קראפף ואח' נ' ברסלר ואח'

לפניי תביעה שעניינה סכסוך בין בעלי מניות בחברת סטארט-אפ בתחום הרפואה (ביו-טק).

ביסודה של התביעה מצויה השקעה אותה ביצע התובע בחברה, בהתאם להסכם שנחתם עימה ביום 24.05.2016. עיקר המחלוקת עוסק בהבטחות השונות שלכאורה ניתנו לתובע טרם השקעתו, כמו גם אופן ניהול החברה על ידי הנתבעים – לאחר ביצוע ההשקעה, אשר הוביל לטענתו לכישלונה של החברה.

התובע טוען, כי הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם כלפיו וכלפי החברה, הציגו מצגי שווא וניהלו את החברה באופן שאינו בטובתה – כל זאת, בניגוד לחובותיהם כבעלי שליטה ונושאי משרה בה. בהתאם לכך, עותר התובע להשבת מלוא השקעתו, כמו גם לפיצוי בעבור נזקים שונים שלטענתו נגרמו כתוצאה ממעשי הנתבעים ולסעדים שונים לשם הסרת קיפוחו בחברה.

א. הצדדים הרלוונטיים להליך

התובע, ד"ר תומאס קראפף (להלן – קראפף או התובע), הוא אזרח ותושב גרמניה. התובע הוא ד"ר לתאולוגיה וחקר המקרא וכן בעל תואר שני במשפטים (משפט בינלאומי).

הנתבע 1, עו"ד ד"ר אייל ברסלר (להלן - ברסלר), הוא עורך דין, בעלים של משרד עורכי פטנטים ושל חברת ד"ר אייל ברסלר בע"מ, המפעילה את משרד עורכי הפטנטים.

הנתבע 2, ד"ר ערן אילת (להלן – אילת), רופא במקצועו ובהשכלתו וכן, עוסק כיזם בתחום המִכשור הרפואי (הנתבעים 2-1 יחדיו יוגדרו להלן – הנתבעים).

חברת קאתוי מדיקל (2012) בע"מ (CathWay Mediacl (2012) Ltd) (להלן – החברה), היא חברת סטארט אפ בתחום הרפואה, העוסקת בפיתוח וייצור צַנְתָּר (קָתֵטֶר) מסוג חדשני.

הגב' שרון בן-יהודה (להלן – בן-יהודה), הועסקה כמנכ"לית בחצי משרה בחברה בין החודשים יוני 2016 ועד פברואר 2017. בהמשך, החליפה אותה ד"ר אירית חן זמירו (להלן – חן זמירו), אשר שימשה גם היא כמנכ"לית במשרה חלקית, וזאת בין החודשים מרץ 2017 ועד מאי 2017.

ב. העובדות המוסכמות

בחינת טענות הצדדים כפי שאלו הובאו לפניי הן במהלך הדיונים שלפניי, הן במסגרת כתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים, מלמדת כי הצדדים אינם חלוקים על חלקה הארי של התשתית העובדתית. בהתאם לכך, אפרט להלן את העובדות שאינן במחלוקת.

הנתבעים הם מכרים ותיקים. במהלך שנת 2010 אילת פנה לברסלר עם הצעה למיזם שבמרכזו רעיון לקתטר מסוג חדש. הנתבעים היו מעוניינים להקים חברה לעניין זה, כאשר הם ישקיעו את זמנם ומומחיותם, כמו גם משאבים שונים שלרשותם – כגון שימוש במשרד עורכי הפטנטים שבראשו עמד ברסלר, לטובת קידום המיזם.

כך, התכוונו הנתבעים לעבוד על המיזם עד לאחר תכנונו ויצירתו של אב טיפוס וביצוע ניסוי קליני, אשר היו נדרשים כדי לקבוע אם המוצר מספק את התוצאות המצופות, באופן שיאפשר לקבוע האם המיזם כַּדְּאִי, אם לאו.

כשנה לאחר מכן, התקדם הפרויקט ונדרשו סכומי כסף משמעותיים יותר לקידום המיזם ורישום הפטנט. בהתאם לכך, החליטו הנתבעים לקדם את המיזם באופן של גיוס כספים באמצעות הקמת חברה, והקימו את CathWay Mediacl (2012) Ltd – החברה.

ההסכמות בין הנתבעים לעניין החברה, הוסדרו בהסכם המייסדים אשר נכרת ביניהם ביום 30.09.2012 (להלן – הסכם המייסדים; נספח 1 לתצהיר התובע].

באותו היום התקשרה החברה עם מר פרדי זינגר בהסכם לרכישת מניות [נספח 2 לתצהיר התובע]. במסגרת הסכם זה, התחייב זינגר לרכוש מהחברה 32,000 מניות בתמורה לסך של 250,000 דולר ארה"ב.

זינגר הפסיק את השקעתו בחברה לאחר תשלום חלק מהסכום המוסכם, ובהתאם לכך קוזזו המניות שהועברו לבעלותו והוקצה לו רק חלק מהמניות המפורטות בהסכם הרכישה בינו ובין החברה.

בהמשך לכך פעלה החברה לאיתורו של משקיע נוסף במקומו של זינגר, ודרך כך הצטלבה דרכם של הנתבעים והתובע. הצדדים נפגשו לראשונה ביום 27.04.2016 ובהמשך התקיימו מספר פגישות נוספות ביניהם, כמו גם שיחות וחילופי הודעות.

ביום 24.05.2016 התקשר התובע עם החברה בהסכם לרכישת מניות, במסגרתו רכש 25,000 מניות תמורת השקעה של 120,000 אירו. מניות אלה היווּ בתקופה הרלוונטית כ-20% מהון המניות המונפק של החברה [להלן – הסכם ההשקעה; נספח 7 לתצהיר התובע].

לאחר הסכם ההשקעה היו בחברה ארבעה בעלי מניות – הנתבעים אשר החזיקו, כל אחד, בכ-35.95%; זינגר אשר החזיק בכ-7.44% והתובע אשר החזיק בכ-20.66% ממניות החברה.

יצוין, כי הצדדים אינם חלוקים שהתובע לא יוצג על ידי עורך דין במהלך המשא ומתן בינו ובין החברה ובמהלך עריכתו וכריתתו של הסכם ההשקעה.

לאחר השקעת התובע, בחודש יוני 2016, החברה המשיכה בשלבי פיתוח אב טיפוס למוצר. כמו כן, החליטו הנתבעים על גיוסה של מנכ"לית לחברה – הגב' שרון בן יהודה. עבודתה של בן יהודה כמנכ"לית החברה הוגבלה להיקף משרה של 50%.

במהלך עבודתה בחברה, אילת הקצה לבן יהודה חדר במשרדיו ומעטפת משרדית, זאת מכיסו הפרטי – ללא פיצוי מהחברה. באופן זה תפקדה בן יהודה הן כמנכ"לית החברה, הן כעובדת בחברת 4C Diagnostics שברסלר היה אחד מיוזמיה.

יצוין, כי לאחר סיום עבודתה של בן יהודה בחברה, היא הוחלפה על ידי זמירו, אשר עבדה במתכונת דומה. כך במהלך עבודתה, זמירו עבדה בהיקף משרה של 50% בחברה, ובמקביל עבדה בחברת פרטיק פארמה שבבעלותו של אילת.

החברה המשיכה במלאכת פיתוח המוצר עד שבמהלך שנת 2016, הגיע המועד להרכיב את אב הטיפוס של הקתטר, כהכנה לניסוי קליני אותו תכננה החברה. חיבור החלקים נעשה על ידי יצרנית סיליקון – חברת וולפסון סיליקון בע"מ (להלן – חברת וולפסון). אולם, בבדיקות שנעשו לאחר ההרכבה, התגלו כשלים שונים אשר הובילו להבנה בחברה, שהמוצר אינו עומד בתקן הנדרש לביצוע ניסוי קליני.

לאחר בחינת דרכי הפעולה האפשריות למול הגורמים הרגולטוריים הרלוונטיים, הבינו הנתבעים שלא ניתן יהיה לעשות שימוש באב הטיפוס, שכן הכשל המרכזי הוא זיהום, ולא יינתן אישור לשימוש במוצר, גם לאחר טיהורו. המשמעות של קביעה זו הייתה שנדרש היה להכין אב טיפוס חדש, ייצור שיחייב את החברה בעלויות משמעויות נוספות.

בעת הזאת החל סכסוך בין החברה לבין חברת וולפסון. החברה סירבה לשלם את יתרת התמורה בעבור המוצר עקב הכשלים; ומנגד, חברת וולפסון טענה, כי איננה אחראית לליקויים במוצר ולכן, אם לא ישולמו לה כלל הכספים, תשקול נקיטת צעדים משפטיים כנגד החברה לקבלת התמורה המגיעה לה.

במהלך שנת 2018 קיימו פגישה הנתבעים והתובע, בה הועלו מספר דרכי פעולה אפשריות, כאשר אחת מהן הייתה לפעול לקבלת מימון מממשלת פולין (להלן – המתווה הפולני).

הצדדים אינם חלוקים שבפגישה זו הובהר, כי התובע מתנגד למתווה הפולני, וכי הנתבעים טענו לפני התובע שכדי להימנע מסגירת החברה יצטרך לשאת בעלות של כ-20,000 דולר ארה"ב לשנה. כמו כן, בפגישה זו העביר ברסלר לתובע 10% ממניותיו בחברה ללא תמורה [נספח 8 לכתב התביעה].

במהלך אותה שנה וכחלק מחילוקי הדעות בין הצדדים, התפטרו הנתבעים מדירקטוריון החברה. אותה עת, התגלעה מחלוקת בין הצדדים כאשר ביקש התובע מידע אודות החברה כחלק מבחינת אפשרות רכישתה על ידו, אך הנתבעים סירבו לבקשותיו השונות לעניין זה. אולם, אין מחלוקת בין הצדדים, כי לבסוף המידע הועבר לידי התובע.

ביום 16.07.2018 זימן ברסלר אסיפת בעלי מניות, וזו התקיימה ביום 24.07.2018. במהלך הישיבה הצביעו הנתבעים על מִנּוּיָם החוזר כדירקטורים בחברה. עוד באותה אסיפה, הוצע המתווה הפולני פעם נוספת, ועמדות הצדדים היו כדלהלן: התובע ציין בבירור, כי הוא מתנגד למימוש המתווה הפולני, כאשר לטענתו הדרך בה מבקשים הנתבעים לממש את המתווה "אינה חוקית או מוסרית"; זאת למול עמדת הנתבעים, שטענו שהמתווה הפולני הוא הדרך הנכונה לחברה. התובע חזר על עמדותיו גם במכתב מיום 08.08.2018.

בהמשך לדברים אלו קיימה החברה ישיבת דירקטוריון ביום 08.08.2018. בישיבה זו נדחה המתווה הפולני, והנתבעים הצביעו לטובת המלצה לאסיפה הכללית על פירוק החברה מרצון. אולם יובהר, כי במועד הגשת כתב התביעה, ביום 10.01.2019, החברה טרם פורקה.

ביום 10.01.2019 הוגשה התובענה שבכותרת, וביום 21.03.2019 הוגשה על ידי הנתבעים הודעה לצד שלישי – חברת איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן – איילון).

ג. תמצית טענות הצדדים

התובע מחלק את טענותיו בהתייחס לשני מועדים עיקריים – טרם חתימת הסכם ההשקעה ולאחריו.

כך, לטענת התובע, טרם השקעתו בחברה הנתבעים תיארו תמונה עובדתית שאינה נכונה לעניין מצב החברה והתחייבויותיהם השונות כלפיו וכלפיה, באופן העולה כדי ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. לאחר השקעתו, גילה התובע שהמצגים היו שקריים ואף הנתבעים הפרו התחייבויות רבות שקיבלו על עצמם טרם ההשקעה.

בנוסף לכך טוען התובע, כי הנתבעים אף הפרו חובות שונות בהן נשאו כנושאי משרה ובעלי שליטה בחברה. ודוק, לטענת התובע נשאו הנתבעים חובות אלו כלפיו באופן אישי ולא רק כלפי החברה. בהתאם לכך, עותר התובע כנגד הפרות אלו במסגרת תביעה אישית (ולא תביעה נגזרת בשם החברה).

בנוסף לטענות אלו, מלין התובע גם כנגד התנהלות הנתבעים בטענות כי זו עלתה כדי קיפוחו כבעל מניות מיעוט בחברה.

לטענת הנתבעים, תמצית התביעה היא השקעתו הלא כְּדָאִית של התובע בחברה, אשר נכשלה, בדומה להשקעות רבות הנעשות בחברות זנק עתירות סיכון. לעניין זה מדגישים הנתבעים, כי התובע בחר שלא לקבל ייעוץ מקצועי או משפטי טרם השקעתו בחברה וזאת למרות אזהרות מפורשות בהסכם ההשקעה.

בנוסף לכך, נטען כי טענות רבות אותן העלה התובע בכתב התביעה ובסיכומיו מבוססות על עילות תביעה השייכות לחברה, ומשכך תביעה אישית איננה הדרך הנכונה לדון בהם ויש להורות על דחייתן.

מעבר לכל זאת, טוענים הנתבעים גם לגופן של טענות התובע, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותם כנושאי משרה בחברה וכי כלל פעולותיהם נעשו לטובת החברה ובשים לב לחובותיהם כנושאי משרה ובעלי שליטה בחברה.

ד. דיון והכרעה

לאחר שנדרשתי לכלל טענות הצדדים כפי שפירטתי לעיל בתמצית, מצאתי כי דין התביעה, על כל חלקיה – דחייה. זאת הן מהטעם שמצאתי שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש, ומשכך יש לדחות את טענותיו לגופן; והן מן הטעם שעיקר טענות התובע מבוססות על עילות תביעה של החברה, והאכסניה המתאימה לבירור טענות מסוג זה, היא תביעה נגזרת ולא תביעה אישית.

בהתאם לכך, הדיון להלן יחולק לחלקים הבאים: בחינת טענות התובע לעניין התנהלות הנתבעים כנושאי משרה בחברה; הכרעה בשאלה למי שייכות עילות התביעה בבסיס התביעה דנן; תחולת כלל שיקול הדעת העסקי בנסיבות המקרה; בחינת קיפוחו של התובע כבעל מניות מיעוט בחברה; וכן, בחינת טענות הצדדים לעניין הפרת הסכם ההשקעה.

כמו כן, כיוון שמצאתי כי דין התובענה דחייה, לא נדרשתי לטענות הצדדים לעניין הצד השלישי – חברת איילון חברה לביטוח בע"מ.

ד.1. בחינת התנהלות החברה

כאמור, התובע העלה טענות שונות כנגד התנהלות הנתבעים כנושאי משרה בחברה – בפרק הזמן שלאחר השקעתו בחברה ובכובעו כבעל מניות בה, ואשר לטענת התובע, עלתה כדי הפרה של חובותיהם השונות על פי דין. כמסד להכרעתי בטענות התובע במישור זה, אסקור תחילה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית, ובהמשך אדון בטענות הצדדים, ואכריע בהן כסדרן.

ד.1.א. מסגרת נורמטיבית – חובות נושאי משרה בחברה

סעיף 254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות), קובע את חובת האמונים החלה על נושאי המשרה בחברה, כמו גם את החובה לנהוג בתום לב ולפעול לטובת החברה, כדלהלן:

"(א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –

(1)   יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;

(2)   יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;

(3)   יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;

(4)   יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה.

 (ב)  אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר."

על סעיף 254 לחוק החברות, והחובה להימנע מניגוד עניינים כתב המלומד גרוס כי על נושא משרה בחברה להימנע מכל התנגשות בין חובותיו כנושא משרה בחברה, בהן כאמור טובת החברה היא שצריכה להימצא למול עיניו, לבין חובות אחרות שלו או ענייניו האישיים, כדלהלן:

"בנוסף להוראה הכללית בפתחו של סעיף 254, מונה הסעיף מספר קטגוריות של פגיעה בחובת האמונים. הראשון שבהם הוא החובה כי נושא משרה ימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין ענייניו האישיים. עניין אישי בהתקשרות עם החברה, מחייב אישור על פי סעיף 270 הדן בעסקאות עם בעלי עניין, מצב של ניגוד עניינים, מחייב אישור פעולות על פי סעיף 255(ב), המפנה לדרך האישור על פי הפרק החמישי" [יוסף גרוס, חוק החברות, עמ' 598-597 (מהד' חמישית מורחבת, 2016); ראו גם לעניין זה: יוסף גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי, פרק י"ג (מהדורה חמישית, 2018) (להלן – גרוס)].

בנוסף לחובת האמונים ולצידה, על נושאי משרה בחברה חלה גם חובת הזהירות, לפיה הם חבים חובת זהירות כלפי החברה ועליהם לנהוג כ"נושא משרה סביר", זאת בהתאם לנסיבות העניין. חובה זו קבועה בסעיף 252 לחוק החברות:

"(א) נושא משרה חב כלפי החברה חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

(ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי אדם אחר."

לעניין חובת הזהירות, נקבע בע"א 610/94‏ בוכבינדר נ' מפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 310 (2003), כי קיומה מחייב את דירקטוריון החברה לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע נזק לחברה. אולם, אין קיומה של חובת הזהירות משמעה, מניעת כל סיכון לחברה, אלא נקיטת אמצעי זהירות סבירים. כך קבע לעניין זה כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק:

"קיומה של חובת זהירות בין דירקטור לחברה מטיל על הדירקטור את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק לחברה. חובתו של הדירקטור אינה מוחלטת. אין הוא מבטח של החברה. החובה המוטלת עליו היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים. אכן, סבירות האמצעים אינה דורשת נקיטת כל האמצעים האפשריים למניעת הנזק. הסבירות דורשת נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק. השאלה אינה מה הם האמצעים שמבחינה פיזית מונעים נזק. השאלה הינה מה הם האמצעים שיש לדרוש כי יינקטו לשם מניעת הנזק [...]. אי-נקיטת אותם אמצעים היא התרשלות של הדירקטור. מבחנה של ההתרשלות קבוע בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל-פיו המבחן הקובע הוא מבחנו של האדם הסביר. לעניין דירקטור בחברה המבחן הקובע הוא מבחנו של הדירקטור הסביר. על כל דירקטור לנקוט את כל אותם אמצעי זהירות שדירקטור סביר היה נוקט בנסיבות העניין" [שם].

בהתאם לדברים אלו, קבעתי בת"א (כלכלית) 30851-01-16חבס השקעות (1960) בע"מ נ' ברוך חבס ייזום (2005) בע"מ, פס' 105 (30.07.2020) (להלן – עניין חבס), כדלהלן:

"חובת הזהירות של נושא המשרה איננה מכוונת להוביל לכך שנושא המשרה יימנע מליטול סיכונים בהחלטותיו כאורגן החברה – שהרי עיסוקה העיקרי של חברה הוא בניהול עסקיה וכידוע – נטילת סיכונים היא חלק מובנה בכך." [ראו גם: תנ"ג (מחוזי מר') 10466-09-12אוסטרובסקי נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פס' 34 (09.08.2015)]

בשים לב לחובות אלו, אפנה לבחון את טענות הצדדים לעניין התנהלות הנתבעים כנושאי משרה בחברה.

ד.1.ב. מינוי מנכ"ליות החברה

לטענת התובע מינוי מנכ"לית לחברה שעבדה בהיקף משרה של 50%, כאשר ב-50% הנוספים עבדה בחברה הקשורה לנתבעים, נעשה בניגוד עניינים ובאופן לא שקוף.

לטענת הנתבעים, לא נפל כל פגם בעבודת המנכ"ליות וכן, התובע לא הציג כל ניגוד עניינים בהעסקתן, זאת מקום בו מתווה ההעסקה החלקי נועד לחסוך עלויות לחברה.

במהלך חקירת התובע לפניי, ביקשתי ממנו לחדד את טענתו, והוא הסביר שעיקר טענתו נוגע להיקף המשרה והעובדה שהדבר נעשה באופן לא שקוף, כדלהלן:

"שופט: [...] אתה בעצם טוען לניגוד עניינים ששתי המנכ"ליות עבדו גם בחברות הפרטיות שלהן ואתה מבין שהטענה שלהן היא שזה הפוך. שהן לא יכלו לעבוד במשרה מלאה בחברה הזאת, אחרת הם היו שואבים את כל המשאבים שלה [...].

מר קראפף: מבין את זה, כן. אבל עניין היה שגם כן השקיפות בזה כי אני לא עודכנתי בזמן אמת [...].

השופט: [...] אילו היו מועסקות שתיהן ב100% מזמנן בחברה. 100% משרה. אז לא היית בא בטענות. זה נשמע אבסורדי. אני אומר את זה כי לפחות הטענה הזאת.

מר קראפף: לא.

השופט: אילו היו, אילו הן היו מועסקות בחברה ב100% משרה, אז לא היית מעלה טענה של ניגוד עניינים בפוטנציה. אבל אז זה היה מעמיס על החברה הוצאות שנחסכו ממנה. זה מה שהוא רוצה להגיד לך. 

מר קראפף: כן את זה אני מבין." [פ/23.10.2019, 20; ההדגשות אינן במקור – ח.כ.].

משמע, התובע מאשר שעיקר טענותיו מופנות כנגד העסקת מנכ"לית החברה בהיקף משרה מצומצם. אולם, התובע מאשר גם, כי הוא מבין שלשכור מנכ"לית בהיקף משרה מלא היה מטיל נטל כלכלי כבד על החברה. בהתאם לכך, התובע למעשה טוען רק כנגד כך שהועסקה מנכ"לית אשר עבדה בשארית המשרה בחברה נוספת, בעלת קשרים שונים לבעלי השליטה בחברה. אולם, הוא מאשר שהוא מבין שזה נעשה לטובת החברה ולמעשה לא מצביע על כל נזק שנגרם לו או לחברה כתוצאה מהמינוי.

בנוסף לכך, התובע היה מודע משך זמן ממושך לעובדה שהחברה שכרה את שירותיה של מנכ"לית בשכר. בהתאם לכך, יש לדחות את טענותיו לעניין עצם העסקת מנכ"לית מקצועית בחברה, שכן התובע ידע אודות ההעסקה ובחר שלא להלין על כך. זאת בדמות למעלה מן הצורך, שכן התובע חזר מטענה זו במסגרת חקירתו [פ/23.10.2019, 22, 14-13].

במצב דברים זה, ובשים לב לכך שהחברה היא חברה פרטית, אף אם היה טעם לפגם באופן העסקת המנכ"ליות, נוכח העובדה שהדבר צוין בהסכם העסקתן [נספח 23 לתביעה], אך לא צוין באסיפת הדירקטוריון – הרי שהתובע לא הצביע על כל נזק, לו או לחברה, כתוצאה מהעסקת המנכ"ליות באופן בו נעשתה העסקתן. יותר מכך, התובע אף העיד, שהבין שהדבר נעשה לטובת החברה בשים לב לנסיבות הרלוונטיות לחברה אותה תקופה, ובפרט בהתייחס לקופת החברה המצומצמת.

זאת ועוד, לא מצאתי לקבל את טענת התובע לפיה בן יהודה לא קיבלה כל שכר במסגרת המיזם השני בו עבדה ומשכך, החברה למעשה מימנה את עבודתה במסגרת שאינה החברה. למרות טענות התובע בסיכומיו לעניין זה, לא מצאתי, כי בן יהודה אישרה בחקירתה שלא קיבלה כל שכר בעבור עבודתה השניה, שאינה בחברה [פ/20.01.2020, 56, 11-6].

בדומה לכך, גם הצהירו שתי המנכ"ליות שעבדו בחברה, כי קיבלו שכר בחברה בהתאם להיקף עבודתן, וכדי שהדבר יהיה משתלם עבורן עבדו בשכר בעבודה נוספת (כדי להשלים ל-100% משרה) [פס' 7 לתצהיר חן זמירו; פס' 7 לתצהיר בן יהודה]. בהתאם לכך, מצאתי לדחות טענה זו – היינו, לא מצאתי לקבל את טענת התובע לפיה המנכ"ליות בחברה קיבלו שכר שלא בהתאם להיקף משרתן בחברה.

כל זאת אף מבלי להידרש לטענות הנתבעים לעניין הרחבת חזית אסורה בסוגיה זו, טענה שנראה כי יש בה ממש, אולם לאור קביעותיי אינני נדרש להכריע בה.

בהתאם לכל זאת, הרי שהעסקת מנכ"ליות החברה נעשתה לטובת החברה ובשים לב לתקציבה המצומצם, כמו גם צרכיה אותה עת, זאת בהתאם להחלטת נושאי המשרה בחברה. כמו כן, מקום בו מצאתי לדחות את טענות התובע לעניין תשלום השכר העודף למנכ"ליות מחשבון החברה, הרי שאין לנתבעים "עניין אישי" בהעסקתן, ולכן זו אינה מהווה הפרה של חובות הנתבעים, כאמור בסעיף 254 לחוק החברות. משכך, מצאתי לדחות את טענות התובע לעניין פגמים באופן העסקת מנכ"ליות החברה.

ד.1.ג. הסתרת מצבה של החברה

לטענת התובע, במהלך השנים 2017-2016 הוסתרו ממנו שני אירועים מהותיים שהתרחשו בחברה – דחיית בקשת החברה לתמיכה על ידי המדען הראשי, וגילוי הזיהום בקתטר. עקב היעדר גילוי זה, לא ידע התובע אודות מצבה הפיננסי הקשה של החברה.

לטענת הנתבעים, הוצג לתובע מצג עובדתי מלא בנוגע למצבה הכלכלי של החברה במסגרת הודעת דוא"ל אותה שלחה בן יהודה לתובע ביום 17.01.2017 [ראו לעניין זה נספח 5 לתצהיר בן יהודה]. כמו כן מוסיפים הנתבעים, כי כלל לא ברור מה הנזק לו טוען התובע לעניין זה, בשים לב לכך שכאשר נשאל בחקירתו האם היה פועל אחרת נוכח המידע ענה, כי "כלל לא חשב על כך" [פ/23.10.2019, 28, 18-12].

לעניין זה מצאתי, כי אין ממש בטענות התובע. ראשית, מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי כלל לא ברור מה הנזק שלכאורה נגרם לתובע מהמעשים הנטענים – והתובע לא סיפק תשתית עובדתית מספקת אשר יש בה כדי להוכיח נזק כאמור. מעבר לכך, כבעל מניות בחברה שאינו נושא תפקיד בה, אף לא ברור על בסיס מה מבקש התובע לקבל מידע זה – וגם בעניין זה נימוקיו של התובע, חסרים. שנית, בחינת הנספח אליו הפנו הנתבעים בטענותיהם מלמדת, שאכן התובע קיבל לידיו מידע אודות מצבה הקשה של החברה. אסביר.

על הודעתה של בן יהודה מיום 17.01.2017 נאמר על ידי התובע, כי "התמונה המצטיירת ממנו ורודה עד מאוד. החברה עומדת להתחיל בניסוי תוך 3 חודשים ויש לה המשאבים לכך, והיא גם צפויה לסיים אותו בתוך 3 חודשים" [פס' 60 לסיכומי התובע].

אולם, בהודעתה כתבה בן יהודה את הדברים הבאים:

"...בהמשך לשיחתנו אתמול בערב – הנה סיכום הסטטוס:

היתרה בבנק נכון להיום היא 297,337 ש"ח

הסכום הנדרש לביצוע כל הפעילויות עד לסיום ניסוי קליני הוא כ-265,000 ש"ח

בנוסף – ההוצאות החודשיות הקבועות הן כ- 28,600 ש"ח

לפי הערכת הזמנים נוכל להתחיל ניסוי קליני באפריל – מאי

משך הניסוי הקליני כ- 2-3 חודשים..." [שם, ההדגשה אינה במקור – ח.כ.; ראו גם פס' 21-20 לתצהירה של בן יהודה].

כאשר נשאל התובע על הודעה זו במהלך חקירתו, לא ענה בבירור כיצד לגישתו יש לפרש את ההודעה, אולם הסביר שלהבנתו, הודעתה של בן יהודה מלמדת דווקא שהחברה עומדת בכל התחייבויותיה ותוכל לבצע את הניסוי כמתוכנן.

עוד אמר, כאשר נשאל כיצד היה נוהג לוּ היה יודע על המידע, שכלל לא בטוח שהיה פועל אחרת וכלל לא חשב על כך, כך ענה בחקירתו בפניי:

"עו"ד שטייף: ...אני שואל אותך ואתה אומר שלא ידעת ואני שואל אותך, נגיד שאתה היית מכותב למייל הזה ויודע שבמרץ נגמר הכסף, איך זה היה עוזר? מה היית עושה? מביא עוד כסף מהבנק?

מר קראפף: על זה לא חשבתי כי זה היפותטי לגמרי" [פ/23.10.2019, 28, 18-12].

במצב דברים זה, בו לשון ההודעה מלמדת שהחברה לא עומדת בהתחייבויותיה הכספיות – שכן, הוצאות הניסוי "בנוסף" להוצאות החודשיות עולות על יתרת הכספים בחברה, כפי שהציגה בן יהודה בהודעתה, לא ניתן לטעון שהמידע הוסתר מהתובע. זאת כאמור, בנוסף לכך שהתובע כלל אינו נושא משרה בחברה.

זאת ועוד, בכך שהתובע הודה בחקירתו כי כלל לא חשב מה היה עושה אחרת לולא "הוסתר" מידע זה ממנו, הרי שלמעשה לא ברור כלל שנגרם נזק כלשהו, לחברה או לתובע, מכך שלא ניתן לו (כבעל מניות מיעוט בחברה) מידע נוסף אודות הנעשה בחברה.

משכך, מצאתי שלא הוכח כי הנתבעים הפרו את חובותיהם לעניין זה, הן לעניין הסתרת המידע, הן לעניין הנזק שנגרם מכך (אף אם הייתי מקבל שהמידע אכן הוסתר).

ד.1.ד. טענות התובע לעניין השקעה נוספת בחברה

לטענת התובע, הוסתר ממנו ונמנע ממנו מידע נוסף אודות החברה. כך, למרות בקשות חוזרות על ידו ועל ידי בא כוחו, הנתבעים מנעו ממנו גישה למסמכים שונים של החברה אותם ביקש. כמו כן, טוען התובע שהנתבעים הציגו בפניו מצג שגוי, לפיו אם לא ישקיע סכום של כ-20,000 דולר ארה"ב בחברה, החברה תיסגר. זאת למרות שהיו כספים נוספים בקופת החברה אותה עת, כמעט בסכום אותו ביקשו הנתבעים שישקיע התובע בחברה.

לטענת הנתבעים, מקום בו התובע לא השקיע את הכספים, הרי שאין כל נפקות לטענותיו לעניין זה, שכן לא נגרם כל נזק לתובע או לחברה.

במצב זה, בו הצדדים אינם חלוקים במישור העובדתי, שכן אין מחלוקת כי התובע לא השקיע את הכספים בחברה – הרי, שלא מתקיים יסוד הנזק. היינו – אף אם אקבל את טענת התובע לפיה הנתבעים ניסו להביא את התובע להשקיע כספים נוספים בחברה באופן פסול, הרי שניסיון זה כשל. מקום בו הנזק מהווה אחד מיסודות טענות התובע, די בכך כדי לדחות את טענתו לעניין זה [ראו למשל: רע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ, נד(3) 247, 264 (2000)].

בהמשך לדברים אלו, מצאתי שמטעם זה גם ניתן לדחות את טענות התובע לעניין הניסיון למנוע ממנו מידע בחברה. כאמור, הצדדים אינם חלוקים כי בשנת 2018 התקיימה הידברות ביניהם במטרה לבחון אפשרות של רכישת החברה כולה על ידי התובע.

עוד אין מחלוקת, כי תחילה לא הועבר המידע אותו ביקש התובע כדי לבצע את הבדיקה המקדימה להשקעתו וכן, כי לאחר התכתבות שנמשכה כחודשיים בין הצדדים הועבר לבסוף המידע לתובע – בדיקה שלאחריה החליט התובע שלא לרכוש את החברה.

בהתאם לכך, הרי שלכל היותר מדובר בעיכוב בלבד בהעברת המידע, עיכוב שאף אם היה בו טעם לפגם, ואינני נדרש להכריע בכך, הוא הוסדר בפרק זמן סביר של כחודשיים – וגם כאן, הלכה למעשה, לא הסב כל נזק לתובע. דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שממילא המחלוקת לעניין זה עוסקת בבחינת אפשרות התובע להשקיע בחברה, אפשרות אותה בחר שלא לממש וזאת אף לאחר קבלת המידע.

במצב דברים זה, כאשר לא התממשה העסקה בשמה ביקש התובע את המידע, והתובע אף קיבל את כל המידע לו עתר, הרי שלא הוכח כי נגרם לתובע כל נזק, ואין מקום לקבל טענה זו להפרת חובות הנתבעים כנושאי משרה ובעלי מניות חברה. עוד אוסיף, כי בהתאם לכך, גם מצאתי לדחות את טענות התובע להפרת חובת תום הלב, על בסיסה ביקש לטעון להפרה של סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים).

ד.1.ה. טענות לרשלנות הנתבעים בניהול החברה

לטענת התובע, הנתבעים ביצעו מספר מחדלים וטעויות במהלך כהונתם כדירקטורים בחברה, העולים כדי רשלנות והפרת חובותיהם. כך נטען, כי ראשית, הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם בכך שלא ניהלו את החברה באופן אישי; שנית, הנתבעים לא ניהלו כראוי את ענייני החברה בשים לב למשברים השונים שהתרחשו אותה עת; ושלישית, טוען התובע כנגד אופן התקשרות החברה עם וולפסון כמו גם ניהול היחסים עימה לאור הפגמים שהתגלו לאחר ייצור הקתטר.

לטענת הנתבעים, כלל טענות התובע נדרשות להיבחן במסגרת תביעה נגזרת, שכן מדובר בעילות תביעה של החברה. בנוסף נטען, כי אף לגופן יש לדחות את הטענות השונות. עוד טוענים הנתבעים, כי מדובר בטענות כנגד שיקול דעתם של נושאי המשרה בחברה [פס' 61 לכתב ההגנה; פס' 71 לסיכומי הנתבעים]. בהתאם לכך, מבקשים הנתבעים לטעון שאל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתם, וכן לכך שקיימת "חזקת תקינות" על החלטות נושאי המשרה בהתאם לכלל שיקול הדעת העסקי [ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ' (28.12.2016) (להלן – עניין ורדניקוב)].

אקדים ואומר כי השאלות בדבר שייכות עילות התביעה – לחברה או לתובע, ולעניין כלל שיקול הדעת העסקי הן שאלות מורכבות, במיוחד בנסיבות המקרה בהן עסקינן בחברה שאיננה בפירוק, אך בשים לב להחלטת דירקטוריון החברה (המורכב מבעלי השליטה בחברה – הנתבעים) להמליץ על פירוק החברה מרצון. בהתאם לכך, אדון בשאלות אלו במסגרת דיון נפרד להלן. אולם אציין כבר בשלב זה, כי כיוון שכאמור מצאתי לדחות את טענות התובע לגופן, הרי שדיון זה ייעשה בדמות למעלה מן הצורך. בהתאם לכך, אפנה לבחון את טענות הצדדים בדבר התנהלות נושאי המשרה בחברה לגופן.

ראשית, טוען התובע כנגד התנהלות הנתבעים ואופן ניהול החברה. לטענת התובע אלו התרשלו באופן ניהולם כאשר העסיקו מנכ"לית בחצי משרה, כאשר החברה לא הייתה "במרכז פעילות הנתבעים", וכאשר עסקו כל אחד בתחום העיסוק שלו ללא התערבות בכלל תחומי החברה. ודוק, התובע אינו מלין כנגד החלטה מסוימת של הנתבעים, אלא כנגד התנהלותם באופן כללי אותה עת.

לטענת הנתבעים, ייתכן ובדיעבד ניתן לטעון טענות מסוג זה, אולם בזמן אמת אין מחלוקת כי נושאי המשרה פעלו לטובת החברה – ובפרט, בידיעתו של התובע ובשיתוף פעולה עימו. בתוך כך, פעלו הנתבעים בחיפוש חלופות אפשריות למימון החברה ובהן "המתווה הפולני".

לעניין זה, לא מצאתי שהתובע עמד ברף הנדרש להוכיח קשר סיבתי בין פעולות הנתבעים להתדרדרות במצב החברה באופן שניתן יהיה לקבוע, כי אלו התרשלו בתפקידם באופן המהווה הפרה של חובותיהם כאמור בסעיף 252 לחוק החברות. כך, יש לזכור שמדובר בחברת הזנק, קטנה, בתחילת דרכה, ולא נטען כי הוצג בשלב כלשהו ביחסי הצדדים, כי החברה תהיה עיסוקם המלא של הנתבעים. נהפוך הוא, עולה מעדות התובע שהכיר את עבודותיהם השונות של הנתבעים – היינו, התובע הכיר בכך שהנתבעים עובדים במספר פרויקטים במקביל ולא ינצלו את כל זמנם בחברה, והדבר אף לא הוסתר ממנו.

בנוסף לכך, שכירת מנכ"לית במשרה חלקית לעבודה בחברה, כפי שציינתי לעיל, נעשתה באופן שקול ובשים לב לנטל הכלכלי ששכירת שירותי מנכ"לית במשרה מלאה תטיל על החברה. לעניין זה, מצאתי לקבל את עמדת הנתבעים והמנכ"ליות, אשר העידו שדווקא שכירת מנכ"לית במשרה חלקית הצריך גמישות, עבודה ובחינה נוספת מהנתבעים, שכן נדרש היה למצוא עבודה חלקית נוספת כדי להפוך את המשרה לכדאית, במטרה למצוא מועמדים ראויים לתפקיד מנכ"ל החברה.

כך למשל העידה בן יהודה, כי "המשרה שלי ב-'cathway' [החברה – ח.כ.] הייתה משרה של 50%, למרות שבפועל אני השקעתי בזה 100%, כי עדיין לא הייתה כמעט פעילות במיזם של 'four c', אז עשיתי את מה שאפשר במיזם של 'four c', אבל בעיקרון רוב העבודה שלי הייתה על 'cathway'" [פ/20.01.2020, 55-54].

כמו כן, הצהירה זמירו בתצהירה, כי התובע היה מעורב ומיודע לכל אורך תקופת עבודתה בחברה. כך, הצהירה זמירו שיידעה את התובע באופן מלא ושוטף, וכן כי התובע לא העלה כל טענה בפניה כנגד התנהלות החברה [ראו תצהיר זמירו, פס' 19-18].

אף מטעם זה יש קושי בקבלת טענות התובע המועלות בשלב זה, וזאת בשים לב לנסיבות המקרה דנן. התובע ידע והיה בעל האמצעים לטעון כנגד החלטות החברה כאשר מצא לנכון לעשות כן. כך עשה בעניין המתווה הפולני, בו היו מעוניינים הנתבעים. אולם, לעניין התנהלות הנתבעים, וכל אופן ניהול החברה, מצא התובע שלא לטעון כנגדם בזמן אמת, וזאת מקום בו היה מיודע ומעורב בנעשה בחברה – ועניין זה כשלעצמו, אומר דרשני.

בנוסף לדברים אלו, התובע אף העיד בפניי אודות מעורבותו האקטיבית בחברה, ובתוך כך ציין בחקירתו לפניי, כי ידע שהנתבעים חיפשו אחר מקורות מימון נוספים לחברה ואף סייע להם בניסיון לאתר משקיעים נוספים [פ/23.10.2019, 28, 5-1].

מהטעמים הללו כאמור, מצאתי שלא לקבל את טענות התובע לעניין התנהלות הנתבעים והתרשלותם בניהול החברה. כאמור, על נושא משרה בחברה מוטלת החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים בהתאם לנסיבות המקרה, בבחינת מצב החברה ואמצעיה הדלילים, ובשים לב לכך שהנתבע היה מיודע בנוגע לנעשה בחברה, לא מצאתי שהיה במעשי הנתבעים כדי להפר את חובותיהם לחברה.

שנית, התובע מלין כנגד אופן התקשרות החברה עם וולפסון, ובהמשך לכך, כי שגו הנתבעים מקום בו לא עמדו על מלוא זכויות החברה למולה. לטענת הנתבעים, הרי שהפעילו שיקול דעת וביצעו החלטה מודעת שלא לפעול באפיק המשפטי כנגד וולפסון וזאת בניסיון להמשיך את עבודת החברה ושיתוף הפעולה עימה.

לעניין זה מצאתי, כי החלטות הנתבעים כנושאי המשרה בחברה, היו סבירות – מדובר בהחלטה של נושאי המשרה בחברה האם לנהל הליך משפטי, שהוערך על ידם כממושך ויקר, כנגד מי שייתכן ובעתיד יהיה שותף עסקי של החברה. אכן, לא נעלם מעייני כי הנתבעים לא פנו לקבל חוות דעת מקצועית לעניין הפגמים השונים אותם תיארו בקתטרים ואשר לטענתם היו סיבה מרכזית בכך שהחברה לא הצליחה לקיים את הניסוי אותו תכננה. אולם בשים לב לאמור לעיל, החלטות אלו מצויות בתחום אחריותם של נושאי המשרה בחברה, ומקום בו אלו בחנו ושקלו את עמדת החברה לעניין זה ומצאו לחסוך במשאביה, ולהימנע מסכסוך משפטי שכזה, זוהי החלטה סבירה שנעשתה לאור אומדן הסיכונים והסיכויים שבניהול התביעה.

כך, למרות שכאמור ייתכן וניתן היה לעשות בחירות שונות בניהול החברה, הלכה ידועה היא כי אין בית המשפט מבקש להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת נושאי המשרה בחברה. כך למשל קבעתי בעניין ת"א (כלכלית) 48851-02-12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרה שייפ מדיקל בע"מ, פס' 236 (16.07.2012), כי "בית המשפט אינו שם עצמו כצד לעסקה ובוודאי שלא כערכאה שאמורה להחליף את שיקול הדעת העסקי של החברה, ולו כך היה הדבר אין לתאר את הפגיעה שהיתה נגרמת להתנהלותו של שוק ההון והמשק בכלל."

בהתאם לדברים אלו, מצאתי את טענות הנתבעים לעניין זה סבירות – מצב החברה מבחינה פיננסית היה דוחק אותם ימים ולעניות דעתם של הנתבעים – דירקטורים בחברה, לא היו לחברה את האמצעים לנהל מאבק משפטי ממושך כנגד היצרן עימו התקשרה החברה.

בנוסף לזאת, מוקשה לטעמי באמצעות התשתית העובדתית אשר הונחה לפניי לעניין זה על ידי התובע, לטעון באופן ברור, כי נגרם לחברה נזק כתוצאה ממעשי הנתבעים. ידוע שהחברה שילמה לוולפסון רק חלק מהסכום שהיה מוסכם בעבור שירותיה. אולם, ניתן לקבוע שאת עיקר הנזק בעבור החלטה זו של החברה ספג ברסלר באופן אישי ולא החברה. זאת, מקום בו בחר לספק שירותים מקצועיים ללא תשלום לוולפסון, במטרה לפייס בין הצדדים, ולאפשר את המשך התקשרות החברה עם היצרן [פס' 22-21 לתצהיר ברסלר].

בנסיבות אלה, מצאתי שהחלטת נושאי המשרה בחברה שלא לנהל הליך משפטי, אותו העריכו כיקר וממושך, כנגד מי שייתכן ויהיה ספק עתידי של החברה, היא החלטה סבירה, אשר נעשתה בשים לב לשיקולים השונים הנדרשים ולמצב החברה. בהתאם לכך, הרי שלא מצאתי כי הנתבעים סיכנו את החברה באופן בלתי סביר באופן העולה כדי רשלנות, כאמור בסעיף 252 לחוק החברות.

זאת ועוד, את האמור לעיל יש לבחון בשים לב לכך שמי שנשא בעלויות הרבות לעניין זה היה ברסלר, שכן בחר לספוג באופן אישי עלויות שונות של חברת וולפסון במטרה למנוע סכסוך עימה. משכך, מצאתי לדחות את טענות התובע לרשלנות הנתבעים בעניין זה.

ד.1.ו. דחיית "המתווה הפולני"

לאחר דיון בדבר דרכי הפעולה האפשריות לחברה, קיבל דירקטוריון החברה החלטה להמליץ לאסיפה הכללית על פירוק מרצון. זאת לאחר דיון בחלופות האפשריות העומדות לפניו, ביניהן גם המתווה הפולני.

כך, הצדדים אינם חלוקים, כי ביום 08.08.2018 התקיימה ישיבה של דירקטוריון החברה, בנוכחות הנתבעים [נספח 28 לתצהיר התובע]. בהחלטת הדירקטוריון פורט כדלהלן:

"דיון דרכי פעולה אפשריים [כך במקור – ח.כ.] נדונו דרכי פעולה אפשריים, לרבות (א) הפסקת פעילות החברה [...], (ב) פירוק החברה מרצון בהסכמת בעלי המניות, (ג) המשך בפעילות בהיקף מלא במתווה הפולני להגשמת מלא יעדי החברה [...]

בחירת דרך פעולה מחד המתווה הפולני ניחן בחוזקות ובחולשות אשר נדונו בהרחבה ונשקלו לעומקם. אפשרות זו נמצא הנכונה ביותר [...] מאידך, חברי הדירקטוריון בדעה אחת שמכתבו זה של תומס, סגנונו והאמור בו, מהווה חציה של קו אדום, המקשה ואף מונע המשך פעילות.

החלטות הדירקטוריון החליט פה אחד להמליץ לאסיפת בעלי המניות לפעול לפירוק מרצון של החברה" [נספח 28 לתצהיר התובע; ההדגשות במקור – ח.כ.].

מכתב התובע המפורט בהחלטת הדירקטוריון המפורטת לעיל, הוא מכתב אותו שלח ביום 07.08.2018 ליתר בעלי מניות החברה ובו כתב לעניין המתווה הפולני, בין היתר, כדלהלן:

"אנחנו סבורים שההצעה שלכם להשתמש בכספי המענק עצמו כדי להחזיר אותו בתנועה סיבובית לחברה ובאמצעותו להראות כאילו יש הון עצמי לצורך קבלת אותו מענק אינה חוקית ואינה מוסרית, וכפי שעורך דיני הגדיר זאת בישיבה – ישראבלוף [...]" [נספח 9 לתצהיר הגב' דנה נפתלי].

בהתבסס על דברים אלו מעלה התובע שתי טענות שונות: תחילה, כי היה על דירקטוריון החברה לפעול לפי המתווה הפולני, מקום בו מצאו שמדובר במתווה הפעולה הטוב ביותר לחברה, וזאת חרף התנגדותו שלו לכך [פס' 119-114 לכתב התביעה]; ובהמשך טוען התובע, שאין כל פגם בדחיית המתווה הפולני, הפגם הוא בחירת הנתבעים "באופציה שהיא הקיצונית ביותר לחיי החברה והמליצו על פירוקה" [פס' 128 לסיכומי התובע].

לטענת הנתבעים, בתמצית, ישנם קשיים רבים בטענות התובע. ראשית, מדובר בהרחבת חזית אסורה, כמו גם הוספת טענות חדשות וסותרות; שנית, התובע אינו מסביר מה האפשרות שלדידו היה על דירקטוריון החברה לקבל; ושלישית, מקום בו היה זה התובע עצמו שהתנגד למתווה הפולני, הוא מושתק מלטעון כנגד הבחירה לדחות את המתווה.

בראשית הדברים אפנה לקביעתי בעניין אחר שניתנה לאחרונה, שם קבעתי, כי "חובת תום הלב החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן, וחלה על כל בעל דין במסגרת כל הליך משפטי באשר הוא, וכך גם על סדרי הדין, באשר הם" [ה"פ (כלכלית) 29544-01-20ד. ד. גולדשטיין נכסים והשקעות בע"מ נ' סימיגון בע"מ, פס' 7(24.02.2020)] – בנסיבות העניין שלפניי, דברים אלו נכונים ביתר שאת.

ודוק, בנסיבות המקרה דנן, מצאתי כי על אף שלא מתקיימים כלל התנאים להחלתו של כלל ההשתק השיפוטי, הרי שקיים קושי ממשי לקבל טענתו של בעל דין, כנגד אחר, על כך שזה בחר לשמוע בעצתו שלו. זאת בדגש על כך, שלטענת התובע (כפי שזו הובאה במכתב אותו שלח לבעלי המניות) בחירה במתווה הפולני "אינה חוקית ואינה מוסרית" [ראו לעניין ההשתק השיפוטי: יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי, 273-255 (2015); ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, עמ' 27 (17.09.2007)].

היינו, התובע עצמו, הלין בזמן אמת כנגד דירקטוריון החברה, טען כי איבד כל אמון בתפקודם וכי בחירתם לפנות למתווה הפולני אינה חוקית ואף אינה מוסרית. במצב דברים זה, בו בחברת מעטים פונה התובע ומעלה טענות מסוג זה, מצאתי כי איני יכול להתיר בשלב זה לתובע לטעון כנגד החלטת הנתבעים לקבל את עצתו שלו – שכן הדבר אינו עולה עם חובת התום הלב, המונחת גם על כתפי התובע כבעל דין המתדיין בפני בית המשפט.

שנית, מצאתי לדחות, גם לגופא, את טענת התובע שהיה על הנתבעים לבחור במתווה אחר שאינו כולל את פירוק החברה. תחילה, מצאתי שיש ממש בטענות הנתבעים לעניין הרחבת החזית האסורה של התובע בטענה זו, שכן אכן יש פער משמעותי בין הנטען בכתב התביעה לנטען בסיכומי התובע, כמתואר לעיל.

אולם למעלה מכך – אף לגופם של הדברים, אין מקום לקבלם. ודוק, התובע מלין על בחירת דירקטוריון החברה להמליץ לאסיפת בעלי מניות החברה לפרק את החברה מרצון. אולם, כל עוד טענותיו מופנות כלפי הבחירה לפרק את החברה ולא כלפי בחירת הדירקטוריון לדחות את המתווה הפולני, הרי שיש לדחות טענות אלו מקום בו בסופם של דברים – החברה לא פורקה. במצב זה, בו אין מחלוקת שהחברה קיימת אף במועד זה, הרי שאין כל נזק בהמלצת הדירקטוריון. כל זאת מקבל משנה תוקף, כאשר בחינת ההחלטה לגופה, בשילוב עם נימוקי הנתבעים לכך, מלמדת שמדובר בהחלטה סבירה בנסיבות העניין, באופן שאינו מצביע על כך שהנתבעים העדיפו את טובתם על פני טובת החברה.

כך, מצאתי שיש טעם בטענות הנתבעים, כי מקום בו לגישתם לא היה לחברה את המימון הנדרש להמשך פעילותה, ומתוך ארבעת בעלי המניות בחברה, אחד מבעלי המניות, המחזיק בכחמישית ממניות החברה, מסרב בתוקף למתווה מסוים – הרי ששקילת פירוק החברה והמלצה לאסיפה הכללית לפעול באופן זה, איננה בחירה חריגה, באופן המהווה הפרה של חובת האמונים אותה חבים הנתבעים כלפי החברה, קל וחומר כלפי בעל מניות מסוים בה.

בהתאם לכל זאת, הרי שמצאתי שבכך שהנתבעים מצאו לקבל את עמדת התובע לעניין דחיית המתווה הפולני, ובחרו להמליץ לדירקטוריון החברה לפרק את החברה מרצון, לא הפרו את חובת האמונים כאמור בסעיף 254 לחוק החברות.

ד.2. עילת תביעה אישית למול עילת תביעה של החברה

ד.2.א. עילת תביעה אישית ועילת תביעה של החברה

מעבר לכל האמור לעיל ובדמות למעלה מן הצורך – שכן בהתאם לדיון לעיל, מצאתי לדחות את טענות התובע, אחת אחת, ולגופן; מצאתי כי יש לדחות את טענות התובע אף מן הטעם הנוסף, שעיקר עילות התביעה על בסיסם עותר התובע לקבלת הסעדים המבוקשים, כלל אינן עילות תביעה שלו – כבעל מניות בחברה, אלא של החברה עצמה. אבאר.

רבות נכתב על ההבדל המהותי בין תביעה אישית של בעל מניות מכוח היותו בעל מניות של החברה לבין תביעה של בעל מניות בכובעו כתובע בתביעה נגזרת, היינו – ההבדל בין עילת תביעה של התובע עצמו המבקש לעתור בשם פגיעה בזכות אישית שלו, לבין עילת תביעה השייכת לחברה, בה התובע מבקש להיכנס בנעלי החברה ולעמוד על זכות שלה.

כך לדוגמה קבעתי לעניין זה בתנ"ג (כלכלית) 48081-11-11 רוזנפלד נ' בן דב, פס' 169 (17.03.2013):

"ההבחנה החשובה בענייננו היא בין בעלי מניות בכובעם כתובעים בעלי עילה אישית (תביעה 'רגילה' או ייצוגית) לבין בעלי המניות בכובעם כתובעים בתביעה נגזרת. בעוד בכובע העילה האישית הם תובעים בשם עצמם כשמנחים אותם אינטרסים של בעלי מניות – קרי, עידוד חלוקה, הרי שבכובעם כתובעים בתביעה נגזרת הם נכנסים בנעלי החברה ומתיימרים לתבוע בשמה – קרי, האינטרס בשמו הם תובעים הוא אינטרס החברה להבדיל מאינטרס בעלי המניות" [שם].

בהתאם לכך, על מנת לעמוד על טיבה של עילת התביעה – יש מקום בשלב הראשון לסווג את עילת התביעה בהתאם לאחת הקטגוריות המקובלות בתביעות בתחום דיני החברות: עילת תביעה אישית, עילת תביעה ייצוגית ועילת תביעה נגזרת – זאת, בהתאם לבחינת השאלה, למי נגרם הנזק העיקרי כתוצאה מהמעשים מושא התביעה.

כך נקבע לעניין זה בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, נא(2) 312, 324-323 (1997) (להלן – עניין מגן וקשת):

"התביעה האישית היא תביעה שמגיש בעל מניות בשמו, בגין פגיעה אישית בו. התביעה הייצוגית מייצגת אוסף של תביעות אישיות. זוהי תביעת בעל מניות בשמו הוא ובשמם של בעלי מניות אחרים כבעלי תביעות אישיות – בגין פגיעה בו ובהם. בעלי המניות האחרים אינם צד לתביעה ואינם נוטלים חלק בהליך [...] לבד מהתביעות האישית והייצוגית העומדות לבעל מניות, עומדת לחברה זכות תביעה מכוח היותה אישיות משפטית עצמאית הכשירה לתבוע ולהיתבע בשמה היא כאשר נגרמת פגיעה בה. כעיקרון, אין החברים בה יכולים לתבוע בשמה אלא במקרים חריגים שבהם רשאי חבר בחברה להפעיל את זכות התביעה של החברה על-ידי תביעה נגזרת. תביעה זו שונה במהותה מהתביעה האישית ומהתביעה הייצוגית. היא מוגשת על-ידי בעל מניות שלא בשמו ושלא בשל פגיעות אישיות בו ובבעלי מניות אחרים, אלא בשם החברה הנפגעת" [שם].

בהמשך לדברים אלו בעניין ההבחנה הנדרשת בין עילות התביעה, נקבע שככלל, אם נגרם נזק לבעל מניות בחברה, יש לבחון האם מדובר בנזק בלתי תלוי לנזק הנגרם לחברה, או שמא, מדובר בנזק הנגרם לבעל המניות עקב ירידת ערך החברה – היינו, נזק בדמות ירידת שווי מניותיו. ככל שמדובר בנזק הנגרם לכלל בעלי המניות בחברה באופן שווה, ככלל, עסקינן בעילת תביעה של החברה, שכן הנזק לבעלי המניות הוא משני לנזק שנגרם לחברה.

כך נקבע בעניין מגן וקשת:

"כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה – בדרך כלל – לבעל מניות עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה" [שם, עמ' 326].

לאחרונה נדרשתי לשאלת סיווג עילת התביעה במסגרת פסק הדין בתנ"ג (כלכלית) 41104-06-17 אלפונסו נ' רפאל, פס' 63-61 (06.02.2020) (להלן – עניין אלפונסו). אותו עניין סקרתי את מבחני הסיווג השונים ובהם הכלל עליו עמדתי לעיל; הערתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן באותו עניין, לפיה "התביעה האישית היא תביעה שמגיש בעל מניות בשמו, בגין פגיעה אישית בו" [שם, עמ' 323]; וכן, המבחן שהוצג על ידי המלומדת כהן, ובו יש לבצע את ההבחנה באמצעות מענה על השאלה "האם הנזק לבעל המניות יישאר בעינו גם אם החברה תפוצה עבור נזקיה" [ציפורה כהן, "התביעה הנגזרת בדין הישראלי: בחינה ביקורתית", קרית המשפט 80-79 (2006)].

לכן, השאלה המצויה כעת לפניי היא – האם עילות התביעה של התובע במסגרת ההליך דנן מצויות במישור היחסים שבין בעלי מניות החברה וביחסים החוזיים ביניהם; או שמא, עסקינן בעילת תביעה משנית לעילת התביעה של החברה – זאת, כיוון שעיקר הנזק נגרם לחברה, והפסד השקעתו של התובע נגרם רק כתוצאה מירידת שווי מניית החברה (היינו, נזק משני לנזק שנגרם לחברה).

בהמשך לכך, ועל מנת לעמוד על טיבן של עילות התביעה כאמור, מצאתי לנכון לחלק את טענות התובע לשלוש קבוצות, כדלהלן: טענותיו לעניין קיפוחו כבעל מניות מיעוט בחברה; טענותיו לעניין פגמים בכריתת הסכם ההשקעה; וטענותיו לעניין אופן ניהול החברה על ידי הנתבעים.

בבחינת קבוצת הטענות השלישית, ובשים לב לטענות התובע לכך שמדובר בהפרה של חובות האמונים, הזהירות ותום הלב אותם חבים הנתבעים גם כלפיו כבעל מניות בחברה, מצאתי שלא מדובר בעילות תביעה אישיות אלא, עילות תביעה של החברה. ודוק, אף אם הייתי מקבל את טענות התובע, הרי שהפגיעה בו והנזק שנגרם לו, נעשה רק כתוצאה מהפגיעה בחברה, היינו – הנזק האישי לתובע כבעל מניות הינו משני לנזק שנגרם לחברה.

זאת, כיוון שכלל הנזקים להם טוען התובע, כפי שפורט לעיל בהרחבה, הם נזקים שנגרמו "להשקעתו" – היינו, נזקים שנגרמו לחברה, לאחר שרכש את מניותיו בה. בהתאם לכך, התובע למעשה מודה שהנזק שנעשה לו הוא נזק משני כאמור בלבד, לנזק שנגרם לחברה.

בהתאם לכך, לכאורה מדובר בעילות תביעה של החברה, היינו – ככל שלא מתקיים חריג לקביעה זו, הרי שדין טענות אלו דחייה, שכן תביעה אישית איננה האכסניה המתאימה להן.

ד.2.ב. בחינת החריגים השונים לחלוקת עילות התביעה

בהמשך לאמור לעיל, טוען התובע שתי טענות נפרדות לעניין חובותיהם של הנתבעים:

ראשית, כי מעבר לחובות נושאי המשרה, הרי שהם חבים גם בחובות אלה – חובות האמונים, הזהירות ותום הלב, כלפיו באופן אישי. משכך, נטען שלא מדובר בעילת תביעה של החברה אלא עילת תביעה אישית שלו.

שנית, כי היות והחברה מצויה בהליכי פירוק, כיוון שהתקבלה החלטה בדירקטוריון החברה על פירוק מרצון, הרי שלא ניתן כעת להגיש בקשה להגשת תביעה נגזרת.

לטענת הנתבעים, כל מקום בו טוען התובע טענות שונות על בסיס היותו בעל מניות בחברה, הרי שדין טענות אלו דחייה על הסף, וזאת מן הטעם שמדובר בטענות של החברה, שאין לדון בהן במסגרת תביעה אישית.

ד.2.ג. חובת נושאי משרה בחברה – כלפי בעלי מניותיה או כלפי החברה?

בפסק הדין בע"א 741/01 קוט נ' איתן, פ"ד נז(4) 171 (2003) (להלן – עניין קוט) נקבעה ההלכה לפיה נושאי המשרה בחברה חבים גם חובות כלפי בעלי המניות באופן אישי, אשר הפרה שלהן יכולה להקים לאותו בעל מניות עילת תביעה אישית. אולם, זו נקבעה כחריג צר לכלל זה, באופן המוגבל לנסיבות מיוחדות בלבד. זאת, בין היתר, כאשר נוצרת מערכת יחסים ייחודית המבדילה את בעל המניות ומייחדת אותו. כך, רק מקום בו קיימת מערכת יחסים על בסיס הסכם, יחסי שליחות או כאשר "שורת הצדק ועקרונות תום-לב כלליים מחייבים כי תקום אחריות כזו", יש להרחיב את חובות נושאי המשרה אף לבעל מניות אינדיבידואלי.

כך נקבע בעניין קוט:

"הוראות סעיף 96כז(ב) לפקודת החברות אינן משקפות מהפכה בהלכה הקיימת, ולא נקבע בהן עיקרון של חובת אמון כללית של מנהל כלפי בעל מניות אינדיווידואלי, עם זאת הן בבחינת פתח שניתן להחדיר דרכו, בזהירות ובהדרגה, עקרונות מתפתחים של הרחבת אחריות מנהל גם לגורמים אחרים שמחוץ לחברה, ובעלי מניות פרטיים בכלל זה. היות שהמשפט מכיר, ככלל, בעיקרון כי כוח לשלוט ברכוש של אחר מוליד מצדו אחריות וחובות אמון, מתבקשת במצבים מתאימים הרחבת האחריות כאמור גם לגורמים שמעבר לחברה תוך איזון ראוי בין חובה זו לבין הערך המרכזי בחובת האמון של הדירקטור – ההגנה על אינטרס החברה וטובתה. אינטרס זה היה ונותר הכוח המניע העיקרי ביוזמות הפעולה של ההנהלה, והחובה כלפי גורמים אחרים, ובעלי מניות בכלל זה, כפופה לערך העיקרי האמור" [שם, עמ' 183; ראו גם: ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ, עמ' 41 (28.05.2012); ת"א (כלכלית) 6516-11-17 זהבי נ' שפרעם, פס' 24 (19.08.2019) (להלן – עניין זהבי); גרוס, 305-304; תנ"ג (כלכלית) 43335-11-12 ורדניקוב נ' אלוביץ, פס' 70 (17.09.2014)].

יצוין, כי הוראות אלו מקבלות משנה תוקף כאשר עסקינן בחברת מעטים, כפי שנקבע אותו עניין:

"יתר-על-כן, מדובר גם בחברה פרטית קטנה שבה היחסים הם כבמעין שותפות, ושקיימת בה נטייה גוברת לייחס למנהלים חובות אמון כלפי בעלי המניות (ע"א 283/62 הסס נ' לסלו [4]). לגבי חברה מסוג זה אמר בית-המשפט כי היחסים בה הם כבמעין שותפות המתנהלת מתוך אמון הדדי, ולכן נוצרת חובת אמון בין המנהל לבעל מניות לנהוג כלפיו בנאמנות" [שם, עמ' 184; ראו גם: תנ"ג (כלכלית) 53969-07-13 שלם נ' בר ניב, פס' 32 (08.07.2015); תנ"ג (כלכלית) 26462-08-14 עקה נ' פרותאל תיירות בע"מ(10.11.2015)].

אולם, אף בשים לב לכל האמור לעיל, מצאתי שבנסיבות המקרה דנן לא מתקיים החריג הקבוע בעניין קוט, והנתבעים לא חבים בנסיבות המקרה חובות זהירות ואמונים כלפי התובע. אסביר.

התובע לא הצביע על כל הסכם, שליחות או עסקה חריגה, המייחדים אותו מיתר בעלי המניות באופן שיש בו כדי לקבוע שקמה לנתבעים חובה ישירה כלפיו ולא כלפי החברה. זאת במיוחד במצב הדברים בו התובע לא הצביע על כל מניעה להגיש תביעה נגזרת ולנסות ולממש את זכות התביעה של החברה – שהרי, הנזקים להם טוען התובע הם בעיקרם נזקים לחברה.

יובהר, התובע טוען להתרשלות בניהול החברה, קבלת החלטות לא נכונה ואף רשלנית בדירקטוריון, בזבוז משאבי החברה ועוד. למול טענות אלה, המצויות היטב במישור התאגידי ובשיקול דעת נושאי המשרה בחברה, לא מצאתי שהתקיים בין הנתבעים לתובע קשר שיש בו כדי ליצור חובות ישירות ביניהם באופן שמאיין את אישיותה הנפרדת של החברה.

כמו כן, לא מצאתי לקבל את טענת התובע, כי "ייחודיות נזקו של התובע באה לידי ביטוי בכך שראשית, כל הכספים שאבדו כתוצאה מהמעשים והמחדלים של הנתבעים... היו כספי התובע בלבד..." [פס' 146 לסיכומי התובע]. התובע בחר להשקיע בחברה, בהתאם לכך קיבל בתמורה להשקעתו את חלקו היחסי בחברה, בצורת מניות. בהתאם לכך, מרגע כריתת הסכם ההשקעה והזרמת הכספים כנגד העברת הבעלות במניות לידו – הרי שאין עוד מדובר בכספי התובע, אלא בכספי החברה ומשכך, מעשי התובעים, ככל שתתקבל טענה זו, הביאו לפגיעה בחברה ובנכסיה – פגיעה שהייתה שוויונית לכל בעלי מניות החברה, עקב ירידת שווי המניה.

בהתאם לזאת, לא מצאתי שבנסיבות המקרה קמות חובות אישיות של נושאי המשרה בחברה לתובע, באופן המקים לתובע עילת תביעה אישית כנגדם מטעם זה.

ד.2.ד. תביעה נגזרת בחברה המצויה בפירוק

בעניין אלפונסו קבעתי, כי בבואו של בית המשפט לבחון האם לאשר תביעה נגזרת יש לבחון האם החברה פעילה, וכן, שככל שהחברה אינה פעילה והסעד אותו מבקש התובע הנגזר לקבל יועבר למעשה לבעלי מניותיה, ייטה בית המשפט להעדיף הגשת תביעה אישית ולא נגזרת [עניין אלפונסו, פס' 46; ראו גם: ת"א (כלכלית) 53375-06-14 אפרתי נ' כסיף יועצים לשירות מעליות בע"מ, פס' 10 (12.05.2015) (להלן – עניין אפרתי)].

כך קבעתי בעניין אפרתי:

"לשיטתי, בעובדה כי החברה אינה פעילה והיא חסרת כל פעילות עסקית מזה זמן ממושך, יש כדי להשפיע על החלטת בית המשפט בבואו לאשר תביעה נגזרת, ועת מדובר בחברה לא פעילה יש להעדיף הגשת תביעה אישית של בעל המניות בגין הנזק שנגרם לו על פני הגשת תביעה נגזרת, שכן במצב כזה לרוב אין מקום לעסוק ב'טובת החברה' ואין ליחס לחברה עילת תביעה כלשהי. במקרה שכזה כל סעד כספי אשר החברה תזכה בו לא ישמש את החברה אלא יגולגל הוא לבעלי המניות וישרת את האינטרס הכלכלי שלהם, והם בלבד יהיו הנהנים מהסעד בו תזכה החברה" [שם, פס' 10].

כמו כן, לאחרונה נדרשה חברתי כב' השופטת רונן לסוגיה זו וקבעה אף היא, כי יש לבחון האם פירות התביעה יגיעו לקופת החברה וישרתו את מטרותיה, או שמא אלו יועברו ישירות לבעלי מניותיה. כן נקבע על ידה, כי במקרה של חברה שאינה פעילה, יש לבחון "האם יש לה תקומה" [בתנ"ג (כלכלית) 15333-02-18 מגרפתא נ' מגרפתא, פס' 32 (28.06.2020) (להלן – עניין מגרפתא)].

כך נקבע בעניין מגרפתא:

"סקירת הפסיקה בכללותה מעלה כי ישנם מספר נושאים שבתי-המשפט השונים התייחסו אליהם בהקשר זה. ראשית, ישנה בפסיקה התייחסות לשאלה האם החברה היא פעילה כך שפירות התביעה – אם יגיעו לקופתה, יוכלו לשמש אותה לפעילותה; כמו גם לשאלה – בהנחה שהחברה אינה פעילה, האם 'יש לה תקומה'. ההנחה שביסוד השאלות הללו היא כי כאשר מדובר בחברה פעילה או בכזו שניתן להפעיל אותה, תוכל החברה לעשות שימוש בפירות התביעה אם היא תזכה בה – ולכן בירור התביעה הנגזרת הוא 'לטובת החברה'" [שם].

בחינת נסיבות המקרה דנן, מראה שקיים קושי ממשי לקבוע כבר במועד זה, כי החברה איננה ניתנת לשיקום וכי אכן אינה פעילה. כאמור, ביום 08.08.2018 התקבלה החלטה בדירקטוריון החברה להמליץ לאסיפה הכללית לפרק מרצון את החברה [נספח 16 לתביעה]. אולם, למרות המלצה זו, שכאמור ניתנה על ידי בעלי השליטה בחברה, החברה לא פורקה על ידי האסיפה הכללית.

כמו כן יצוין, כי הצדדים אינם חלוקים, הן כי לחברה אין חובות [פס' 146 לסיכומי התובע; פ/20.01.2020, 114, 5-3; פ/20.01.2020, 117, 5-2], הן כי החברה עודנה מחזיקה בקניין הרוחני שבבעלותה – היינו, קניינה העיקרי של החברה נותר בבעלותה וניתן עדיין לשימוש. מעבר לכך, התשתית העובדתית שהוצגה לפניי מלמדת, כי הצדדים סברו שהשקעה נוספת בחברה תאפשר שימוש בקניין זה ואת המשך פעילות החברה.

לכן, במועד ההליך דנן, כאשר החברה עודנה מחזיקה בקניין הרוחני שלה – שהוא נכסה המרכזי, וכאשר נושאי המשרה בחברה פירטו שניתן היה למצוא מתווי פעולה אפשריים או לנסות ולאתר משקיעים נוספים (ואף התובע בחן מתווה בו יקנה את החברה), לא ניתן לקבוע בשלב זה, כי החברה אינה ניתנת לשיקום. עוד לא ניתן לקבוע, כי ככל שתוגש תביעה נגזרת פירות התביעה יגיעו באופן ישיר לבעלי מניות החברה.

כדי לא לצאת חסר אוסיף, כי ביום 20.01.2021 הוגשה הודעה מטעם התובע, ומיד אחריה, עוד באותו היום, הוגשה "בקשה דחופה להוצאת כתב טענות מתיק בית המשפט" מטעם הנתבעים. אציין, כי התובע לא מצא לנכון להוסיף תצהיר לבקשה כנדרש בתקנה 50 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות) החלות בהליך זה מכוח תקנה 180(ג)(1), ודי בכך כדי לדחות את אותה "הודעה".

אשר לטיבה של הודעה זו אציין, כי אין בתקנות כל אכסניה מתאימה להגשת "הודעה" מעין זאת, ואף מעבר לכך – ממילא התובע לא עתר לכל סעד בהודעתו – ומשכך, אין כל מקום להתייחס לפרטיה.

אולם למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לו הייתי נדרש לתוכן ההודעה ופרטיה – ממילא לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה אליה הגעתי בנסיבות העניין. זאת, שעה שגם בהתאם להודעת התובע עצמו ותכנה, אין בה כדי להציג כל ממצא ודאי וחדש המעיד על שינוי במצבה של החברה. כל שפורט בהודעה הוא, כי בכוונת החברה לדון בימים הקרובים בפירוקה – וכפי שנדון בהרחבה לעיל, "כוונה" זו מונחת על הפרק מיום 08.08.2018 שם החליט דירקטוריון החברה (המורכב מבעלי השליטה בחברה) להמליץ לאסיפה הכללית על פירוק החברה מרצון [נספח 28 לתצהיר התובע]. כל זאת כאשר יש להדגיש, כי הדיון במצב החברה נעשה במסגרת בחינת עילות סף לתובענה, דיון אותו מצאתי לעשות אף הוא בדמות למעלה מן הצורך.

בהתאם לממצאים אותם קבעתי לעניין סיווג עילות התביעה כעילות תביעה של החברה, הרי שאפיק התביעה הנכון בנסיבות המקרה הוא תביעה נגזרת. משכך, לעניין עילות אלו – עילות התביעה העוסקות באופן ניהול החברה והפרת חובותיהם של בעלי מניותיה, ניתן היה לדחות את טענות התובע מטעם זה בלבד.

ד.3. כלל שיקול הדעת העסקי

מעבר לכל האמור לעיל, למעלה ולמעלה מן הצורך – שכן, בהתאם לקביעותיי לעיל דין התביעה דחייה הן לגופה, הן בבחינת אפיק התובענה שאיננו מתאים לעילות התביעה – אבהיר, כי גם לוּ מצאתי שההחלטה שהתקבלה חרגה מסטנדרט ההתנהגות של נושא משרה סביר, עדיין הייתי סבור כי בנסיבות המקרה חל על ההחלטה כלל שיקול הדעת העסקי.

בראשית חלק זה יש להדגיש, כי למרות שהנטל לסתור את כלל שיקול הדעת העסקי מוטל על התובע, זה בחר שלא לטעון לעניין זה, אלא בקצרה ובמסגרת סיכומי התשובה מטעמו בלבד. במצב זה, מעבר לדחיית טענותיו אף לגופן, הרי שדין התובע להידחות על הסף, וזאת מקום בו לא נסתרה "חזקת התקינות" החלה על החלטות נושאי המשרה בחברה.

לטענת הנתבעים, קמה "חזקת תקינות" להחלטותיהם, מקום בו התובע לא סתר את כלל שיקול הדעת העסקי וזאת בהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין ורדניקוב.

לטענת התובע, דרישה מקדמית לתחולת הכלל היא שההחלטה במוקד המחלוקת תהיה "מיודעת". לכן, כיוון שההחלטות במקרה דנן נעשו באופן לא מיודע, זאת לטענתו בעיקר מן הטעם שלא ניתן לבחון את פרוטוקול ישיבות דירקטוריון החברה, הרי שלא חל כלל שיקול הדעת העסקי בנסיבות המקרה. בנוסף לכך נטען, כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב ובניגוד עניינים – משכך אם לו היה חל כלל שיקול הדעת העסקי בנסיבות המקרה דנן, אזי תנאיו לא מתקיימים.

כידוע, כלל שיקול הדעת העסקי הושרש כהלכה מחייבת במחוזותינו בפסק הדין המנחה בעניין ורדניקוב. כך, נדרשתי לאחרונה לעניין זה, במסגרת פסק דיני בעניין חבס, שם קבעתי כדלהלן:

"כלל שיקול הדעת העסקי, אשר אומץ כהלכה מחייבת בעניין ורדניקוב, קובע כי בית המשפט לא יבחן החלטות עסקיות לגופן כל עוד נושאי המשרה קיבלו אותן באופן מיודע, בהעדר ניגוד עניינים ובתום לב, היינו לטובתה של החברה. נושא משרה אשר קיבל החלטה ועמד בשלושת התנאים האלה נהנה מ'חזקת תקינות', ובית המשפט יימנע מבחינת החלטתו לגופה. ודוק: חזקת התקינות האמורה ניתנת לסתירה, והנטל לעשות כן רובץ על שכמו של התובע [ראו גם עניין ורדניקוב, פס' 75; ת"א (מחוזי מר') 47302-05-16 בטר פלייס ישראל (ח.ת.) 2009 בע"מ (בפירוק) נ' אגסי, פס' 61–72 וההפניות שם (12.09.2018; להלן: עניין בטר פלייס); שרון חנס 'כלל שיקול-הדעת העסקי' עיוני משפט לא 313, 315(2009) ]" [שם, פס' 125; ההדגשה אינה במקור – ח.כ.].

כאמור, לטענת התובע, אופן קבלת ההחלטות בחברה על ידי הנתבעים, אינו עונה על דרישת קבלת החלטה "מיודעת", שכן לא התקיימו כל ישיבות דירקטוריון בחברה לעניין השינוי במצב החברה. בסוגיה זו מפנה התובע למאמרן של כב' השופטת רונן ועו"ד אשכול [רות רונן, שיר אשכול, "כלל שיקול הדעת העסקי והדרישה לקבל החלטה 'מיודעת'" משפטים מז (2018) (להלן – רונן ואשכול)].

אכן, ישנן מספר דרישות מקדימות להחלת כלל שיקול הדעת העסקי, כאשר מהראשונות שבהן היא שתתקיים "החלטה", היינו – שמדובר בהחלטה פוזיטיבית על פעולה עסקית מסוימת, להבדיל מהימנעות מקבלת כל החלטה.

כך למשל נקבע בתנ"ג (כלכלית) 13663-03-14 ניומן נ' פיננסיטק בע"מ (24.05.2015):

"לצורך קבלת החלטה עסקית שתוגן על-ידי כלל שיקול-הדעת העסקי ושבית-המשפט יימנע מלהתערב בה, יש לוודא קודם כל כי קיימת החלטה. כלל שיקול-הדעת העסקי לא יחול במקרה של מחדל של דירקטורים מלפעול, אלא אם כן מדובר במחדל שנובע מהחלטה מודעת שלא לפעול, החלטה שהיא תולדה של הפעלת שיקול-הדעת של הדירקטורים (ר' למשלAronson v. Lewis, 473 A.2d 805, 813 Del. 1984 (, (להלן: 'עניין Aronson') אם דירקטוריון החברה לא קיבל החלטה ולא הפעיל כל שיקול-דעת, ממילא אין הצדקה שפעולותיו יחסו תחת כלל שיקול-הדעת העסקי" [שם, פס' 73].

עוד עמדתי בעניין חבס על השיקולים השונים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע האם החלטה נעשתה בצורה "מיודעת": קבלת החלטה אקטיבית; איסוף מידע מהותי הזמין לדירקטוריון באופן סביר; בחינת חלופות; קיום דיון מספיק בדירקטוריון; תנאי כשירות ומיומנות מקבלי ההחלטה [עניין חבס, פס' 188; ראו לעניין זה גם: רונן ואשכול].

לעניין הבחינה האם החלטת דירקטוריון החברה היתה "מיודעת" נקבע, שיש לבחון זאת קודם כל לפי פרוטוקולי ישיבות הדירקטוריון, זאת בהתאם למשל לקביעה בתנ"ג (כלכלית) 12839-08-12 בן לביא נ' העמותה לקידום מקצועי חברתי של הפקידים עובדי המינהל והשירותים, פס' 134 (20.10.2015), כי "ההכרעה בשאלה אם ההחלטה היא 'מיודעת' אם לאו תיעשה קודם כל על-סמך הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון" [שם; ההדגשה אינה במקור – ח.כ.]. משמע, הבחינה מתחילה בבחינת הפרוטוקולים האמורים, אולם איננה מסתיימת שם, כך יש לבחון את התקיימות כלל שיקול הדעת העסקי בשים לב לנסיבות הייחודיות בכל מקרה ומקרה.

בהתאם לכך, הרי שבענייננו, לא מצאתי לקבל את טענות התובע לעניין זה, לפיהן, ככל שלא התקיימו ישיבות דירקטוריון יש ללמוד מכך באופן ישיר, כי ההחלטה שהתקבלה איננה מיודעת.

בנסיבות המקרה דנן, בהתאם לפירוט לעיל בדבר החלטות נושאי המשרה המצויות במרכז המחלוקת בין הצדדים, מצאתי שהתובע לא סתר את התקיימות כלל שיקול הדעת העסקי, שכן לא הוכח על ידו כי החלטות הדירקטוריון נעשו באופן לא מיודע, בניגוד עניינים, או בחוסר תום לב.

יתרה מכך, כפי שעמדתי בהרחבה לעיל, בחינת החלטות נושאי המשרה לגופן מלמדת שמדובר בהחלטות סבירות שנעשו תוך מטרה להיטיב עם החברה, ובהתאם למצבה ולנסיבות המקרה הרלוונטיות – היינו, דירקטוריון החברה קיבל את החלטותיו באופן מיודע ובשים לב למצב החברה.

כמו כן, כפי שפורט לעיל בהרחבה, מצאתי שהנתבעים לא פעלו בניגוד עניינים עת שכרו את שירותי המנכ"ליות – זאת, בשים לב לכך שמבנה העסקת מנכ"ליות החברה נועד לספק מענה לצרכי החברה, במגבלות תקציב החברה שהיה דל ביותר אותה עת. כך, פעלו נושאי המשרה בחברה למצוא פתרון סביר בשים לב לתקציב החברה המצומצם – העסקת מנכ"ל לחברה (תפקיד אותו מצאו כהכרחי לחברה) במשרה חלקית, וזאת במטרה להקל על הוצאות החברה. מדובר בהחלטה המצויה היטב במתחם שיקול הדעת של נושאי המשרה בחברה – ניהול תקציב החברה והעסקת נושאי משרה בה.

בנסיבות אלה אוסיף בקצרה, שאף אם הייתי נדרש לתוכן ההחלטה, ספק רב אם יש בהעסקת מנכ"לית החברה, בשים לב לנסיבות המקרה, כדי להוות החלטה שהתקבלה "בניגוד עניינים ואינה לטובת החברה" [עניין ורדניקוב, פס' 86].

לעניין זה יש להזכיר את הכלל שנקבע באותו עניין, לפיו "יש להניח כי התערבות של בתי המשפט בנסיבות מעין אלו, ככל שאמנם תידרש, תיעשה במשורה, ומכל מקום, על בתי המשפט לנקוט זהירות יתרה בטרם יפנו לבחון את העסקה לגופה" [שם, פס' 86].

כמו כן, לא מצאתי לקבל את טענות התובע לפיהן, כאשר בחר ברסלר להעניק שירותים בחינם לחברת וולפסון, במטרה לפייס בינה ובין החברה, הדבר נעשה בניגוד עניינים או חוסר תום לב, ההיפך – מן הראיות שהוצגו בפניי עולה כי ברסלר נשא באופן אישי בתשלומים אותם היה על החברה לשלם, וזאת במטרה לאפשר שיתוף פעולה עתידי בין חברת וולפסון לחברה.

בהתאם לכל זאת, מצאתי שהתובע לא עמד בנטל המוטל על כתפיו לסתור את כלל שיקול הדעת העסקי – ודוק, זהו תנאי סף בלעדיו אין להידרש לטענות התובע לגופן, ומצאתי כי התובע לא עמד בנטל המוטל על כתפיו לסתור את אותה "חזקת תקינות" המגנה על מעשי נושאי המשרה בחברה. לכן, אף מטעם זה ניתן היה להגיע למסקנה כי דין הטענות הנוגעות להפרות חובות הנתבעים כנושאי משרה בחברה – דחייה.

ד.4. קיפוח המיעוט בחברה

בנוסף לאמור לעיל ולצד טענותיו השונות, טען התובע גם לקיפוחו בחברה כבעל מניות מיעוט. בהתאם לכך נטען, כי הנתבעים הפרו את חובותיהם לפי סעיף 192(ב) לחוק החברות, הקובע, כי "בעל מניה יימנע מלקפח בעלי מניות אחרים".

לטענת הנתבעים, יש לדחות את טענות התובע שכן לא ניצלו את כוחם כבעלי מניות ובעלי שליטה בחברה כנגדו. עוד נטען, כי טענות שונות אשר הועלו על ידי התובע לעניין זה מבקשות להתבסס על מצגים טרום חוזיים שלכאורה ניתנו לו וכעת התובע מבקש לטעון להפרתם. כיוון שמדובר בעילת תביעה חוזית, הדיון בעניינה אינו רלוונטי לדיון בטענת הקיפוח.

לאחרונה נדרשתי לסוגיה זו במסגרת ת"א (כלכלית) 6310-09-19 בלוטרייך נ' שניידר, פס' 190-184 (16.08.2020) (להלן – עניין בלוטרייך), כך קבעתי באותו עניין:

"על מנת לקבוע האם ענייננו בקיפוח, אם לאו, נקבע כי יש לבחון האם נפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי המניות הטוענים לקיפוח או אם המשאבים בחברה מחולקים בצורה בלתי הוגנת, 'אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לבעל מניות במסמכי היסוד של החברה' – כאשר התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין [ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' מאיר עטר ו-35 אחרים, סב(1) 456, 469 (2006) (להלן: עניין נצבא); ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (28.5.2012) (להלן: עניין אלסינט); ת"א (מחוזי ת"א) 16585-12-14 רייכמן נ' אולנסקי, עמ' 7 (7.2.2017)]" [שם, פס' 185; ההדגשה אינה במקור – ח.כ].

[...]

"ודוק – ככלל, סוגית הקיפוח נוגעת למצבים בהם בעלי מניות הרוב מנצלים את כוחם העודף על מנת לעשוק את קבוצת המיעוט, אך כפי שהבהיר המלומד גרוס, לשון החוק איננה שוללת א-פריורית את האפשרות כי טענת קיפוח אף תעלה מטעמם של בעלי מניות הרוב (יוסף גרוס, חוק החברות, עמ' 369 (מהד' חמישית מורחבת, 2016))" [שם, פס' 188].

התובע מבקש לבסס את טענותיו לקיפוח בחברה על שני אדנים: ראשית, על מעשיהם של הנתבעים כנושאי משרה בחברה; ושנית, על ציפיות שונות להן טוען התובע, מכוח הסכם ההשקעה שלו בחברה.

ראשית, לעניין טענות הצדדים בדבר מעשי הנתבעים, מעבר לקושי שבטענת קיפוח המתבססת על מעשיהם של נושאי משרה בחברה, הרי שכמפורט לעיל בהרחבה, לא מצאתי כל פגם במעשי הנתבעים. אדגיש לעניין זה, כי טענות התובע לעניין הניסיון להביאו לכדי השקעה נוספת בחברה אינו יכול לבסס עילת תביעה גם בעניין קיפוחו בחברה, שכן כאמור – הנתבע לא השקיע כספים נוספים בחברה, מכח אותו ניסיון נטען ומשכך, למעשה לא התממש אותו קיפוח לו טוען התובע.

שנית, לעניין הסכם ההשקעה והמצגים הטרום חוזיים, הרי שמדובר בעילות חוזיות, שכן למעשה טוען התובע להפרה של חוזה – הסכם השקעתו בחברה, לטענות אלה אדרש להלן. כך או כך, אקדים ואומר שלא מצאתי לקבל טענות אלה, כפי שאפרט להלן בהרחבה.

משכך, בהתאם לאמור לעיל, מצאתי שדין טענות התובע לקיפוחו כבעל מניות מיעוט בחברה – דחייה.

ד.5. הסכם ההשקעה

ד.5.א. הסכמות טרום-חוזיות בין הצדדים

לצד טענותיו הרבות של התובע בנוגע לאופן ניהול החברה על ידי הנתבעים ומעשיהם כנושאי משרה בה, דירקטורים, בעלי מניות ובעלי שליטה – טוען התובע גם להתקיימותן של עילות הפרה חוזיות בהתבסס על הסכם ההשקעה.

לטענת התובע, במסגרת היחסים הטרום-חוזיים בין הצדדים, התחייבו והציגו הנתבעים את הדברים הבאים: הנתבעים הציגו מידע שגוי אודות החברה והשקעתו בה; הבטיחו לספק לו דוחות חודשיים אודות מצב החברה; הבטיחו כי ברסלר יישא בכל העלויות הכרוכות בקניין הרוחני של החברה; ומצגים נוספים הנוגעים לשימוש בכספי ההשקעה.

את טענותיו לעניין הפרת ההתחייבויות הטרום חוזיות, מבקש התובע לבסס על סעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים. כך לטענתו, הנתבעים הסתירו ממנו מידע מהותי רב במהלך המשא ומתן שקדם לחתימת הסכם ההשקעה, באופן חסר תום לב אשר אף עולה כדי הטעייה.

כמו כן, נטען שלנתבעים אחריות אישית בדבר מעשיהם, שכן הם היו אלה שניהלו את המשא ומתן מול התובע, והם אלה אשר הציגו בפניו את כל אותם מצגים שלטענתו הופרו בהמשך לאחר השקעתו. זאת, למרות שכאמור הסכם ההשקעה נעשה בין התובע לחברה, והנתבעים כלל אינם צד לו.

לטענת הנתבעים, מקום בו החוזה שנחתם ביניהם מציין בפירוש שאין כל תוקף למצגים שקדמו לחתימתו, יש לתת תוקף לאמור בחוזה, שכן הוא המשקף את הסכמת הצדדים. עוד טוענים הנתבעים, כי יש לדחות את טענות התובע לעניין הבנת או אף קריאת החוזה, זאת במיוחד מקום בו נטען על ידו שהשקיע בחברה מחצית מכספי הפנסיה שלו – סכום משמעותי ביותר, זאת כאינדיקציה לחשיבות העסקה עבורו ולהבנתו את תנאיה. בהתאם לכך, מבקשים הנתבעים לטעון שהתובע הבין את האמור בחוזה ואת הסיכון שבהשקעה בחברה. ממילא דוחים הנתבעים, כל טענה בדבר הטעיה.

הלכה ידועה היא, כי גם המשא ומתן הטרום חוזי הינו בעל חשיבות לחוזה שנכרת ויש בכוחו כדי להשפיע עליו, ואף לשנותו. כך המלומדים שלו וצמח כתבו בספרם כדלהלן:

"לכל מה שמתרחש ונוצר במהלך המשא ומתן – אירועים, מצגים, הצהרות, הבטחות, הסכמות חלקיות, מסמכים – יש חשיבות, וההליך כולו נבחן באספקלריה משפטית. ההליך הטרום-חוזי אינו הליך טרום-משפטי" [גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, 110 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן – שלו וצמח)].

בהמשך לדברים אלו נקבע, כי אף במקרה בו החוזה קובע מפורשות שאין כל תוקף להסכמות נוספות אשר נעשו בין הצדדים טרם כריתתו, הרי שבנסיבות מסוימות ניתן להכיר במעמדו וחשיבותו של מצג טרום-חוזי.

כך נקבע לעניין זה בת"א (מחוזי ת"א) 34172-09-10 ניר נ' אס.אף ווינג השקעות נדל"ן חו"ל בע"מ, פס' 69 (04.09.2017):

"כן, הסכמי השותפות קובעים מפורשות כי האמור בהם ממצה את כל התנאים וההסכמות הנוגעים להשקעה וכי אין תוקף לכל מצג הבטחה או התחייבות שאינם נזכרים בהסכם (סעיף 10.5 להסכם השותפות). יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה הכירה בנסיבות מסוימות במעמדו המשפטי של מצג או 'פרוספקט' שהוצג בשלבים טרום חוזיים, וזאת – כאשר לא ניתן ללמוד מיתר מסמכי העסקה אודות הפרטים השנויים במחלוקת (ע"א 6025/92 צמיתות (81) בע"מ נ' חרושת חומר בע"מ, פ"ד נ(1) 826 (1996); ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבניין בע"מ, פ"ד נז(5) 462 (2003); בע"א 10944/02 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' אוחנה, פ"ד נח(3) 673 (2004); וכן ראו סיכום ההלכות בנושא בע"א 8949/07 י.ר. אחים עזרא חברה לבנין בע"מ נ' משה זאב ועוד 28 אח (18.11.2009))" [שם].

אולם יש להדגיש, כי אף מקום בו הוכיח התובע שאכן ניתנו מצגים כנטען בשלב הטרום-חוזי בין הצדדים, עדיין מוטל עליו נטל ההוכחה להראות שהצדדים התכוונו לתת למצגים אלו תוקף חוזי מחייב, גם מקום בו נכתב אחרת בחוזה שנכרת בסיום המשא ומתן ביניהם.

כך נקבע לעניין זה בע"א 10545/09 בטאן נ' INC 1988 INTEGRA MICROSYSTEMS, עמ' 10-9 (01.03.2012):

"אכן, בחקירתו בבית משפט קמא אישר הבר את מתן ההבטחה האמורה [...] יחד עם זאת, סבורני כי בנסיבות המקרה דנן לא עלה בידי המערערים להוכיח שהצדדים התכוונו להעניק להבטחה זו תוקף מחייב במסגרת מערכת היחסים החוזית שנרקמה ביניהם [...] הבטחתו של הבר לעומת זאת אינה נזכרת בהסכם ואין לה כל נקודת אחיזה בו ולו ברמז (השוו: אהרןברק פרשנות במשפט כרך רביעי – פרשנות החוזה 235-233 (2001)). שתיקת ההסכם בהקשר זה מקשה על קבלת עמדת המערערים בנדון, במיוחד בשים לב לכך שמן התמונה שנפרשה בפנינו עולה כי מטרתו של ההסכם הייתה להסדיר את מכלול הסכסוכים שנתגלעו בין הצדדים עד אותה העת כך, בסעיף 7.6 להסכם נכתב כי 'הסכם זה ממצה את כל ההסכמות בין הצדדים לו וכל הסכם, סיכום, הבנה או התחייבות, בין כתב ובין בעל פה, שנעשו [עובר] לחתימת הסכם זה, הינם בטלים ומבוטלים'. במצב דברים זה, ובהינתן [...] כי ההסכם לא נחתם בכפייה וכי בא-כוחו של בטאן היה שותף לעריכתו, נדרש הסבר משכנע ביותר מדוע הבטחתו המוקדמת של הבר, אשר עתה מבקשים להציגה כבריח התיכון וכנקודת המשען של ההסכם כולו, אינה נזכרת בהסכם ולו ברמז. הנטל להוכיח שהצדדים התכוונו להעניק להבטחתו של הבר תוקף חוזי מחייב, אינו נטל של מה בכך בנסיבות אלה ואותו לא עלה בידי המערערים להרים" [שם; ההדגשה אינה במקור – ח.כ.].

לעניין זה גם כתב המלומד קדמי, כי ההנחה הבסיסית היא כאשר "עסקה" כלשהי באה לידי ביטוי בכתב, הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם, ולכן ככלל, לא ניתן יהיה להביא עדות בעל פה "כנגד" תוכנו של מסמך [יעקב קדמי על הראיות, 1502-1501 (2009) (להלן – קדמי)].

גם בנסיבות העניין שלפניי, הרי שהצדדים אינם חלוקים כי ההסכם לא נחתם בכפייה, ולא הופעל כל לחץ פסול על התובע לחתום על החוזה. כמו כן אין מחלוקת, כי החוזה בין הצדדים, אשר נושא כשישה עמודים בלבד, מכיל שתי הצהרות ברורות – ראשית, הרוכש (התובע) מצהיר שהוא מודע לכך שמדובר בהשקעה עתירת סיכון וייתכן ויפסיד את כולה; ושנית, כי החוזה משקף את כל ההסכמות אשר נעשו בין הצדדים ומבטל כל הסכמה קודמת שנעשתה ביניהם [נספח 7 לכתב התביעה]:

"4.3 The purchaser has had the opportunity to request all information it may consider necessary or appropriate for deciding whether to enter into this Agreement […] had received requested documents from the Company in response to its requests, has had the opportunity to ask questions of and receive answers from the Company […] The Purchaser further acknowledges that, except as otherwise expressly provided for herein, no express or implied warranty, representation or covenant whatsoever has been made by the Company hereunder".

"7.3 Entire Agreement This Agreement […] constitutes the full and entire understanding and agreement between the Parties with regard to the subject matters […] and terminates and replaces any previous agreements and/or arrangements between the parties relating thereto."

"4.4 […] The Purchaser recognizes that the purchase of the Shares issued pursuant to this Agreement involves a high degree of risk […] an investment in the Company is highly speculative, and only investors who can afford the loss of their entire investment should consider investing in the Company […]" [שם, ההדגשות אינן במקור – ח.כ.]

בנסיבות אלה יש קושי ממשי בקבלת טענת התובע, כי מקום בו לא יוצג על ידי עורך דין במהלך המשא ומתן וכריתת החוזה, אין לתת להוראות החוזה אותו כרת כל משקל. זאת במיוחד כאשר אלו כתובות בשפה פשוטה וברורה, החוזה אינו ארוך ונעשה בשפה בה שולט התובע.

כמו כן, מחקירתו של התובע ניתן ללמוד מספר נקודות מהותיות: ראשית, כי קרא את ההסכם והבין אותו [פ/23.10.2019, 5, 5-1]. זאת, למרות שהתובע המשיך וטען שעל אף שהבין את המילים ומשמעותן, היו "מימדים, השלכות שאני יכולתי להבין אך ורק עם עורך דין" [פ/23.10.2019, 6, 13-12]. לכן, מעדות התובע עולה שקרא את כל ההסכם והבינו, לפחות מבחינה לשונית.

כמו כן, התובע ענה בבירור שטרם השקעתו לא התייעץ עם עורך דין, אך גם לא התייעץ עם בעל מקצוע או מומחה אחר מהתחום בו ביקש, לטענתו, להשקיע מחצית מכספי הפנסיה שלו [שם, 8]. לבסוף סיכם התובע סוגיה זו בכך שהודה, כי "אני מודה בזה שזה היה טעות לא להתייעץ עם בעל מקצוע" [שם, 9, 7-5].

שנית, התובע הוסיף, כי ידע והבין שטרם השקעתו בחברה, במשך ארבע השנים שקדמו להשקעתו, החברה הייתה כמעט ללא פעילות. בנוסף ציין, כי נאמר לו שהדבר הוא התוצאה של כך שלא הצליחו לגייס כספים לפרויקט בזמן זה [שם, 8, 21-18].

מחקירתו של התובע, כמו גם מלשונו של הסכם ההשקעה, אנו למדים שמדובר בחוזה קצר, ברור וחד, בו מפורטות היטב הסכנות הגלומות בהשקעה בחברה. התובע העיד בבירור שקרא את החוזה והבין את מילותיו, גם אם לא את השלכותיהן המשפטיות. במצב זה, מצאתי שלא ניתן לקבל את טענותיו שלא הבין את מהות ההשקעה בחברה או את הסכנות האפשריות, אלא רק שייתכן ולא הבין שמדובר בהשקעה שייתכן כי איננה כדאית. לכן, מקום בו בחר לבצע את השקעתו ללא כל ייעוץ מקצועי, הרי שזה סיכון אותו בחר התובע לקחת. כן אציין, כי מצאתי לתת משקל, כאינדיקציה נוספת וברורה לכך שהתובע הכיר את הסכנות שבהשקעה בחברה, לכך שהתובע אף ידע שהחברה התקשתה למצוא משקיע במשך ארבע השנים שקדמו להשקעתו, כמפורט לעיל. זאת, בניגוד לנטען בסיכומי התובע [פס' 9 לסיכומי התובע].

בשים לב לקביעה זו, אפנה לבחון את טענות הצדדים לעניין המצגים השונים אשר נטען כי ניתנו לתובע, ובהמשך הופרו על ידי הנתבעים.

ד.5.ב. התחייבות הנתבעים לספק דוחות חודשיים

תחילה יש לציין לעניין זה, כי הצדדים אינם חלוקים שאכן הובטח לתובע שיקבל דוחות חודשיים בדבר התקדמות הפרויקט ממנהל הפרויקט, ושהדבר לא קרה [פ/20.01.2020, 159-158]. כמו כן, התובע אף מציין, כי בהתאם לכך אף קיבל שני דוחות תקופתיים לחודשים אוגוסט וספטמבר 2016 [פס' 12 לסיכומי התובע]. כך, בתשובה לאחד מדוחות אלה שלח התובע שאלות והערות שונות.

ביום 09.08.2016 שלח אילת הודעת דוא"ל ובה אמר לתובע שעקב עומס העבודה בחברה, כמו גם מִשְׂרָתָהּ החלקית של מנכ"לית החברה האחראית על הדיווחים, עדיף יהיה לשלוח עדכון פעם בשנה ולא פעם בחודש [נספח 10 לתצהיר התובע].

ביום 14.08.2016 שלח התובע את תשובתו. בתשובתו הביע התובע את כעסו על שינוי זה בהסכמות הצדדים, אולם ציין שלמרות כעסו על הנסיגה מההסכמות, אין לו כל רצון לפגוע ביכולת החברה להתקדם. משכך, ביקש התובע לתאם פגישה עם אילת ומנכ"לית החברה, כמו גם עם ברסלר [נספח 11 לתצהיר התובע].

פגישה זו התקיימה ביום 06.10.2016 [פס' 28 לתצהיר התובע], ובה הנתבעים ביקשו מהתובע לוותר על דרישתו לקבלת דוחות חודשיים, כדי שמנכ"לית החברה תוכל להתרכז בעבודתה. בהמשך לכך, הנתבעים הבטיחו לעדכן את התובע בעל-פה כאשר יפנה אליהם.

התובע לא טוען בסיכומיו או בתצהירו כי סירב להצעה זו של הנתבעים, וממילא לא הוכח בפניי אחרת. משמע, התובע אכן התרעם על השינוי בהודעתו, אולם הציע פתרון חלופי – מפגשים פרונטליים בהם יקבל עדכון בעל-פה מנושאי המשרה בחברה. הנתבעים ומנכ"לית החברה הסכימו, והמפגש אכן התקיים.

בהתאם לכך, אף אם אקבל את טענות התובע לעניין זה, לפיהן למרות שהדבר לא נכלל בחוזה בין הצדדים עדיין מדובר בהסכמה מחייבת, הרי שהתובע עצמו הסכים להצעת הנתבעים כפי שזו הובאה בהודעתם מיום 09.08.2016, כאשר הסכים לקיים את הפגישה כאמצעי חלופי להישאר מעודכן בנעשה בחברה, זאת במטרה לעזור ולסייע לחברה כפי שאמר בהודעתו מיום 14.08.2016 [ראו: סעיפים 6-5 לחוק החוזים; שלו וצמח, עמ' 241-239].

היינו, אף אם הייתה התחייבות לספק את הדוחות באופן חודשי, הצדדים שינו את התחייבויותיהם ההדדיות בהסכמה. משכך, הפסקת הנתבעים נעשתה בהסכמה ואינה מהווה הפרה של ההסכמות החוזיות בין הצדדים.

ד.5.ג. עלויות הקניין הרוחני של החברה

לטענת התובע, טרם השקעתו בחברה התחייב ברסלר לשאת בכל עלויות הקניין הרוחני של החברה. יודגש, לטענת התובע התחייבותו של ברסלר כללה הן את שכר טרחתו (כעורך דין), הן את עלויות האגרות השונות הקשורות לקניין הרוחני של החברה. בין היתר, מבקש התובע לבסס את טענותיו על הסכם המייסדים אשר נכרת בין ברסלר לאילת בשנת 2012, ובו התחייב ברסלר לשאת בכל עלויות הקניין הרוחני של החברה [סעיף 5.2.1, נספח 1 לתצהיר התובע].

כמו כן טוען התובע, כי לא ידוע מה נעשה עם הכספים אותם העבירה החברה למשרדו של ברסלר – היינו, האם הכספים אכן שולמו לשם החזר הוצאות בעניין הקניין הרוחני של החברה, או שמא נעשה בהם שימוש אחר.

לטענת הנתבעים, לא נעשתה כל הבטחה מסוג זה. הנתבעים מבהירים, כי ברסלר אכן נשא בכל העלויות הנוגעות לקניין הרוחני של החברה, בכך שלא גבה מהחברה שכר טרחה לעניין טיפולו בתחום הקניין הרוחני. לכן, החברה שילמה למשרדו החזר הוצאות בלבד, תשלום אשר גובה בחשבוניות.

אכן, בחינת התשתית העובדתית אשר הוצגה על ידי הצדדים מלמדת, כי בין השנים 2016-2012 ברסלר אכן נשא בכל עלויות הקניין הרוחני של החברה, ובתוך כך אף בעלויות האגרות השונות [נספח 33 לתצהיר התובע; פ/20.01.2020, 101, 16-14].

אולם, הצדדים חלוקים ראשית, לשאלה מה הובטח לתובע טרם התקשרותו בהסכם ההשקעה; ושנית, מה הייתה תכלית התשלומים שביצעה החברה לברסלר.

תחילה יש להדגיש, כי הצדדים אינם חלוקים שלא נעשתה התחייבות כתובה במסגרת הסכם ההשקעה, לפיה יישא ברסלר בכל עלויות קניינה הרוחני של החברה.

לעניין התחייבויותיו של ברסלר כפי שאלה ניתנו לתובע טרם השקעתו בחברה, העיד התובע בחקירתו לפניי, כי הוא מכיר בכך שאין כל התחייבות של ברסלר לשאת בעלויות הקניין הרוחני בהסכם שנכרת בינו לבין החברה. אולם, התובע גם הדגיש שלא היה משקיע בחברה לולא הבטחתו של ברסלר לשאת בעלויות אלה, הבטחות שנעשו בעל-פה.

כך, בין היתר, טען בפניי התובע כדלהלן:

"מר קראפף: [...] אני אמרתי קודם שכל המוטיבציה שלי להיכנס לעניין הזה, היה האמון שאני שמתי בשני בנתבעים ואחד הדברים הבסיסיים היה העניין הזה שהנתבע אמר לי שהוא יטפל בקניין הרוחני והוא חזר וחזר וחזר על זה בשלבים השונים.

[...]

עו"ד שטייף: בוא נראה ככה, קודם כל אתה מבין היום לפחות שבהסכם ההשקעה אין התחייבות כזאת, נכון?

מר קראפף:נכון" [פ/23.10.2019, 14, 7-3; שם, 16, 9-7].

מנגד, העיד ברסלר בחקירתו לפניי, כי לא התחייב בשום שלב כלפי התובע לשאת בעלויות הקניין הרוחני של החברה. אולם יש לציין, כי בחקירתו הודה ברסלר שטרם לשנת 2016 לא קיבל כל החזר הוצאות מהחברה, וכך בעדותו לפניי:

"ת: אני ככל שידוע לי, ממה שאני יודע, אני לא התחייבתי אף פעם באזני ד"ר קראפף, או באזני אף אחד, ובוודאי לא באזני השותף המנהל שם דאז, פרדי זינגר, שאני אשא בכל עלויות הפטנטים, לא התחייבתי בשום מקום.

[...]

ש:אני מניח שהפטנט הזה היו לו עלויות כספיות, נכון?

ת:כן.

ש:מי נשא בעלויות הכספיות האלה?

ת:למעט שכר טרחה.

ש:למעט שכר טרחה.

ת:החברה.

[...]

ש:אנחנו רואים שפעם ראשונה שחברת אייל ברסלר בע"מ קיבלה מחברת "cathway" היה ב-21/8/2016, נכון?

ת:כן.

ש:זאת אומרת שלפני 2016 אתה לא קיבלת ולוּ שקל אחד מהחברה, נכון?

ת:לא שידוע לי" [פ/20.01.2020, 101-96].

בנוסף לדברים אלו, הציג אילת הסבר נוסף לסוגיה זו בכך שלגישתו, אף בהסכם המייסדים אין כל התחייבות של ברסלר לשאת בעלויות הקניין הרוחני, שכן הכוונה בהסכם הייתה שברסלר לא יקבל שכר טרחה בעבור עבודתו בלבד. כך, סעיף 5.2.1 להסכם המייסדים אשר נכרת בין ברסלר לאילת קובע, בין היתר, כדלהלן:

"[…] Dr. Eyal Bressler shall bear all prior and future patent and/or other intellectual property registration related expenses […]" [נספח 1 לתצהיר התובע].

בהתאם לכך, העיד אילת בחקירתו, כי אין להבין מסעיף זה כל התחייבות של ברסלר לשאת הן בעלויות שכר הטרחה לטיפול בקניין הרוחני של החברה, והן תשלום האגרות השונות. ודוק, לטענתו, יש לפרש סעיף זה כך שברסלר למעשה לא ייגבה מהחברה שכר בעבור עבודתו בעניין השמירה על קניינה הרוחני של החברה, אולם החברה כן תשא בעלויות השונות הנדרשות לכך, מלבד שכר הטרחה.

כך העיד אילת לעניין זה:

"התשובה היא אני לא המשפטן, בתארים שלי אין תואר עו"ד, אז אני יודע מה הייתה הכוונה שלי שאני ניסחתי את המשפט הזה. לא יעלה על הדעת, שידרוש ממנו, שיסבסד על חשבונו אגרות. לכן אני לא ממש מבין למה אתה נתלה, זה אילן כזה. אני ניסחתי את זה, זו המטרה שלי שהכסף של החברה, יוצא רק לצרכים שמקדמים אותנו" [פ/20.01.2020, 156, 12-7].

בהתחשב בטענותיהם השונות של הצדדים לעניין זה, למעשה לפניי טענה של בעל דין לפיה טרם כריתתו של חוזה הובטחו לו בעל-פה התחייבויות שונות, אשר לא קיבלו ביטוי בחוזה הסופי וזאת, חרף סעיף בחוזה הקובע, כי כל התקשורת שקדמה לכריתת החוזה בטלה. משמע, לטענת התובע ישנו פגם בכריתת הסכם ההשקעה, או שנוספו להסכם הכתוב תניות נוספות, שניתנו לו בעל פה בלבד, ומהוות נספח מחייב נוסף לחוזה.

כאמור לעיל, למרות שניתן להוסיף ואף לשנות חוזה הנעשה בכתב באמצעות הסכמות שנעשו בעל פה אחרי ואף לפני עשיית החוזה הכתוב, זאת בבחינת דיני הכריתה; הרי שהדבר מקים קושי במישור הראייתי כאשר הצדדים נחלקים לעניין תוכן החוזה [קדמי, 1502-1501; שלו וצמח, 262-261; ע"א 3613/13 חלו נ' בדארנה, פס' 7 (06.07.2015)].

בהתאם לכך, יש קושי לקבל הסבר לפיו הסכמה שבעל פה, שניתנה טרם כריתת החוזה הכתוב, מהווה התחייבות חוזית, אלא בהתקיימותן של נסיבות חריגות המלמדות על הבטחות ברורות כאמור. זאת כאשר נטל ההוכחה מוטל במקרה זה בבירור על התובע, הטוען לנסיבות חריגות שיש בכוחן כדי לסתור את לשון החוזה אותו כרתו הצדדים.

בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי שמתקיימות נסיבות מסוג זה. התובע טוען להבטחות אשר נטענו בעל-פה, ללא הצגת כל מסמך או ראייה התומכים בטענתו זו; זאת למול טענת הנתבעים לפיה, לא ניתנה כל הבטחה שכזאת – טענות שכאמור מגובות על ידי החוזה הכתוב. במצב דברים זה, שעה שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע – וזה לא הורם על ידו, אזי לא ניתן לקבל טענותיו לעניין זה.

ודוק, על התובע מוטל הנטל הראייתי לבסס את טענותיו השונות. מקום בו לא הציג התובע כל ראייה שתסתור הן את טענות הנתבעים, הן את הקבוע בחוזה הכתוב שנכרת בין הצדדים, הרי שלא הרים את הנטל להוכחת טענותיו, ומשכך דין טענותיו – דחייה.

בנוסף יש להדגיש, כי התובע ביקש לטעון טענות אלה במישור החוזי – מכוח הסכם ההשקעה בינו ובין החברה. היינו, ככל שנדחית טענתו להתקיימותם של מצגים טרום חוזיים המקימים חובות חוזיות נוספות על הנתבעים, הרי שכלל טענותיו לעניין זה, הן במישור החוזי, הן במישור התאגידי – נדחות.

לפני סיום מצאתי לנכון לציין, כי הסכם המייסדים הוא בין מייסדי החברה – הנתבעים. בהתאם לכך, אף אם אקבל את כל טענות התובע לעניין הסכם המייסדים ונשיאתו של ברסלר בכל עלויות הקניין הרוחני של החברה טרם השקעת התובע בה, הרי שאין הדבר מלמד על ההתחייבויות החוזיות אותן נתנו הנתבעים לתובע. הרי, שככל שביקשו הנתבעים לשנות מההסכמות ששררו ביניהם טרם השקעת התובע, בין אם בעל פה ובין אם בכתב, הם רשאים לעשות כן.

לעניין זה יש לחזור ולהדגיש, כי התובע בחר שלא לתבוע בשם החברה, אך כמו כן הוא אף בחר שלא לצרף את החברה כנתבעת לתביעה. הסכם ההשקעה הוא בין התובע לחברה, וכך גם אם תתקבלנה טענות התובע לעניין הסכם המייסדים באופן שייבחן ההסכם כמחייב את החברה, הרי שאז, טענותיו הן כנגד החברה – אשר איננה צד להליך. אף מטעם זה אין מקום לקבל את טענות התובע.

בהתאם לזאת, לא מצאתי כי הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם כלפי התובע, עת נשאה החברה בתשלומים שונים הנוגעים לקניינה הרוחני.

ד.5.ד. שימוש בכספי התובע

סוגיה נוספת המצויה במחלוקת בנושא המצגים הטרום חוזיים, היא טענת התובע לכך שהנתבעים התחייבו שלא לעשות שימוש בכספי השקעתו טרם קבלת כספי הסיוע מהמדען הראשי וכן, כי הכספים שהשקיע בחברה ישמשו לביצוע ניסוי קליני בלבד.

הנתבעים חוזרים ומדגישים, כי כלל ההסכמות ביניהם עוגנו בהסכם ההשקעה ומשכך, אין ללמוד מההתכתבויות ביניהם על כל התחייבות חוזית נוספת. בנוסף נטען, כי התובע הכיר בשימוש שנעשה בכספי ההשקעה, שכן היה בקשר רציף עם מנכ"לית החברה, תוך כדי שידע שזו מועסקת בחברה בשכר ומשכך, הוא מושתק מלטעון כנגד העסקה זו כעת.

לעניין זה מצאתי, שבכך שהתובע אכן היה בקשר עם מנכ"לית החברה ואף קיבל ממנה פירוט הוצאות שכלל, בין היתר את הוצאות שכרה, הלכה למעשה הכיר התובע בכך שהחברה שכרה את שירותיה של מנכ"לית בשכר [נספח 9 לתצהיר התובע].

בהתאם לכך, התובע גם אישר בחקירתו שאין לו כל טענה כנגד העסקת מנכ"לית בחברה. כך העיד התובע:

"עו"ד שטייף: תאשר לי שאתה לא באת בשום טענה לאף אחד, לא לנתבעים ולא לשרון שסליחה, הבטחתם לי שאתם תנהלו אותה באופן אישי, מה פתאום יש מנכ"לית.

מר קראפף:יש פה מנכ"לית, זה היה מדובר בתקציב.

עו"ד שטייף: אז אין לך טענה?

מר קראפף:שיש מנכ"לית? כעיקרון לא" [פ/23.10.2019, 22, 14-9].

בהמשך לדברים אלו, כאשר נשאל האם מכך ניתן להבין שיעשה שימוש בכספי ההשקעה לצורך תפקודה השוטף של החברה, ניסה התובע לאבחן בין שימוש הכספים לצורך הניסוי הקליני, וכל העלויות הנלוות לכך, שכאמור כוללות שכר למנכ"לית החברה; לבין, שימוש בכספים לצורך קניינה הרוחני של החברה, אשר לעמדתו נעשו שלא כדין [פ/23.10.2019, 18, 19-12].

אני מצאתי שאין ממש בטענה זו. ודוק, ככל שהתובע מכיר בכך שהכספים אינם כספים "ייעודיים" אשר נשמרים באופן מופרד מיתר כספי החברה, ואף הסכים שאין פגם בשימוש בכספים לצורך הוצאות שוטפות אשר אינן קשורות באופן ישיר לניסוי הקליני, לא ניתן לקבל את הטענה שקניינה הרוחני של החברה, המצוי בליבת העשייה שלה, מוחרג מהיתר זה.

במצב דברים זה, לא מצאתי כי הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם כלפי התובע, עת נשאה החברה בתשלומים שוטפים שונים שנגבו, בין היתר, מכספי השקעתו.

ה. הערה לפני סיום

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים, נתתי דעתי לטיעוניהם, שקלתי את מכלול חומר הראיות אשר הוצג בפניי – ודנתי, אף למעלה מן הצורך, במלוא טענותיו של התובע כנגד הנתבעים על כל רבדיהם וגווניהם, מצאתי, כי דין התביעה, על כל חלקיה – דחייה.

בתוך כך מצאתי לציין גם, כי מהתרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע במסגרת ההליך שהתנהל בפניי, מצאתי כי מדובר באדם משכיל ובר-דעת, בעל תואר שני במשפטים ותואר שלישי בתאולוגיה, שנכנס למיזם בתחום שאינו בקיא בו ואין לו כל רקע לגביו. בכך למעשה, נטל סיכון מחושב עת בחר להשקיע בחברה – באופן מפוכח ובידיעה של שכל ישר כי לצד הסיכוי הגלום בהשקעתו, קיים הסיכון שבאובדן כספי ההשקעה. הדברים אף עולים בצורה ברורה, שחור על גבי לבן, מלשונו של הסכם ההשקעה, בו צוין בבירור כי ההשקעה הינה רווית סיכון, וכי קיימת היתכנות לא מבוטלת להפסד מלוא כספי ההשקעה.

כך גם מצאתי לנכון לציין, כי מהתרשמותי מהנתבעים בתיק, כמו גם העדים מטעמם – ובפרט עדותן של מנכ"ליות החברה, מצאתי כי מדובר בעדויות מהימנות, כי גרסתם הייתה קוהרנטית, ואף עלתה בקנה אחד עם חומר הראיות בתיק וכן עם גרסאותיהם הנפרדות.

זאת ועוד, מעדותיהם של הצדדים שלפניי, כמו גם מכלול חומר הראיות שהונח בפניי, מצאתי כי התובע נטל חישוב מסוכן, עת בחר לצעוד בדרך זו ליטול את הסיכון האמור, כאשר הוא אינו מצטייד בחוות דעת מקצועית לעניין תחום ההשקעה, או בחוות דעת משפטית לעניין הסכם ההשקעה – וכפי שציין התובע בעצמו, ייתכן שבכך שגה בניהול סיכוניו.

בהתאם לטענות התובע בגדרי התביעה שלפניי, לא ניתן להשתחרר מן הרושם כי הפניית האצבע המאשימה כנגד נושאי המשרה בחברה – לאחר שהתברר כי הסיכון בהשקעתו התממש, אינה אלא חוכמה שבדיעבד; וכי הלכה למעשה, אין מדובר באירוע חריג בעולם ההשקעות בכלל – ובמיוחד ובפרט, השקעות בחברות הזנק, כפי שבמקרה שלפניי.

משכך, לאחר שנדרשתי בהרחבה לכלל טענות התביעה, חלקן אף בדמות למעלה מן הצורך, מצאתי שאין מקום לקבל טענותיו של התובע – ועל כן כאמור, דחיתי את התביעה על כל רכיביה.

ו. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה – דחייה.

התובע ישלם לנתבעים 2-1, הוצאות שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 60,000 ש"ח, אשר יחולקו באופן שווה. מתוכם יעבירו הנתבעים לאיילון, הצד השלישי, סך כולל של 20,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשפ"א, 07 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.