ק"ג 3458-10-13 אהוד פינקלשטיין נ' הממונה על תשלום הגמלאות במשרד האוצר

בתביעתו זו עותר התובע כי נורה לנתבע לשלם לו בגמלתו תוספת המכונה "תוספת כוננות הסכמית" (להלן – תוספת הכוננות). להליך זה קדמו הליכים נוספים שניהל התובע באותו עניין ולהלן נעמוד בתמצית על השתלשלות האירועים עד כה.

1. התובע הינו גמלאי שירות המדינה, בדירוג המחקר, אשר פרש מעבודתו בוועדה לאנרגיה אטומית ביום 10.7.82. סיום עבודתו של התובע נעשה לאחר שקיבל מכתב פיטורין ליום 21.9.80, בעקבותיו נוהל מו"מ בהשתתפות נציגות העובדים ובסיומו הוסכם שישהה בחופשה ללא תשלום מיום 21.9.80 ועד 30.6.81 וימשיך ברציפות בשבתון עד למועד הפסקת עבודתו, כאמור לעיל (נספח ג' לתצהיר הנתבע).

2. כמעט 20 שנים חלפו מאז פרש, ובתאריך 30.7.00 פנה התובע למחלקת כ"א במקום עבודתו בשירות המדינה בבקשה כי תשולם לו תוספת הכוננות בגמלתו. אין חולק שאותה עת שולמה תוספת הכוננות לעובדים מכוח הסכם קיבוצי מיום 5.2.79 (נ/1) וכן לגמלאים שעבדו במקום עבודתו של התובע, אשר התוספת שולמה להם בגמלתם. פניית התובע נענתה בשלילה וכך גם השיב לו הנתבע כאשר פנה אליו באותו עניין. עיקר טענות המדינה במענה לפניות התובע היה שאין מדובר בתוספת קבועה; שלא מדובר בתוספת ששולמה לתובע בתקופת עבודתו (רק בשלהי תקופת עבודתו היא נוצרה) ושרק במקרים בהם גמלאים קיבלו את התוספת לשכרם לאורך זמן (שלא כמו התובע), הסכים הנתבע להכיר בה לצורך גמלתם.

3. על החלטה זו של הנתבע ערער התובע בפני בית דין זה וערעורו נדחה (עב 1492/01, פסק דין מיום 23.2.03). ערעור שהגיש התובע על פסק הדין נדחה אף הוא (עע 106/03, מיום 19.9.04). עיקר קביעותיו של בית הדין הארצי הינו כדלקמן:

   א.תוספת הכוננות הנדונה לא אושרה על ידי הממשלה לצורך גמלאות ועל כן אין התובע זכאי שהיא תיכלל בשכרו הקובע לגמלאות.

   ב.גמלאים אשר מקבלים את התוספת בגמלתם, נהנים מתשלום זה שלא כדין, שכן אין מדובר ברכיב "פיקטיבי" מחד (או אז ניתן היה לקבוע כי הוא חלק מהשכר הקובע) וכאמור גם לא ניתן אישור ממשלה להכללתו בגמלה מאידך.

   ג.קבלת התוספת שלא כדין על ידי חלק מהגמלאים, אינה מקנה לתובע זכאות לתשלום זה והתרופה הנכונה במקרה כזה הינה לכל היותר הפסקת התשלום לאותם אלו שמקבלים אותה שלא כדין, אך בוודאי שלא תשלומה שלא כדין לאחרים.

4. ביום 15.6.11, בחלוף כ-7 שנים מפסק דינו של בית הדין הארצי, הגיש התובע עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. הסעד שביקש בעתירתו היה הצהרה כי תשלום תוספת הכוננות הנדונה לגמלאים נעשה שלא כדין ויש להפסיק לשלמה להם. בעקבות הליך זה, החלה המדינה בביצוע פעולות להכשרת תשלום התוספת לגמלתם של אלו שכבר שולמה להם (ראה להלן), וההליך עוכב עד שניתנה תשובת המדינה. לכשניתנה תשובת המדינה, כי בוצעו הפעולות הנדרשות לשם הכשרת תשלום הכוננות, קבע בג"צ כי העתירה מתייתרת ולפיכך נמחקה. יחד עם זאת, המדינה חויבה בשיפוי התובע בגין הוצאותיו בסכום ניכר (30,000 ₪), לאחר שמהתנהלותה עלה שהעתירה היתה מוצדקת במועד בו הוגשה וכי התובע שימש למעשה עותר ציבורי, אשר הביא להפסקת תשלום שלא כדין בשירות הציבורי. בסיפא לפסק דינו קבע בג"צ כך: "מיותר לומר שלעותר שמורות מלוא הזכויות והטענות, לרבות טענות על כך שהחלטת הממשלה אינה חלה לגביו, והוא רשאי להגיש הליך נוסף בפני בית הדין לעבודה." (בג"צ 4500/11 פינקלשטיין נ' הממונה על הגמלאות וארגון סגל המחקר במשרד הבטחון, מיום 30.9.13).

5. וכך פעלה המדינה להסדרת תשלום תוספת הכוננות לגמלאים: ביום 1.11.12 נחתם הסכם קיבוצי בין המרכז למחקר גרעיני לבין וועדי העובדים ובו הוסכם, בין היתר, כי החל מהמועד הקובע לא תשולם עוד לעובדים תוספת הכוננות ומאידך הוסכם על הגדלת שיעורי תוספת ממ"ג (נספח ה' לתצהיר הנתבע). בנוסף, ביום 3.9.13 החליטה הממשלה, מתוקף סמכותה לפי חוק הגמלאות להכיר בתוספת הכוננות כתוספת קבועה לצורך חוק הגמלאות, אך זאת רק לעובדים שערב פרישתם מהשירות היו זכאים לתשלום תוספת הכוננות ואף קיבלו בפועל את תוספת הכוננות לפחות שנתיים (החלטה 728, נספח ו' לתצהיר הנתבע, להלן - החלטת הממשלה).

   התובענה שבפני

6. לאחר שהסתיים ההליך בבג"צ חזר התובע לבית דין זה והגיש את התביעה דנן. אלו עיקר טענותיו:

   א.המדינה לא תבעה השבה של התשלומים של תוספת הכוננות לגמלה שבוצעו לפני החלטת הממשלה שלעיל ובכך למעשה הכשירה גם תשלומים אלו, על ידי החלה רטרואקטיבית, במשתמע, של החלטת הממשלה.

   ב.הסייג שנקבע בהחלטת הממשלה לפיו התוספת תוכר כקבועה רק לעובד שקיבל אותה במשך שנתיים בשכרו, אינו חוקי, שכן חוק הגמלאות אינו מאפשר להחריג תשלום תוספת על יסוד "תקופת אכשרה" וממילא שמרגע שתוספת הוכרה כקבועה לפי החוק, זכאים לקבלה גם גמלאים שלא קיבלו אותה כלל בתקופת עבודתם.