ש' ואח' נ' מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1. שני המערערים שלפנינו הורשעו, בהתאם להודאתם בעובדות כתבי אישום מתוקנים, בעבירות של סיוע להפרת אמונים, ונדונו לעונשים של של"צ, קנס ומאסר מותנה. הערעורים מופנים נגד ההרשעה, בטענה כי התוצאה הראויה היא אי-הרשעה.

          על פי כתבי האישום שבהם הודו המערערים, שניהם עוסקים בייבוא תוספי תזונה לישראל, ובין היתר מייבאים מוצרי מזון שביחס אליהם נדרש אישור מאת "שירות המזון הארצי" במשרד הבריאות. שני הנאשמים הודו בכך שבמשך מספר שנים, נתנו לנאשם אחר בפרשה "כרטיסי מתנה" על מנת שימסור אותם לשתי עובדות ציבור – מהנדסות מזון במחלקת הייבוא בשירות המזון הארצי. הכרטיסים ניתנו פעמיים בשנה, לקראת תקופות החגים, ובסך הכל ניתנו כרטיסים שטעונים בכמה מאות שקלים בכל שנה. במקביל לקבלת כרטיסי המתנה המשיכו עובדות הציבור לטפל בבקשות אישורי ייבוא שהגיש הנאשם האחר בשם המערערים. המערער בע"פ 8447/20 (להלן: מערער 1) הורשע גם בכך שנתן לאחת מעובדות הציבור, במשך מספר חודשים, טיפולים מסוגים שונים שעלותם כ-3,000 ש"ח. להשלמת התמונה, הפרשה כוללת נאשמים נוספים בדרגות חומרה שונות. דינם של שני המערערים שלפנינו נגזר בנפרד, בין היתר נוכח הדמיון בין המעשים שהם הואשמו.

          במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים הוסכם כי הם יעתרו במשותף לעונש של 300 שעות לתועלת הציבור, מאסר מותנה וכן קנסות של 30,000 ש"ח (מערער 1) או 25,000 ש"ח (המערער בע"פ 8169/20. להלן: מערער 2). ברם, הוסכם כי המערערים יהיו רשאים לעתור במקביל לתוצאה של אי-הרשעה. בסופו של דבר דחה בית משפט קמא, כאמור, את עתירת המערערים לאי-הרשעה, והשית עליהם את העונשים שעליהם הוסכם במסגרת הסדר הטיעון.

2. הערעורים שלפנינו עניינם סוגיית ההרשעה. כל אחד מן המערערים טוען כי קיימים טעמים מיוחדים שמצדיקים את ביטול ההרשעה. כפי שיובהר כעת, בנסיבות העניין סבורני כי יש לקבל עמדה זו.

דרך המלך היא כי יש להרשיע מי שנקבע כי ביצע את העבירה שבגינה הועמד לדין. יחד עם זאת, הדין מכיר במפורש גם באפשרות של אי-הרשעה חרף הקביעה שנאשם ביצע עבירה (סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). לא מדובר בכלל אלא בחריג, לפחות ביחס לבגירים (רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל נ' מדינת ישראל, פסקה ל"ח (23.10.2012)). עניין זה בא לידי ביטוי בהלכה הפסוקה לפיה האפשרות של אי-הרשעה מותנית בשני תנאים מצטברים: ראשית, העניין רלוונטי רק כאשר סוג העבירה שביצע הנאשם מאפשר שלא להרשיעו מבלי לפגוע בשיקולי הענישה הרחבים. לשון אחר, המבט צריך להיות מופנה כלפי האינטרס הציבורי הרחב, שמתבטא גם בצורך בהרתעת הרבים, ולהשפעת אי-ההרשעה עליו. שנית, יש לבחון עד כמה עלול הנאשם להיפגע כתוצאה מעצם ההרשעה (ראו ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)).

3. בפתח יישום הדברים על נסיבות המקרה, יש להדגיש את החומרה של עבירת הפרת האמונים, שהמערערים סייעו לעובדות הציבור לבצעה. עבירה כזו פוגעת באמון הציבור במלאכתם של עובדי הציבור ועלולה להוביל לפגיעה גם בפעולתם של עובדי הציבור עצמם. ברם, מלאכת הענישה – ובכלל זאת האפשרות של אי-הרשעה – היא אינדיבידואלית ונעוצה בנסיבות המעשה והעושה. לא די אפוא להסתפק בכותרת העבירה, אלא יש לבחון את העבירה כפי שבוצעה. ואצלנו – מדובר במי שסייע להעמיד את עובד הציבור בניגוד עניינים, בסכומים נמוכים מאוד יחסית, בדמות כרטיסי מתנה לפני החגים במספר מקרים, מבלי שנקבע כי כתוצאה ממתן המתנות קיבלו המערערים יחס מועדף כלשהו. בהקשר זה יש גם משקל לטענת המערערים כי בית משפט קמא הסתמך, לפי לשון גזר הדין, על כתב האישום המקורי, ולא על כתב האישום המתוקן שבו הודו. בפתח גזר הדין ציין בית המשפט כי הם הורשעו בכך שנתנו את טובות ההנאה לעובדות הציבור "במטרה להטות למשוא פנים". ברם, בכתבי האישום המתוקנים לא צוין כי זו הייתה מטרתם של המערערים, שטענו כי סברו מדובר בנורמה "נימוסית" שנוהגת בכגון דא. כמובן, יש לשלול את הטענה כי סברה כזו יכולה להוביל להקלה עם נאשם, שיודע כי עובד הציבור מטפל בעניינו, אולם בד בבד אין לצקת לדברים פן של חומרה שהמערערים לא הורשעו בו. הנה כי כן, הדגש הוא כי מדובר ברף נמוך של הסיוע, כך שבאי-ההרשעה במקרה זה ישנו ריכוך בפגיעה באינטרס הציבורי ובשיקולי ההרתעה. ודוקו – גם סיוע כזה חמור במידה שמצדיקה הרשעה כשלעצמה. לפיכך אין די בתנאי זה, אלא נדרש קיומו של תנאי נוסף – מידת הפגיעה במערערים.

אשר למידת הפגיעה, בהקשר זה יש חשיבות לשני נתונים מרכזיים. ראשית, ההרשעה עלולה לפגוע באפשרות המערערים להמשיך ולקבל רשיון ייבוא או רשיון מקצועי, שכן הגורם המינהלי הרלוונטי רשאי לשלול את הרשיונות ממי שהורשע בעבירות שבהן הורשעו המערערים. אכן, ככלל אין לקבל טענה זו, הן משום שמדובר בכלל של שיקול דעת של הגורם המינהלי ובאפשרות שאינה וודאית, והן מפני שהעניין אכן קשור בטבורו להרשעה בעבירות שבוצעו. ועוד – אין להפוך את היוצרות ולהתאים את ההרשעה להשלכותיה. ברם, במקרנו יש משקל גם לנתון שני, והוא נסיבותיהם הייחודיות של המערערים. מערער 1 הוא בן למעלה מ-80 שנה, ומערער 2 הוא כבן 58 שנה. שניהם ללא עבר פלילי ועולה – כפי שצוין גם בתסקירים שהמליצו על הימנעות מהרשעה – כי מדובר ב"הסתבכות" יחידה וחד פעמית של המערערים בהליכים פליליים. יש לשקול אפוא את הפגיעה במערערים אל מול "נסיבות עושה" אלה. גם בא כוח המדינה טען בדיון כי אין זה מקרה מתאים, לכאורה, לשלילת הרשיון, אך גם הוא הכיר בכך שמדובר בתוצאה אפשרית אם תישאר ההרשעה על כנה. השילוב של כלל הנתונים – נסיבות המעשה, העושה והאפשרות של שלילת רשיון המערערים – מצדיקים, בעיניי, לקבוע כי מדובר במקרה חריג, שבו כלל הנסיבות מוביל לאי-הרשעה.

הנה כי כן, התוצאה של אי-הרשעה אינה יוצרת סדק בדרך המלך – הרשעה – אלא במובן מסוים ההפך הוא הנכון. בחינת העניין מכל נקודות המבט והשיקולים הרלוונטיים ברבדים השונים של העניין, מצביעה על החריג בכל שיקול, וביתר שאת בהצטרפן של נקודות המבט השונות יחד. מכאן החריג, שמלמד על חשיבות הכלל, לפיו רק במקרה מעין זה יש מקום לסטות ממנו.