רע"א 7627/14 ישראל רביצקי נגד מ.מחסני צמיגים בע"מ ואח'

          בית משפט השלום בירושלים (תא"מ 24619-06-12, כב' סגן הנשיאה א' רובין) דחה מספר תביעות שטריות שהגיש המבקש כנגד המשיבות. ערעורו לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 60712-03-14, כב' השופטים א' רומנוב, ד' מינץ וא' נחליאלי-חיאט) נסוב על קביעות משפטיות בלבד. בית המשפט המחוזי לא דן בקביעות אלה, אלא פסק שדי בקביעות העובדתיות שנקבעו בבית משפט השלום לשם דחיית הערעור. מכאן הבקשה לרשות ערעור המונחת לפני.

1. המבקש אוחז בשיקים אותם משכו המשיבות. השיקים לא הועברו לידו ישירות, אלא ניתנו לו מאדם שלישי (להלן: בן דוד). השיקים הגיעו לידיו של בן דוד במסגרת עסקה של "גלגול שיקים" עם המשיבות. במסגרת עסקה כזו, שניים מחליפים ביניהם שיקים לפרעון מאוחר יותר. אם יתהה אדם מה תועלת יש ב"קניית דולר בדולר", נענה לו כי זהו אמצעי לקבלת אשראי. כך, למשל, ראובן מושך שיק דחוי לטובת שמעון, והלה מושך שיק דחוי לטובת ראובן. כל אחד מהם מפקיד את השיק הדחוי בבנק שלו. זאת, מבלי שבנק אחד יודע שפעולה זהה מבוצעת בבנק האחר. עסקאות אלה זכו לגינוי בפסיקה, שכן יש רגליים לסברה שהצדדים מציגים לנותן ההלוואה מצג שווא בדבר תזרים המזומנים העתידי שלהם. מכל מקום, עסקאות אלה זכו לתוקף משפטי וניתן לתבוע פרעון של שיקים שנמשכו במסגרתן (ראו שלום לרנר דיני שטרות 52-50 (מהדורה שניה, 2007) (להלן: לרנר); ע"א 1560/90 משה ציטיאטנ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498 (1994) (להלן: עניין ציטיאט)).

          בית משפט השלום קבע כי המשיבות ובן דוד החליפו שיקים דחויים. בן דוד לא פרע את השיק שמסר למשיבות. לאחר מכן העביר בן דוד את השיקים שקיבל מהן לידי המבקש, שלא בעד תמורה או ערך כלשהו.          עוד נקבע כי משמעות העובדה שבן דוד לא פרע את השיקים שנתן למשיבות, היא שבעסקת היסוד –גלגול השיקים – ארע כשלון תמורה. משמעותה של קביעה זו היא שהחוזה בין בן דוד והמשיבות הופר (ראו לרנר, עמודים 301-291 וההפניות שם; רע"א 6553/97 אפרים חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב (2) 345, 353-352 (1998)). הנפקות היא שלמשיבות ישנה טענת הגנה טובה כנגד תביעה לפרעון השיקים שמשכו לטובת בן דוד.

          המבקש ערער בבית המשפט המחוזי על הקביעה שארע כשלון תמורה בעסקת היסוד. לשיטתו, בעסקאות גלגול שיקים עצם החלפת השיקים היא מתן התמורה. לכן אין כלל חשיבות לשאלה האם בסופו של דבר נפרעו השיקים אם לאו. מנגד סמכו המשיבות ידיהן על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתו העובדתית של המערער נדחתה, ובכך די כדי לדחות את תביעתו. אשר על כן, לא דן בית המשפט כלל בטענתו המשפטית, ביחס לסוגיית התמורה בעסקאות של גלגול שיקים. מכאן הבקשה.

          לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא כשלא דן בטענתו המשפטית. לדידו, גם אם נאמץ את כל קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, עדיין אין מנוס מהכרעה בסוגיה זו. לגופה של סוגיה, חוזר הוא על טענתו כי בעסקאות גלגול שיקים משולמת התמורה מיניה וביה עם החלפת השיקים. לא מצאתי לנכון לבקש את תגובת המשיבים, שכן ההכרעה בבקשה עולה במישרין ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית משפט השלום ואושרו בבית המשפט המחוזי.

2. טענת כשלון התמורה היא טענה להפרת החוזה שבמסגרתו נמשך השיק. השאלה האם הופר החוזה מחייבת את פרשנותו. מבחינה תיאורטית, השלמת החוזה בעסקת גלגול שיקים עשויה להיות עצם העברתם של השיקים. כך הוא הדבר כאשר זהו אומד דעתם של הצדדים לעסקה (ראו למשל ע"א 523/64 נחמן רייף נ' יצחק בורנשטיין, פ"ד יט(1), 603, 606-605 (1965)). במקרים אחרים, יכולים הצדדים לקבוע במסגרת החוזה כי על הצד השני לפרוע את השיק שניתן (זו הייתה הנחת בית המשפט בעניין ציטיאט. וכן ראו ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אליהו בן עליזה, פ"ד לח (4) 281 (1984) (להלן: עניין בן עליזה)). המבקש אינו משיג על כך. טענתו נוגעת, למעשה, לברירת המחדל הפרשנית בעסקאות גלגול שיקים. לשיטתו, בלית אינדיקציה פרשנית אחרת, יש לפרש את החוזה כאילו שולמה התמורה במלואה בעת החלפת השיקים. חילול השיקים לאחר מכן מקים עילת תביעה נפרדת, שטרית, ולא מהווה הפרה של עסקת גלגול השיקים. את הקביעות בעניין ציטיאט ובעניין בן עליזה הוא תולה בנסיבותיהם החריגות, שבהן נמצאה אינדיקציה פרשנית להגדרת חילול השיקים כהפרת החוזה.

          גם לו היינו מקבלים את טענותיו של המבקש בערכאות הקודמות לא היה בכך כדי לסייע לו. המשיבות טענו להגנתן בבית המשפט קמא שבן דוד הפר את החוזה עמן. לטענתן, בעת קבלת השיקים הוא הבטיח לשלם את תמורתם, או להשיב אותם למשיבות אם לא יעשה כן. בית משפט השלום העדיף את גרסתן העובדתית של המשיבות וקבע שהתחייבות זו הופרה. הנה כי כן, נקבע כי אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים היה שחילול השיקים יהווה הפרה של חוזה גלגול השיקים. לטענת המבקש, בעניין ציטיאט ובעניין בן עליזה הוסקה הפרת החוזה – וכשלון התמורה – מתאריכי הפרעון שנקבעו לשיקים. במקרה הנוכחי לא נקבעו ממצאים בעניין זה. ברם, גם אם היינו מקבלים הבחנה זה של המבקש, מועד הפרעון הוא אינדיקציה פרשנית בלבד לאומד דעת הצדדים, ואיננו בגדר "חי הנושא את עצמו". מוקד הדברים הוא אומד הדעת, ושאלה זו הוכרעה במקרה הנוכחי לטובת המשיבות. מכאן שגם אם תתקבל טענתו המשפטית של המבקש – לפיה כאשר אין נתונים קונקרטיים עצם גלגול השיקים מהווה את השלמת התמורה – אין בכך כדי לעמוד לו בתביעתו. הטעם בדבר, שאין זה המקרה שלפנינו. על סמך העובדות שנקבעו עולה כי במקרה הנוכחי החוזה הופר. אכן, בית משפט השלום הרחיב מעבר למסקנות העובדתיות, וקבע כי מבחינה משפטית ברירת המחדל הפרשנית בעסקאות גלגול שיקים היא שחילולם מהווה כשלון תמורה. אך לאחר שנקבע אומד דעת הצדדים במקרה הקונקרטי, והגיע בפועל למסקנה שהחוזה הופר, הקביעה המשפטית הכללית היא מעבר לנדרש.

          עולה אפוא כי המבקש אינו אוחז כשורה ואינו אוחז בעד ערך. כפועל יוצא מכך, אין הוא יכול להתגבר על טענת הגנה של כשלון תמורה (ראו לרנר, עמודים 315-317 וההפניות שם). מכך נגזר כי בקשה זו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי תחומה לד' אמותיהם של הצדדים. כפי שנקבע על ידי הנשיא י' זוסמן בהמ' 863/78 דניאל לוי נ' עליזה רחמים פ"ד לג(3), 168 (1979), "כדי לזכות בהגשת ערעור שני לבית-משפט זה לא די בכך שבעל דין יצביע על אפשרות שערכאה קודמת טעתה, אלא דרוש שייראה כי עולה מפסק-הדין שאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית המצדיקה דיון בערכאת ערעור שנייה זו" (וכן ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).