פסק דין
התובעת, ילידת 1941, הגיעה ביום 17.2.06 לחנות של הנתבעת מס' 1 (להלן: "המאפייה"), כדי לקנות מאפי בורקס. לפי הנטען בכתב התביעה היא נכנסה לחנות, הספיקה לבקש מהמוכר את ה'בורקסים' והחליקה בשל חומר מחליק או שמנוני או נוזלי שהיה על הרצפה. כתוצאה מהנפילה שברה התובעת את היד השמאלית. התביעה הוגשה כנגד המאפייה וכנגד המבטחת שלה בביטוח אחריות כלפי צדדים שלישיים – הנתבעת מס' 2.
הנתבעות חלקו בכתב ההגנה על עצם התרחשות התאונה וטענו כי לא ידוע למי מבעלי המאפייה על כך שאירעה תאונה כזו. עוד נטען כי לא ידוע כיצד אירעה התאונה והוכחשה אחריות הנתבעות.
בתצהיר העדות הראשית כותבת התובעת כי באותו יום ניגשה לחנות המאפייה בשוק מחנה יהודה. היא הגיעה למקום לבד; נכנסה פנימה כדי לקחת בורקסים מהמגשים וביקשה מהמוכר שישים מגש של בורקסים על הדלפק כדי שתוכל לקחת מהם. המוכר הניח את המגש על הדלפק והיא ניגשה צעד אחד או שניים כדי לקחת קופסת קרטון ולמלא אותה ואז החליקה ונפלה. לדבריה על הרצפה לא היו קרטונים או שטיחים ולאחר מכן שמה לב שהמקום חלק ושמנוני. היא מוסיפה כי היה בחנות לקוח שראה שנפלה, סייע לה והושיב אותה על כסא. אחד העובדים בחנות הזמין אמבולנס. מזמין האמבולנס היה עובד שהתובעת מציינת כי הוא עובד בחנות שנים רבות.
בחקירתה הנגדית התובעת מסרה גרסה דומה ולפיה הרצפה הייתה חלקה ובעת שבאה לקחת את הקרטון היא החליקה עליה (עמ' 4). היא אמרה כי לא ראתה כתם של שמן או ריבה אך הייתה בטוחה כי החליקה בגלל שמן או רטיבות. היא הוסיפה כי הרצפה לא הייתה ישרה (עמ' 4). מכל מקום התובעת הייתה בטוחה בכך שנפלה בתוך החנות (עמ' 5).
אחיה של התובעת, שמעון רזיאל, מסר בתצהירו כי הגיע למקום לאחר שאחותו הודיעה לו. הוא ראה אותה יושבת על כסא והיא אמרה לו שהחליקה בחנות.
נוכח הכחשת האירוע הוגש מטעם התובעת תמליל של השיחה שבה הוזמן האמבולנס ממד"א. מהתמליל עולה כי המזמין אמר 'אני מדבר ממאפיית חבה' וציין את הכתובת ואת מספר הטלפון של המאפייה. הוא אמר בהמשך 'יש לי כאן אישה שנפלה, כנראה שברה את היד' שיחה זו התקיימה ביום התאונה בשעה שבה נפגעה התובעת.
מטעם הנתבעות הוגש תצהרו של מר אליהו אהרון מנהל המאפייה ולפיו הרצפה מרוצפת באריחה קרמיקה בעלי מקדם חיכוך גבוה במיוחד ללא מפגעים. קיימת תאורה עם נורות ליבון עיליות רבות עוצמה. לדבריו לא שמע על אירוע נפילה ובבירור שערך לא איתר עד ישיר לאירוע. הוא כתב שנעשה ניקיון לפחות פעמיים ביום והעובדים דואגים למנוע היווצרות שומן על הרצפה על ידי ניקיון בחומרים מסירי שומן.
במחלוקת העובדתית שבין הצדדים עדיפה בעיני עדותם של התובעת ואחיה, הנתמכת בתמליל השיחה ממד"א, על פני עדותו של מנהל המאפייה. התובעת העידה חד משמעית ועדותה נראתה אמינה על כך שנפלה בתוך המאפיה ואגב קניית המאפים. השיחה למד"א תומכת בטענה כי האירוע לא היה מחוץ למאפיה אלא בתוכה ועדותו של מר אהרון אינה יכולה להתייחס לזמן הנפילה שכן מר אהרון הגיע למקום לאחר שהתובעת כבר ישבה על כסא מחוץ למאפייה. עדים נוספים לאירוע, שהם עובדי המאפייה שהיו במקום בזמן שהתרחש, לא הובאו לעדות ויש לזקוף את אי הבאתם לחובת הנתבעות. בהקשר זה יש להפנות לעדותו של מר אהרון ולפיה מדובר בעובדים מוכרים, שעובדים מספר שנים במאפיה (עמ' 10). לפיכך, נקודת המוצא היא כי התאונה אכן אירעה באופן המתואר על ידי התובעת – בעת שהחליקה על הרצפה במאפייה.
התובעת מבקשת לקבוע כי מוטלת על המאפייה אחריות כלפי המבקרים בה מכוח ההלכה המוכרת ולפיה חב מחזיק במקרקעין בחובת זהירות כלפי המבקר בהם. הנתבעות מבקשות לקבוע כי עשו כל שצריך היה להעשות כדי למנוע את הסכנה ולכן לא מוטלת עליהם אחריות. במחלוקת זו מקובלת עלי עמדת התובעת מטעמיה. אין חולק כי המאפייה היא מחזיק במקרקעין בהם היה מצוי מפגע – בדמות רצפה שמנונית או רטובה. מפגע זה לא טופל באופן מספק והטענה כי קיימת שגרת ניקיון סבירה לא הוכחה בהינתן כי לא הובא לעדות מי שהיה במקום בזמן האירוע היכול להעיד מתי ניקה וכיצד. בנסיבות אלה מוטלת אחריות על הנתבעות ולא מצאתי כי הונחו התנאים המצדיקים הטלת אשם תורם. איני סבור כי מבקר במאפייה צריך להתאים את הנעליים שהוא נועל לרצפה המצויה שם ולכן אין ללמוד מכך שהתובעת נעלה נעלי עקב על כך שמוטלת עליה רשלנות תורמת.
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' יואל אנגל שמצא כי נגרם לתובעת שבר תוך מפרקי של עצם הרדיוס. הוא העריך את הנכות שנותרה ב- 10% וסבר כי יש מקום להפעלת תקנה 15. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס שמצא כי השבר נותר ללא עיוות ועם הגבלה מזערית בתנועות. המומחה מטעם הנתבעות העריך את הנכות ב- 5%.
הצדדים הסכימו שלא לזמן את המומחים לחקירה נגדית על חוות דעתם. התובעת מבקשת לאמץ את קביעתו של פרופ' אנגל שהיא קביעה של רופא בתחום כף היד שהוא האיבר בו נפגעה. הנתבעות מבקשות להעדיף את חוות הדעת של ד"ר וייס, שהיא מאוחרת יותר. מאחר והמחלוקת בין הרופאים היא מצומצמת לא מצאתי כי נדרשת הכרעה בין חוות הדעת לצורך שומת הפיצוי כפי שאפרט אותה להלן.
מכאן לנזק – התובעת מבקשת פיצוי עבור הנזק הלא ממוני; הפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד; עזרת הזולת והחזר ההוצאות.
התובעת עובדת מאז שנת 1982 כמדריכת מלאכת יד בחברת ידידה. היא מתארת כי עבודתה כוללת לימוד רקמה , תפירה וסריגה לחניכות בנות בגילאי 30-50 בעלות ליקויים שכליים. העבודה מחייבה הדגמה לחניכות ומעקב אחר עבודתן. לדברי התובעת עבדה עד לתאונה ללא קושי בין השעות 09:00 ל- 16:00. התובעת טוענת כי לאחר הפגיעה היא מתקשה לתפקד, יש לה קושי בהפעלת שתי הידיים. לפי המתואר בתצהיר בחודשיים הראשונים לאחר התאונה הייתה היד בגבס והתובעת התקשה לעבוד וגם לאחר מכן.
עובר לתאונה השתכרה התובעת שכר של 6,368 ₪ לחודש. היא קיבלה את השכר על חשבון ימי המחלה ושבה לעבודה לאחר תקופת אי הכושר. ההפסד כפי שהוכח לתקופת אי הכושר עומד על סכום מעוגל של כ- 1,000 ₪. בחקירה הנגדית אישרה התובעת כי שבה לעבוד באופן מלא כפי שעבדה בעבר. אף שהתובעת הגיעה לגיל הפרישה היא ממשיכה לעבוד ובכוונתה להוסיף ולעשות כן בעתיד (עמ' 7).
התובעת מתארת בתצהיר כי הסתייעה בנהג מטעם המעביד שהיה מסיע אותה למקום העבודה ובחזרה וכן האחיין שלה היה מסיע אותה לבדיקות. כיום היא חזרה לנהוג ברכב אוטומטי. בכל הנוגע לעבודות הבית היא כותבת כי קשה לה להרים סיר, לסחוט סמרטוט, לפתוח בקבוק, להרים גיגת כביסה וכד'. מאחר והתובעת מתגוררת בעצמה לבד היא נזקקה לעזרת הזולת בשכר ונעשרה באחייניתה .
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים אני פוסק לתובעת פיצוי לפי הפירוט שלהלן:
א.נזק לא ממוני – בהתחשב בכך שהנכות נעה בין 5% ל- 10% ובהינתן הניתוח שעברה התובעת והזמן שחלף אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסכום של 27,500 ₪ הכולל גם את הריבית מאז התאונה.
ב.הפסד השתכרות בעבר ובעתיד – בכל הנוגע לעבר הוכח קיומו של הפסד בסכום של כ- 1,000 ₪. בהינתן כי התובעת שבה לעבוד באותו מקום והסיכון שתפוטר הוא קלוש וכן בהתחשב בגילה אני פוסק לה על דרך של אומדן פיצוי בסכום של 2,500 ₪ ובסה"כ הפיצוי בראש נזק זה יעמוד על 3,500 ₪.
ג.עזרת הזולת – התובעת נזקקה לעזרה בתקופת אי הכושר. עוד יש להביא בחשבון צורך מוגבל בעזרה בשל הפגיעה בתאונה ואני פוסק לה עבור העבר והעתיד סכום של 7,500 ₪.