתו תעבור הדירה חזרה לבעלות התובע (עמ' 2-3 לתמלול שצורף לתצהיר העדות הראשית של מר נ.).

וכה אמר המנוח למר נ. במהלך השיחה ביניהם: "אני אין לי אפילו אף נייר שיש לי דירה... ארבע מאות אלף שקל, אין לי אפילו נייר... נייר שהדירה שלי. ג.נ.: והכל על השם שלו כאילו? השם... המנוח: כנראה כן, כן" (עמ' 17-18 לתמלול).

82. יובהר, כי במסגרת חקירתו הנגדית הכחיש זאת התובע מכל וכל, אך לא ידע להסביר הסיבה שבגינה נאמרו דברי המנוח ביחס לדירה (עמ' 49 ש' 14 עד עמ' 50 ש' 5; עמ' 58, ש' 2-14 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019).

83. גרסה נוספת בעניין אופי השימוש של המנוח בדירה הועלתה ע"י הנתבע 1 במסגרת חקירתו הנגדית ולפיה המנוח שכר הדירה מהתובע: "ש. אמרת קודם לגבי הדירה, ש... (התובע – פ.ג.כ) כביכול השכיר לו. ת. כן. ש. מאיפה אתה יודע ש... השכיר לאביך? ת. כי אבא שלי אמר לי שנתן לו כסף במזומן" (עמ' 94 ש' 7-10 לפרוטוקול הדיון מיום 30.09.2019).

84. דברים דומים נשמעו גם במסגרת חקירתו הנגדית של אח המנוח, מר ...: "ש. מתי הוא סיפר לך לראשונה על ... על עו"ד ... שיש קשר ביניהם. ת. הוא תמיד אמר לי שיש לו חבר טוב. אחר כך אמר לי שהוא השכיר ממנו את הדירה. את הדירה הוא הכריח לקנות אותה כשהכסף של המשק עדיין אצלו. הכסף שהוא מכר את המשק היה אצל ....(התובע – פ.ג.כ) ... (התובע – פ.ג.כ) כנראה ראה כסף והכריח אותו למכור לו את הדירה..." (צ"ל: ב.... – פ.ג.כ) (עמ' 98 ש' 4-7, שם).

...

"ת...הוא אמר הכסף נמצא אצל עו"ד והוא הציע לי לקנות ממנו את הדירה. אגיד לך את הסכום ב-700,000 ₪ הוא הציע לו" (עמ' 99 ש' 11-14, שם).

...

"..אומר עוד דברים במשך שבועיים שהוא חלה אני הייתי הולך כל יום. אמר לי לזכור להגיד לבן שלו ... שהוא נתן 10,000 ₪ שבוע קודם לכן עו"ד (צ"ל: לעו"ד – פ.ג.כ) ... על השכרת הבית" (עמ' 102 ש' 17-20, שם).

85. בהקשר זה יש לציין את דברי התובע לפיהם המנוח היה בחייו אדם גאה, שנמנע מקבלת טובות ולהימצא במצב בו הוא חייב למאן דהוא (עמ' 37 ש' 18-20 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019).

ברור, אפוא, כי העדויות האמורות אינן עולות בקנה אחד עם הטענה לפיה המנוח התגורר בדירת התובע ללא כל תמורה וכמעשה של חסד שנעשה כלפיו.

86. מן האמור לעיל עולה, אפוא, כי לא נפרשה לפני בית המשפט מלוא התמונה בנוגע לאופי השימוש שנעשה ע"י המנוח בדירת התובע, דהיינו האם הוא שכר ממנו את הדירה או שמא סבר שהוא רוכש ממנו את הזכויות בה במחיר מופחת כנגד ההבטחה שבמותו הן תשובנה לבעלותו. כך או כך, שוכנעתי, כי האפשרות המסתברת יותר היא שהמנוח לא התגורר בדירה ללא תמורה.

87. גם בגרסת התובע בעניין מקור הכספים ששימשו לרכישת רכבו של המנוח נתגלו בקיעים.

אליבא דידו, כשהמנוח נזקק לרכב, הוא הלווה לו כספים לרכישתו, וזאת בהעברות בנקאיות ובמזומן (ראו סעיף 28 לתצהיר העדות הראשית שלו). התובע צירף אסמכתאות לפיהן הוא העביר למנוח ביום 08.03.2016, ימים ספורים בלבד לאחר עשיית הצוואה, סך של 10,000 ₪ וזמן קצר לאחר מכן, ביום 14.04.2016, סך נוסף של 30,000 ₪ (ראו נספחים ב'1 ו-ב'2 לתצהיר העדות הראשית שלו). מן האסמכתאות הללו עולה, כי הסכומים האמורים הועברו מחשבון נאמנות כללי המנוהל ע"ש התובע ולא מחשבון הבנק הפרטי שלו.

88. במסגרת חקירתו הנגדית הבהיר התובע, כי מדובר במקורותיו הפרטיים, וכי בחשבון הנאמנות המנוהל על שמו כחשבון נאמנות כללי מוחזקים כספים של לקוחותיו לצד כספים להם הוא זכאי כשכר טרחה.

יצוין, כי התובע התנגד למתן צו שיורה לבנק למסור מידע באשר למקור הכספים המוחזקים בחשבון הנאמנות האמור, מחמת החיסיון החל על יחסיו עם לקוחותיו בהינתן שמופקדים בו כספיהם, ועמדתו נתקבלה (עמ' 41 ש' 2 עד עמ' 43 ש' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019).

89. במסגרת חקירתו הנגדית העיד אח המנוח, מר ...., כי המנוח שיתף אותו ברצונו לרכוש רכב, אך כספו לא היה בידו, ולכן פנה שוב ושוב אל התובע אשר בקושי העביר לו הכספים משל עשה הוא עמו חסד (עמ' 96 ש' 18-20 לפרוטוקול הדיון מיום 30.09.2019).

90. הנה כי כן, גם בעניין מקור הכספים ששימשו לרכישת רכבו של התובע לא נפרשה לפני בית המשפט התמונה המלאה, אך מצאתי גם כאן, בראי כלל הנסיבות, לרבות עיתוי העברת הכספים לידיו, שהאפשרות המסתברת יותר היא שהם לא ניתנו לו במתנה.

91. הנה כי כן, המסקנה המתבקשת היא, כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהקשר אשר נרקם בינו ובין המנוח היה כה קרוב ומיוחד, וכי יש בו כדי להסביר את בחירת המנוח לצוות לו את מלוא נכסיו.

נסיבות עריכת הצוואה

92. כאמור, עסקינן בצוואה בפני רשות שנערכה ע"י הנוטריונית עו"ד .....

93. בסיכומיהם טוענים הנתבעים 1 ו-2, כי ההיכרות בין עורכת הצוואה והתובע היא רבת שנים, כי כתובת משרדה בעיר ... זהה לכתובת משרדו של התובע, וכי בניגוד לנטען על ידו, לעורכת הצוואה ולו יש יחסים עסקיים, עת היא גומלת לו על השימוש שהיא עושה במשרדו בהפניית לקוחות אליו.

94. בעדותה הבהירה עורכת הצוואה, כי עובר לעשיית הצוואה ע"י המנוח, לא היו בינה ובין התובע שיתוף פעולה ו/או קשרים עסקיים כלשהם, וההיכרות ביניהם נוצרה אגב ייצוג בהליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה כשהם משני צדי המתרס (עמ' 18 ש' 9 עד עמ' 19 ש' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 29.09.2019), ועדותה נמצאה מהימנה עליי.

95. שוכנעתי, כי במועד עשיית הצוואה, היה משרדה של עורכת הצוואה בבניין ... ברחוב... 13 ב... (עמ' 18 ש' 3, שם), ואילו משרדו של התובע היה בסמוך לו, בבניין ... השוכן ב... 17 בעיר, וכי הקשרים העסקיים ביניהם נרקמו רק בשלהי שנת 2016 עם העתקת מקומו של משרד עורכת הצוואה לעיר ....

96. בעדותה הבהירה עורכת הצוואה, כי אמנם כתובתו הרשומה של משרדה היא למעשה במשרד התובע ב..., אולם זאת רק מראשית שנת 2017 עת החלה לעשות בו שימוש לצרכי עבודתה. לדבריה, בשלהי שנת 2016 היא סגרה את משרדה ב... עקב מעברה ל... ונזקקה למשרד בעיר ... לצורך קיום מפגשים עם לקוחותיה שנותרו באזור. תחילה הגיעה להסדר בעניין עם עו"ד אחרת, ולאחר כשלושה חודשים אגב שיחה אקראית שניהלה עם התובע, היא ביקשה ממנו רשות להשתמש במשרדו והוא נאות, ובלבד שהדבר ייעשה בשעות אחר-הצהריים (עמ' 17 ש' 23 עד עמ' 18 ש' 8, שם).

גם בעניין זה הייתה עדות עורכת הצוואה מהימנה עליי.

97. עם זאת, שוכנעתי, כי ההיכרות בין עורכת הצוואה והתובע לא הייתה שטחית, וכי בהתחשב בכך שעסקינן בעיר קטנה, שאינה משופעת בעורכי דין העוסקים בדיני משפחה ואף לא בנוטריונים, אפשרות מסתברת יותר היא שהמנוח שכר שירותיה של עורכת הצוואה על יסוד המלצה שקיבל מן התובע, ידידה.

98. לטענת התובע, הוא לא ידע אודות כוונתו של המנוח לערוך צוואה ובמסגרתה להנחיל לו את מלוא רכושו, ואף בעת שנעשה הדבר, הוא לא היה מודע לכך. לדבריו, דבר קיומה של הצוואה נודע לו בשלב מאוחר יותר, עת המנוח נתן בידו עותק שלה, אך הוא לא עיין בה והמעטפה בה הייתה נתונה נותרה סגורה (עמ' 44 ש' 6-18, שם).

לצערי, אין בידי לקבל גרסה זו.

99. ראשית, מעדותה של עורכת הצוואה עולה, כי בעת שהגיע אליה לשם עשיית הצוואה, לא היה בידי המנוח מס' תעודת הזהות של התובע, ולכן הוא נאלץ לעזוב את משרדה כשהוא שב אליו תוך 10 דקות ובידו הפרטים החסרים (עמ' 21 ש' 8-19, שם).

סביר להניח, כי לשם קבלת המידע החסר פנה המנוח לתובע עצמו, בהינתן שהוא היה בידיו בלבד. בשים לב לקרבה הפיזית בין משרדיהם של עורכת הצוואה והתובע, לא מן הנמנע שהמנוח ניגש למשרדו של התובע וקיבל ממנו במישרין המידע. כאשר נשאלה על כך עורכת הצוואה במסגרת חקירתה הנגדית, לא הייתה בפיה תשובה (עמ' 21 ש' 20 עד עמ' 22 ש' 1, שם).

100. שנית, טענות התובע לפיהן הוא לא ידע שבכוונת המנוח לעשות צוואה ובמסגרתה לזכותו במלוא עיזבונו אינן מתיישבות כלל עם טענותיו בעניין אופי הקשר שהיה ביניהם ועוצמתו.

101. יוער, כי אפילו תתקבלנה טענות התובע בעניין המועד בו נמסר לו ע"י המנוח עותק של הצוואה והוא לא עיין בו, אין בכך, לטעמי, כדי להעלות או להוריד ביחס למסקנה כי בנסיבות העניין אפשרות מסתברת יותר היא, שהתובע היה בסוד העניינים וידע אודות עשיית הצוואה במועד בו נעשתה, היה מודע לתוכנה ואף מסר למנוח את פרטי הזיהוי שלו תוך כדי עשייתה.

102. בהקשר זה יצוין, כי הגם שלא מצאתי, כי התובע היה מעורב בעשיית הצוואה, בראי כלל הנסיבות האופפות הפרשה דנא, האפשרות המסתברת יותר היא, שהמנוח לא זכה לייעוץ משפטי עצמאי ובלתי תלוי בכל הנוגע לעריכת הצוואה.

103. כפי שפורט לעיל בהרחבה, אין חולק, כי התובע שימש כעורך דינו של המנוח וייצגו בהליכים שונים בתקופה בה נערכה הצוואה. אין גם חולק, כי אותה שעה היו לתובע תפקיד ומקום דומיננטיים מאד בחיי המנוח.

104. גם אם לצורך הדיון נצא מנקודת הנחה שהמנוח החליט לצוות לתובע את מלוא רכושו, סביר, כי הוא נועץ בו טרם עשה כן. סביר גם, כי הוא בחר לעשות הצוואה בפני רשות, וכי פנה דווקא לנוטריונית (ולא לבית משפט זה או לבית הדין הרבני), וכפי שנכתב לעיל, דווקא לעו"ד ..., על יסוד עצה משפטית והמלצה שקיבל מפי התובע.         

105. סיטואציה זו מעוררת שאלות ותהיות חשובות בהקשר בו עסקינן, ובהן, למשל, האם ככל שקיבל המנוח ייעוץ משפטי, וסביר, כאמור, שהיה זה מפי התובע, הוא היה מודע לאפשרות של ביטול או שינוי צוואה שנעשתה בפני רשות, אם לאו.

106. למרבה הצער, שאלות אלו נותרות ללא מענה, והן ירדו עם המנוח אל הקבר.

האם ההשפעה במקרה דנא הייתה לגיטימית או שמא בלתי הוגנת

107. כפי שהובהר לעיל, בקשר בו עסקינן, ההבחנה בין השפעה לגיטימית ובין השפעה בלתי הוגנת היא ערכית.

108. לאיזו משתי האפשרויות הללו נוטה הכף במקרה דנא בהינתן נסיבותיו הקונקרטיות והאופי שנשאה מערכת היחסים בין המנוח והתובע?

כידוע, דפוס היחסים של עו"ד ולקוח מושתת על אדנים של אמון ותלות.

ידוע, כי אדם הזקוק לייצוג משפטי, בפרט בהליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, שעניינם לא אחת דיני נפשות ובלבם קונפליקטים רגשיים ובעצימות גבוהה, ושוכר שירותי עו"ד, פוגש בו וזקוק לו בנקודת שפל בחייו, ובתוך כך חולק עמו את סודותיו הכמוסים, משתפו בענייניו האישיים והאינטימיים, וכמובן שם בו מבטחו ומשליך עליו יהבו.

משכך, ומטבע הדברים מאופיינת מערכת יחסים כזו באמון ובתלות של הלקוח בעורך הדין  והם אינהרנטיים לה.

109. על שום כך ומכוח חובת הנאמנות שלו כלפיו, על עורך הדין לשים את טובת הלקוח מעל לכל, לפעול בהתאם לאינטרסים שלו, ולהימנע ממצב של ניגוד עניינים בינם ובין האינטרסים האישיים שלו.

110. בעניין זה מצאתי להפנות לפסק דינו של בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת (כתוארה אז) א. חיות) בעניין החובה הרובצת על כתפי בעל תפקיד כלפי הציבור שעליו לשרת להימנע מהעמדת עצמו במצב בו קיים פוטנציאל לניגוד עניינים כאמור: "כלל חשוב הקשור קשר בל ינותק לעיקרון האמון, הוא הכלל האוסר על בעל תפקיד החב חובת אמון להעמיד עצמו במצב שיש בו ולו חשש לניגוד עניינים בין האינטרסים האישיים שלו ובין האינטרסים של הפרט או הציבור שלטובתם עליו לפעול (לתחולתו של הכלל האוסר על ניגוד עניינים כעיקרון כללי הן בתחומי המשפט הציבורי והן בתחומי המשפט הפרטי ראו בג"צ 595/89 שמעון נ דנינו פד"י מ"ד(1) 409,413 (1990)(להלן: פרשת שמעון). העיקרון הקובע את האיסור להימצא בניגוד עניינים הוא עיקרון יסוד בשיטתנו המשפטית ותחום התפרסותו רחב. כך נפסק כי: ...אין עיקרון של ניגוד עניינים מתמצה אך בהוראות החוק החרות. זהו עקרון יסוד, המצוי בהיכלם של עקרונות היסוד של השיטה. ממנו נגזרות הוראות חרותיות. על פיו מתפרשות הוראות אלו ממנו נגזרות הוראות שיפוטיות- 'משפט מקובל נוסח ישראל' - באשר לניגוד העניינים בתחומים שהחקיקה אינה מכסה. באמצעותו יתפתח המשפט וייתן פתרון ראוי לבעיות של ניגוד עניינים שהחיים יעוררו במרוצת השנים. אכן, קיומו של הסדר סטטוטורי למצב של ניגוד עניינים, אין בו כשלעצמו כדי לשלול את תחולתו של ההסדר ההלכתי באותם תחומים שההסדר הסטטוטורי אנו משתרע עליהם. שתיקת המחוקק לגבי התחום הבלתי מוגבל, אינה מתפרשת, בדרך כלל כהסדר שלילי לגבי אותו תחום, אלא אך כהימנעות מחקיקה המאפשרת תחולתה של ההלכה הפסוקה (ראה בג"צ 589/86 שמעון נ' ראש המועצה המקומית, קרית מלאכי, פד"י מא(2)627 (פרשת שמעון- 413-414)" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; ע"א 4377/04 גל גורן הולצברג נ' אביבה מירז, פ"ד סב(2)661).

עינינו הרואות, אפוא, כי בהקשר בו עסקינן נקבע בהלכה הפסוקה סטנדרט מחמיר בכל הנוגע לחובה המוטלת על בעל תפקיד, שבענייננו הוא, כמובן, עורך הדין.

111. בהינתן נסיבות עשיית הצוואה כמפורט בהרחבה לעיל, הרי שבמועד עשייתה, עת התובע משמש כבא כוחו ומייצגו באופן פעיל, היה בהחלט פוטנציאל לניגוד עניינים בין האינטרסים שלו ובין אלה של המנוח – עובדה המטה אף היא את הכף מן האפשרות שהשפעתו על המנוח לא הייתה לגיטימית.

112. על יסוד כל האמור לעיל ובתוך כך גילו של המנוח, מצבו הנפשי והרגשי במועד עריכת הצוואה, מידת ועומק התלות שלו בתובע, העובדה שהאחרון שימש אותה עת כבא כוחו, משך ההיכרות ביניהם עובר לעשיית הצוואה, הוראות הצוואה לפיהן מלוא עיזבון המנוח הונחל לתובע, תוך הדרה מוחלטת של כל שארי בשרו (לרבות נכדים, אחים ואחיינים) ונסיבות עשיית הצוואה (בפני ועל ידי נוטריונית המקורבת לתובע ובהעדר ייעוץ משפטי עצמאי), האופי שנשאה מערכת היחסים בין המנוח והתובע והפוטנציאל לניגוד עניינים בו נתון היה האחרון מצאתי, כי בנסיבות המקרה דנא קמה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובע על המנוח (ראו והשוו פסק דינו של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בפרשת מרום).   

113. כזכור וכאמור לעיל, כבר בראשית ההליך נקבע, כי על רקע הנסיבות במקרה דנא עובר נטל הראיה אל כתפי התובע, המבקש את קיום הצוואה.

כפי שעולה מן האמור לעיל בהרחבה, לא עלה בידו להרימו.  

114. כן, לא עלה בידו לסתור החזקה בדבר קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת.

115. דומה, כי התובע השליך יהבו על העובדה ששרר נתק בין המנוח וילדיו, על העובדה שבשנת 2012 הוא עשה צוואה במסגרתה גם כן נישל את ילדיו וציווה מלוא רכושו לבת זוגו דאז נ. ולבתה (שאינה בתו), ועל כך שהצוואה עומדת בתנאים הצורניים הקבועים בחוק.

עובדות אלו וודאי לא נעלמו מעיניי, ולא מן הנמנע כי המנוח ביקש לנשל את ילדיו מעיזבונו, אולם אין די בהן, לטעמי, כדי לסתור החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בנסיבות המקרה דנא, וכדי להוכיח שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח, ושהיא נעשתה מרצונו הטוב והחופשי.

בהינתן הנסיבות, בפרט משגרסת הנתבעים 1 ו-2 בעניין אופייה של מערכת היחסים בין המנוח ובינו הייתה ידועה לו, היה על התובע להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית מספקת לסתירת החזקה ולא להסתפק בגרסתו שלו בלבד כשם שבחר לעשות.   

116. ודוק, בנסיבות המקרה דנא מצאתי, על יסוד התשתית הראייתית שהובאה לפניי, ובתוך כך גם השיחה שהתקיימה בין המנוח ואחיינו, תועדה והושמעה באוזניי, כי האפשרות המסתברת יותר היא, שהמנוח לא הבין די הצורך את משמעות הצוואה עליה חתם, וכי ברקע עמדו הסכמות או הבנות בינו ובין התובע, כך לפחות מנקודת המבט שלו, בכל הנוגע לכספו שהוחזק בידי התובע ולשימוש שנעשה על ידו בדירת התובע.

משכך מצאתי, כי בשעת עשייתה לא ידע המנוח להבחין בטיבה של הצוואה, וכי אין היא משקפת את רצונו ואת כוונתו.

117. טרם נעילה אוסיף ואעיר, כי ביושבי על המדוכה שבתי ושאלתי עצמי האם אין בהכרעה זו משום פטרנליזם שאינו מידתי והאם אין בה משום התערבות לא רצויה באוטונומיה של המנוח, ולאחר מחשבה מרובה מצאתי כי התשובה לשתי השאלות הללו בשלילה, והכל כעולה מהנימוקים דלעיל.

זאת ועוד, לשיטתי, דווקא עורך דין שהעיסוק במשפט הוא לחם חוקו, מחויב לנקוט משנה זהירות ביחסיו עם לקוחותיו, להציב גבולות ברורים בין היחסים המקצועיים ואלה האישיים ולהגן עליהם, ולהימנע ממצבים שיש בהם פוטנציאל לניגוד עניינים, על אחת כמה וכמה עת מדובר בלקוחות השרויים במצוקה ו/או כאלה הנמנים עם קבוצות חלשות בחברה.       

סוף דבר

118. הנה כי כן, מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי מצאתי, כי הצוואה נושא דיוננו לא נעשתה מרצונו הטוב והחופשי של המנוח, ומשכך אין לי אלא להורות על ביטולה.

119. אין ספק, כי ההכרעה במקרה דנא היא גם הכרעה ערכית, ברם אין בכך כדי לגרוע מן ההכרעה המשפטית באשר נפרשה לעיל, ודרכו של עולם היא כי מתקיימים יחסים סימביוטיים ביניהן.

היטיב לתאר זאת השופט המנוח מ. חשין ז"ל ומצאתי לחתום פסק הדין בדבריו: "...המוסר וציווייו נדמים הם לאגם מים טהורים, והמשפט וציווייו נדמים הם לחבצלות מים (נמפיאות) הטובלות במים, הפרושות על פני המים והשואבות מן המים חיים ועוצמה. המוסר מזין את המשפט בשורשיו והוא אף על סביבותיו של המשפט. יש מהם מפרחי חבצלות המים הנותנים תוקף משפטי לציוויי מוסר; יש שפרחי החבצלות משמשים מושגי מסגרת במשפט הנמלאים תוכן בציוויי המוסר..." (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3)133).    

120. סופו של דבר הוא, אפוא, כי ההתנגדות למתן צו לקיום הצוואה מתקבלת.

121. בראי כלל הנסיבות ונוכח מחדלי הנתבעים 1 ו-2 והעיכוב שנוצר בבירור ההליך בעטיים הנני מחייבת את התובע לשאת בהוצאותיהם בסך של 7,500 ₪ בלבד.

122. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים נוספים.

123. בזאת מסתיימים ההליכים שבכותרת, והמזכירות תסגור התיקים.

124. פסק הדין יומצא לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום,  ט"ז טבת תשפ"א, 31 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.