המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש' דברת, והשופטים ר' ברקאי ו-א' ואגו) בע"א 1165/09 מיום 28.2.11, בגדרו נדחה ערעור המבקשים כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופט ג' גדעון) בת"א 3326/04 ובת"א 3341/04 מיום 30.7.09; בפסק דין זה נתקבלה תביעת המשיבה לסילוק ידי המבקשים ולמתן צו מניעה קבוע כנגדם ביחס למקרקעין שבבעלותה, המצויים באזור נחל יתיר אשר בצפון הנגב. כפי שיפורט, מזה כ-60 שנה מתגוררים המבקשים, בני השבט הבדואי "אבו אלקיעאן" (להלן השבט; שבט אלקיעאן) בכפר בדואי לא מוכר הקרוי "עתיר/אום-אלחיראן" (להלן הכפר) על שם שני המתחמים המרכיבים אותו, שאליהם נידרש להלן; עניינם של הליכים אלה – תביעת המשיבה לפינוי המבקשים מן המקרקעין שבבעלותה, במקביל להקמת הישוב העירוני חירן במקום בהתאם לתכניות המתאר המסדירות את האזור, כפי שיפורט.
ב. בטרם פריסת המסכת העובדתית העומדת ברקע, אקדים ואציין את עמדתי בשורה התחתונה, לאחר בחינת החומר כולו, כי לטעמי יש להיעתר לבקשת רשות הערעור ולדון בבקשה כבערעור, אך לא להיעתר לערעור גופו. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת בנושאים החורגים מתחומם של הצדדים לעבר סוגיה משפטית או ציבורית רחבה יותר. הגם שבסופו של יום, וחרף טענות המבקשים כפי שיפורטו, הבקשה אינה מגלה במישור המשפטיסוגיה כללית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים; המשיבה, ביסודם של דברים, היא בעלת המקרקעין ורשאית לפנות מהם את המבקשים ככל שהדברים נבחנים כתובענה לסילוק יד. ואולם, לסוגיה ברקע הבקשה, שעניינה התיישבותה של הפזורה הבדואית באדמות המדינה המצויות בנגב, חשיבות ורגישות ציבורית, המעסיקה תדיר, ומזה עשרות שנים, את רשויות השלטון ואת החברה הישראלית. יתרה מכך, אף כי המבקשים בבקשה זו הן שתי משפחות, המונות 13 איש מכלל תושבי הכפר בו עסקינן, לפינוי השלכות על מאות תושבים, דבר שכמובן אין להקל בו ראש. ואולם כפי שארחיב, ולאחר בחינת הנושא, לטעמי אין להיעתר לערעור, וזאת – ראשית – משום שבמוקד הבקשה טענות במישורים תכנוניים, שמקומן הטבעי והנכון אינו בהליך זה, והריהן תקיפה עקיפה של החלטות סטטוטוריות של הרשויות אשר נדונו לעומקן; שנית – ובחינת למעלה מן הצורך – סבורני שבנסיבות ענייננו אין לומר כי המשיבה לא פעלה בצורה סבירה ומידתית, ובאופן שאינו עולה בסופו של יום כדי פגיעה בזכויות המבקשים, חרף טענותיהם בהיבט זה.
רקע והליכים קודמים
שבט אבו-אלקיעאן וכפר עתיר/אום-אלחיראן
ג. המבקשים משתייכים כאמור לבני השבט הבדואי אבו-אלקיעאן. קורותיו של השבט בשנים שעד התיישבותו במקרקעין נשוא ענייננו נתונות במחלוקת בין הצדדים. ואולם לפי כולי עלמא, בשנת 1956 ובהוראת המושל הצבאי בנגב, עברו בני השבט לשטח המצוי באזור נחל יתיר, והתחלקו בו לשני מתחמים: מתחם עתיר, בו מתגוררים המבקש 1 ומשפחתו, ומתחם אום-אלחיראן, בו מתגוררים המבקש 2 ומשפחתו. יצוין כבר כאן, כי לגישת המשיבה, שתי השכונות אינן מהוות כפר אחד, אלא המדובר בשני מתחמים נפרדים בעלי דפוסי התיישבות שונים (מבלי לנקוט עמדה בכך ולשם הנוחיות, בחרתי לכנות את שני המתחמים יחדיו כ"כפר"). באופן דומה נתון במחלוקת גם מספר בני השבט המתגוררים בכפר – לפי המבקשים, כ-1,000 איש, ואילו לעמדת המשיבה כ-750 איש; וכך במחלוקת גם המרחק בין המתחמים – לפי המבקשים, כקילומטר, ולהערכת המשיבה, כשני קילומטר ויותר. אין גם מחלוקת כי מרבית בני השבט עברו לעיירה הבדואית חורה, והנותרים – ובהם המבקשים – הם המיעוט. מכל מקום אין עוררין, כי בתי הכפר מצויים במקרקעין שבבעלות המשיבה, שנרשמו על שמה ביום 9.5.1978, בתום הליכי הסדר על פי פקודת הזכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. נוסף לכך, כלל המבנים בשני המתחמים הוקמו ללא היתרים ובניגוד לדין, ועומדים כנגדם צוי הריסה שהוצאו בשנת 2003 לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בהקשר זה ולשלמות התמונה יצוין, כי לאחרונה דחה בית משפט זה (רע"פ 3082/14, החלטת השופט א' שהם מיום 14.9.14) בקשות רשות ערעור שהוגשו כנגד צוי ההריסה, וכי ביצוע הצוים עוכב לאחרונה בהחלטתו של בית משפט השלום בקרית גת (תל"פ 2136-09, החלטת סגן הנשיא א' אדםמיום 15.12.14) עד ליום 17.3.15. הכפר אינו מחובר לתשתיות בסיסיות, ותושביו אינם מקבלים בו שירותי רווחה, בריאות וחינוך. במרחק כ-5 ק"מ דרומית-מערבית לכפר, נמצא כאמור הישוב הבדואי חורה, המוכר על ידי הרשויות, והמציע לתושביו ולתושבי האזור את כל השירותים הקהילתיים הללו. כפי שיפורט, החל משנות ה-80 קיימה המשיבה משא ומתן עם תושבי הכפר במטרה לפנות את בתיהם לחורה, ואכן עברו מרביתם לשם, וזאת בתמורה לקבלת מגרש במקום; גם כיום, מציעה המשיבה למבקשים תמורת התפנותם מן הכפר, מגרש בחורה, סיוע בפיתוחו וחיבורו לתשתיות, וכן פיצוי כספי. פירוט ההליכים שיובא להלן יש בו כדי לייגע בשל חזרות הנובעות מריבוי ההליכים, אך ראיתי לנכון להביא את התמונה בשלמותה ככל הניתן.
הליכי התכנון ביחס לכפר
ד. האזור בו מצוי הכפר מוסדר בתכנית המתאר המחוזית במחוז דרום, תמ"מ 14/4 (להלן תכנית המתאר המחוזית). למען הסדר הטוב אתייחס להלן לכל מתחם בנפרד:
מתחם אום-אלחיראן – ההחלטה על הקמתו של הישוב החדש חירן יסודה בהחלטת ממשלה מס' 2265 מיום 21.7.02, שבמסגרתה הוכרז על הקמתם של 14 יישובים חדשים בנגב הצפוני, על בסיס עבודתה של ועדת ההיגוי "מטרופולין באר-שבע". החלטה זו הוטמעה בשינוי מס' 27 לתכנית המתאר המחוזית, הכולל, בין השאר, תכנית מתאר נקודתית להקמת הישוב חירן (תכנית מספר 107/02/15, להלן תכנית המתאר הישובית) שפורסמה למתן תוקף ביום 21.5.03; יצוין, כי הקמתו של חירן גם קודמה כחלק מתכנונו של אשכול ישובים בעלי אופי דומה באזור צומת שוקת, וזאת במסגרת תכנית מתאר תמ"מ 23/14/4, היא תכנית האב "מטרופולין באר-שבע" (להלן מטרופולין באר-שבע) שפורסמה למתן תוקף ביום 8.8.12. התכנית הישובית משתרעת על שטח שמצוי כולו בבעלות המשיבה, ומייעדת להריסה כ-50 מבנים שהוקמו במתחם אום-אלחיראן. ביום 23.4.08 החליטה הועדה המחוזית לתכנון ובניה להפקיד את התכנית הישובית; והמועצה האזורית לתכנון ובניה החליטה ביום 8.12.09 בעניין "הקמת ישוב קהילתי פרברי חדש, חירן, בצפון הנגב מזרחית למיתר". ביום 29.10.10, ולאחר בחינה מחודשת של התכנית נוכח כניסתה לתוקף של "תכנית המתאר הארצית המשולבת לבניה" (תמ"א 35), פורסם דבר הפקדת התכנית. ביום 11.1.11 הגישו מספר תושבי אום-אלחיראן – ובכללם 6 מבנותיו של המבקש 1 – לועדת ההתנגדויות במועצה האזורית את התנגדותם לתכנית, וזו נדחתה בהחלטה מיום 5.12.11. על החלטה זו הוגש ערר לועדת המשנה לעררים במועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן ועדת העררים), אשר נדחה אף הוא בהחלטה מיום 24.9.12, אליה אדרש בהמשך. ביום 24.7.13 הושלם ההליך התכנוני עם פרסום התכנית ברשומות; ראו גם החלטת הממשלה 878 מיום 10.11.13 שכותרתה "קידום הקמת יישוב חדש בנגב - חירן", וזה לשונה: