ק' נ' ק'

לפניי בקשת הנאמן לפירוק שיתוף בנכס מקרקעין. על פי הסכמת הצדדים, בטרם פירוק השיתוף, תינתן למשיבה האפשרות לפדות את זכויות החייב בנכס.

לשם כך, להלן הכרעה בסכום שעל המשיבה לשלם לשם פדיון זכויות החייב בנכס.

רקע

1. ביום 24.1.16 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, לבקשתו, וביום 29.11.17 הוכרז החייב כפושט רגל.

   נגד החייב הוגשו תביעות חוב בסכום של כ-8 מיליון ש"ח, אשר אושרו בסכום של כ-672,000 ₪.

2. ביום 28.1.18 הגיש הנאמן בקשה לפירוק שיתוף בנכס שברחוב xx, הידוע כגוש xx, חלקה xx (להלן: "הדירה").

3. ביום 1.4.19 התקיים דיון בבקשה ובו הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה הענקת הדירה בהסכם הגירושין אינה תקפה כלפי הנאמן. עוד הסכימו הצדדים שבטרם פירוק השיתוף בדירה, תיבחן האופציה של פדיון זכויות החייב בדירה על ידי המשיבה. במסגרת הסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של החלטה, ניתנו לצדדים הוראות אופרטיביות לבחינת טענותיהם ביחס לסכום הפדיון.

4. המשיבה אינה מתגוררת בדירה, אלא משכירה אותה.

   עיקר טענות הצדדים בכתבי טענותיהם

5. בקשת הנאמן לפירוק שיתוף: לחייב מחצית הזכויות בדירה; החייב ויתר על זכויותיו לטובת המשיבה, בהסכם גירושין שנחתם ב-2003; הזכויות לא נרשמו על שם המשיבה, בשל עיקולים שנרשמו על הנכס שהוטלו בטרם הסכם הגירושין; אין תוקף לוויתור החייב על זכויותיו, משום שבמועד הוויתור, זכויותיו היו מעוקלות; המשיבה אינה מתגוררת בדירה, אלא משכירה אותה וגובה את מלוא שכר הדירה לידיה.

   על כן, ביקש הנאמן שבית המשפט יורה על פירוק השיתוף בדירה.

6. תשובת החייב לבקשה לפירוק שיתוף: החייב לא התנגד לפירוק השיתוף.

7. תשובת המשיבה לבקשה לפירוק שיתוף בתצהירים שהגישה ב-12.9.18 וב-10.12.18: החייב והמשיבה נישאו ומנישואיהם נולדו ארבע בנות (ילידות 1977, 1982, 1995 ו-1998); הדירה נרכשה במהלך חיי הנישואין של החייב והמשיבה, ונרשמה על שמם בחלקים שווים; בהסכם הגירושין משנת 2003 נקבע שהדירה תעבור למשיבה; באותה העת, הדירה הייתה ממשוכנת במלואה; הוויתור על זכויות החייב בדירה נעשה בתמורה למחילת המשיבה על כתובתה, כדי לספק מדור לילדות הצדדים, ובשל חוסר רצונו של החייב להמשיך לשאת בתשלומי המשכנתה; החייב חויב בתשלום מזונות בסך 2,500 ₪, אך מעולם לא שילם את תשלומי המזונות; החייב היה בעלים של חברה, וגרר את המשיבה לחובות, איתם היא מתמודדת עד היום; הדירה שועבדה לצורך הבטחת הלוואות לעסק של החייב; המשיבה שילמה את תשלומי המשכנתה; הוטלו עיקולים על הדירה עוד בטרם הגירושין, אך הנכס לא מומש כיוון שהיה משועבד ברובו; החייב ציין בטופס 5 שהזכויות בדירה שייכות למשיבה; המשיבה התייחסה לחובות של החייב, לרבות חובות שאת חלקם שילמה; אין מקום לביטול הענקה; בנק דיסקונט הטיל עיקול על הנכס ב-1999 ומאז במשך 19 שנה ישב על הגדר וחיכה למועד נוח לפעול למימוש הנכס, מדובר בשיהוי של 19 שנה; ניתן היה למחוק את העיקול נוכח הוראות סעיף 41 לחוק ההוצאה לפועל; המשיבה לא קיבלה הודעה על כניסת החייב להליך פשיטת רגל.

8. תצהיר החייב בתשובה לבקשה לפירוק השיתוף, שהוגש ב-18.2.19: הדירה נרכשה ב-1988; אין אמת בטענה שוויתר על חלקו בדירה כנגד מחילה על הכתובה, מדור לבנותיו וכיוון שלא רצה לשלם את המשכנתה; המשיבה לא הגישה תביעה למימוש הכתובה; המזונות שסוכמו, בסך 2,500 ₪ לחודש, כוללים את רכיב המדור לבנות הצדדים; ברור שכאשר צד מוותר על חלקו בדירה, הצד המקבל נושא בהוצאות המשכנתה; הצדדים המשיכו לגור ביחד עוד 3 שנים אחרי הגירושין; הוא הסכים לוותר על זכויותיו בדירה, כיוון שבזמנו הצדדים חשבו שהדבר יגן על הדירה מפני הנושים, אשר הטילו עיקולים מ-1999; הדירה כללה 2 דירות, כאשר בתקופת הנישואין הוא בנה דירה בקומה העליונה, כך שבמשך השנים מאז הפרידה, המשיבה השכירה את שתי הדירות; שכר הדירה עבור הדירות הוא 6,000 ₪ לחודש, 3,000 ₪ לכל דירה; המשיבה רכשה דירה אחרת, ולא שבה לגור בדירה; הוא דרש מהמשיבה את מחצית דמי השכירות, והם סיכמו שחלקו בדמי השכירות ישמש במקום המזונות שנפסקו נגדו; ב-2010 פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל לגביית המזונות, אך סגרה אותו ב-2013, בשל המתכונת עליה סיכמו הצדדים; המשיבה זנחה את ההסכם להעברת הזכויות בדירה ומעולם לא פעלה להעברת מלוא הזכויות על שמה, לכן יש לראות בהסכם הגירושין, בכל הנוגע להעברת הזכויות בדירה, כבטל; ב-31.12.01 ציינה המשיבה ששווי הדירה כ-110,000 ₪ ויתרת המשכנתה כ-60,000 ₪; ב-2.11.09 הודיע בנק טפחות על סיום הלוואת המשכנתה; המשיבה נשאה בתשלומי המשכנתה לכל היותר משנת 2007 עד 2009; מגיע לו תשלומים עבור דמי שימוש ראויים בדירה; טענת המשיבה שלא הייתה לה נגיעה בעסקיו אינה ברורה, כיוון שבמהלך החיים המשותפים, המשיבה חבה בזכויות וחובות העסק, והיא הייתה מעורבת בעסק; החייב העביר למשיבה סכום של 477,797 ₪ ממכירת מגרש שהיה על שם הצדדים בשכונת שחמון (להלן: "המגרש"), כדי שתסלק את החוב לבנק דיסקונט; במקום להעביר את הכסף לבנק דיסקונט, השתמשה המשיבה בכסף לרכוש דירה; החייב מתייחס טענות של המשיבה בקשר לתשלומים ששילמה על חשבון חובותיו; קריסתו הכלכלית החלה כשנתיים לפני החתימה על הסכם הגירושין.

9. תצהיר תגובת המשיבה לטענות החייב, אשר הוגש ב-20.3.19: לטענת המשיבה, התוספת לדירה נבנתה מכספיה; לא הייתה לה שום נגיעה לעסקו של החייב; לא הייתה הסכמה שדמי המזונות ישולמו מתוך דמי השכירות של הדירה; תיק ההוצאה לפועל שפתחה נגד החייב נסגר כיוון שבזמנו לא היה מסלול מזונות, וכל פעולה צרכה משאבים כספיים לרבות הפסד ימי עבודה, וכיוון שלא הצליחה לאתר את החייב, היא החליטה לוותר על תיק ההוצאה לפועל; הנכס היה ממושכן להבטחת מספר הלוואות, שאחת מהן נפרעה ב-2009 אך משכנתאות בסכומים גדולים הגיעו לפירעון בשנת 2014, והיא נשאה בתשלומי המשכנתה מ-2003; החייב יצא סופית מהדירה ב-2005, ולא 2007 כפי טענתו; מ-2003 לא הייתה בין הצדדים מערכת זוגית; לא היה לה קשר לעסקיו של החייב; החייב לא העביר לה את הסכום של 477,797 ₪, כפי שהוא טוען; המגרש בשכונת שחמון נמכר על ידי הצדדים ב-1998; דף החשבון שהחייב צירף, בו רואים הפקדה בסך 477,797 ₪ הוא מחשבונה הפרטי ואינו נושא תאריך; המגרש נמכר ב-1998, ב-120,000 $, לפי שער יציג של 3.65 ₪ לדולר, ומתוך התמורה שולמה המשכנתה שהייתה על המגרש, כך שלא ייתכן שנותרה תמורה בסכום של 477,797 ₪ מהמגרש בשנת 2002; מספר שנים לאחר מכירת המגרש לקונה ולאחר שכבר שולמה מלוא התמורה במזומן בגין המגרש, פנה הקונה אל הצדדים וביקש כי יסבו את ההסכם על שם בנו על מנת שיוכל לקחת משכנתה עבור המגרש, החייב והמשיבה הסכימו, בנו של הקונה הפקיד את הכספים בחשבון ומספר ימים לאחר שהועמדה לו משכנתה, נמשך הסכום במזומן והועבר לבנו של הקונה, הכספים לא נשארו בידיי המשיבה ולא הייתה לה שום נגיעה לכסף; היא רכשה דירה אחרת, בה היא התגוררה, ממקורותיה.

   עיקר סיכומי הצדדים

10. לאחר הדיון שהתקיים ביום 1.4.19 (וארכות רבות שביקשו וקיבלו הצדדים), הוגשו סיכומיהם (תגובת המשיבה לסיכומי הנאמן הוגשה ב-13.8.20).

11. עיקר טיעוני המשיבה:

    המשיבה מסתמכת על העובדות שטענה בתצהירים, כמפורט לעיל.

    המשיבה טוענת כי: החייב לא זכאי לדמי שימוש ראויים שכן הוא ויתר על חלקו בנכס במסגרת הליך הגירושין ולא נשא בכל תשלום או אחריות בנוגע לנכס במהלך השנים. החייב עזב מרצון את הנכס ולא הגיש תביעה לדמי שימוש עד שהסוגיה עלתה במסגרת הליך זה ולכן הוא ויתר מפורשות על זכויותיו בנכס; גם אם הענקת הנכס במסגרת הליך הגירושין תבוטל כלפי הנושים, יש לראות כי הביטול תקף כלפי החייב שהרי הוא ויתר על הנכס ביודעין ובהסכמה.

    לעניין החישוב הכספי, טוענת המשיבה:

    1. שווי הדירה לצורך החישוב - מיליון ש"ח.

    2. המשיבה שילמה משכנתה בסכום של 720,438 ₪, כולל ריבית (263,014 ₪) והצמדה (55,501 ₪). חלקו של החייב – 360,219 ₪, אותם יש לקזז משווי חלקו של החייב בדירה (כלומר, המבקשת מבקשת לקזז קרן המשכנתה בסכום של כ-200,000 ₪ ועוד כ-160,000 ₪ עבור ריבית והצמדה).

    3. בנוסף, יש להורות על ניכוי הוצאות נוספות בגין השבחת הנכס בסך 20,000 ₪ (חלקו של החייב – 10,000 ₪), שנעשו במשך השנים ואין בידי המשיבה אסמכתאות להוצאתן.

    4. המשיבה לשיטתה אינה חייבת מאומה בשל אי תשלום המזונות והעובדה שהמשכנתה שולמה על ידה וכן כי ההעברה אליה במסגרת הליך הגירושין הייתה כדין.

    5. לאור ההחלטה מיום 1.4.19 מוכנה המשיבה לפדות את חלקו של החייב בסך של 130,000 ₪ (חלקו של החייב בנכס בניכוי חלקו במשכנתה וחלקו בהוצאות ההשבחה).

12. עיקר טיעוני החייב:

    החייב מסתמך על העובדות שנטענו בתצהירו, כמפורט לעיל.

    לעניין החישוב הכספי:

    1. המשיבה מבקשת לקזז מחלקו של החייב את תשלומי המשכנתה סך של 360,000 ₪. בהתאמה, יש לקבוע כי לחייב מגיע מחצית מדמי השכירות שהמשיבה גבתה לאורך השנים, גם לאחר תום חיובי המשכנתה ודמי המזונות.

    2. לא צורפו ראיות באשר לדמי ההשבחה / התיקונים ויש לדחות את הטענה. היה על המשיבה להגיש תביעת חוב בהתאם להסכמה מיום 1.4.19.

13. עיקר טיעוני הנאמן:

    הנאמן עדכן שהוסכם על ידי הצדדים והנאמן כי ערכו של הבית לצורך בקשה זו יעמוד על מיליון ₪, מבלי לבצע שמאות.

    הנאמן מסתמך על טענותיהם העובדתיות של הצדדים, וטוען: בשנת 2003 התחייב החייב בהסכם גירושין להעביר מחצית מזכויותיו בדירה על שם גרושתו. בפועל ההעברה לא בוצעה בשל העובדה כי חלקו של החייב בבית היה מעוקל לטובת נושיו; הדירה מחולקת לשתי יחידות המושכרות לצדדי ג'. היחידות נבנו והופרדו טרם המועד בו נחתם הסכם הגירושין; המשיבה מפרטת את תשלומי המשכנתה בהם לטענתה נשאה לבד אך מתעלמות מפירות השכרת הדירות אותן קיבלה לבדה; המשיבה לא הגישה תביעת חוב לעניין ההשבחה בהתאם להסכמות מיום 1.4.19 ונראה כי ויתרה עליה; כמו כן, המשיבה לא הציגה שום אסמכתא בטענותיה בעניין ההשבחה ולכן אין לקבל את טענתה בעניין ההשבחה; טענת המשיבה על תשלומי המשכנתה מגובה באסמכתאות ויש בה ממש, מנגד, המשיבה אינה יכולה לאחוז בחבל משתי קצותיו – לטעון על תשלום המשכנתה לבדה ולבקש לקזזה מערך הנכס, ומנגד להתעלם מהפירות שנהנתה מהם במשך כל השנים; אין מחלוקת כי בבעלות המשיבה דירה אחרת וכי כספי השכירות משולמים לכיסה; המשיבה לא סתרה את טענת החייב כי דמי השכירות מסתכמים ב-6,000 ₪ לחודש; הנאמן סבור כי העובדה שהמשיבה לא מפרטת את דמי השכירות שקיבלה במשך השנים, מלמדת על כך שדמי השכירות עולים על תשלומי המשכנתה ששילמה; הנאמן אינו יכול להתעלם מהטענה שהמשיבה קיבלה סך של 440,000 ₪ ממכירת המגרש שהיה בבעלותם, טענה אותה המשיבה לא סתרה, ואם כך פני הדברים הרי שלחייב מגיע מחצית מסכום זה; לאור האמור, ומאחר והמשיבה נמנעה מלצרף מסמכים מהותיים שיאפשרו עריכת תחשיב לצורך פדיון, הנאמן סבור כי על המשיבה לפדות את מחצית זכויות החייב בסך 500,000 ₪ לקופת הכינוס, אחרת לא יהיה מנוס ממימוש הנכס על ידי הנאמן.

14. עיקר טיעוני תגובת המשיבה לטיעוני הנאמן:

    המשיבה חוזרת על טענותיה כמפורט לעיל ומוסיפה: הנאמן טוען כי המשיבה מתעלמת מפירות ההשכרה אולם שוכח לציין שהחייב מעולם לא שילם מזונות בגין בנותיו הקטינות ולמעשה יצא נשכר; המשיבה מעולם לא ויתרה על מזונות הקטינות כנגד דמי השכירות, החייב לא פתח בשום הליך לקבלת דמי השכירות, לא הייתה כל הסכמה בעניין, והחייב אינו יכול לטעון לעניין דמי השימוש הראויים; במועד קבלת הנכס, יתרת המשכנתה הייתה כמעט כשווי הנכס; המשיבה הצליחה בציפורניה להחזיק את הנכס, וכיום העניין עומד לה לרועץ כי אם הבנק היה מוכר את הדירה אז, היה נמנע ממנה כל ההליך; במשך השנים החייב והנושים לא פעלו למכירת הנכס, והחייב אף לא פעל לדרישת זכויותיו וכיום לאחר סיום תשלומי המשכנתה, ולאחר שערך הנכס עלה, כולם מבקשים ליהנות מהשלל; לעניין האסמכתאות להשבחות – המשיבה עברה דירה ומדובר בהשקעות שנעשו במהלך השנים ולכן לא נמצאו הקבלות; המשיבה מתייחסת לטענות החייב והנאמן באשר למגרש, וטוענת כי במועד הענקה החייב למעשה לא היה חדל פירעון ולא היה מעשה פשיטת רגל במועד ההענקה, וההענקה אינה עומדת במועדים הקבועים בסעיף 96 לפקודה; המשיבה מוכנה לפדות את הנכס בכפוף לתשלום סך 100,000 ₪. גם אם תתקבל טענת החייב הרי שניתן לתבוע לכל היותר 7 שנים אחורה, ונוכח חלקו של החייב במשכנתה, לכל היותר ההפרש בין הסכומים הוא כ-100,000 ₪.

    דיון והכרעה

15. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבור שיש לדחות את הצעת המשיבה לפדות את זכויות החייב בדירה בסכום של 100,000 ₪ (יוער שבתחילה הציעה המשיבה לפדות את חלקו של החייב כנגד תשלום סכום של 130,000 ₪).

    לעומת זאת, אינני סבור שנכון לחייב את המשיבה בתשלום סכום של 500,000 ₪, משום שהסכום אינו מביא בחשבון את עלויות המימוש.

    מהנימוקים שיפורטו להלן, אני סבור שעל המשיבה לשלם סכום של 300,000 ₪ לפדיון זכויות החייב בדירה, וכך אני קובע.

16. בראשית הדברים, אני סבור שניתן להסיר חלק מהמחלוקות, כדלקמן:

    1. אני מקבל את הסכמת הצדדים להעריך את שווי הדירה במיליון ש"ח.

    2. אינני מקבל את טענות החייב ביחס להעברת כספים בסכום של כ-440,000 ₪. אם העביר החייב כספים בסכום זה למשיבה (למיטב הבנתי, עוד קודם למועד הגירושין ב-2003), הרי שמדובר בתביעה שהתיישנה זה מכבר, ולא ניתן היום לתבוע מהמשיבה להשיב סכום זה לחייב (או לקופת פשיטת הרגל שלו).

    3. אין מקום לטענות המשיבה כאילו הענקת הזכויות בנכס בהסכם הגירושין תקפה, משום שבהסמכת הצדדים מיום 1.4.19, אשר קיבלה תוקף של החלטה, נקבע במפורש כי: "... הגענו להסכמה כדלקמן: א. נוכח העיקולים אשר מוטלים על הדירה, הענקה של הדירה בהסכם הגירושים אינה תקפה כלפי הנאמן".

       לא היה מקום שהמשיבה תטען טענות הסותרות הסכמה זו, וכל שנותר לבחון, בהתאם להחלטה מיום 1.4.19, הוא את סכום הפדיון של זכויות החייב בנכס.

17. המשיבה לא קיימה את הוראות ההחלטה מיום 1.4.20, לפיהן היה עליה להגיש שתי "תובענות" לנאמן, ראשונה – תביעת חוב על כל הזכויות הכספיות להן היא טוענת; שנייה – תביעת חוב להוכחת טענותיה להשבחת הנכס. למרות שדי בכך כדי לדחות את טענות המשיבה, אדון להלן בטענותיה. נוכח זאת, ניתן היה לדחות את טענות המשיבה לקיזוז סכומים משווי הדירה.

    אולם, בשלב זה, מהנימוקים אשר יפורטו להלן, אני סבור שיש לאפשר למשיבה לפדות את זכויות החייב בסכום הנמוך מהשווי שמלא.

18. המחלוקות העיקריות בין הצדדים הן אלה: (1) האם זכאית המשיבה לקזז את דמי המזונות שלא שולמו על ידי החייב; (2) האם זכאית המשיבה לקזז את תשלומי המשכנתה, שהסתכמו, לטענתה, בסכום של כ-360,000 ₪ (קרן בסכום של כ-200,000 ₪ ועוד כ-160,000 ₪ עבור ריבית והצמדה); האם זכאית המשיבה לקזז את עלות ההשבחה, לטענתה בשווי של 10,000 ₪ (חלקו של החייב, מתוך 20,000 ₪); (3) מה סכום הפדיון.

19. תשלומי המזונות: מאחר שהמשיבה לא הגישה תביעת חוב, לא נבחנו טענותיה לעניין חוב המזונות (לרבות תחולת סעיף 11 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959) ולא ניתן לדעת אם ובאיזה סכום הייתה מתקבלת תביעת חוב שהייתה מגישה המשיבה.

    יותר מכך, מאחר שהמשיבה לא הגישה תביעת חוב לתשלום המזונות, אין היא זכאית לדיבידנד מקופת פשיטת הרגל, ולכן היא אינה זכאית לקזז את תשלומי המזונות משווי הדירה. נוסף על כך, אם קיים חוב מזונות עבר, הרי שבהתאם לסעיף 69(א)(3), הפטר שיקבל החייב לא יחול על חוב המזונות.

20. תשלומי המשכנתה ושכר הדירה, אני סבור שיש לדחות את טענות המשיבה, מהנימוקים הבאים: 

    המשיבה לא הגישה תביעת חוב בגין תשלומי המשכנתה ששילמה, למרות שהיה עליה לעשות זאת בהתאם להחלטה מיום 1.4.19.

    אני מקבל את טענת הנאמן שיש לקזז את תשלומי המשכנתה מול תשלומי שכר הדירה שהמשיבה גבתה לאורך השנים.

    ההלכה קובעת שבעל דין אינו מונע מבית המשפט ראיה שיש בה לתמוך בגרסתו, ולכן אם בעל דין אינו מציג ראיה רלוונטית, חזקה שהראיה הייתה מחזקת את גרסת הצד שכנגד. לכן, יש להסיק שתשלומי שכר הדירה כיסו, למצער, את תשלומי המשכנתה. הדבר נכון במיוחד עקב כך שלמרות שהטענה נטענה בטיעוני הנאמן, לא פירטה המשיבה את הסכומים בטיעוני התגובה שהגישה.

    המשיבה צירפה תדפיסי תנועות במספר הלוואות, מבלי שצירפה את הסכמי ההלוואה, כך שלא ניתן לדעת אם אכן מדובר בהלוואות שהיו מובטחות במשכנתה על הדירה. חלק מההלוואות נלקחו בשנות ה-90, כך שניתן להניח שאכן מדובר בהלוואות משותפות לחייב ולמשיבה (אם כי לא ברור שמדובר בהלוואת משכנתה), אולם, חלק מההלוואות התחילו משנת 2010, כאשר לטענת המשיבה הפירוד בין הצדדים היה ב-2005.

    לא היה מקום שהמשיבה תבקש להוסיף לסכומים המשכנתה שלטענתה שילמה (חלקו של החייב, לטענתה, הסתכם בכ-200,000 ₪) ריבית והצמדה שכמעט הכפילו את הסכום (המשיבה הוסיפה הצמדה וריבית בסכום של כ-160,000 ₪), כאשר אם היא הייתה מגישה תביעת חוב, כפי שהיא נדרשה, היא הייתה זכאית, לכל היותר, לריבית ו/או הצמדה כפי הוראות הפקודה.

    התשלומים עבור ההלוואות השונות הסתיימו בחלקם ב-2010 ולכל המאוחר ב-2014, לכן המשיבה המשיכה לגבות תשלומי שכר דירה במשך שנים רבות, מבלי ששילמה תשלומי משכנתה.

    לכן, המשיבה לא הוכיחה את הסכומים ששילמה עבור המשכנתה ובכל מקרה, נוכח האמור לעיל, יש להסיק שתשלומי שכר הדירה ששילמה המשיבה כיסו את מלוא תשלומי המשכנתה ששילמה. על כן, אין מקום לקזז את תשלומי המשכנתה משווי הנכס.

21. תשלומי ההשבחה הנטענים: המשיבה טוענת שהיא זכאית לקזז סכום של 10,000 ₪, נוכח השקעותיה בהשבחת הנכס. גם סכום זה לא הוכח על ידי המשיבה כפי שנקבע בהחלטה מיום 1.4.19. יתר על כן, מאחר שהמשיבה לא הוכיחה את תשלומי שכר הדירה שקיבלה, יש להסיק שכל ההשקעות שהשקיעה בדירה, אם השקיעה, מומנו מההפרש בין תשלומי שכר הדירה לתשלומי המשכנתה.

    על כן, אין מקום לקזז את תשלומי ההשבחה הנטענים.

22. סכום הפדיון: כאמור, אני מקבל את הסכמת הצדדים להעריך את שווי הדירה בסכום של מיליון ש"ח לצורך חישוב סכום הפדיון.

    הצדדים לא טענו לעניין דיור חלוף (לו ככל הנראה המשיבה אינה זכאית משום שהיא אינה מתגוררת בדירה) או עלויות המימוש (ייתכן שיש מקום להתחשב בהפרש בין עלות המימוש לבין שכר מימוש על הכספים אשר יופקדו בקופה).

    בבואי לקבוע את סכום הפדיון הראוי, מצאתי לנכון להביא בחשבון את הוצאות המימוש ולתת משקל מסוים לטענת החייב, לפיה הוא סיכם עם המשיבה שחלקו בשכר הדירה ייזקף על חשבון תשלום דמי המזונות. אמנם, המשיבה הכחישה טענה זו, אך אם היה בה אמת ואם הייתה המשיבה מפרטת כיאות את תשלומי המשכנתה ששילמה, בהשוואה לדמי השכירות שקיבלה, ייתכן שהייתה מצליחה להוכיח שתשלומי המשכנתה והמזונות עולים על תשלומי שכר הדירה שקיבלה, לפחות במשך התקופה בה היא הייתה זכאית לדמי מזונות (בשים לב לגיל הבנות של הצדדים).

    המשיבה הפסידה את ההזדמנות להגיש תביעת חוב בגין המזונות, מאחר שלא פעלה כפי ההחלטה מיום 1.4.19, אך נראה שניתן לתת משקל גם לטענה זו של החייב.

    לכן, כאשר אני מביא בחשבון את השיקולים הנ"ל, אאפשר למשיבה לפדות את זכויותיו של החייב בדירה בסכום של 300,000 ₪.

    יובהר למשיבה שמדובר בסכום של פשרה, אך אם הנכס ימומש בסופו של דבר, יופקד לקופה מלוא חלקו של החייב.

    התוצאה

23. המשיבה רשאית לפדות את זכויותיו של החייב בדירה בסכום של 300,000 ₪, אשר ישולמו תוך 90 יום מהיום.

    תוך 30 יום תודיע המשיבה אם היא מוכנה לפדות את זכויות החייב בנכס.

24. אם לא תודיע המשיבה שהיא מעוניינת לפדות את זכויות החייב במועד, ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה בין החייב למשיבה.

    במקרה כזה יגיש הנאמן פסיקתה לחתימה.

25. בשלב זה ועד אשר תפדה המשיבה את זכויות החייב בדירה, תשלם המשיבה לקופת פשיטת הרגל מחצית מדמי השכירות שהיא מקבלת על הדירה.

    לשם כך, תעביר המשיבה את העתק הסכמי השכירות לנאמן, תוך 14 יום מהיום.

26. מאחר שהצדדים הגיעו להסכמה בדיון שהתקיים ב-1.4.19 ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

     

    ניתנה היום, ט"ו אלול תש"פ, 04 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.

    עמית כהן, שופט