בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת עירית קויפמן) מיום 4.7.17 בת"א 25677-01-17 ולפיה קיבלה את בקשת המשיבה והורתה על מתן צווים זמניים בהם צו עשה זמני ולפיו על המבקש לסלק ידו מבית עסק אותו הוא מפעיל.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבה בנספחים, ובתיק בית המשפט קמא, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל, כי יש לדון בבקשה כערעור ולקבל את הערעור מהטעמים שיפורטו להלן.
זהו "הסיבוב" השני בו הנושא הנדון בין הצדדים מגיעה לטיפולי. בפעם הראשונה הובא הנושא לטיפולי במסגרת רע"א 69896-01-17 (ומספר בקשות נוספות הנוגעות לזכיינים נוספים), בקשות במסגרתן נדונה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטות בית המשפט קמא (במותב אחר, כב' השופטת מיכל וולפסון), אז במסגרת החלטה בתיק קמא מיום 26.1.17 נדחתה בעיקרה בקשת המשיבה לסעדים זמניים. בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה התקבלה במסגרת החלטתי מיום 9.2.17, (להלן: "החלטת 9.2.17"). בית המשפט קמא בהחלטה נשוא בקשה זו הלך בעקבות החלטת 9.2.17 אולם מצאתי כי נפלה בהחלטתו שגגה ביישום החלטתי האמורה המחייבת התערבות בה.
העובדות הרלבנטיות פורטו בהחלטת 9.2.17 ואציין רק בקצרה כי המבקש הינו זכיין של המשיבה שהינה רשת בפריסה ארצית לממכר כריכים וסלטים. המצב שהובא לבית המשפט במסגרת הבקשה הקודמת היה כזה שבו זכיינים של הרשת מתאגדים ביניהם במהלך שכונה ע"י המשיבה "מרד" ופועלים במישורים שונים באופן שסיכן את עצם קיומה של המשיבה כרשת.
בין היתר התברר כי זכיינים מנעו מנציגי הרשת את הזכות להיכנס לסניפים ולערוך ביקורות. זכיינים בהם המבקש ולכאורה ביצעו הזמנות של מוצרי מזון מספקים שאינם מאושרים על ידי הרשת. התברר לכאורה מצב שבו זכיינים אינם משלמים במועדם או בכלל תשלומים שהינם מחויבים לשלם למשיבה בהתאם להסכמי הזכיינות. מצב דברים שכזה הזכיר את הלכת רע"א 1760/15 הנדליסט נ' פרש קיטשן (כב' השופט דנציגר, 2.4.15), (להלן: "הלכת פרש קיטשן"). בהחלטת 9.2.17 פורטה הלכת פרש קיטשן כאשר בקצרה, שם דובר על מצבים חריגים ונדירים, בהם אין לכפות על צדדים שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך ולשתף פעולה עסקי בניגוד לרצונם. בהלכת פרש קיטשן הזכיין הוא שפנה וביקש לסיים את התקשרות שם נדונו נזקים ארוכי הטווח לרשת. ביישום הדברים לענייננו, מצאתי כפי שפורט בהחלטת 9.2.17 כי בהחלטת בית המשפט קמא מיום 26.1.17 נפלה שגגה שכן מצב שבו זכיין עושה דין לעצמו, מצב שבו פועל הוא ללא שיש לו מה להפסיד כאשר מנגד מי שנושא בכול הנזקים הינו הרשת בנסיבות בהן עולה החשש כי תתקשה לקבל פיצוי כספי לנזקיה אם תזכה, ואף עלולה היא לספוג נזק בלתי הפיך, אינו מצב שיש לאפשר. עוד פורט בהחלטת 9.2.17 כי ניתן לאפיין שני מצבים בסיסיים כמו בהלכת פרש קיטשן, הראשון, סוג של הסדר ביניים להתאמה למצב קיים. השני, מצב שבו כלו כל הקיצין ואין כל אפשרות ליישב את התהום הפעורה שבין הצדדים.
בסיכום החלטת 9.2.17 ניתנו קווים מנחים כלליים למתווה שאינו דרסטי אלא מידתי. לאור הקביעה בהלכת פרש קיטשן שמשמעותה סעד סופי כבר בשלב הזמני, ברור שיש להותיר היזקקות לסעד שכזה, למקרים חריגים ונדירים בהם כלו כל הקיצין ביחסים שבין הזכיין לרשת. בהחלטה האמורה ובין היתר התקבלה עמדת המשיבה ולפיה נאסר על המבקש לרכוש חומרי גלם שלא באמצעות ספקי הרשת, נאסר על המבקש למנוע את הפקוח והביקורת על התנהלות הרשת כמו גם שנקבע באופן חד משמעי ומפורש כי כל הפעילות של המבקש תיעשה באמצעות המערכת הממוחשבת של הרשת. עוד נקבע כי על אף שישנם מחלוקות כספיות כאלו או אחרות, המחלוקות הכספיות ידונו בתיק העיקרי.
המשיבה לאחר החלטת 9.2.17, כחודשיים בלבד לאחר מכן, ביום 20.4.17 הגישה בקשה לסעד עשה זמני במעמד צד אחד שעיקרו סילוק ידו של המבקש מסניף המשיבה שהמבקש הינו הזכיין בו. עיון בהחלטת בית המשפט קמא מעלה בעיקרן את הכשלים הבאים שנזקפו לחובת המבקש. נקבע שהמבקש לא הפקיד שיקים לביטחון בניגוד להסכם הזיכיון, שהמבקש לא הפקיד ערבות בנקאית ושאינו פועל בהתאם להוראות הרשת בקשר לסוג הלחם החדש למרות שמדובר בדרישה ותיקה שבאה כבר בשנת 2016. נקבע כי המבקש שילם תשלומי ועד בית רק לאחר בקשת המשיבה. עוד התייחס בית המשפט קמא להפרת חובת המבקש לאפשר לנציגי הרשת לביקורת בסניף ובכך שפנה הוא בבקשה לצו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת כנגד בעלי הרשת, צו שניתן במעמד צד אחד ובוטל בהמשך.
בית המשפט קמא כך עולה מהחלטתו, נתן דגש למתווה שנקבע בהחלטת 9.2.17 ומצא כי המבקש לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו ושכלו כל הקיצין ולכן נעתר לבקשה. שקלתי את נימוקי בית המשפט קמא ומצאתי שאין מנוס אלא להתערב בהחלטתו שכן מצאתי שנפלה שגגה ביישום החלטת 9.2.17.
השאלה הרלבנטית הינה האם מאז החלטת 9.2.17 המשיך המבקש בדרך עקלקלה לכאורה ומצבה של המשיבה כרשת המשיך להידרדר לאור פעולות המבקש באופן שגם אם בנסיבות שהיו ביום 9.2.17 עדיין טרם "כלו כל הקיצין" מה שאירע בחודשיים שלאחר מכן לא היה אלא המשך ההידרדרות עד הגעה למצב חדש שבו "כלו כל הקיצין", ושאין מנוס מלהורות על מתן צו עשה זמני לסילוק ידו של המבקש ממקום העסק וסילוקו כזכיין של המבקשת. מבחן "כלו כל הקיצין" אינו עומד בפני עצמו והינו קשור בטבורו לשאלה המהותית שהינה החשש לנזקים בלתי הפיכים למשיבה, כפי שמצאתי שעלולים להיגרם בנסיבות שעמדו ברקע להחלטת 9.2.17. השאלה היא האם אי היעתרות לבקשה עלולה לסכן את קיומה של המשיבה כרשת והאם חלו התפתחויות שהחמירו את המצב.
"בסיבוב" הקודם עלו טענות ולפיהן המבקש אינו רוכש מוצרים מספקי הרשת ואינו פועל לביצוע הזמנות ומכירות באמצעות המערכת הממוחשבת של הרשת דבר שמסכן את קיומה של הרשת ככזו. בהליך נשוא בקשה זו לא עלו טענות מסוג זה. כלומר, עולה כי המבקש ביצע תיקון למצב הקודם, לליקויים המהותיים שנמצאו לכאורה בהתנהלותו. כך למשל משמעות פעולות שלא באמצעות רשת המשיבה הינה שלקוח יכול לבצע הזמנה ממוחשבת שלא תכובד בסניף שמפעיל המבקש, דבר שיכול לפגוע קשות במוניטין העסקי של הרשת. כך ובנוסף, משמעות הזמנת מוצרי מזון מספקים שאינם מורשי הרשת הינה בעלת משמעות לאמינות כשרות מוצרי הרשת ומקשה על הפיקוח של הרשת על איכותם. נושאים אלו לא נזכרו בהחלטה קמא והמשמעות הינה שליקויים אלו תוקנו.
נושא קרדינלי שעלה היה שאלת האפשרות לנציגי המשיבה לערוך ביקורות בסניף של המבקש. מתברר כי היה הליך משפטי כזה או אחר שיזם המבקש ויכול שאין מקום לציין את המבקש לשבח בהתנהלותו ביחס לנושא זה. מכל מקום מהחלטת בית המשפט קמא לא עלה כי בעת הגשת הבקשה או מאז הגשת הבקשה ועד הדיון, ישנה תשתית לכך שהמבקש ממשיך למנוע מנציגי הרשת ביקורות בסניף המבקש.
נושא נוסף שעלה היה תשלום לוועד הבית שבו מצוי העסק ששולם רק לאחר הגשת הבקשה. נושא זה בא לפתרונו ולכן גם אם הדעת אינה נוחה מהתנהלות זו, אין מדובר בעניין קרדינלי המצדיק מתן הצו המבוקש, גם לא בהצטברות לנושאים אחרים.
שאלה נפרדת עלתה בקשר להתחשבנויות עבר, כמו גם בטוחות לקיום הסכם הזכיינות, מתן שיקים לביטחון להבטחת תשלומים עתידיים וערבות בנקאית. מהחלטת בית המשפט קמא לא עלה כי תשלומים שוטפים שעל המבקש לשלם כזכיין אינם משולמים. עלה כי ערבות בנקאית שמומשה בידי המשיבה לא חודשה ואיני סבור שבטענות המבקש בעניין זה אין בהם ממש. בהחלטה מיום 09.02.17 נקבע כי על המבקש לעמוד בתשלומים השוטפים וכי עניין המחלוקות הכספיים יידון בתיק העיקרי, עניין זה של חידוש הערבות נוגע לעניינים הכספיים שבעבר ונכנס לגדר המחלוקות שיש לברר בתיק העיקרי. בנוגע לבטוחות שהינם שיקים מעותדים להבטחת תשלומים עתידיים, ברגיל, ברור שעל זכיין ליתן שיקים כפי שמורה הסכם הזכיינות. מתברר כי יש בעניין זה מחלוקת. אלא שאיני סבור שנושא זה הצדיק פנייה לבית המשפט שהרי ממילא, נקבע בהחלטת 9.2.17 שאי תשלום תשלומים במועד מכאן ואילך הינו ענין מהותי. עת הדברים תלויים ועומדים בפני בית המשפט, גם העדר הנפקת ערבות בנקאית חדשה, חלף זו שהמשיבה מימשה והכספים אצלה אינה ענין מהותי שבגדר "כלו כל הקיצין". נושאי הבטוחות לקיום חובות המבקש עת מצוי הסדר ביניים לכל היותר הצדיקו מתן הנחיות של בית המשפט קמא להשלמת מצב הביניים כמו סעד להנפקת שיקים חדשים ולא מעבר לכך ולא מצאתי שבנסיבות יש הצדקה לתת הנחיות בענין זה שאינו במהות המחלוקת לעת הזו.
נושא נוסף שעלה היה סוג הלחם שבו ישתמש המבקש כזכיין. כפי שקבע בית המשפט קמא, המחלוקת בנושא זה אינה חדשה. מדובר במחלוקת ותיקה שבין המבקש למשיבה עוד משנת 2016. גם אם יש למשיבה כרשת קונספט חדש בנוגע לסוג הלחם שבו יש להשתמש, גם אם מדובר בעניין יותר מהותי, נושא זה אינו נושא שעליו ניתן לומר שללא הבאתו לפתרון, "כלו כל הקיצין". מדובר במחלוקת שהתעוררה לפני זמן רב, הרבה לפני תחילת ההליכים בבית המשפט קמא ובוודאי שאין מדובר בנשוא שהתעורר לאחר החלטת 9.2.17. ברור שאין מדובר בעניין שעליו תקום או תיפול המשיבה. לא הובאו ראיות כי המשיבה אינה יכולה לספק פתרונות לעניין זה על חשבונה כמהלך ביניים תוך התחשבנות לגביו בסוף ההליכים. לא מצאתי כי מדובר בנושא שהגם שהינו עקרוני כמצדיק במכלול את המסקנה כי "כלו כל הקיצין" ומצדיק מתן צו עשה זמני.
המצב שבין המבקש כזכיין למשיבה אינו טוב. הנושא עוד ידון יש להניח בבית המשפט קמא בתיק העיקרי. השאלה הרלבנטית היחידה הינה האם יש לתת צו עשה זמני שהינו חריג באופיו, צו עשה זמני לסילוק יד. נקבע בהלכה הפסוקה כי צו שכזה יכול להינתן כנגד זכיין ברשת, כאשר ישנן פעולות של הזכיין שעלולות להביא לקריסת הרשת ובמקרה פחות חמור לנזקים בלתי הפיכים ובאופן שבו לא יאלצו שני צדדים שכאלו שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך. כפי שכבר פורט, מצב הדברים כעת שונה לחלוטין מהמצב שנוצר לאחר "הסיבוב" הקודם שבו עלה חשש ממשי להמשך פעילותה של הרשת. במכלול הדברים, לא מצאתי הצדקה לקביעת בית המשפט קמא ולפיה "כלו כל הקיצין" ולא מצאתי כי פעולות המבקש לאחר החלטת 7.2.17 החמירו עוד את המצב הקיים.
אכן, כפי שאף סברתי "בסיבוב" הקודם, לא כל המחלוקות שבין הצדדים באו לפתרונם ועדיין הצדדים יכולים לנסות ולהידבר על מנת לצמצם נזקים הדדיים. כך למשל, יכול והדרך הנכונה שעל הצדדים לשקול ללכת בה, והנני ממליץ לצדדים לשקול אותה בכובד ראש, הינה שהמשיבה תסייע בידי המבקש למכירת הזיכיון לצד שלישי, תוך שמירת מלוא זכויות הצדדים.
בסיכומם של דברים, מצאתי שנפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא שמצדיקה התערבות. כך למשל מצאתי הצדקה להתערבות בקביעת ביהמ"ש קמא בסיפא לסע' 17 להחלטה נשוא הבקשה ואיני סבור שהקביעה ולפיה המבקש לא ניצל כראוי את ההזדמנות שניתנה לו מדויקת. כלשון המשיבה, לא ניתן לומר שהמבקש הינו "טלית שכולה תכלת", אולם מצד שני לא ניתן לומר שהמבקש לא שינה כלל התנהלותו. לא מצאתי שכלו כל הקיצין ביחסי הצדדים ואף ההתרשמות הינה שמאז החלטת 7.2.17 דווקא ישנו שינוי לטובה מבחינת הרשת המשיבה לעומת המצב ששרר עובר להחלטה זו.
בטרם סיום אציין כי לא ניתן לקבוע בנחרצות כי התנהלות המשיבה היא התנהלות של "טלית שכולה תכלת" כמו גם שלא ניתן לקבוע באופן ברור כי בקשת המשיבה לא הייתה בגדר ניסיון לניצול הזדמנות משפטית שהוענקה לה בהחלטת 9.2.17 ויכול והיה מקום בטרם הגשת בקשה נוספת כחודשיים לאחר ההחלטה האמורה, לשיקול נוסף האם אכן ובאמת חלו אירועים חדשים המצדיקים בקשה החדשה. בוודאי שלא הייתה כל הצדקה לכך שהבקשה החדשה לצו עשה זמני הוגשה במעמד צד אחד.
לפיכך, בקשת רשות הערעור מתקבלת, אני מורה על הדיון בה כערעור ועל קבלת הערעור באופן שהחלטת בית המשפט קמא מיום 4.7.17 מבוטלת והבקשה לסעד זמני שהוגשה נדחית.
המשיבה תשלם הוצאות המבקש, בשתי הערכאות, בסך כולל של 7,500 ₪
העירבון שהפקיד המבקש יושב לו באמצעות ב"כ.
ניתן היום, כ"ב אב תשע"ז, 14 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.
