פסק דין
בפני תביעה לביצוע 3 שטרי חוב בסך כולל של 72,531.40 ₪.
שטרי החוב נמשכו על ידי הנתבע להבטחת התחייבותו לפרוע 3 הלוואות שנטל מהתובעת ונועדו למימון רכישת רכבים שישמשו כמוניות. אותן הלוואות לא נפרעו במלואן אך במוקד התנגדות הנתבע טענה שלפיה הסבה לו התובעת נזק כאשר הסכימה לשחרר את השעבוד על הרכבים בלא הסכמתו וטענה שממילא שכבר נפרעו ההלוואות באמצעות אותם רכבים בסכומים העולים על היקף החוב המיוחס לו.
וראוי לציין, למרבה הצער, שנוכח התעסקות חוזרת ונשנית בסוגיות מקדמיות ובעיקר בדרישות לגילוי מסמכים, התמשכה ההתדיינות בתיק זה זמן רב והיקף המסמכים שהוגשו חורג בהרבה מהמקובל בתיקים בהיקף זה.
תמצית העובדות
התובעת הינה חברה העוסקת במתן אשראי לרכישת רכבים, לרבות רכבים המיועדים לשימוש כמוניות. הנתבע היה, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו (2006 – 2007), נהג מונית.
גוף נוסף המעורב באירועים נשוא תביעה זו הינה חברה בשם ולמר את לרר בע"מ (להלן: "חברת ולמר") ומנהליה עמיר ולמר ועוז לרר. חברת ולמר עסקה ברכישת רכבים המיועדים לשמש כמוניות. הן התובעת והן הנתבע עמדו בקשר עם חברת ולמר. התובעת עמדה בקשר עם חברת ולמר במתן הלוואות שיועדו לרכישת מוניות, והנתבע עמד בקשר עם חברת ולמר בעבודתו כנהג מונית שכיר ובהיכרות עם בעליה של חברת ולמר.
ביום 28.11.06 נערכו ונחתמו 2 הסכמי הלוואה בין התובעת לבין הנתבע וביום 5.12.06 נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה שלישי (להלן: "הסכמי ההלוואה"). על פי שני הסכמי ההלוואה הראשונים לווה הנתבע מהתובעת סך של 25,000 ₪ בכל הלוואה ובהסכם ההלוואה השלישי לווה הנתבע מהתובעת סך של 22,000 ₪. בכל הסכמי ההלוואה הודגש כי מטרת ההלוואה הינה רכישת רכב ספציפי אשר פורט בכל הסכם וכי סכומי ההלוואה, בצירוף ריבית, יוחזרו ב- 24 תשלומים חודשיים רצופים החל מיום 15.1.07. 3 הרכבים נשוא הסכמי ההלוואה יועדו לשמש כמוניות ויכונו להלן לשם הנוחות: "המוניות".
בד בבד עם חתימת הסכמי ההלוואה, חתם הנתבע על 3 שטרי חוב (להלן: "שטרי החוב") להבטחת התחייבויותיו כלפי התובעת, כדלהלן: שטר חוב בסך 29,496 ₪ מיום 28.11.06; שטר חוב בסך 29,208 ₪ מיום 28.11.06; ושטר חוב בסך 25,872 ₪ מיום 5.12.06.
על פי הדין, חייבת להיות זהות בין הבעלים הרשום של הרכב המשמש כמונית לבין בעליה של הזכות הציבורית להפעלת המונית באמצעות אותו הרכב. בעת כריתת הסכמי ההלוואות לא היה הנתבע בעליה של הזכות הציבורית להפעלת מונית. לפיכך, אף שההלוואות יועדו לרכישת רכבים ספציפיים, המוניות כהגדרתן לעיל, לא נכללה בהם תניה המתייחסת להעברת הבעלות במוניות אלא הובהר שהמוניות ימושכנו לטובת התובעת כשהן עודן רשומות על שם בעליהם, 3 צדדי ג'. בהתאם, בד בבד עם חתימת הסכמי ההלוואות ושטרי החוב, נחתמו 3 הסכמי משכון לפיהם ימושכנו המוניות על ידי בעליהם הרשומים להבטחת התחייבויות הנתבע כלפי התובעת. 3 המשכונות נרשמו ברשם המשכונות.
אף שכל מערך הסכמי ההלוואה נעשה בין התובעת לנתבע, ברור מהסכמי ההלוואה כי חברת ולמר הייתה מעורבת בכריתת ההסכמים, באשר ההלוואות הועברו על ידי התובעת במלואן במישרין לחברת ולמר. פירעון ההלוואות לתובעת נעשה באמצעות הוראת קבע לחיוב חשבון הבנק של הנתבע לטובת התובעת, אך לנתבע נמסרו שיקים של חברת ולמר לפירעון במועדים חופפים ובסכומים זהים לתשלומים שיועדו להיות משולמים להחזר ההלוואות לתובעת.
במשך ששה חודשים, עד וכולל תשלום יוני 2007, פרע הנתבע את תשלומי ההלוואה כסדרם וכנגד זאת נפרעו שיקים נגדיים שמסרה לנתבע חברת ולמר. במהלך יוני 2007 התברר כי חברת ולמר נקלעה לקשיים וצברה חובות כבדים לנושים שונים, בהם התובעת וחברה בשם טרייד-אין השרון בע"מ (להלן: "חברת טרייד-אין") שממנה רכשה חברת ולמר רכבים. באותה עת נמסר לנתבע כי השיקים שמסרה לו חברת ולמר לא יכובדו והנתבע עצמו חדל מפירעון תשלומי ההלוואה לתובעת מיום 15.7.07 ואילך.
נוכח קשייה של חברת ולמר, החלה התובעת לנקוט פעולות לפירעון חובותיה של חברת ולמר. במסגרת זו, נכרת ביום 16.6.07 הסכם בין חברת ולמר, חברת טרייד-אין והתובעת (להלן: "הסכם טרייד-אין") שלפיו, בין היתר, התחייבה חברת ולמר להעביר לחברת טרייד-אין 30 מוניות וכנגד זאת התחייבה חברת טרייד-אין לפרוע את ההלוואות שהעמידה התובעת לחברת ולמר, בסך כולל של 2,500,000 ₪. בנספח להסכם טרייד-אין אשר נחתם ביום 1.5.11 הוקטן הסכום שישולם לתובעת והועמד על יתרה של 875,000 ₪.
בין ההלוואות שהתחייבה חברת טרייד-אין לפרוע מנויות במפורש ההלוואות שנטל הנתבע, אך הרכבים נשוא ההלוואות אינם כלולים ברשימת הרכבים הועברו לטרייד-אין המצורפת כנספח להסכם טרייד-אין.
בהסכם טרייד-אין מצוין כי חברת ולמר מכרה מוניות לחברה בשם אדמה שופעת בע"מ אשר בעליה הינם אבו אל הווה מחמוד, ראלב חרחש, עיסאם חרחש ואבו אל הווה נביל (כולם ביחד יכונו להלן לשם הנוחות: "קבוצת חרחש") המתגוררים במזרח ירושלים, וכי חברת אדמה נותרה חייבת לחברת ולמר סך של 920,000 ₪. כך נקבע בהסכם טרייד-אין כי הכספים שתגבה חברת ולמר מחברת אדמה יועברו אף הם לתובעת.
ביום 21.6.07, 5 ימים לאחר כריתת הסכם טרייד-אין, כרתה התובעת הסכם נפרד עם קבוצת חרחש (להלן: "הסכם חרחש") במסגרתו התחייבה קבוצת חרחש לפרוע במישרין לתובעת, ב- 18 תשלומים חדשיים, חוב בסך 900,000 ₪ שהיא הייתה חייבת לחברת ולמר וכנגד זאת התחייבה התובעת, בין היתר, לשחרר בהדרגה את המשכונות הרשומים על הרכבים שרכשה ומחזיקה קבוצת חרחש. בנספח להסכם חרחש אשר נכרת ביום 23.1.08 הוקטן הסכום שישולם לתובעת והועמד על 500,000 ₪. 2 מהרכבים נשוא הסכמי ההלוואה שבין התובעת לנתבע מנויים ברשימת הרכבים המצורפת להסכם חרחש.
כאמור, הנתבע לא היה צד להסכם טרייד-אין ולא היה צד להסכם חרחש. בפועל, במסגרת הסכמים אלו, הועברו כספים לתובעת וכן שוחררו על ידי התובעת השעבודים על 2 מהרכבים נשוא הסכמי ההלוואות עם הנתבע, רכבים שלפי הסכם חרחש הוחזקו בידי קבוצת חרחש.
כבר במהלך יולי – אוגוסט 2007, פנתה התובעת לנתבע בכתב בדרישה לפרוע את יתרת החוב בגין ההלוואות. דרישת התובעת לא נענתה והתובעת הגישה לביצוע את השטרות ועתרה בבקשת הביצוע לחייב את הנתבע בתשלום סך כולל של 72,531.40 ₪.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה שכן התובעת למעשה כבר נפרעה על ההלוואות במלואן.