רע"א 9051/15 שלמה בן חמו ואח' נ' ניר עקיבא מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית

            לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ואגו) בהפ"ב 25043-03-15 מיום 29.11.2015, במסגרתו דחה בית המשפט את בקשתם של שלמה ואביגיל בן חמו (להלן: המבקשים) לביטול פסק הבוררות שניתן בהליך שהתנהל בינם לבין ניר עקיבא מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: המשיבה).

רקע והליכים קודמים

1. המבקשים הם חברים במשיבה. בסוף שנות ה-90 פעלה המשיבה להגדלת היצע המגרשים לבנייה בשטחה. בתוך כך, הגישה המשיבה תכנית מפורטת לאיחוד וחלוקת מגרשים בהסכמת הבעלים. התכנית אושרה ביום 28.1.2002. כחלק מהוצאת התכנית אל הפועל, הפקיעה המשיבה בשנת 2003 חלקה ב' שהיתה ברשות המבקשים משנת 1974, ושעליה תוכנן להקצות 33 מגרשים. בעקבות זאת, התעורר סכסוך בין המבקשים לבין המשיבה באשר לפיצוי המגיע למבקשים בגין ההפקעה. על פי תקנון המשיבה, כל סכסוך עסקי שיתגלה בין הצדדים "יימסר למשפט החברים של ההסתדרות הכללית של העובדים". משכך, פנו הצדדים להליך בוררות מטעם הוועדה המשפטית המרכזית שליד תנועת מושבי העובדים בישראל (להלן: הוועדה המשפטית). יצוין כי במסגרות בוררויות המנוהלות על ידי הוועדה המשפטית, קיימות למעשה שתי ערכאות בוררות: ערכאה ראשונה וערכאת ערעור.

2. פסק הבוררות בערכאה הראשונה ניתן ביום 10.7.2014 על ידי הבורר משה קזולה. במסגרת פסק הבוררות, מתח הבורר ביקורת על המשיבה, בקובעו כי המשיבה "לא פעלה בשוויון מול החבר בן חמו בהקצאת קרקע על בסיס שוויוני" וכי "נציגי האגודה על פי עדותם והתנהלותם פעלו בשרירות לב באי הקצאת קרקע חלופית לחבר בן חמו". יחד עם זאת דחה הבורר את טענת המבקשים שלפיה הופלו לרעה ביחס למשפחת אביטן, שלטענתם קיבלה משק שלישי כפיצוי על הפקעת חלקה ב' שלה. נימוקו לכך היה כי הקצאת הנחלה הנוספת למשפחת אביטן בוצעה למעשה כפיצוי בגין דרישה לפנות שטחים משנת 1998, ולא בגין ההפקעה משנת 2003. בסופו של הפסק נקבע כי על המשיבה לשלם למבקשים סך של 172,291 ש"ח, בתוספת הוצאות ההליך.

3. על פסק הבוררות בערכאה הראשונה הוגש ערעור לערכאת הערעור של הוועדה המשפטית. עובר להכרעה בערעור, הסכימו הצדדים כי הערעור יתמקד בשלושה עניינים: טענת המבקשים כי הופלו לרעה ביחס למשפחת אביטן; גודל השטח שבגינו זכאים המבקשים לפיצוי; וסכום הפיצוי עבור כל דונם שהופקע. ביום 8.1.2015 ניתן פסק בוררות בערעור מפי הבוררים עו"ד ארז אוריון, יוני קמחי ויצחק כהן. לעניין טענת האפליה פסקו הבוררים כי הם מקבלים את קביעת הבורר בערכאה הראשונה לפיה אין קשר בין הקצאת המשק הנוסף למשפחת אביטן לבין ההפקעה מושא ההליך דנן. עוד נקבע כי ככל שאישור הקצאת המשק הנוסף למשפחת אביטן ניתן כפיצוי על ההפקעה דנן, מדובר באישור שניתן בשוגג, וכי ממילא לא ניתן "להכשיר את השרץ" על ידי היענות לבקשת המבקשים להקצות גם להם משק נוסף. אשר למחלוקת בדבר גודל השטח; נקבע כי אין מקום לקבל את טענת המבקשים וכי יש לערוך את החישוב על פי שטח של 70 דונם. אשר למחלוקת בדבר סכום הפיצוי עבור כל דונם; נפסק כי הסכום לדונם יעמוד על 120 ש"ח לשנה, דהיינו, סכום הפיצוי הכולל יעמוד על 92,400 ש"ח. בהחלטה נוספת מיום 26.2.2015 הבהירו הבוררים כי נפלה טעות מלפניהם וכי יש לחשב את הפיצוי לפי 58 דונם בלבד, קרי, סכום הפיצוי הכולל יעמוד על סך של 76,560 ש"ח בלבד. בהחלטתם מיום 22.6.2015, שבו בוררי ערכאת הערעור וקבעו כי סכום הפיצוי הנכון הוא 76,560 ש"ח, וכי הסכום המקורי שנפסק על ידם מהווה כפל פיצוי.

4. על פסק הבוררות של ערכאת הערעור הוגשה בקשת ביטול. בפסק דינו מיום 29.11.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה ואישר את פסק הבוררות. בפתח דבריו עמד בית המשפט על כך שמשום שהצדדים להסכם הבוררות קבעו כי הפסק ניתן לערעור לפני בורר – מכוח תקנון המשיבה – הרי שחלות הוראות סעיף 21א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). משכך, נקבע כי בשים לב להוראות סעיף 21א(ג)(1) לחוק הבוררות, המבקשים יכולים לבסס את בקשתם אך ורק על עילות הביטול המנויות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות. בנסיבות העניין, כך קבע בית המשפט, לא עלה בידי המבקשים להראות שעילות אלה התקיימו. בתוך כך נקבע כי רובן ככולן של טענות המבקשים – לרבות טענות בדבר אי ניהול פרוטוקולים, הסתמכות על עדות שנגבתה לראשונה על ידי בוררי ערכאת הערעור, שימוש בידיעה אישית של הבוררים ואי מתן הזדמנות להעלות את מלוא הטיעונים – יכולות לכל היותר לגבש את עילות הביטול האחרות המופיעות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ועל כן אין מקום להיזקק להן. לצד זאת קבע בית המשפט כי טענת האפליה היא הטענה הרלוונטית לעילות הביטול שאותן עליו לבחון. אף על פי כן נקבע לבסוף כי האמרות שיצאו תחת ידי הבוררים בדבר קיומה של אפליה הינן אמרות אגב בלבד, וכי למעשה בוררי ערכאת הערעור אימצו את קביעתו העובדתית של הבורר בערכאה הראשונה לפיה אין כל קשר בין הקצאת המשק הנוסף למשפחת אביטן לבין ההפקעה מושא ההליך דנן. מן הטעמים האלו, דחה בית המשפט את בקשת הביטול, כאמור.

           מכאן הבקשה שלפנַי.

טענות הצדדים

5. ראשית, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן דעתו לטענותיהם בדבר התקיימותן של עילות הביטול בסעיפים 24(4) ו-24(5) לחוק הבוררות. בתוך כך נטען כי אי רישום פרוטוקולים על ידי ערכאת הערעור של הוועדה המשפטית וכן גביית עדות על ידה, אינם עולים בקנה אחד עם הוראות סעיפים א' וד' לתוספת השנייה לחוק הבוררות, ואף פוגעים בכללי הצדק הטבעי. שנית, נטען כי לאור הפגמים הרבים שדבקו בהליך, ובפרט נוכח הפלייתם של המבקשים לרעה לעומת משפחת אביטן, מתקיימות עילות הביטול המנויות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות. לבסוף, נטען כי ראוי להעניק רשות ערעור בנסיבות העניין, משהמקרה דנן מעלה שאלות משפטיות עקרוניות ומשהענקת רשות ערעור דרושה לשם מניעת עיוות דין.

6. לטענת המשיבה, אין מדובר באחד מאותם מקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בענייני בוררות. לגופו של עניין, סומכת המשיבה את ידיה על מסקנותיו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, אף לא אחת מארבע עילות הביטול שעליהן מסתמכים המבקשים מתקיימת בנסיבות המקרה דנן. ממילא, כך נטען, העילות הקבועות בסעיפים 24(4) ו-24(5) אינן רלוונטיות מקום שבו חל סעיף 21א לחוק הבוררות.