רע"מ 11821-01-16 טוולדה נ' משרד הפנים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים בתל אביב (כבוד הדיינת באפי תם) מיום 6.1.2016 בערר (ת"א) 4234-15 שדחתה את בקשת המבקש, אזרח אריתריאה אשר נכנס לישראל בשנת 2010, לעיון חוזר בהחלטה מיום 12.11.2015 בה לא ניתן למבקש צו ארעי, ונקבע כי המבקש יתייצב במתקן חולות עד ליום 11.11.2015. הבקשה לצו הארעי הוגשה במסגרת ערר שהגיש על הוצאת הוראת שהייה שניתנה לו מכוח סעיף 32ד לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן – "החוק למניעת הסתננות").

על החלטת בית הדין לעררים הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"ם 29473-11-15).

בהחלטתי מיום 12.11.2015 קבעתי כי לא מצאתי מקום למתן צו ארעי עד להחלטה בבקשת רשות הערעור בהתחשב, בין היתר, בכך שעל המבקש היה להתייצב במתקן חולות כבר ביום 11.11.2015, ואם עשה כן אין מקום לשינוי המצב הקיים, ואם לא עשה כן מדובר בעשיית דין עצמי המצדיק כשלעצמו אי מתן צו ארעי ואף דחיית הבקשה, מה גם שלא מדובר בצעד בלתי הפיך. עוד קבעתי כי המבקש יעדכן את בית המשפט עד ליום 15.11.2015 האם התייצב במתקן חולות ומתי.

עוד באותו יום הגיש המבקש בקשה כי בית המשפט יורה על מחיקת ההליך, ובהתאם הוריתי על מחיקתו.

כעולה מהבקשה דנן, מפרוטוקול הדיון ומההחלטה נשוא הבקשה דנן, המבקש התייצב במתקן חולות לטענתו ביום 16.11.2015 ושהה בו כשלושה שבועות, ולאחר מכן נטש את המתקן לטענתו ביום 8.12.2015.

ביום 29.12.2015 פנה המבקש לבית הדין בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לאור חוות דעת פסיכו-סוציאלית מיום 20.12.2015 מטעם מר שלומי אינגר, עו"ס קליני (להלן- "חוות הדעת"), בה סיכם מר אינגר כי השהייה במתקן חולות החמירה את מצבו של המבקש, והעובדה שברח היא בפני עצמה אינדיקציה להפרעה הפרעה הסתגלותית הנלווית לדיכאון. להערכתו של מר אינגר, המבקש זקוק לסיוע פסיכיאטרי לצורך הקלת התסמינים הדיכאוניים.

ביום 6.1.2016 התקיים דיון בבית הדין לעררים בבקשת המבקש לעיון חוזר (בהתאם להחלטת בית הדין מיום 31.12.2015) ובסוף הדיון נקבע כי חוות הדעת תועבר לעיונו של הגורם המקצועי המוסמך להחליט אצל המשיב, אשר ייתן החלטתו בתוך 7 ימים, ובהתאם להחלטה יינתנו הוראות להמשך הטיפול בערר.

עוד ציין בית הדין בהחלטתו, כי במהלך התקופה חשוף המבקש להליכי אכיפה בשל עשיית דין עצמי וככל שייעצר יהיה רשאי לפנות בבקשה מתאימה לבית הדין לביקורת משמורת אשר יכריע בהתאם לשיקול דעתו. בית הדין ציין כי דבריו של ב"כ המבקש בבקשה לעיון חוזר לגבי מניעת התייצבותו במתקן חולות נשקלו, אולם בהסתמך על התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת, ולפיה המבקש לא ציין בעיה רפואית במהלך השימוע ובערר, שהה במתקן חולות משך למעלה מ-20 יום ולא פנה בעת שהייתו לקבלת טיפול רפואי, נטש את מתקן חולות לפני כחודש ימים, ועובדה זו הובאה לידיעת בית הדין בד בבד עם הגשת החוות הדעת, לא מצא לשנות מהחלטתו מיום 12.11.2015.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי לאור ההתדרדרות במצבו הנפשי בשל כניסתו למתקן חולות, ישנו שינוי במאזן הנוחות, המצדיק מתן החלטה שיפוטית חדשה בעניינו.

עוד טוען המבקש כי החלטת בית הדין איננה סבירה וכי לא ניתן משקל מספיק למאזן הנוחות ולהוראות החוק למניעת הסתננות המאפשרות שקילה מחדש של הוראות שהייה בהתאם לצורך. בנוסף, טוען המבקש כי לא ייגרם כל נזק למשיב באם בתקופת הבחינה הקצרה של הגורם המקצועי את מצבו לא יידרש להתייצב במתקן ולא יינקטו נגדו צעדי אכיפה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור החלטתי לדחות את הבקשה, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיב, מאחר ולא ראיתי להתערב בהחלטת בית הדין לעררים מיום 6.1.2016, שהינה סבירה וראויה בנסיבות העניין.