פסק דין
בפני תביעה ותביעה שכנגד אשר מקורן בהתקשרות שלא עלתה יפה לקבלת ייעוץ וליווי לקבלת משכנתא.
העובדות
הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית העוסקת בייעוץ וליווי לאנשים המעוניינים בנטילת הלוואות המובטחות במשכנתא. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו מנכ"ל הנתבעת ובעל מניות בה. התובעים הינם בני זוג המתגוררים יחדיו.
ביום 11.11.08 נפגשו התובעים עם נציג הנתבעת והתעניינו באפשרות לשכור את שירותיה לצורך סיוע בקבלת הלוואה המובטחת במשכנתא. במהלך הפגישה נכרת בין התובעים לבין הנתבעת הסכם, אשר כותרתו "הסכם קבלת ייעוץ וליווי מלא – משכנתא חדשה" (להלן: "ההסכם"). לפי ההסכם, מתחייבים התובעים להעביר לנתבעת את כל המסמכים והמידע הרלוונטיים לצורך קבלת ההלוואה ואילו הנתבעת מתחייבת לסייע וללוות את התובעים בכל הכרוך עד לקבלת ההלוואה. בנוסף, בין יתר הסעיפים בהסכם, הובהר לתובעים כי אי מסירת פרטים מדויקים עלול להביא לחוות דעת שגויה (סעיף 2.8 בהסכם) וכן הצהירו התובעים כי אינם מסתירים מידע מהותי הנוגע לקבלת ההלוואה (סעיף 2.9 בהסכם).
בתמורה לשירותי הנתבעת, התחייבו התובעים לשלם לה סך של 7,100 ₪ (4,950 ₪ בגין שירותי הייעוץ והליווי כאמור בסעיף 3 בהסכם וכן 2,150 ₪ בגין תוספת מחיר "עבור טיפול במקרים מיוחדים" כאמור בנספח א' להסכם), בתוספת מע"מ. מתוך סכום זה, שילמו התובעים לתובעת במעמד חתימת ההסכם סך של 2,079 ₪ (1,800 ₪ בצירוף מע"מ) והוסכם שאת יתרת התשלום לנתבעת ישלמו התובעים לאחר אישור ההלוואה על ידי בנק (סעיף 6.7 בהסכם).
בעקבות כריתת ההסכם החלו הצדדים לפעול לקבלת הלוואה אולם הדבר לא עלה בידם ואישור למתן הלוואה לתובעים – לא ניתן. ביום 22.12.08 פנתה הנתבעת לתובעים בדרישה לתשלום סכום נוסף בגין שירותיה, בסך של 2,500 ₪ + מע"מ, וזאת בטענה לתשלום הנובע מטיפול בלווה "עם היסטוריית אשראי בעייתית". התובעים לא אשרו דרישה זו. בהמשך, לאחר מגעים נוספים בין הצדדים, הודיעו התובעים לנתבעים ביום 31.1.09, כי לנוכח אי קבלת ההלוואה, על הנתבעים להשיב לתובעים את הכספים ששולמו בעת כריתת ההסכם.
בעקבות הודעת התובעים, פנה הנתבע לתובעים ביום 4.2.09 במכתב אשר כותרתו "סיום התקשרות בנושא משכנתא". במכתבו, טען הנתבע כי התגלה לנתבעים שהתובעת 1 "הנה לקוחה מוגבלת", כי מתנהלים נגדה "מספר תיקי הוצל"פ" והתגלו התראות לכוונה לנקיטת הליכים משפטיים כנגד התובע 2 בשל אי עמידה בהתחייבויות כלפי בנקים. עוד טען הנתבע במכתבו, כי הניסיונות לקבלת הלוואה נעצרו בשל כך שהנכס המיועד לשעבוד איננו רשום על שם התובעים ומסיבות אלו דורשת הנתבעת את מלוא שכר טרחתה. התובעים הגיבו למכתב זה ביום 9.2.09 ובו טענו, בין היתר, כי לא זו בלבד שיש להשיב להם את התשלום ששילמו אלא שהאמור במכתב מיום 4.2.09 מהווה הוצאת לשון הרע.
ביום 15.2.09 הגיבו הנתבעים למכתב התובעים בדחיית טענות התובעים ובדרישה משלהם להשלמת שכר הנתבעת בסך של 5,300 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות. בעקבות טענות הדדיות אלו הוגשה התביעה על ידי התובעים ביום 3.3.09 וביום 31.3.09 הוגשה תביעה שכנגד.
טענות הצדדים
לטענת התובעים, במעמד חתימת ההסכם התחייבה הנתבעת הן לנהל עבורם את הליך נטילת ההלוואה והן להשיב את הכספים המשולמים כמקדמה באם לא תצליח לארגן קבלת הלוואה עבור התובעים. הנתבעים לא הצליחו לארגן את ההלוואה ומשכך על הנתבעת להשיב את המקדמה בסך של 2,079 ₪.
בנוסף, טוענים התובעים כי טענת הנתבע במכתבו מיום 4.2.09, בדבר היות התובעת 1 לקוחה מוגבלת בבנקים וכי מתנהלים כנגדה הליכי הוצאה לפועל, מהווים הוצאת לשון הרע, בגינה יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בסך 27,921 ₪.
הנתבעים מצידם, מכחישים כי הובטח לתובעים החזר כספי באם לא יאושר מתן הלוואה. עוד טוענים הנתבעים כי התובעים הסתירו מהם מידע מהותי אודות מצבם הכלכלי, שלו נמסר מראש הייתה הנתבעת שוקלת בשנית את התקשרותה עימם ולפחות עומדת על תשלום סכומים נוספים בגין שירותיה. הכישלון בקבלת ההלוואה, למרות מאמצי הנתבעים, נבע, לטענתם, מאי העברת הנכס עליו התבססה הבקשה לקבלת הלוואה, על שם התובעים.
ביחס לטענה בדבר הוצאת לשון הרע, טוענים הנתבעים כי בסך הכל הבהירו כי היסטוריית האשראי של התובעים איננה טובה וממילא שלא ניתן לראות במכתב אישי משום הוצאת לשון הרע.
בכתב התביעה שכנגד, טוענים הנתבעים כי למעשה הצליחו בקבלת אישור למתן הלוואה לתובעים אולם זו לא ניתנה בפועל בשל הצהרות כוזבות והפרת ההסכם מצד התובעים. מאחר ולפי ההסכם התחייבו התובעים לשלם עבור שירותי הנתבעת סך כולל של 7,100 ₪ בצירוף מע"מ ושילמו רק חלק מסכום זה, 2,079 ₪, יש לחייבם בתשלום יתרת הסכום בסך של 6,121.50 ₪. התובעים, בכתב ההגנה שכנגד, מכחישים את טענת הנתבעים וטוענים כי יתרת שכר הנתבעת הותנתה בקבלת אישור למתן ההלוואה, אישור שלא ניתן.
ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 7.4.10 ובמהלכה העידו התובעים וכן העידו הנתבע ומר שחר אבישי, מנהל מחלקת משכנתאות בנתבעת. בתום ישיבת ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
דיון
טענתם הראשונה של התובעים הינה כי לנוכח אי קבלת ההלוואה, שומה על הנתבעת להשיב להם את הכספים ששולמו על ידם בעת כריתת ההסכם, בסך של 2,079 ₪.
בכתב התביעה, טענו התובעים כי בעת כריתת ההסכם, הובטח להם "מפורשות" כי המקדמה המשולמת על ידם תוחזר להם באם לא תתקבל ההלוואה (סע' 3 בכתב התביעה) וכך גם טענו התובעים בתצהיריהם (סע' 3 בתצהירי התובעים). בסיכומיהם מאידך, נעלמה גרסה זו והייתה כלא הייתה. כל שנותר מטענת ההשבה, הינה הטענה לכשלון תמורה המצדיק את החזר התשלום (סע' 6 – 9 בסיכומי התובעים).
מערכת יחסי הצדדים מוסדרת במסגרת ההסכם וכך גם סוגית שכרה של הנתבעת. בסעיף 3 בהסכם נקבע כי "בעבור שירותי הייעוץ והליווי" ישלמו התובעים סך של 4,950 ₪ בתוספת מע"מ. לפי האמור בסעיף 4 בהסכם, אמור היה שכרה של הנתבעת להיות משולם לה בחלקו בעת חתימת ההסכם (1,800 ₪ בצירוף מע"מ) ויתרתו במועדים אשר יקבעו מראש. כלומר, לפי האמור בנוסח המקורי של ההסכם, אמור היה שכרה המלא של הנתבעת להיות משולם לה מראש ועבור "שירותי הייעוץ והליווי". מלכתחילה איפה, ברור שלפי נוסחו המקורי של ההסכם לא הייתה אמורה להיות כל התנייה בין זכות הנתבעת לשכרה לבין ההצלחה בקבלת ההלוואה.