ק.ג. נ' מדינת ישראל משרד הבריאות ואח'

השופטת י. שבח, סג"נ

ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב מיום 27.08.16 בת"א 40452-11-10 (כבוד השופט ד"ר מנחם קליין) לפיו התקבלה תביעתו של המערער בע"א 26025-10-16 באופן שהמערערת בע"א 32025-10-16 חויבה לפצותו בסך של 490,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

לאור הגשת הערעורים יכונה המערער בע"א 26025-10-16–המערער, ואילו המדינה המערערת בע"א 32025-10-16 תכונה- המשיבה.

רקע עובדתי

1.המערער יליד שנת 1936 עלה ארצה בשנת 2003 מאוקראינה, וסמוך מאד למועד עלייתו פנה לקופת חולים על מנת לקבל טיפול רפואי ברגליו, משסבל מבעיות שונות, בעיקר בפרקי הירכיים. לאחר סדרת בדיקות וצילומים הומלץ למערער לעבור ניתוח החלפת מפרק ירך שמאל. ניתוח זה אמנם בוצע ביום 01.01.2004 בבית חולים ברזילי שבאחריות המשיבה, במהלכו הוחלף מפרק ירך שמאל במשתל מלאכותי. הניתוח בוצע בגישה קדמית תוך שימוש בתותבת המולבשת כמעין כיפה על צוואר עצם הירך. ימים ספורים לאחר הניתוח החל המערער לסבול מעליית חום, וביום 08.01.2004 אובחנה אצלו צניחת רגל שמאל, ובהמשך אובחנה גם פקקת בווריד הפמוראלי של רגל שמאל. ביום 10.05.2007 עבר המערער ניתוח רביזיה בבית חולים "הדסה" שהסתיים בהצלחה, במהלכו הוצא המשתל הראשון ותחתיו הושם משתל אחר.

רקע דיוני

2.זו הפעם השנייה שהסכסוך בין בעלי הדין מגיע לפתחה של ערכאת הערעור. בשנת 2010 הגיש המערער נגד המשיבה תביעה נזיקית בה עתר לחייבה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות טיפול רפואי רשלני. המערער תמך תביעתו בחוות דעת רפואית מטעם פרופסור מנדס מיום 08.11.2010 ואילו המשיבה נסמכה על חוות דעתו של ד"ר שטיינברג מיום 30.11.2011. בפסק הדין הראשון שניתן ביום 13.06.2015 (להלן- פסק הדין הראשון) דחה בית משפט קמא את תביעת המערער תוך חיובו בהוצאות, בקבלו את קו ההגנה של המשיבה לפיו לא נפל כל דופי במהלך הניתוח והטיפול הרפואי שניתן למערער לאחריו.

המערער לא השלים עם דחיית תביעתו, והגיש ערעור על פסק הדין הראשון, שהתברר לפני מותב הערעורים הנוכחי, בהרכב מעט שונה. בפסק הדין שניתן ביום 04.07.2016 נתקבל הערעור, פסק הדין הראשון בוטל, והתיק הושב לבית משפט קמא על מנת שיתן דעתו למכלול טענותיהם של בעלי הדין, ויוציא מלפניו פסק דין חדש.

פסק הדין השני

3.בפסק דינו השני מיום 27.08.2016 נהפכה הקערה על פיה. זו הפעם קבע בית משפט קמא כי הוא מעדיף את חוות דעתו של פרופ' מנדס על פני זו של ד"ר שטיינברג, מכיוון ש"מומחה ההגנה לא הצליח לשכנע על קיום אפשרות אחרת לגרימת הפגיעה בעצב הסיאטי מלבד הניתוח, ובנוסף נגרם גם נזק ראייתי, אשר מביא הלכה למעשה לכך שלא ניתן להכריע באשר להתרשלות או היעדרה...".

כן קבע כי "סבורני כי מאחר והפעם שוכנעתי כי אכן לא נרשם 'נראה הולך' ולאור העובדה שד"ר שטיינברג לא התייחס לטענות מומחה התביעה לשבר הירך שנגרם כתוצאה מהשמת המשתל בצורה שגויה ומהלחץ ההדרגתי שנגרם, יש לקבל לעניין זה את חוות דעתו של פרופ' מנדס. בנוסף יש לראות את הימנעות הנתבעת מבדיקת הדופלקס החוזרת כפגיעה בסיכויי התובע להינצל מקרישת הדם, ולראות בהימנעות בדיקת רגלו של התובע לאחר הניתוח כחריגה מפרקטיקה מקובלת", הגם שלטעמו לא הוכח הקשר בין קרישת הדם לבין אי מתן תרופת ה"קלקסן".

מכאן נפנה בית משפט קמא ובחן את שאלת גובה הנזק, ופסק למערער את הסכומים הבאים: עזרת הזולת- 165,000 ₪; הוצאות רפואיות והוצאות ניידות- 25,000 ₪; כאב וסבל- 200,000 ₪; ופגיעה באוטונומיה- 100,000 ₪, ובסך הכול 490,000 ₪.

4.שני הצדדים לא השלימו עם פסק דינו השני של בית משפט קמא והגישו את הערעורים שלפנינו.

טענות המערער

5.המערער, שתביעתו התקבלה, קובל על מיעוט הפיצוי. במיוחד יוצא המערער נגד הפיצוי שנפסק לו בראש נזק עזרת הזולת -סך של 600,000 ₪ - לעבר ולעתיד גם יחד, ממנו אף נוכה ערכה של גמלת הסיעוד אותה הוא מקבל בעין מהמוסד לביטוח לאומי, עת לטעמו הפיצוי ההולם ראש נזק זה והמשקף עלות העסקת עובד זר מתבטא בסך של 1,473,000 ₪. כן קובל המערער על הפיצוי בראש נזק ניידות, בגינו נפסק לו סך של 25,000 ₪ בלבד, ועל הסכום הנמוך לטעמו שנפסק לו בגין כאב וסבל.

המערער דוחה את טענות המשיבה בשאלת האשם וסומך ידיו על מסקנותיו של בית משפט קמא.

טענות המשיבה

6.בערעור שהגישה, כמו גם בעיקרי הטיעון מטעמה, פרשה המשיבה יריעת טיעון רחבה וחזרה על כל הטענות שנטענו על ידה בבית משפט קמא, משל היה זה מתפקידה של ערכאת הערעור לשמוע את התיק מחדש. המשיבה טוענת כי מהלך הניתוח היה תקין; כי הבדיקות שבוצעו למערער לאחר הניתוח הצביעו על הצלחתו; כי בניגוד לקביעת בית המשפט בוצעו לאחר הניתוח כל הבדיקות הנדרשות; כי בית משפט קמא שגה בפרשנות הרישומים הרפואיים; כי בית משפט קמא התעלם מרישומים רפואיים; כי חוות דעתו של פרופ' מנדס נסתרה ולא הייתה מהימנה; כי לא הוכח כל חסר ברישומים הרפואיים; כי בית משפט קמא התיר הרחבת חזית; כי הפגיעה העצבית כלל לא נגרמה במהלך הניתוח; כי גם אם נפל כשל בניתוח הרי זה "תוקן" בניתוח המוצלח בבית חולים הדסה, שהביא את המערער למצב בו היה נמצא לו הניתוח בבי"ח ברזילי היה נוחל הצלחה מלאה.

המשיבה אף אינה משלימה עם סכום הפיצוי שנפסק למערער, לטענתה לא היה מקום לפסוק למערער את מלוא הפיצוי בגין עזרת הזולת משבית משפט קמא נמנע מלקבוע את שיעור הנכות הקשורה לרשלנות מתוך כלל הנכות ממנה סובל המערער, וכי קשייו התפקודיים של המערער אינם נובעים רק מההגבלה בתנועות מפרק ירך שמאל, שהרי בנוסף למחלותיו השונות, לרבות בעיות בכלי דם וכיבים, ולגילו המתקדם, המערער סובל ממגבלה זהה גם במפרק ירך שמאל. לטעמה, הסכום שנפסק למערער הוא "גבוה ומופרז בנסיבות העניין".

דיון והכרעה

סוגיית האחריות

7.כאמור לעיל, התיק הוחזר לבית משפט קמא "על מנת שישוב ויתן דעתו על מכלול טענותיהם של הצדדים ויוציא מלפניו פסק דין חדש מנומק כדבעי", במיוחד כיוונה ערכאת הערעור לשלושת הנושאים העיקריים סביבם נסב הדיון: טכניקת הניתוח ואופן השמת המשתל; הפגיעה בעצב הסיאטי; וכן פקקת הורידים והקשר שבינה לבין הטיפול במערער לאחר הניתוח. אלא שעיון בפסק דינו השני של בית משפט קמא מלמד שלא לילד הזה התפללנו. החלק הארי של פרק הדיון וההכרעה אינו אלא מקבץ של ציטוטים נרחבים מתוך חוות הדעת ומתוך תשובות המומחים בחקירתם בבית המשפט, חלף ניתוח הראיות וקביעת הממצאים העובדתיים המתבקשים.

8.בפסק דינו השני קבע בית משפט קמא כי הוא מעדיף את חוות דעתו של פרופ' מנדס מטעם המערער על פני חוות דעתו של ד"ר שטיינברג, משפרופ' מנדס הציג "עמידה איתנה על חוות דעתו וסיכול הניסיון לערעורה" ןמכיוון ש"ההגנה לא הצליחה לערער את הקביעות שבחוות דעתו". ההלכה הרווחת בהקשר של העדפת חוות דעת אחת על פני רעותה קובעת אמנם ש"העדפת חוות דעת מומחה אחד על פני מומחה אחר, נתונה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת ואין מקום, כעניין שבשגרה, להתערב בשיקול דעת זה" (ע"א 10776/06 בראון נ' קופת חולים של ההסתדרות, ע"א 8069/13 ג'באלי נ' ג'באלי), אלא שבענייננו, משתוצאת פסק הדין השני הפוכה מזו של פסק הדין הראשון, ומההנמקה לשינוי הינה לקונית, קם הצורך לבחון את חוות הדעת, לצדן של הראיות הרלבנטיות, במשקפיים דיוניות וערעוריות גם יחד.

9.הבחינה מעלה כי גרסת מומחה המערער, בשילוב עם הרישומים הרפואיים הקיימים, אף עם אלו שאינם, לפיה אירעו כשלים במהלך הניתוח אף בטיפול לאחר מכן- מסתברת יותר מאשר גרסת המשיבה להתנהלות רפואית שאינה חורגת מהסטנדרט המקובל, ולהיות מקרהו של המערער נופל בגבולות הסטטיסטיקה הבלתי נמנעת. להלן אפרט.

מהלך הניתוח:

10.אפתח במהלך הניתוח שבוצע ביום 01.01.2004. אין מחלוקת כי ימים ספורים לאחר הניתוח כבר התחילו להתגלות הסימנים להתרחשותה של תקלה: עם שחרורו מבית החולים ביום 04.01.2004, ובטרם מעבר למרכז השיקום "נווה שבא", התברר שהמערער סובל מנפיחות בברך שמאל בגינה הועלה החשד להתפתחות DVT (פקקת ורידית); ביום 08.01.2004 אובחן המערער (אז כבר שהה במרכז השיקום "נווה שבא") כסובל מ- DROP FOOT בכף רגל שמאל; ביום 24.03.2004 הדגימה בדיקת EMG שיתוק בעצב הסיאטי. ובהמשך: בבדיקות מחודש מרץ ודצמבר בשנת 2005 נצפתה תזוזה בעמדת המשתל, וביום 21.03.2006 כבר אובחן שבר של צוואר הירך משמאל עם תזוזה ניכרת, עת איש לא טען כי המערער עבר טראומה כלשהי שיכולה הייתה לשמש הסבר לקרות השבר שנצפה. למעשה, אין חולק שהניתוח לא הצליח וכי היה צורך בביצוע ניתוח חוזר, בהוצאת המשתל ובהכנסת משתל אחר במקומו, וניתוח כזה כאמור בוצע.

על רקע האמור לעיל, ובהינתן שהמשיבה לא סיפקה כל הסבר מניח את הדעת להתרופפות המשתל זולת הפניה לסטטיסטיקה המצביעה על כי ארבעה אחוזים (4%) מכלל הניתוחים אינם מסתיימים בהצלחה, תוך העלאת טענה שהמערער נמנה למרבית הצער על אחוזים אלו - הרי העדפת חוות דעתו של פרופ' מנדס, לפיה הונח המשתל בצורה לקויה כך שכיפת ראש הירך, שאמנם הייתה מעוגנת, חדרה לחלק העליון של צוואר הירך, ויצרה שם פגם גרמי שבהמשך הביא ליצירת שבר בצוואר הירך - הינה אך מתבקשת.

דעה זו בוססה כדבעי גם בחוות הדעת, גם בחוות הדעת המשלימה מיום 01.03.2012, וגם בחקירה הנגדית, היא אף נתמכת בצילום הרנטגן מיום 08.01.2004, ובפענוח צילומי הרנטגן מהימים 24.03.2005 ו- 04.12.2005 לגביהם ציין פרופ' מנדס כי "במעקב תקופתי של צילומי הרנטגן ניתן לצפות במהלך הפרוגרסיבי של 'כניעת' הצוואר שנמשך כשנה עד להפרדות מלאה של ראש הירך והכפה שעליו מהצואר ותזוזה מלאה של השבר. לא אירעה טראומה שיכלה לגרום לשבר...".

לאמור לעיל, אף חוברת הימנעות המשיבה מלהביא לעדות את הרופא שביצע את הניתוח (ד"ר שריפוב) שיכול היה לשפוך אור על הטכניקה בה בוצע הניתוח, על האופן בו "הכין" את הכיפה עובר לניתוח וצורת השמתה על עצם הירך. ואין צורך להכביר מילים על תוצאתה הראייתית של הימנעות זו.

מסקנת ביניים ראשונה- המשתל הונח בצורה לקויה כך שכיפת ראש הירך חדרה לחלק העליון של צוואר הירך, יצרה שם פגם גרמי שבהמשך הביא להיווצרות השבר.

הפגיעה העצבית

11.גם מומחה המשיבה ד"ר שטיינברג מסכים כי "כעבור 4 ימים ביום 08.01.04 אובחנה צניחת כף רגל שמאל", הוא אף מסכים כי "מזה ניתן ללמוד שהנזק לעצב נגרם לאחר הניתוח", אם כי לטעמו "הגורם לא ברור", ו"לא נראה סביר שהפגיעה העצבית נגרמה בעת הניתוח".

משלא נטען כי עוד קודם לניתוח סבל המערער מפגיעה בעצב הסיאטי, משגם מומחה המשיבה מודה שהפגיעה העצבית נגרמה לאחר הניתוח, ומשקיימת סמיכות הזמנים הדוקה בין מועד הניתוח לבין מועד התגלות ה- DROP FOOT – יש להעדיף את הסברו של פרופ' מנדס, שלא נסתר, לפיו מקור הפגיעה באי נקיטת הזהירות הנדרשת ובאי-הגנה מספקת על העצב במהלך הניתוח. תזה זו מתקבלת על הדעת משהניתוח בו עסקינן מתבצע באופן המצריך את חשיפת שדה הניתוח. הדעת נותנת שאם המערער היה סובל עובר לניתוח מבעיות אחרות שיכולות היו לגרום לפגיעה העצבית, שהדבר היה מקבל ביטוי ברשומות הרפואיות, קיימת סבירות שהניתוח לא היה מתבצע כלל.

להסבר התאורטי הנגדי, שהועלה ע"י המשיבה, ולפיו מקור הפגיעה בעצב בלחץ בצקתי - לא נמצאו כל תימוכין, משלא נמצאה רשומה רפואית שתתמוך בהתפתחות בצקת, מה גם שלא הובא לעדות הרופא שביצע את הניתוח.

12.אף אם נניח כי פגיעה בעצב הסיאטי היא אחד מסיכוני ניתוח החלפת מפרק הירך, ולא הוכח שכך הוא, או אז מתחייבת מסקנה בדבר רשלנות המתבטאת בהימנעות מעריכת בדיקה שגרתית לתנועתיות כף הרגל שיכולה הייתה לגלות את הפגיעה בעצב ולטפל בה, משבהתאם לחוות הדעת, אין מדובר בשלבים הראשונים במצב בלתי הפיך שכן רגנרציה של העצב היא אפשרית, אולם "ככל שעובר זמן רב יותר מאירוע הנזק, הסיכון לניוון של אזור המפגש גדל" (חוות דעת פרופ' מנדס).

מהרישומים הרפואיים לא עולה כי נערכה למערער בדיקה כלשהי שמטרתה לגלות אם הוא מצליח להזיז את כף הרגל, או אם הוא מסוגל לדרוך על כף רגל שמאל, וטענת מומחה המשיבה לפיה "כנראה נבדק אך לא נרשם"- חסרת ערך. מעבר לכך, הוכח כי כף רגלו של המערער הייתה חבושה באופן המונע את היכולת לאבחן צניחת כף רגל, ולא נמצא רישום המעיד כי התחבושת הוסרה בשלב כלשהו לשם ביצוע בדיקה מעין זו. ההיפך הוא הנכון, קיים רישום לפיו ניתנה למערער הנחיה שלא לדרוך על כף הרגל.

משלא קיים כל תיעוד בדבר מעקב של הצוות המטפל לאבחון נזק עצבי, ממילא גם לא לזיהוי הסיבה לו, אף נגרם למערער נזק ראייתי בכל הנוגע ליכולתו להוכיח אימתי התרחשה הפגיעה בעצב, ומדוע.

13.חוששני כי הפולמוס סביב התרשומת שנערכה ע"י ד"ר יקים, שהמשיבה מפרשת אותה כ"נראה הולך" בעוד שבעיני המערער נרשם "נרד היום" מהאנטיביוטיקה- יצא מכל פרופורציה. לאור כל המרעין בישין שהתגלו אצל המערער לאחר הניתוח, הרי הסבירות שנצפה הולך יומיים אחרי הניתוח - שואפת לאפס.

מסקנת ביניים נוספת- המשיבה אחראית גם לפגיעה בעצב הסיאטי.

פקקת ורידים (DVT)

14.אין חולק כי לאחר הניתוח נתגלתה אצל המערער גם פקקת ורידים (DVT). פקקת ורידים זו נגרמת, כפי שמסבירים שני המומחים, עקב היווצרות קריש דם מעין "פקק" המפריע לזרימת הדם בוורידים ועם חלוף הזמן ההפרעה הופכת לחסימה מלאה. בית משפט קמא ייחס למשיבה אף את היווצרות פקקת הורידים ברגל שמאל, ואיני סבורה כי שגה בכך.

הניתוח בוצע כידוע ביום 01.01.2004. כבר ביום 03.01.2004 בשעות הלילה התלונן המערער על כאבים ונפיחות ברגל שמאל, ולפי רישום מיום 04.01.2004, מועד שחרורו מבית חולים ברזילי ובטרם המעבר לשיקום, אובחן שהמערער סובל מנפיחות בברך שמאל והועלה חשד ל DVT -פקקת ורידית. ברשומה רפואית מיום 04.01.2004 צוין בין היתר: "...בבדיקה יש חשד ל DVT של ורידי הרגל השמאלית. עבר דופלקס. תשובה תקין (נמסר טלפוני ע"י טכ. אביבית)".

הרופא המטפל מטעם המשיבה לא ראה בעצמו את ממצאי הבדיקה אלא נסמך על פענוח טלפוני שנעשה ע"י טכנאית, והנה, חרף הרקע הרפואי של המערער (דליות ברגליים), חרף הנפיחות שהתגלתה ברגל שמאל ושלא נמצאה לגביה ברשומות הרפואיות הסבר אחר, חרף הכאבים עליהם התלונן המערער; וחרף החשד ל DVT - הורה על שחרורו של המערער מבית החולים בציינו: "מצב כללי טוב. יכול להשתחרר להמשך טיפול במוסד שיקומי". אין חולק כי בבדיקת הדופלקס נצפתה זרימה, אולם הבדיקה הראתה "הדגמה חלקית של ורידי השוק". נוכח ההדגמה החלקית, נוכח ממצא הנפיחות, ונוכח החשד לקיומה של DVT - אך מתבקש היה כי תיערך למערער בדיקה חוזרת על מנת לאושש או לשלול את הפקקת. אף על פי כן שוחרר המערער "במצב כללי טוב" וההמשך הלא ידוע. יודגש כי ברשומות הרפואיות המתארות את מצבו של המערער ערב הניתוח אין למצוא עדות לפקקת ורידים בגפיים התחתונות של המערער, לבד ציון בדבר "דליות ברגל שמאל", ומשהנפיחות החלה כבר ביום 03.01.2004 אין מנוס מהמסקנה שמדובר בסיבוך נוסף שנגרם כתוצאה מהניתוח.

15.העולה מכל האמור לעיל הוא שהמערער עמד בנטל ההוכחה הנדרש והוכיח גם את הכשל במהלך הניתוח, גם את הסיבה לקרות הנזק לעצב הסיאטי וגם את הקשר בין ההימנעות מבדיקת דופלקס חוזרת לבין התפתחות הפקקת הורידית, בהיעדר טיפול בה.

מכאן שדינו של הערעור שהוגש ע"י המשיבה להידחות.

גובה הנזק

16.בית משפט קמא פסק למערער את הסכומים הבאים: עזרת הזולת- 165,000 ₪; הוצאות רפואיות והוצאות ניידות- 25,000 ₪; כאב וסבל- 200,000 ₪; ופגיעה באוטונומיה- 100,000 ₪, ובסך הכול 490,000 ₪. על מיעוט הפיצוי מלין המערער, ועל גובהו- מלינה המשיבה.

בית משפט קמא אמנם נמנע מלקבוע את שיעור נכותו של המערער, הן זו הכוללת, והן זו הנובעת מהניתוח הכושל. עם זאת, משחוות דעתו של פרופ' מנדס אומצה במלואה ע"י בית משפט קמא, אין מניעה לקבוע כי נכותו של המערער היא זו המצוינת בחוות הדעת, קרי: 80% בשל השפעה קשה מאד על כושר הפעולה; 30% בשל שיתוק מוטורי מלא של העצב הפרונאלי השמאלי; ו- 30% בגין השינויים הטרופים והכיבים הזיהומיים כתוצאה מהטרומבופלביטיס - ובשקלול 90%. כפי האמור בחוות הדעת, זקוק המערער הערירי "לעזרה סעודית, טפולית ובמשק ביתו למשך כל היממה; זקוק לנעליים אורטופדיות מתאימות, סדי תמיכה לקרסול, מקל הליכה מתאים, קביים, עגלת נכים, מגורים בדירה ללא מדרגות או עם מעלית".

המערער הינו כיום בן 81, עת עבר את הניתוח היה בן 68, בעת הגשת התביעה היה בן 74 שנים, ובמועד מתן פסק הדין השני היה בן 80. עוד אציין כי מהרשומות הרפואיות המתארות את מצבו של המערער ערב הניתוח עולה שהוא "סובל מכאבים בפרק ירך שמאל...דליות ברגל שמאל...תפקוד ירוד יום-יומי עקב כאבים לא מסוגל לגרוב גרביים" אך מנגד "שולל מחלות כרוניות...מתהלך עם מקל...מתהלך עם צליעה על שתי הרגלים עם מקל" עת היום הינו שבר כלי, סיעודי לחלוטין.

על רקע האמור לעיל נבחן את סכומי הפיצוי שנפסקן ע"י בית משפט קמא.

עזרת הזולת

17.את הפיצוי בראש נזק עזרה סיעודית אמד בית משפט קמא, כדבריו, באופן "גלובאלי והוגן" בסך של 600,000 ₪, ממנו הפחית סך של 435,000 ₪ - ערכה המהוון של גמלת הסיעוד שניתנה למערער בעבר, ואף ניתנת לו כיום ע"י המוסד לביטוח לאומי, באופן שהנותר- 165,000 ₪ - נפסק לזכותו.

הפער בין שתי חוות הדעת הנגדיות שהוגשו לבית משפט קמא בכל הנוגע לעלות מטפל זר לרבות מחליף ישראלי ביום חופשה היה זניח, והסכומים נעו בין 8,000 ₪ ל- 9000 ₪ לחודש. בחינת הסך של 600,000 ₪ לעיל שנקבע ע"י בית משפט קמא כמשקף את הפיצוי בגין ראש נזק סיעוד מעלה שהוא מבטא כ- 65% מחישוב אקטוארי מלא של ראש נזק זה לתקופת העתיד, לפי תוחלת החיים של המערער ביום מתן פסק הדין, שהיה אז כבן 80 שנה (9.3 שנים). בהינתן גילו של המערער ומצבו ערב הניתוח- אין מדובר בסכום החורג מהמתחם, ככל שמדובר בפיצוי לעתיד.

אלא שבית משפט קמא התעלם כליל מתקופת העבר, זו שמיום הניתוח ינואר- 2004 -ועד ליום מתן פסק הדין-2016- קרי: 12 שנים תמימות, בגינן לא פסק למערער ולו שקל אחד. נזק בעבר אמנם טעון הוכחה, אולם אין להלום מצב בו תיהנה המשיבה ממלוא סכום הפיצוי האמור לשקף את הנזק בגין תקופת העבר וזה יישאר בכיסה, מש"חיסכון" זה נוצר רק משום סירובה לקבל על עצמה את האחריות הנדרשת ונוכח חוסר יכולתו של המערער לשכור לעצמו עזרה בתקופת העבר, למרות שאין חולק שהיה זקוק לה. אין להשלים עם תוצאה זו ביחוד שעה שבית משפט קמא ניכה את מלוא ערכה של גמלת הסיעוד שהמערער מקבל וקיבל בעין מהמוסד לביטוח לאומי, הכוללת סך של 190,101 ₪ (חוות דעת אקטוארי שי ספיר מיום 06.09.2012) בגין התקופה עד ליום 31.08.2012 בגינה לא נפסק לזכותו מאומה. בכך קופח המערער באופן המצריך את התערבותה של ערכאת הערעור.

באיזון המתבקש, אציע להוסיף בפריט זה 75,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות ניידות

18.בית משפט קמא קבע כי "בהיעדר נתונים מספקים, תוך שיש לקחת בחשבון שרוב ההוצאות ממומנות ע"י המל"ל, וקופות החולים, לדידי יש לפסוק סכום גלובאלי והוגן על ה'דלתא' הלא מכוסה (כגון מוניות לטיפולים) בסך של 25,000 ₪".

אלא שהמערער לא קיבל כל תשלום או הטבה בעין בגין הוצאות ניידות. ב"כ המשיבה אישרה במהלך הדיון לפנינו כי "אני מסכימה שהסך המהוון של 437,811 ₪ משקף את גמלת הסיעוד שהוא מקבל. אני מסכימה שזה משקף את גמלת הסיעוד. מהמל"ל המערער לא מקבל יותר" (פרוטוקול מיום 02.02.2017 עמוד 4).

הנה כי כן הסכום המזערי שנפסק למערער בגין גמלת ניידות-25,000 ₪, עת אין מחלוקת שזקוק הוא לקביים, לכיסא גלגלים ולהסעות, מקפח את המערער בהיותו נסמך על הנחה מוטעית לפיה "רוב ההוצאות ממומנות ע"י המל"ל...", עת למעט גמלת סיעוד אינו זוכה לכל הטבה נוספת.

אציע להוסיף בפריט זה סך של 75,000 ₪.

19.איני רואה מקום להתערבות ביתר רכיבי הפיצוי משהסכומים שנפסקו אינם חורגים המתחם.

סוף דבר

20.אציע אפוא לדחות את ערעורה של המשיבה ולחייבה לשלם למערער את הוצאות ערעורה בסך של 20,000 ₪. כן אציע לקבל את ערעורו של המערער, להוסיף לפיצוי שנפסק ע"י בית משפט קמא סך נוסף של 150,000 ₪ בערכי היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%, ובתוספת אגרת הערעור.

השופט ש. שוחט:

אני מסכים.

השופט י. אטדגי:

אני מסכים.

התוצאה

ערעורה של המשיבה נדחה.

המשיבה תשלם למערער את הוצאות ערעורה בסך של 20,000 ₪.

ערעורו של המערער מתקבל, באופן שאנו מורים להוסיף לפיצוי שנפסק ע"י בית משפט קמא סך נוסף של 150,000 ₪ בערכי היום, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%, ובתוספת אגרת הערעור.

ניתן היום, כ"ב אדר תשע"ז, 20 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.