פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'

1.התובע, שלקה במחלת נפש קשה, הגיש לנתבעת בקשה לקבלת פנסיית נכות. תביעתו נדחתה בנימוק שנכותו נובעת ממחלה שבה לקה לפני מועד הצטרפותו לקרן. האם בדין נדחתה התביעה?

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2.התובע, שהינו יליד 1966, שירת בצה"ל בשירות חובה וקבע כקצין ארגון רפואה, והשתחרר ממילואים בדרגת רב סרן. התובע נישא לפלונית בשנת 1992, ולשניים נולדו שני ילדים, שהם כיום בוגרים. בשנת 2002 התגרשו בני הזוג.

התובע הינו רואה חשבון. לאחר הסמכתו למקצוע, בראשית שנות ה-90, עבד כרואה חשבון, בחלק מהשנים כשכיר ובחלק אחר כעצמאי. בשנת 2005 עבר להתגורר בארצות הברית, שם עסק בראיית חשבון, ואף נישא בשנית. לאחר מספר שנים התגרש בשנית.

3.בשנת 2010 חזר התובע לארץ, וביום 31.8.10 החל להיות מועסק כעוזר חשב בחברת בר כסאות בע"מ. שכרו עמד על 10,000 ₪ ברוטו. בסמוך לאחר תחילת עבודתו, ביום 29.10.10, החלה מעסיקתו להפקיד עבורו הפקדות פנסיוניות למשיבה.

4.לפי סעיף 11 לכתב התביעה, במהלך חודש יולי 2011 החל התובע לסבול מ"פעילות יתר, חשיבה מהירה, תחושת ביטון עצמי מופרז, מיעוט שעות שינה וסף גירוי נמוך". התנהגות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בפניות חוזרות ונשנות אל מנכ"ל החברה שבה עבד בדרישה להתמנות כמנכ"ל, ושלל התנהגויות דומות, שבסופו של דבר הביאו לפיטוריו ביום 1.8.11.

5.למחרת היום אושפז התובע במחלקה הפסיכיאטרית בתל-השומר, אשפוז שנמשך 40 יום, עד ליום 12.9.11. הוא אובחן כסובל מ- Bipolar Affective Disorder (סיכום האישפוז צורף כנספח ה' לתצהירו), והחל להיות מטופל בטיפול תרופתי מתאים. נציין כבר עתה, כי בסיכום האשפוז, כחלק מתיאור ה"מחלה הנוכחית", נרשמו הדברים הבאים בדבר "עברו הפסיכיאטרי" של התובע, דברים שעומדים במוקד ההתדיינות בתיק שלפנינו. זאת, לאור העובדה שהתובע מכחיש אותם מכל וכל וטוען שמדובר בהזיות שנאמרו אך בשל בוחן מציאות לקוי שבו היה מצוי במועד אשפוזו. וכך נכתב בסיכום האשפוז:

"בעבר היו שני מצבים דיכאוניים, לפחות אחד בעוצמת דיכאון מג'ורי (ב-2004), אז ביצע גם נסיון עובדני. כמו כן פעמיים מצבים מאניים-היפומאניים, ללא סימפטומים פסיכוטיים.... למרות המצבים הדיכאוניים וההיפומאניים לא פנה אף פעם לטיפול... מוסר שדיבר עם אישתו על מצבו ב- 2004 ועל כך שאז היו מחשבות אובדניות".

6.המוסד לביטוח לאומי קיבל את תביעת הנכות שהגיש התובע, ופסק כי איבד את כושר עבודתו ב- 100% לצמיתות (קביעת המל"ל צורפה כנספח ו' לתצהירו).

7.ביום 23.10.14 פנה התובע אל המשיבה, בבקשה לקבלת פנסיית נכות (העתק הפניה נספח ז' לתצהירו). ביום 10.1.15 סיכמה הועדה הרפואית של המשיבה (ד"ר סער לחמי, רופא תעסוקתי) את מסקנותיה ביחס לתביעתו (נספח ח' לכתב התביעה), סיכום שהוביל לדחיית התביעה, כדלקמן:

"כבן 48, רואה חשבון בעיסוקו... סובל מבעיות נפשיות משנת 2002, אז היה במעקב פסיכולוגי. בשנת 2004 מתואר אירוע היפומאני ולאחריו דיכאון מאג'ורי, כולל נסיון אובדני. לא היה בטיפול עד שנת 2011, אז אושפז בתמונה של אפיזודה היפומאנית. אובחן כלוקה בהפרעה ביפולארית... לאור האמור לעיל, הוועדה קובעת כי הפרעה נפשית דו-קוטבית הינה בגדר מצב רפואי קודם למועד הצטרפות העמית לקרן הפנסיה בתאריך 29.10.10.

יצוין כי אין מחלוקת כי החלטת הדחייה נעשתה בהסתמך על מסמכים בלבד, ללא נוכחות התובע (אף כי הנתבעת טוענת שהתובע הוזמן לדיון, אך לא צירפה כל ראיה לכך).

8.ביום 17.2.16 הגיש התובע את כתב התביעה שבפנינו, שבמרכזו טענתו כי מחלתו התפרצה רק ביולי 2011, ומכאן שאין בסיס לדחיית תביעתו. בכתב ההגנה חזרה הנתבעת על טענתה כי התביעה נדחתה בשל מחלה קודמת, ובהינתן שהתובע לא צבר את תקופת האכשרה בת 60 החודשים הנדרשת לצורך קבלת קצבת נכות ללא התחשבות במצב רפואי קודם. כמו כן, נטען, כי התובע בחר שלא להגיש ערר על ההחלטה. זאת, על אף שנטען כי חובתו על פי תקנון הקרן לפנות בערר שכזה בטרם הגשת תביעה לבית-דין זה.

9.ביום 10.11.16 התקיים דיון מוקדם בפני כב' הרשמת (כיום בדימוס) עדי ריכטמן. במהלכו חזרה וטענה הנתבעת כי על התובע לפנות לועדת ערר. במענה טען ב"כ התובע כי מרשו אינו מעוניין בערר ואין הוא נדרש על פי התקנון להתייצב בפני ועדת הערר. בתום הדיון הועבר התיק לשמיעת ההוכחות בפני מותב זה.

10.ביום 1.12.16 הודיע התובע כי הוא מבקש, לצרכי פשרה בלבד, להחזיר את עניינו לוועדה הראשונה (להבדיל מוועדת הערר) על מנת שתבחן את טענות התובע ואת החלטתה בשנית. לאחר שהנתבעת השאירה את הבקשה לשיקול דעת בית הדין, ניתנה ביום 8.12.16 המחזירה כמבוקש את עניינו של התובע לדיון בפני הוועדה הרפואית הראשונה.

11.למען הסדר הטוב יצויין כי בראשית ההתדיינות צוין בטעות שם הנתבעת בתיק כ"הפניקס חברה לביטוח בע"מ", אך לאחר שהוברר שהנתבעת שבכותרת היא הנתבעת הנכונה, הוספה תחילה הנתבעת שבכותרת כנתבעת נוספת (החלטה מיום 4.4.17), ובהמשך לכך בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 20.7.17 נמחקה "הפניקס חברה לביטוח" מכתב התביעה.

12.דיוני הוכחות התקיימו ביום 24.5.18 וביום 24.5.18. במהלכם, נחקרו העדים הבאים מטעם התובע: רו"ח דורון אבידן, מר ניר הורה, מר עודד וייס וגב' פלונית. כן נחקרו המומחים מטעמו הרופא התעסוקתי ד"ר חיים כהן והפסיכיאטר ד"ר דני פישר, והתובע עצמו. מצד הנתבעת נחקרה גב' הדר פריש וכן המומחה לפסיכיאטריה פרופ' פנחס סירוטה.

בתום דיוני ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיע העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

הרקע הנורמטיבי והוראות התקנון

13.אין מחלוקת שהנתבעת הנה קרן פנסיה כמשמעותה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 וחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, הפועלת על פי תקנון שאושר על ידי הגופים המוסמכים. על פי ההלכה הפסוקה "זכויות התובע, כמו יתר מבוטחי הקרן, תלויות בהוראות התקנון אשר היו בתוקף במועד קרות האירוע המזכה" (בג"צ 932/91 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות נ' בית הדין הארצי לעבודה (16.4.92)).

אין גם מחלוקת בין הצדדים כי נוסח התקנון הרלוונטי לצורך הדיון בתביעה שבפנינו הינו מהדורת 4/2010, שצורף כנספח י"ב לתצהיר התובע (להלן: התקנון).

בהתאם לצו חוזה הביטוח (קביעת סוגי עסקאות שעליהן לא יחול החוק), התשמ"ו-1986, הרי שחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 אינו חל על קרן הפנסיה. עם זאת, נציין, בהינתן שעסקינן בקרן פנסיה חדשה, כי לקרנות אלה יש מאפיינים ביטוחיים מובהקים, ובראשם "דמי הסיכון המשתלמים לקרן לצורך הכיסוי הביטוחי של נכות או מוות בטרם הגעה לגיל פרישה" (רעא 7946/09 מקפת החדשה ניהול קרנות פנסיה נ' אנוך (29.2.12, כב' השופט אליעזר ריבלין)).

14.סעיף 41 (ד) לתקנון, הוא הסעיף שעליו מבססת הנתבעת את החלטתה לדחות את התביעה, קובע כך:

"נהיה מבוטח פעיל לנכה בשל מחלה קודמת, תשולם לו פנסיית נכות רק לאחר שצבר המבוטח תקופת אכשרה".

"תקופת אכשרה" מוגדרת בסעיף 1 לתקנון כתקופה בת 60 חודשים ממועד הכיסוי הביטוחי.

"מחלה קודמת" מוגדרת אף היא בסעיף 1 לתקנון כ"מחלה או תאונה או מום שלקה בהם המבוטח או שאירעו למבוטח לפני מועד הכיסוי הביטוי בקרן".

15.כאמור, במקרה שלפנינו, דרישתו של התובע נבחנה על ידי הקרן, שקבעה כי הנכות נגרמה בשל מחלה שלקה בה המבוטח לפני מועד הצטרפותו לקרן ביום 29.10.10.

הטענה מקדמית בדבר החובה לפנות לועדת ערר

16.הנתבעת טוענת כי לתובע עמדה בהתאם לתקנון הזכות להגיש ערר לוועדת העררים על החלטת הוועדה, אולם התובע בחר שלא לעשות כן, אף שניתנה לו האפשרות לכך. משכך, לשיטתה יש לקבל את קביעת הוועדה הרפואית כמות שהיא, שכן לתובע אין כעת זכות ערעור עליה, לאחר שחלף הזמן לכך.

17.דין הטענה להידחות, שכן תקנון הקרן, בנוסחו הרלוונטי לענייננו, קובע כך:

"47(א) המבוטח או הקרן רשאים להגיש ערר על החלטת הועדה הרפואית, או לערכאה שיפוטית מוסמכת לפי סעיף 65 להלן, בתוך 45 יום.....

47(ב) הערר לוועדה רפואית לעררים יוגש בכתב לאחר שהובהר למבוטח כי החלטתה אינה ניתנת לערעור בשאלות רפואיות אלא בשאלות משפטיות בלבד והמבוטח הצהיר כי הוא מודע לכך".

ואילו סעיף 65 לתקנון קובע כי "סכסוכים ומחלוקות שבין מבוטח... לבין החברה המנהלת, תדונה בפני הערכאה השיפוטית המוסמכת", וכידוע, בהתאם לפסיקה (רעא 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה נ' פלונית (21.3.16)) בית דין זה הינו הערכאה המשפטית המוסמכת. מכאן, שהתובע לא היה חייב – על פי התקנון שהיה בתוקף במועד הרלוונטי – לפנות לוועדת הערר, והוא היה זכאי לפנות כפי שפעל, ולהפנות לבית דין זה את השגתו על החלטת הוועדה הרפואית בעניינו. זאת, לא רק בשאלות משפטיות, אלא גם בשאלות הרפואיות שעמדו בפני הוועדה.

חוות הדעת הפסיכיאטריות

18.התביעה נדחתה על בסיס חוות דעתו של פרופ' פנחס סירוטה – שניתנה ביום 18.1.18 והוגשה לנו ביום 5.7.18 – שבה נאמר כך:

"ב- 2002, בתקופת הגירושין, היה בטיפול פסיכולוגי. ב- 2004 היה במצב היפומאני ובעקבותיו נכנס למצב דיכאוני ונסיון אובדני, בשתיית חומר ניקוי. נבדק ע"י פסיכיאטר, אך לא היה בטיפול. היו שני דיכאונות ופעמיים מצבים מאניים והיפומאניים בתקופה זאת. באוגוסט-ספטמבר 2011 אושפז במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה בבית-החולים שיבא...

מדובר בגבר בן 50. גרוש פעמיים ואב ל-2. רואה חשבון בהשכלתו, עובד בטיפול בקשישים. משנת 2002 היה בטיפולים נפשיים. מ- 2004 סבל ממצבים דיכאוניים, מאניים והיפומאניים. אושפז, מספר פעמים, מאוגוסט 2011...

... לאחר עיון בכלל המסמכים שעמדו בפני ולאור בדיקתי, הריני קובע כי לוקה בהפרעה אפקטיבית דו קוטבית, שהסתמנותה הקלינית החלה לפני הצטרפותו לקרן ב- 29.10.10.

19.מנגד, הוגשה לנו חוות דעתו של ד"ר דני פישר מטעם התובע, הקובעת כך:

"מדובר בגבר בן X, המאובחן כלוקה בהפרעה דו-קוטבית.

הנושא השנוי במחלוקת הוא מועד תחילתה של הפרעה זו.

אושפז לראשונה בחייו במחלקה פסיכיאטרית ביום 2.8.11. אושפז במצב היפומאני שנמשך מספר שבועות. בבדיקתו בתחילת אשפוזו, כאמור, דיבר בשטף, היה בעל אפקט מאני, קצב חשיבתו היה מהיר, מעט אסוציאטיבי ובתוכן היו מחשבות גדלות כנ"ל. שיפוטו תאם למצבו. על פי תיאור התנהגותו עובד לאשפוזו – כמו איומים על חבר, התקשרות לאנשים שונים, בקשתו להתמנות למנכ"ל, אשר גרמה בין היתר לפיטוריו, ברור כי התנהגותו היתה חסרת שיפוטי ובסבירות גבוהה של ודאות היה בעל בוחן מציאות פגום.

בסיכום מחלתו נכתב: "אושפז היום דרך מיון... בעבר היו שני מצבים דכאוניים, לפחות אחד בעוצמת דכאון מג'ורי, אז ביצע גם נסיון אובדני. כמו כן פעמיים מצבים מאניים – היפומאניים...".

בתיעוד הרפואי אשר הומצא לי לא מצאתי עדות כלשהי לקיומה של הפרעה אפקטיבית (הפרעה במצבי רוח, מצבים דכאוניים, או מאניים) עובר לאשפוזו ב- 8/11. במסמכים הרפואיים מאוחרים יותר, אחרי 8/11, ישנה חזר על מידע זה, חזרה הנראית כמו העתקת המידע מסיכום מחלתו מאשפוז באוגוסט 20111.

מאז אשפוזו הראשון נמצא במעקב וטיפול תרופתי מרפאתי, למרות זאת אושפז 7! פעמים, בין 2.8.11 לבין 27.12.15, זאת כאמור למרות שטופל בתרופות המתאימות, תרופות מייצבות מצב רוח ונוגדות פסיכוזה.

להערכתי, מר פלוני לא לקה בהפרעה דו קוטבית עובד לאפיזודה בעטייה אושפז ב- 2.8.11, וזאת מכמה טעמים.

1.על פי הכתוב בסיכום אשפוזו הראשון וכן נכתב ע"י ד"ר אופיר 24.11.11, החל משנת 2004 סבל לפחות ממצב דכאוני מאג'ורי אחד ובנוסף היה פעמיים במצבים מאניים-היפומאניים. ד"ר אופיר אף מתארת בפירוט את מצבו הדכאוני – סבל מייאוש, חוסר תפקוד עם ניסיון אובדני בבליעת חומרי ניקוי. במקום אחר נרשם כי היה גם ניסיון אובדני ע"י התחשמלות.

להערכתי, לו תיאור זה שיקף את המציאות, ברור הוא, שבמצב זה של דכאון לא היה מסוגל לתפקד – לא בתחום עיסוקו וגם לא בביתו. היה נזקק לעזרה רפואית-פסיכיאטרית, ועזרה זו היתה מתועדת. אדם השרוי במצב דכאוני, על אחת כמה וכמה בדכאון מאג'ורי, ומבצע נסיון אובדני, חובה לאשפזו בכפייה, ולהערכתי כל פסיכיאטר אשר היה מטפל בו היה מבקש זאת. כמו כן, נסיון אובדני בבליעת חומרי ניקוי וכן בהתחשמלות גורם לפגיעה גופנית ולא ניתן שלא להפנותו לטיפול.

2. כאמור אושפז 7! פעמים במצבים מאניים, היפומאניים בין 2.8.11 לבין 27.12.15. באשפוזו ב- 2.8.11 כשהיה במצב היפומאני ולא מאני, מתוארת התנהגות חסרת שיפוטי ואלימה – איים במהלך מריבה על חברו וזה איים לפנות למשטרה, התקשר לאנשים, בשל התנהגותו פוטר ממקום עבודתו.

אם תחת טיפול תרופתי אושפז 7!! פעמים במצבים מאניפורמיים הרי היה צפוי כי בפרק זמן שבין 2004 לבין אוגוסט 2011, כשהוא ללא טיפול תרופתי, יהיה לפחות 7 פעמים במצבים מאניפורמיים, כולל במצבים מאניים.

מצב מאני בהגדרה הוא מצב סוער יותר ממצב היפומאני, אם במצב היפומאני התנהג כנ"ל, ו היה במצב מאני עובר לאשפוזו הרי מצב זה לא היה עובר ללא התערבות הרשויות – אם בשל איומים, התנהגות תוקפנית כלפי סובבים אותו ואם בשל הפרעה לסדר הציבורי. על אחת כמה וכמה אם היה במצב זה יותר מפעם אחת בין 2004 ל- 2011.

3.במשך כל השנים הנ"ל 2004 -2011 המשיך לעבוד באופן סדיר, המשיך לשרת במילואים, למעט השנים בהם חי בארה"ב. לו לקחה בהפרעה דו קוטבית בשנת 2004, סביר היה שלא היה יכול למלא את תפקידו אם בשל דכאון מאג'ורי או בשל מצב מאניפורמי. כל אחד מהמצבים האלה בולט לעין גם להדיוט הנמצא בקשר עימו, כל אחד מהמצבים לא מאפשר תפקוד סביר.

על פי הידוע לי בשנים אלה תפקד היטב, לאחר גירושיו נסע לארה"ב, הצליח להסתדר במקום חדש וזר ולהתקבל לעבודה בתחום עיסוקו, על פי מכתב מעסיקו עבד ללא דופי.

תפקוד זה עומד בסתירה הן לאופיה של מחלתו – התקף מאניפורמי מדי שנה תחת טיפול – והן לתפקודו הירוד מאז נתגלתה מחלתו, ירידה לתפקוד של עובד סיעור ועד להיותו מחוסר עבודה.

לו היה במצב מאני ואפילו רק במצב היפו-מאני, כמתואר באשפוזו הראשון, מעסיקו וחבריו היו שמים לב לכך, חבריו וחבריו לשירות מילואים היו מבחינים בכך, עבודתו היתה נפגעת באופן משמעותי.

לו היה בדכאון מאג'ורי שמאפייניו תוארו ע"י ד"ר אופי, לא היה ביכולתו ולא בכוחו לבצע את עבודתו גם לא בהיקף של משרד חלקית.

מעבר לכל אחד 4 אנשים המכירים אותו מזה שנים הצהירו כי מעולם לא ראו אותו מתנהג בצורה חריגה, למיטב ידיעתם מעולם לא ביצע נסיון אובדני.

מכל האמור לעיל, הערכתי הנה כי מר פלוני לא לקה בהפרעה דו קוטבית עובר לאפיזודה שהביאה לאשפוזו ב- 2.8.11.

המידע על מצבים דכאוניים עם ניסיונות אובדניים ומצבים מאניפורמיים נמסר ככל הנראה על ידיו בהיותו במצב היפומאני עם שיפוטי לקוי כמתואר בבדיקתו בקבלתו לאשפוזו הראשון".

האם התובע נהיה לנכה בשל מחלה קודמת?

20.כפי שציינו מוקדם יותר, על פי סעיף 41 (ד) לנוסח התקנון הרלוונטי, תקופת האכשרה בת 60 החודשים – שאין מחלוקת שלא הושלמה במקרה של התובע – נדרשת במקרה שבו המבוטח "נהיה לנכה בשל מחלה קודמת".

21.על פי לשונה של התקנה, וההלכה הפסוקה, מועד תחילתה של "מחלה" לצורך הכרעה בשאלה אם מדובר ב"מחלה קודמת", אם לאו, הינו המועד שבו החלה המחלה לתת את ביטויה במבוטח, אפילו טרם אובחנה ככזו (ראו פיסקה 28 לחוות דעתו של כב' השופט (כתוארו אז) אילן איטח) בעניין אבו נסאר (עע 28489-06-12 אבו נסאר נ' מנורה מבטחים פנסיה (1.3.15)).

נוסיף ונדגיש, כי השאלה מהו רף התסמינים הנדרש לצורך קביעת מועד תחילת המחלה, הושארה בצריך עיון בפרשת אבו נסאר (ראו שם, בסעיף 33, וכן: עע 10082-10-17 יחיאל נ' מנורה מבטחים פנסיה וגמל (13.5.18, פיסקה 3 להחלטת כב' השופט רועי פוליאק)). מכל מקום, הודגש כי אף שמדובר בשאלה ש"היא קודם כל רפואית" הרי ש"לא מן הנמנע כי יהיו לה היבטים משפטיים שיצטרכו להיבחן במקרה המתאים".

22.מכל האמור נובע, ביחס למקרה שלפנינו, כי עצם העובדה שהתובע לא אובחן כסובל ממחלת הנפש במועד תחילת הביטוח, אינה מעלה ואינה מורידה, והשאלה יחידה שאותה עלינו לבחון הינה האם המחלה כבר החלה לתת בה את ביטויו. נבהיר מראש, כי אין כל צורך שנבחן את רף התסמינים הנדרש, כיוון שעל דעת שני הרופאים המומחים שהעידו בפנינו – וגם לדעתנו – ברור כי ככל ש"העבר הפסיכיאטרי" כפי שתועד בסיכום האשפוז הראשון של התובע הינו נכון, דהיינו שהוא אכן היה ב- 2004 במצב היפומאני ובעקבותיו נכנס למצב דיכאוני, שכלל נסיון אובדני, כי אז יש לקבוע שהדין עם הנתבעת והמחלה אכן החלה לתת את ביטויה במבוטח עוד קודם לתחילת הביטוח. לעומת זאת, ככל שלא התרחש אירוע שכזה, ובוודאי ככל שאין כל אינדיקציה אחרת לכך שהתובע היה במצוקה נפשית כלשהי קודם לשנת 2011 – אף אם לא פנה בגינה לטיפול – כי אז המסקנה המתחייבת הינה שהמחלה טרם החלה לתת בו את ביטויה.

23.לאחר ששקלנו את חוות דעת המומחים, ואת מכלול הראיות וטענות הצדדים, הגענו למסקנה חד משמעית לפיה יש לקבל את עמדת המומחה מטעם התובע, ולדחות את עמדת המומחה מטעם הנתבעת. להלן נפרט את נימוקינו למסקנה זו:

ראשית אין כל מחלוקת בין הצדדים על כך שלא הוצג בתיק כראיה כל תיעוד רפואי או מסמך אחר מזמן אמת – או מכל מועד אחר קודם למועד אישפוזו הראשון של התובע בשנת 2011 – לפיו התובע אושפז או אפילו פנה לבדיקה או טיפול רפואי בשנת 2004 בקשר עם נסיון אובדני כלשהו ו/או בקשר עם בליעת חומרי ניקוי או התחשמלות (וזאת אישר באופן שאינו משתמע לשתי פנים גם פרופ' סירוטה, המומחה מטעם הנתבעת, עמ' 10 ש' 27 לפרוטוקול מיום 7.6.18). ההעדר המוחלט של מסמך רפואי שכזה, אף שהדעת נותנת שבמצב כזה יש צורך מיידי ודחוף בטיפול רפואי, תומך במובהק בעמדתו של המומחה מטעם התובע. לפיה, כלל לא אירע אירוע שכזה, ומדובר באמירה המנותקת מהמציאות שנאמרה על ידי התובע במהלך אישפוזו הראשון, בשעה שמצבו הרפואי-נפשי היה קשה ביותר, מצב של מאניה פסיכוטית המלווה בחוסר שיפוט ובוחן המציאות לוקה ביותר, וכשאמר דברים דמיוניים רבים נוספים שאין בינם ובין המציאות ולא כלום (לדוגמאות רבות נוספות לכך שהתובע, כשהוא נמצא במצבים פסיכוטיים, נוהג ל"פזר" מדמיונו הקודח פרטי מידע שאין בינם ובין המציאות ולא כלום, ראו את האסמכתאות בסעיף 69 לסיכומיו);

שנית המומחה מטעם הנתבעת ניסה לטעון כי על פי המחקר הפסיכיאטרי, בעוד שחולים פסיכוטיים אומרים דברים רבים שאינם קשורים למציאות, הם לעולם אינם מוסרים מידע לא נכון בכל הנוגע למצבם הרפואי. לחיזוק דבריו טען תחילה פרופ' סירוטה כי ערך מחקר שמוכיח זאת (עמ' 18 ש' 17), אך בהמשך חזר בו מאמירה זאת, ואמר רק כי "שאלתי הרבה חברים שלי, והם לא שמעו על דבר כזה שאדם ידווח על מהלך מחלה, בלי שהוא חווה אותה" (עמ' 18 ש' 22). מעבר לכך שלא נתנו אמון בעדותו זו, הרי שנדגיש את המובן מאליו, והוא ש"שאלתי הרבה חברים" אינו מהווה הוכחה לכלום. זאת ועוד, מיד בהמשך עדותו אף הודה פרופ' סירוטה שייתכן מצב דברים שבו אדם ידווח על נסיון אובדני שלא היה (עמ' 17 ש' 24), אף שבהמשך עדותו ניסה להסביר – באופן שלא שכנע אותנו – שבמקרה של התובע אין סיבה להניח שזה היה המצב, שכן לתובע לא היה תמריץ להגיד משהו לא נכון (עמ' 19 ש' 1);

שלישית הנתבעת ניסתה בסיכומיה להסתמך על מסמכים רפואיים נוספים שבהם, במסגרת הפיסקה המתארת את ה"אנמנזה רפואית", מתואר אותו נסיון ההתאבדות וכן אירועים נפשיים נוספים שאירעו כביכול לתובע בין השנים 2004 ל- 2011. ברם, מעבר לעובדה שמדובר במסמכים המאוחרים לאשפוז הראשון בספטמבר 2011, הרי שמעיון בכל המסמכים האלה – כמו למשל המסמך מיום 24.11.11 – עולה בבירור שמדובר ב"שרשור" (בשיטת "גזור והדבק") של אותו המידע שנכלל בסיכום האישפוז הראשון;

רביעית התובע בעדותו (סעיף 34 לתצהירו, וכן בחקירתו בפנינו, עמ' 56 ש' 4 ואילך) העיד בפנינו, בצורה עקבית וקוהרנטית, שהיה בריא לחלוטין עד שנת 2011. נתנו אמון מלא בדבריו, שנתמכו בעדויות נוספות של חברים ומכרים. בהקשר זה, אנו נותנים משקל רב במיוחד לעדותה של גב' פלונית, לה היה נשוי התובע החל משנת 1992 ועד שנת 2002, ושהיא גם אם ילדיו. ביחס לטענה כי התובע ניסה להתאבד בשנת 2004, היא העידה כך, בסעיפים 7 – 9 לתצהירה:

"עורך דינו של פלוני אמר לי כי הנתבעת בתיק כתבה לפלוני בשנת 2015, כי בשנת 2004 הוא היה בדיכאון רציני ביותר ואפילו ניסה להתאבד בעזרת שתיית חומר ניקוי, אולם באותה תקופה אני הייתי בקשר קרוב יחסית לפלוני (הילדים עוד היו קטנים ולכן נפגשנו ודיברנו על בסיס כמעט יומיומי), לא ראיתי אצלו כל עדות למשהו קיצוני (מן הסתם הליך גירושין איננו הליך שמח ונעים לאיש, גם לא לפלוני ולי, אך לא היה שם כל דבר חריג ביחס לפלוני), ולמיטב ידיעתי לא היה לפלוני כל נסיון התאבדות.

יותר מזה, אילו היו אצל פלוני סימנים קודמים למחלת נפש לפני שנת 2011 אני סבורה שהייתי יודעת זאת, הן לאור חיינו המשותפים עד לשנת 2002 והן לנוכח הקשרים ביננו בנוגע לילדים לאחר מכן.

אני יכולה לומר בוודאות שאין שום דמיון התנהגותה בין פלוני הבריא שהכרתי עד לקיץ 2011, ובין פלוני החולה שלאחר מכן".

גם בעדותה בפנינו, חזרה גב' פלונית על הדברים באופן אמין ומשכנע, ובין היתר העידה כך (עמ' 18 ש' 11):

"ש. הרגשת שהיו לו בעיות נפשיות, אולי הוא נזקק לתרופות פסיכיאטריות שאת יודעת? או משהו?

ת. לא ממש לא, אני יכולה להגיש שפלוני עד קיץ 2011 ומקיץ 2011 זה לא אותו פלוני שאני הכרתי. אני הכרתי את פלוני בצבא, שירתנו יחד, היינו 5 שנים ביחס חברים לפני שהתחתנו, אחרי 5 שנים התחתנו, הבאנו שני ילדים לתפארת, הוא נסע אחר כך, אחרי שהתגרשנו הוא נסע לארצות הברית לכמה שנים, לא דמיינתי בחלום הכי מטורף שהדברים יתהפכו בצורה כזאת כי אני חייתי איתו, אני הייתי נשוא לו, גידלנו שני ילדים ביחס... כאילו גם פעם לא היה איזה שהיא התפרצות שהיא לא סבירה שהיא לא נורמלית או לא נורמטיבית או התנהגות לא שפויה נקרא לזה".

חמישית מלבד גרושתו, לא פחות משלושה עדים נוספים מטעמו של התובע העידו לטובתו. כולם עדים שלא נמצאים עימו – בימים אלה ולאחר שחלה – בקשרים הדוקים, וכולם עדים שלא היה להם אינטרס מיוחד להעיד דברי לא אמת לטובתו. עדות כל אחד מהם – ועל אחת כמה וכמה עדותם ארבעתם יחדיו – תמכה באופן מובהק וחד-משמעי בכך שקודם לקיץ 2011, ובפרט בשנת 2004 שבה לפי טענת הנתבעת לקה התובע בהתקף ואף ניסה להתאבד, לא ניתן היה להבחין עצם התובע בביטויים כלשהם לבעיה נפשית. העד הראשון היה עודד וייס, מעסיקתו של התובע מאוגוסט 2010 ועד לפרוץ המחלה ביולי-אוגוסט 2011. בתצהירו העיד באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי "פלוני מילא את תפקידו" כרואה חשבון "ביסודיות, בנאמנות ועל הצד הטוב ביותר" וכן כי "במשך השנה שבה הכרתי את פלוני – ועד לפרוץ מחלתו כאמור, לא ראיתי אצלו כל רמז או סימן לבעיה נפשית או למחלה אחרת". הנתבעת לא שאלה את וייס ולו שאלה אחת על כך בחקירתו הנגדית (עמ' 12 ש' 7), ומשכך עדותו מתקבלת ללא סייג; העד השני, רואה חשבון דורון אבידן, חבר שהיה בקשר הדוק עם התובע ועם משפחתו בשנים הרלוונטיות, העיד כי לא ראה אצלו כל סימן למחלת נפש או להתנהגות חריגה, ועל אחת כמה וכמה לא נסיון התאבדות, עד למועד שבו התובע "ירד מהפסים" בקיץ 2011 (עדותו בעמ' 24 ש' 8 לפרוטוקול ואילך). יצוין כי אבידן העיד כי היה בקשר הדוק עם התובע גם בשנים שבהן היה בארצות הברית, ואף "שידך" בינו ובין מעסיקו וייס עם שובו של התובע לארץ; העד השלישי, מר ניר הורה, חבר קרוב נוסף שבשנים הרלוונטיות התגורר בסמיכות, העיד שלפחות פעמיים בשבוע היה נפגש עם התובע, בין היתר על רקע זה שגם לו וגם לתובע היו ילדים בני אותו הגיל שנהגו להיפגש ולשחק ביחד (עמ' 31 ש' 8), וגם הוא העיד שלא היה כל רמז לבעיה נפשית אצל התובע באותם השנים;

שישית אשר לתקופת שהייתו של התובע בארצות הברית, התובע העיד שבמהלך עבודתו שם עבד בין השאר בפירמת רואי חשבון בשם PBG Financial services ltc תוך שהוא מטפל בלקוחות אמריקאיים, וזאת לאחר שלמד דיני ראיית חשבון אמריקאיים. נדגיש כי עדותו בעניין תקופת עבודתו שם הייתה מפורטת, בהירה, קולחת ומשכנעת לדעתנו (עמ' 55 ש' 14 ואילך).

לתצהירו צורף אישור מטעם אותה פירמה בדבר תקופת העסקתו שם – החל מיום 1.12.06 ועד ליום 21.7.08 – שבו אף נאמר כי בכל תקופת העסקתו זו הוא לא נעדר לתקופה ארוכה בשל מחלה. ככל שהנתבעת רצתה בכך, היא יכולה היתה לבקש ולקבל בשלב גילוי המסמכים מסמכים נוספים הנוגעים אודות העסקתו בפירמה זה, אישור כי היה רשאי לעבוד בארצות הברית כרואה חשבון, או כל מסמך אחר הנוגע לתקופת שהות התובע בארצות הברית, למשל מסמכים הנוגעים למעסיקים אחרים או מסמכים רפואיים הקיימים לשיטתה (אף שהתובע העיד מפורשות, ואנו האמנו לו, כי לא רכש ביטוח בריאות, וגם לא הלך לרופא בשנים שבהם התגורר ארצות הברית, עמ' 55 ש' 11, עמ' 59 ש' 15). כמו כן, הנתבעת יכולה היתה, כנהוג וכמקובל לעיתים במקרים אלה, לבצע חקירות עצמאיות מטעמה, גם בארצות הברית – למשל לחקור את אחיו של התובע, שאצלו התגורר, או אף לזמנו לעדות, ככל שסברה שהדבר עשוי להואיל לה – על מנת לנסות ולהזים את טענות התובע בדבר כך שמצבו הנפשי ותפקודו עת ששהה שם היה ללא דופי. משלא עשתה כן, לדעתנו יש לדחות את טענותיה בסיכומיה בדבר כך שיש לזקוף לחובתו של התובע אי הגשת מסמכים שכאלה או עדויות נוספות ביחס לתקופה שבה שהה בארצות הברית;

ולבסוף אשר לטענת הנתבעת כי התובע הודה בכך שעבר טיפול פסיכולוגי בשנת 2002, הרי שלעניין זה העידו הן התובע והן רעייתו כי השניים קיבלו ייעוץ זוגי נקודתי באשר לאופן שבו יסבירו לילדיהם את דבר גירושיהם, הא ותו לאו.

24.בטרם נחתום פרק זה בפסק הדין, תוך שאנו מאמצים באופן מלא את חוות-דעתו של ד"ר פישר, ודוחים את חוות דעתו של פרופ' סירוטה, נתייחס בקצרה לטיעונים נוספים שהועלו על ידי הנתבעת בסיכומיה, ונסביר מדוע אין בידינו לקבלם:

ראשית הנתבעת ניסתה להיבנות מעובדות נוספות שאין עליהם מחלוקת בתיק, על מנת לנסות "לייצר" לתובע עבר פסיכיאטרי יש מאין. כך, הנתבעת שמה דגש על העובדה שאביו של התובע התאבד בגיל 53, על כך שהתובע עצמו התגרש פעמיים, נקלע לקשיים כספיים שהובילו אותו לסגור את משרד רואה החשבון שלו בסמוך לפני שנסע לארה"ב, וכן היא ניסתה לבנות תיזה בדבר כך שהעובדה ש"ירד" מהארץ לארצות הברית מוכיחה כביכול שהיה בקשיים נפשיים, ואף חזרתו ארצה לאחר שלוש שנים מוכיחה קשיים נפשיים (ראו טענותיה בסעיפים 58 ואילך לתצהירה). לא מצאנו דבר וחצי דבר בכל אלה התומך בגרסתה בדבר כך שהתובע היה בבעיות נפשיות באותה התקופה, ודומה שנכון היתה הנתבעת עושה אם היתה נמנעת מקווי טיעון אלה. למעלה מהנדרש דין נדגיש שדין הטענות האלה להידחות אף לאור היותן הרחבת חזית עובדתית – לא מצאנו זכר לטענות אלה בכתב ההגנה וגם לא בחוות הדעת הפסיכיאטרית מטעמה – לה התנגד התובע בזמן אמת (למשל בעמ' 64 ש' 1 לפרוטוקול);

שנית הנתבעת ניסתה לטעון כי עצם העובדה שהתובע לא זכר בחקירתו הנגדית את שמה של היועצת/פסיכולוגית שייעצה לו ולבת-זוגו בשנת 2002, מעידה על כך שהתובע מנסה להעלים את ה"תיק פסיכולוגי". לזאת נשיב שככל שסברה הנתבעת במהלך ההתדיינות שמדובר במידע רלוונטי, יכולה היתה לבקש את גילויו בשלב גילוי המסמכים. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה;

ושלישית אנו דוחים את טענת הנתבעת כי נוכח העובדה שהמסמכים הרפואיים מהווים רשומה מוסדית כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הרי שיש לראות ברשום בהם כנכון. אחד התנאים לכך שהאמור ברשומה מוסדית יהווה ראייה לאמיתות תוכנה הינו כי"דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה" (ראו בסעיף 36(א)(2) לפקודה)). במקרה שלפנינו, המדובר על פני הדברים ב"היסטוריה רפואית" שנגבתה מהתובע, ועל כן על פני הדברים ברור שלכל היותר יש בה כדי להעיד שהדברים נאמרו על ידי התובע, בהיותו במצב פסיכוטי, אך אין בהם כדי להעיד על אמיתותם. לא מיותר לציין בהקשר זה שפתוחה היתה הדרך בפני הנתבעת, לו סברה שיש בכך כדי להועיל לה ודי לתמוך בטענתה בדבר אמיתות התוכן, לזמן למתן עדות את הרופאים שרשמו את אותן רשומות מוסדיות, אך היא בחרה שלא לעשות כן.

האם התובע הינו "נכה מלא" בהתאם לתקנון הקרן

25.משהגענו לכלל מסקנה כי הוועדה הרפואית שגתה בהחלטתה לפי נכותו של התובע נובעת ממצב רפואי קודם, נעבור עתה לדון בשיעור הנכות.

26.בהתאם לתקנון, "נכה מלא" הינו:

"מבוטח שלפחות 75% מכושרו לעבוד נפגע מחמת מצב בריאותו וכתוצאה מכך אינו מסוגל לעבוד בעבודתו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו לפי השכלתו, הכשרתו או ניסיונו, במשך תרופה של למעלה מ-90 ימים רצופים".

27.מנוסח התקנון שלעיל עולה בבירור, כי אובדן הכושר, בכל הנוגע להגדרת נכותו של התובע, נמדד אך ורק ביחס לעבודתו של המבוטח בעת קרות מקרה הביטוח, במקרה שלפנינו עבודתו כרואה חשבון. כלומר, כל עבודה אחרת שאיננה מתאימה למבוטח לפי השכלתו, הכשרתו ונסיונו, לא תיחשב כעבודה כלל לעניין בחינת הגדרת נכותו של המבוטח.

28.התובע הגיש לנו חוות דעת מפורטת ומנומקת לעילא ולעילא, שניתנה על ידי רופא תעסוקתי מטעמו, ד"ר חיים כהן, ש"השורה התחתונה" שלה היא זו:

"לאור בדיקתו ועיון במסמכיו הרפואיים ולנוכח אשפוזים חוזרים על רקע נפשי, החמרה הדרגתית במצב הנפשי מאז שנת 2011 ונכות נפשית גבוהה ויציגה, אני בדעה שמר פלוני מצוי במצב של אובדן כושר עבודתו מלא וקבוע ונכותו התפקודית הינה 100% לצמיתות. כזה היה מאז פרוץ מחלתו בחודש אוגוסט שנת 2011".

בעדותו בפני בית הדין חזר ד"ר כהן על חוות דעתו זו. הוא נחקר עליה ארוכות, מבלי שמצאנו שהיה בחקירה כדי לטעת בנו ספק בדבר נכונותה. בין היתר, העיד כי התובע יוכל לכל היותר לעבוד בעבודה 'מוגנת" כגון עבודות ייצור רוטיניות של חיבור סוגר מתכת לקלסר ולהעביר את זה הלאה (עמ' 48 ש' 31 לפרוטוקול). באשר ליציבות מצבו של התובע העיד כך:

"כשאתה מסתכל על 7 שנים אתה מתחיל לחשוב שהמצב הוא יציב, וזה מה שקורה גם בגופים בלתי תלויים למשל המוסד לביטוח לאומי עם חולים פסיכיאטריים. הוא מנסה לתת נכות זמנית לשנה, לעוד שנה, למקסימום שראיתי זה ל- 3 או 4 שנים, ואחר כך הוא מרים ידיים, הוא קובע נכות צמיתה כמו שהם עשו במקרה הזה, ובמקרה הזה הם קבעו את הנכות הצמיתה לפני די הרבה זמן".

חוות דעת זו נתמכה אף בקביעות המוסד לביטוח לאומי (נספח ו' לתצהיר התובע) לפיהן לתובע 100% דרגת אי כושר עבודה לצמיתות.

29.כאן המקום לציין, כי בהתאם לכתב התביעה ולראיות שהוצגו לנו על ידי התובע, ושלא נסתרו, בין האשפוזים הפסיכיאטריים הרבים עימם נאלץ להתמודד בשנים 2011 עד 2015, התובע גם ניסה לעבוד ואף עבד בפועל בשנים הללו.

כך, לאחר תשעה חודשים שלמים שבהם לא עבד – החל מתחילת אשפוזו הראשון – עבד התובע במשך שמונה חודשים (בין יום 1.5.12 ליום 9.1.13) כמאבטח, שני לילות בשבוע, בשכר ממוצע של כ-2,000 ₪ לחודש. לגבי עבודה זו אנו קובעים כי היא אינה עבודה "המתאימה לו לפי השכלתו, הכשרתו או ניסיונו ", כפי ההגדרה שבתקנון.

לאחר מכן הוא ניסה לעבוד במשרד רואה חשבון כרואה חשבון, ואמנם עבד במשך קצת למעלה משנה, החל מיום 19.3.13 ועד ליום 2.4.14. מן הראיות שהוצגו עולה כי בתקופה הזו הוא השתכר 8,800 ₪, אולם מאחר שבמהלך תקופת עבודתו אירעו לו מספר אירועים הנובעים באופן ישיר ממחלתו, לרבות אשפוז פסיכיאטרי בחודש מרץ, הוחלט – על אף נסיונו של זיו האפט מנהל המשרד להשאירו במשרד – לפטרו בשל מצבו הרפואי הנפשי (ראו פירוט בעניין זה בסעיף 49 לתצהיר התובע, שלא נסתר). ביחס לתקופה זו, הנכון לדעתנו לקבוע כי היה לתובע כושר עבודה, והראיה לכך שאכן עבד והתפרנס ממקצועו. זאת, אף אם צודק התובע שהעסקתו בתקופה זו נעשתה רק משום שהתובע נגע לליבם של אנשי המשרד, ולאו דווקא בגלל שאכן היה כשיר באופן מלא לעבודה.

ולבסוף, בין יום 4.6.15 ליום 1.10.15 (כארבעה חודשים) עבד התובע כמטפל לקשישים בעמותת סיעוד לב הזהב, והשתכר סך של 1,600 ₪ בממוצע לחודש. אף ביחס לתקופה זו יש לקבוע כי עבודתו לא היתה עבודה "המתאימה לו לפי השכלתו, הכשרתו או ניסיונו" כפי ההגדרה שבתקנון.

30.מנגד, הנתבעת בחרה שלא להעמיד כל ראיה מצידה לעניין כושר עבודתו של התובע, והסתפקה בחקירתו הנגדית של ד"ר כהן. אין לנו אלא להניח, שהסיבה לכך היא שאף לשיטתה מדובר בנכות רפואית צמיתה גבוהה ביותר, דהיינו אובדן מוחלט של כושר העבודה, ובוודאי שאובדן מוחלט של היכולת של התובע לעבוד ב"עבודה אחרת המתאימה לו לפי השכלתו, הכשרתו או ניסיונו", כפי ההגדרה בתקנון.

31.בשולי הדברים, נציין כי לא נעלמה מאיתנו טענת הנתבעת כי לפי התקנון ההחלטה בדבר מצבו הרפואי של התובע הינה בסמכות הוועדה הרפואית, ואין בית דין זה מוסמך לקבוע את מצבו הרפואי. נראה כי טענה זו מבוססת על טענתה המקדמית של הנתבעת – שאותה דחינו מוקדם יותר בפסק דין זה – לפיה התובע לא היה זכאי לפנות לבית דין זה בערר על החלטת הוועדה הרפואית, והיה עליו לפנות לוועדה הרפואית לעררים, שאין ספק שהיא היתה מוסמכת לקבוע שיעור הנכות. משדחינו טענה זו – לאור נוסח התקנון במועד הרלוונטי, שהקים לתובע את הזכות לפנות לערר לבית-דין זה, במקום להגיש עררו לוועדה לעררים – הרי שיש לדחות אף את טענת העדר סמכותנו לקבוע את שיעור הנכות, על בסיס חוות הדעת הרפואית שהוגשה.

32.נוכח כל האמור, אנו קובעים בזאת כי התובע הינו "נכה מלא" על פי תקנון הקרן, החל מיום 2.8.11 ועד ליום 18.3.13, לאחר מכן במשך התקופה שמיום 19.3.13 ועד ליום 2.4.14 (כשנה וחצי), לא היה נכה באופן מלא, ומאז יום 3.4.14 הוא שוב עונה להגדרה של "נכה מלא" לפי התקנון, וזאת לצמיתות.

ריבית מיוחדת לפי חוק חוזה הביטוח

33.התובע עתר לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. דין הטענה להידחות, אף מבלי להיכנס שנדון בגופן של טענות התובע בעניין זה. זאת, שכן כפי שכבר ציינו מוקדם יותר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 אינו חל על הנתבעת, בהיותה קרן פנסיה (ראו לעניין זה: צו חוזה הביטוח (קביעת סוגי עסקאות שעליהן לא יחול החוק), התשמ"ו-1986).

הסעדים

34.ניתן בזה סעד הצהרתי לפיה התובע היה "נכה מלא" כהגדרתו בתקנון הקרן, וזאת החל מיום 2.8.11 ועד ליום 18.3.13. לאחר מכן במשך התקופה שמיום 19.3.13 ועד ליום 2.4.14 (קצת למעלה משנה), לא היה נכה באופן מלא, ומאז יום 3.4.14 הוא שוב עונה להגדרה של "נכה מלא" לפי התקנון, וזאת לצמיתות.

35.אשר לסעדים הכספיים שנתבעו – מעיון בתחשיבי התובע עולה שאלה נעשו בלא שהובאה בחשבון התקופה, שבה התובע לא היה "נכה מלא". מנגד, הנתבעת לא צירפה כלל תחשיבים בדבר הקצבה המגיעה, נוכח טענתה לפיה דין התביעה להידחות במלואה. כמו כן, מעיון בסיכומי הצדדים עולה שקיימות ביניהם מחלוקות נוספות בדבר גובה פנסיית הנכות המגיעה ובסוגיות נוספות הנגזרות מעצם הקביעה בדבר זכאותו של התובע לפנסיית נכות.

משכך, אין בידינו לעת הזאת לנקוב ולקבוע את הסך המדויק שעל הנתבעת לשלם לידי לתובע עד היום, ואין בידינו גם לנקוב בגובהה המדוייק של הפנסיה החודשית לה יהיה זכאי התובע מכאן והלאה.

36.לאור זאת, אנו קובעים כדלקמן:

א.על הנתבעת לערוך תחשיב מפורט בדבר הסכומים המגיעים לתובע ביחס לעבר, בהתאם לקביעות שבפסק דין זה ולתקנון, ועליה לשלם לתובע את המגיע לו על פי תחשיבה זה בגין העבר (לרבות הפרשי הצמדה וריבית כדין), וזאת עד ליום 2.10.18.

ב.על הנתבעת להתחיל על אתר לשלם לתובע פנסיית נכות מדי חודש בחודשו, שתחושב על ידה בהתאם לתקנון.

ג.עוד אנו מורים כי הנתבעת תגיש את התחשיבים שלעיל, בד בבד עם מסירתם לתובע, גם לבית-דין זה, וזאת גם כן עד ליום 2.10.18.

ד.בהמשך לכך, יודיע התובע האם התחשיבים מקובלים עליו, ואם לאו מהן השגותיו, וזאת עד ליום 23.10.18. עם קבלת עמדות הצדדים, וככל שיהיה צורך בכך, יינתן פסק דין משלים שיכריע במחלוקות שיוותרו בין הצדדים.

הוצאות המשפט

37.בנסיבות העניין, אנו סבורים שנכון לפסוק הוצאות על הצד הגבוה, וננמק:

ראשית, ההתדיינות בתיק זה ארכה כשנתיים וחצי, שבהן התקיימו לא פחות מארבעה דיונים. ב"כ התובע נדרש להגיש תצהירים ארוכים ומפורטים של לא פחות משבעה עדים ומומחים. לאחר דיון ההוכחות הוא נדרש להגיש סיכומים ארוכים ומפורטים הנפרשים על פני עשרות עמודים. מכל האמור עולה בבירור שמדובר בתיק שנדרשה בו השקעה רבה ביותר, עובדה המצדיקה כשלעצמה פסיקת הוצאות על הצד הגבוה. לזאת נוסיף שניתן היה לחסוך בקלות חלק משמעותי מהעלויות ככל שהנתבעת היתה מכירה בטעותה וחוזרת בה מדחיית התביעה במהלך ההתדיינות, לאחר ששמעה את הערות בית הדין בעניין.

ושנית נטען בפנינו על ידי בא כוח התובע – והדברים לא נסתרו – כי על מנת לצלוח משפט זה נאלץ התובע, שהיה במצב רפואי וכלכלי קשה מנשוא, להתחייב לבא כוחו לשלם אחוז נכבד מכל סכום שייפסק לטובתו בהליך זה (ראו בסעיף 190 לסיכומיו), בהעדר יכולת כלכלית מצדו לממן שכר טרחה שאינו תלוי בתוצאות המשפט. אף עובדה זו לדעתנו יש להביא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות, כפי שהדבר נהוג ומקובל, למשל, בתיקי נזיקין ובתיקי ביטוח המתנהלים בבתי המשפט האזרחיים.

לסיכום

38.התביעה מתקבלת בעיקרה. הצדדים יפעלו בהתאם לאמור בסעיף 36 לעיל. לאחר קבלת תחשיב הנתבעת, וכן התייחסות התובע ביחס אליו, יינתן ככל שיהיה צורך בכך פסק דין משלים בסוגיית שלגביהן תיוותר מחלוקת בין הצדדים.

הנתבעת תשלם לתובע את הוצאותיו בעין בהליך זה (בעיקר עבור שני המומחים שנתנו את חוות הדעת) בסך 23,802 ₪, בהתאם לפירוט שבסעיף 189 לסיכומי התובע. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50,000 ₪. שני הסכומים ישולמו גם כן עד ליום 2.10.18 שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

ניתן לערער על פסק דין חלקי זה לבית הדין הארצי. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין החלקי.

ניתן היום, י' אלול תשע"ח, (21 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים.