רע"פ 449/15 קאיד אבו קוידר נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים: ר' יפה-כ"ץ – סג"נ; י' רז-לוי; י' עדן), בעפ"ג 5218-03-14 ובעפ"ג 16654-03-14, מיום 31.12.2014. בפסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה (כב' השופט ש' לייבו) (להלן: בית המשפט לתעבורה), בגמ"ר 2257-10-12, הכרעת דין מיום 7.11.2013, וגזר דין מיום 26.1.2014, והתקבל ערעורה של המשיבה על גזר הדין.

           בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש. בהחלטתי מיום 19.1.2015, הוריתי על עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור.

רקע והליכים קודמים

2. בכתב האישום שהוגש נגד המבקש, נטען כי ביום 3.8.2012, בסמוך לשעה 01:30, נהג המבקש במשאית, בכביש 35, לכיוון מערב. בסמוך לקילומטר ה-34, האט המבקש את המשאית והחל לפנות ימינה לדרך עפר, כשהוא חוצה קו הפרדה רצוף וחוסם את נתיב הנסיעה הנגדי. נהג הרכב הפרטי שהגיע ממול, לא הספיק לעצור את רכבו, התנגש במשאית, ונהרג במקום. כתב האישום ייחס למבקש התנהגות רשלנית שגרמה לתאונה קטלנית, והוא הואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן:פקודת התעבורה). המבקש כפר ברשלנות שייוחסה לו, ולפיכך התנהל בבית המשפט לתעבורה הליך הוכחות.

3. בהכרעת דין, מיום 7.11.2013, נקבע כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את אשמתו של המבקש מעל לספק סביר. בית המשפט מצא, כי בוחן התנועה שהעיד מטעם המשיבה, לא פירט את מסקנותיו בצורה מספקת, אך הממצאים העובדתיים בזירה עולים בקנה אחד עם עמדת המשיבה. לאחר בחינה מדוקדקת של נסיבות התאונה, על סמך ממצאים אובייקטיביים, קבע בית המשפט, כי "קיימים מחדלי חקירה בתיק זה. אולם התמונה הכוללת בהתקבץ כלל הנתונים, אשר הינם משלימים האחד את השני כמין תצרף, עולה כי אין כל אפשרות סבירה אחרת לתאונה". בהכרעת הדין, נשללה האפשרות כי המנוח סטה מנתיבו כאשר פגע במשאית, מאחר שאפשרות כזו איננה תואמת את זווית החדירה של המוט האחורי לרכבו של המנוח, ולוּ התרחשה, היא היתה גורמת לזריקת הרכב למרחק רב, ולא כך אירע. לצד זאת, הדגיש בית המשפט, כי לא הוכח שארבעת גלגלי המשאית חצו את קו ההפרדה, ועל כן, לעניין מידת רשלנותו של המבקש, הוא רשאי להינות מן הספק. בנוסף, צויין בהכרעת הדין, כי ניתן היה להרשיע את המבקש גם על יסוד דבריו במשטרה, לפיהם "הזנב במשאית בלט בנתיב של זה ובנתיב שלו ובגלל זה התאונה".

4. ביום 26.1.2014, נגזר דינו של המבקש. בית המשפט לתעבורה הדגיש את ערך קדושת החיים ואת הצורך בענישה שתהלום את מידת הרשלנות במעשיו של המבקש. נקבע, כי התנהגותו של המבקש איננה ברף העליון של הרשלנות, וזאת, בין היתר, מכיוון שחציית קו ההפרדה היתה קטנה יחסית. לאחר שנקבע מתחם הענישה הראוי, ונסקרו נסיבותיו האישיות של המבקש, הגיע בית המשפט למסקנה, כי ניתן להסתפק בעונש מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד פסילת רישיון לתקופה ממושכת. נוכח מכלול השיקולים, הושתו על המבקש העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, או סעיף 64 לפקודת התעבורה, או עבירה של נהיגה בזמן פסילה; פסילת רישיון לתקופה של 14 שנים; קנס בסך 1,800 ש"ח; וכן פיצוי למשפחתו של המנוח, בסך 5,000 ש"ח.

5. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ומנגד, ערערה המשיבה על קולת העונש. בית המשפט המחוזי קבע, כי מסקנותיו של בוחן התנועה בדבר האופן בו התרחשה התאונה, מבוססות היטב על הממצאים בשטח, לרבות סימני המריחה והחריצים בכביש. צויין, כי ניתן היה להסתמך על הדו"ח של בוחן התנועה, ובית המשפט לתעבורה לא נדרש לנתח בעצמו את הממצאים. עוד נקבע, כי המשאית חדרה לעומק הנתיב הנגדי, לכל הפחות במרחק 1.9 מטר. לפיכך, נדחה הערעור על הכרעת הדין.

6. אשר לגזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי, כי העונש שהושת על המבקש איננו ראוי, נוכח מידת הרשלנות שהתגלתה במעשיו של המבקש ונוכח התוצאה הקשה. צויין, כי מדיניות הענישה בעבירות של גרם מוות ברשלנות, מחייבת רכיב של מאסר בפועל, לריצוי מאחורי סורג ובריח, אף שייתכנו חריגים לכלל זה, במקרים מיוחדים. לאחר בחינת מכלול הנסיבות, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את ערעורה של המשיבה על גזר הדין, ועונש המאסר שהושת על המבקש הועמד על 9 חודשים, לריצוי בפועל. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בתוקפם.

הבקשה לרשות ערעור