ש' ואח' נ' משרד החינוך והתרבות ואח'

כללי

1.התובעת, ילידת 1991, הגישה את תביעתה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה משני אירועים שונים.

2.האירוע הראשון התרחש ביום 31.10.2006 עת התובעת, בהיותה תלמידת תיכון, קפצה לרוחק במסגרת שיעור ספורט שנערך בבית הספר "הרטוב" במועצה האזורית מטה יהודה. כתוצאה מהקפיצה נפגעה התובעת בברך ימין ונזקקה לטיפול רפואי (להלן: "האירוע הראשון").

3.האירוע השני התרחש ביום 21.11.2008 עת הייתה התובעת כבת 17 והדריכה קבוצה של בני נוער בטיול שנערך ב"חרבת תנים" שבשפלת יהודה במסגרת "עמותת חוגי סיירות של הקרן הקיימת לישראל ע"ש אורי מימון ז"ל". במהלך הטיול, נפלה התובעת לתוך מערה מפתח ניסתר בגג המערה שהיה מכוסה בצמחייה. כתוצאה מהנפילה נחבלה התובעת בשנית בברך ימין (להלן: "האירוע השני").

4.את תביעתה הגישה התובעת כנגד משרד החינוך - נתבעת 1 (להלן גם: "המדינה" ו/או "משרד החינוך") והמועצה האזורית מטה יהודה - נתבעת 4 (להלן גם: "המועצה האזורית"), האחראיות לטענתה לקרות נזקה באירוע הראשון וכנגד קרן קיימת לישראל - נתבעת 2 (להלן גם: "קק"ל") ומבטחתה - נתבעת 3 (להלן גם: "מגדל") וכן כנגד המדינה, המועצה האזורית וכנגד מנהל מקרקעי ישראל - הנתבע 5 (להלן גם: "המנהל" ו/או "ממ"י") האחראים לטענתה לקרות האירוע השני.

5.בגין האירוע השני הוגשו שתי הודעות לצדדים שלישיים. הודעה אחת הוגשה על ידי המדינה והמנהל כנגד המועצה האזורית, קק"ל ומגדל. ההודעה השנייה הוגשה על ידי קק"ל ומגדל כנגד המועצה האזורית ומבטחתה, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן גם: "הראל") וכנגד החברה להגנת הטבע, אשר נמחקה בשלב מאוחר יותר, בהסכמת הצדדים.

6.נדון להלן בשני האירועים בנפרד.

האירוע הראשון

טענות הצדדים

7.על פי הנטען בכתב התביעה ביום 31.10.2006, בשעה 08:40 לערך בבוקר, במהלך שיעור התעמלות ובהתאם להנחיות המורה להתעמלות, התובעת קפצה "קפיצה לרוחק" לתוך ארגז חול, נחתה לתוך בור גדול בתוך ארגז החול ונחבלה קשות בברכה. לטענתה, התברר לה בדיעבד שהאירוע ותוצאותיו הקשות אירעו בשל כך שלא היה די חול בארגז החול, בכדי לקיים בו את שיעור הספורט. לטענת התובעת יש להשית את מלוא האחריות לנזקים שנגרמו לה בעקבות האירוע הראשון על נתבעות 1 ו- 4 אשר התרשלו כלפיה בין היתר בכך שלא דאגו למלא את ארגז החול בחול בכמות מספקת, לא פיקחו כראוי על התלמידים, לא העסיקו מורים מיומנים מספיק ולא פעלו כפי שבעל מוסד חינוכי או מנהל או מורים סבירים היו נוהגים בנסיבות העניין.

8.את תביעתה תמכה התובעת בחוות דעתו של ד"ר רמי דוד, אשר העריך את נכותה בשיעור של 20% בגין פגיעה מניסקלית ופגיעה ברצועה צולבת קדמית אשר חייבה שני ניתוחי שחזור ופגיעה בסחוס הברך.

9.מנגד, כפרו הנתבעות באחריותן לקרות האירוע ותיאור נסיבותיו. לחילופין, נטען, כי פגיעתה המצערת של התובעת אירעה כתוצאה מנחיתה לא מוצלחת שלה וללא כל קשר למצב החול בארגז הקפיצה או להתנהלות המורה או גורם אחר בבית הספר. כן, נטען, כי קפיצה לרוחק, ככל פעולה ספורטיבית אחרת, כרוכה בסיכון אינהרנטי לפעילות ואשר בגין התממשותו אין להטיל על מאן דהוא אחריות.

10.הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של פרופ' סלעי, אשר העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10% לצמיתות בגין אי יציבות קדמית אחורית ללא התעקמות הברך תחת משקל הגוף.

11.לאור הפער בין חוות הדעת, מונה ד"ר תבור חובב, כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר חובב קבע בחוות דעתו, כי לתובעת נותרה בעקבות שני האירועים נכות צמיתה כוללת בשיעור של 20% בגין חוסר יציבות שיורית, כריתה של המיניסקוסים והנזק הסחוסי ו 2% בגין צלקות ניתוחיות. ד"ר חובב העריך את תרומתו של כל אחד מהאירועים מושא התובענה לגרימת הנכות שנותרה במידה שווה.

גדר המחלוקת והעדים

12.אין מחלוקת, כי התובעת נפגעה במהלך קפיצה לרוחק במסגרת שיעור הספורט בו השתתפה בבית הספר. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה בשאלת סיבת הפגיעה והקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין מצב החול בארגז הקפיצה במועד קפיצת התובעת. לטענת התובעת, כאמור, פגיעתה נגרמה בשל חסר חול בארגז החול בכלל ובמקום נחיתתה בפרט, חסר שנגרם כתוצאה מקפיצות קודמות של בנות כיתתה שקפצו לפניה ואי גירוף החול בארגז טרם קפיצתה. הנתבעות הכחישו טענות אלה וטענו כי ממילא הן לא הוכחו.

13.בנוסף, נטושה מחלוקת בשאלת אחריות כל אחת מהנתבעות לאירוע, אם בכלל, ובדבר שיעור הנזק שנגרם לתובעת.

14.מטעם התובעת הוגש תצהיר עדותה הראשית וכן, תצהיר אמה וחברתה, גב' גילי שמר. מטעם משרד החינוך הוגש תצהירה של המורה לחינוך גופני במועד האירוע, גב' יעל יצחק (נ/4). כמו כן, הוגש מטעם המועצה האזורית תצהירו של מנהל בית הספר, מר זוהר מליניאק (נ/7).

15.נפנה לבחון תחילה את שאלת האחריות.

נסיבות האירוע

16.בכתב התביעה תיארה התובעת את נסיבות התאונה כך: "ביום 31/10/06 בשעה 08:40, במהלך שיעור התעמלות, במסגרת פעילות בית הספר בו התובעת למדה באותה עת, ובהתאם להנחיות המפורשות של המורה להתעמלות, התובעת קפצה "קפיצה לרוחק" לתוך ארגז חול (להלן: "ארגז החול") נחתה לתוך בור גדול בתוך ארגז החול, ונחבלה קשות בברך ימין...בדיעבד, התברר לתובעת, כי התאונה ותוצאותיה הקשות, נגרמו, בשל כך, שלא היה די חול בארגז החול, בכדי לקיים בו את שיעור הספורט" (סעיפים 6-7 לכתב התביעה).

17. בתצהיר עדותה הראשית (ת/1) הצהירה התובעת על הגרסה שלהלן: "ביום 31/10/06 בשעה 08:40 לערך, במהלך שיעור התעמלות, במסגרת פעילות בבית הספר בו למדתי באותה עת ובהתאם להנחיות המפורשות של המורה להתעמלות, ביצעתי "קפיצה לרוחק" לתוך ארגז חול (להלן: "ארגז החול") אך לצערי, מאחר ובתוך ארגז החול הייתה חסרה כמות גדולה של חול באזור הנחיתה מהקפיצה נחתי על רגלי הימנית לא טוב ונחבלתי קשות בברך ימין, כתוצאה מסיבוב של הברך, שנגרם מכך שכף רגלי דרכה על בור ולא על קרקע שטוחה ובהיעדר חול שירכך את הנחיתה".

18.בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת, כי בשיעור הספורט אשר במהלכו נפגעה השתתפו כל בנות כיתתה, כ 10-15 בנות (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 21-24), היא לא הייתה בין הראשונות שקפצו לרוחק והייתה היחידה שנפגעה (שם, שורות 25-26, 29-30). לטענתה, כל הבנות נחתו בסוף הקפיצה פחות או יותר במקום אחד ובו היה חסר חול (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 1-3 וכן בעמ' 29 שורות 13-16). הסיבה לחסר החול הייתה לדברי התובעת בכך שלא גרפו את החול בין קפיצה לקפיצה ו"כולן קפצו באותו מצב" (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 23-25).

19.בתמיכה לגרסת התובעת הובאה לעדות חברתה, גב' שמר. בתצהירה (ת/4) הצהירה גב' שמר, כך: "בזמן השיעור, ראיתי כיצד חברתי לכיתה, ש' ש', קפצה לארגז החול, בהוראת המורה שלנו, למרות שהחול בבור הקפיצה לא היה מלא, גרוף או משוטח באופן אחיד בור. לאחר שסיימה את הקפיצה בארגז החול, שמעתי את ש' קוראת למורה ואומרת שנפגעה ברגל וראיתי שבמקום נפילתה היה שקע חסר חול. התלמידות שקפצו לפני ש' לתוך בור הקפיצה, גרמו לגריפת החול, באופן שבמקום בו ש' נחתה, היה למעשה בור ולא היה חול שיספוג את עוצמת הנחיתה ויאפשר נחיתה על משטח ישר, שכן המורה לא דאגה ליישור החול בבור הקפיצה בין תלמידה לתלמידה. כתוצאה מכך, הנחיתה של ש' לא הייתה טובה והיא נפצעה ברגלה וכך היא אף אמרה לי כשניגשתי לראות מה קרה לה, מיד לאחר שצעקה שנפצעה. אני בעצמי זוכרת שהמורה לא הקפידה לגרוף את החול לאחר כל קפיצה"

בחקירתה הנגדית סיפרה גב' שמר, כי לפני התובעת קפצו לרוחק כ 15 בנות ואף אחת מהן לא נפגעה למעט התובעת, עובדה אשר ממנה הסיקה שבמועד הקפיצה של שאר הבנות היה מספיק חול בבור הקפיצה (עמ' 41 לפרוטוקול שורות 22-29). העדה ציינה, כי גם בקפיצות שבוצעו לפני התובעת, לא גרפו את החול בין קפיצה לקפיצה (שם שורות 30-31). בניגוד לנטען בתצהירה, בחקירתה העידה גב' שמר שלאחר שקפצה בעצמה עמדה בצד בור הקפיצה עם חברות ולא הסתכלה על בור הקפיצה (עמ' 42 לפרוטוקול שורות 15-16) ורק לאחר שהתובעת נפגעה היא ניגשה לבור הקפיצה וראתה שיש במקום קפיצתה של התובעת שקע ושהחול במקום מהודק ולא אוורירי (עמ' 43 לפרוטוקול שורות 2-3, 7 ו-9) מאידך, ציינה העדה, כי גם לאחר קפיצתה שלה ראתה שקע (עמ' 43 לפרוטוקול שורות 17-18). העדה הוסיפה וציינה שבבור הקפיצה עצמו היה מספיק חול (עמ' 42 לפרוטוקול שורות 29-30). העדה סיפרה, כי היא והתובעת חברות גם כיום ולאחר סיום השירות הצבאי נסעו יחד לטיול ממושך לחודשיים שלושה (עמ' 43 לפרוטוקול שורות 29-30).

20.אמה של התובעת, גב' נעה שמר לא התייחסה בתצהיר עדותה כלל לסיבת פגיעתה של התובעת באירוע הראשון, להבדיל מציון עצם הפגיעה במהלך קפיצה לארגז חול (ת/2 – סעיף 3). בחקירתה ציינה העדה לראשונה, כי התובעת סיפרה לה "שהיא קפצה בקפיצה לרוחק ולא היה מספיק חול והיא נפלה או כופפה את הברך" (עמ' 35 לפרוטוקול שורה 18). האם הוסיפה וסיפרה לראשונה בעדותה שפנתה למנהל בית הספר בעניין הפגיעה ואף פגשה את המורה שהתנצלה לדבריה על חוסר החול (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 23-26). העדה מסרה, כי אינה יודעת מדוע לא נכללו עובדות אלה בתצהירה ונשמעו לראשונה בחקירתה (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 2-3).

21.מטעם הנתבעות העידה המורה לחינוך גופני, גב' יצחק. בתצהירה (נ/4) ציינה גב' יצחק, כי לפני השיעור בו נפגעה התובעת ואשר במהלכו קפצו התלמידות קפיצה לרוחק, היא בדקה שכמות החול בארגז החול מספיקה לביצוע הקפיצות ושאין במקום מפגעים אחרים. לדבריה אם היה חוסר בכמות החול היא לא הייתה מאשרת את הקפיצה. העדה ציינה עוד בתצהירה, כי לאחר כל קפיצה היא גרפה את החול אל מרכז בור הקפיצה. העדה הפנתה בתצהירה לדיווח שכתבה בסמוך לאחר הפציעה, עוד באותו יום, ואשר צורף לתצהירה ובו נרשם, כי "התלמידה קפצה למרחק ונחתה לא נכון בבור הקפיצה".

22.בחקירתה הנגדית ציינה העדה, כי היא מורה לחינוך גופני מזה 27 שנה ועדיין עובדת בבית הספר בו למדה התובעת (עמ' 44 שורות 16-17, עמ' 45 שורה 5). העדה הסבירה, כי לקראת שיעורי קפיצה לרוחק, היא הביאה עמה מחדר הציוד מגרפה ומטאטא, אשר בעזרתם מטאטאים את משטח הריצה ומגרפים לאחר כל קפיצה (עמ' 46 שורות 10-11). המורה העידה כי היא מקפידה על נושא הבטיחות ולא תקיים שיעור ללא הקפדה על אמצעי הבטיחות (עמ' 46 לפרוטוקול שורות 21-22). גב' יצחק העידה, כי אינה זוכרת פרטים עובדתיים שונים מאותו מועד בו נפגעה התובעת מפאת חלוף הזמן אך זוכרת שלקחה את המטאטא והמגרפה לבור הקפיצה כהרגלה (עמ' 46 לפרוטוקול שורות 28-29).

23.מנהל בית הספר, מר מליניאק ציין בתצהירו (נ/7), כי בתקופה הרלבנטית לתביעה היה מנהל בית הספר הר-טוב אשר בקיבוץ צרעה ועובד המועצה האיזורית מטה יהודה. מר מליניאק הסביר, כי מי שבודק וקובע אם חסר חול בארגז החול היא המורה לחינוך גופני וככל שמתעורר הצורך במילוי חול פונה המורה לעובד מנהלה של בית הספר והדבר מטופל במועד סמוך.

24. בחקירתו הנגדית הסביר העד, כי במהלך השנים בהן שימש כמנהל בית הספר ארגז החול מולא מספר פעמים (עמ' 51 לפרוטוקול שורה 7). מר מליניאק ציין, כי גב' יצחק, המורה לחינוך גופני קפדנית וחרדתית בכל הנוגע לשמירה על נהלי הבטיחות (עמ' 51 לפרוטוקול שורות 27-30).

דיון והכרעה

25. אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את הראיות שהובאו והתרשמתי מהעדים ומכלול הנסיבות, באתי לידי מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל להוכיח, כי פציעתה במהלך הקפיצה לרוחק נגרמה כתוצאה סיכון בלתי סביר אשר שומה על הנתבעות לחוב בגינו. להלן נימוקיי.

26.בהיות המקרה דנן אירוע אשר התרחש במסגרת שיעור חינוך גופני במסגרת בית הספר , לא ניתן לצאת ידי חובה מבלי לאזכר את הפסיקה הנוגעת לחובה המושגית של מורי ומנהלי בתי הספר לדאוג לשלומם ולביטחונם של תלמידי בית הספר (ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש ואח', פ"ד מו(1) 402), חובה הדומה במהותה לחובת הזהירות של הורה כלפי ילדו (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מ"י ואח', פ"ד מז (1) 802). מכאן ברור שחלה על המורים חובה מושגית לדאוג לשלום התלמידים בפרט במסגרת שיעור חינוך גופני אשר במסגרתו מבצעים התלמידים פעילויות ספורט שעשוי להיות בהן סיכון מסוים. יחד עם זאת, חובת הזהירות אינה חובה מוחלטת והיא אינה מקימה מאליה חובת זהירות קונקרטית, אשר במסגרתה יש לבחון האם התובעת עמדה בנטל להוכיח, כי פגיעתה אירעה כתוצאה מסיכון בלתי סביר שמקורו בהתרשלות הנתבעים (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113).

27.הלכה פסוקה נוספת היא כי חיי היום יום כרוכים בסיכונים טבעיים ורגילים, וכי "פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה, אולם זו פעילות אנושית המסבה הנאה למשתתפים בה והחברה אורה אותה ככלל בחיוב, שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודד תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כך איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו לבין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר"". (ע"פ 119/93 לורנס נ' מ"י, פ"ד מח (4) 1 בעמ' 24).

28.בתצהירה טענה התובעת, כי פגיעתה נגרמה כתוצאה מחסר חול כללי בארגז החול. בעדותה שבה התובעת על הטענה ובהמשך, הוסיפה וטענה שחסר החול העיקרי היה במקום נחיתתה לאחר הקפיצה. טענה זו לחסר חול במקום הנחיתה לא נטענה בכתב התביעה. ערה אני להתנגדות הנתבעים להרחבת חזית בהקשר זה ואולם, אין לדעתי בהעלאת הטענה בבחינת הרחבת חזית שכן בכתב התביעה נטען, כי התובעת נחתה לתוך "בור" ובתצהיר עדותה הראשית הסבירה התובעת, כי "הייתה חסרה כמות גדולה של חול באזור הנחיתה מהקפיצה". בעדותה, מיקדה איפה התובעת את טענתה בדבר חסר החול במקום נחיתתה בסוף הקפיצה והסבירה מהו אותו "בור" נטען ואין לטעמי במיקוד זה משום הרחבת חזית.

29.חסר החול נוצר לטענת התובעת כתוצאה מאי גריפת החול בין קפיצה לקפיצה. לדבריה, מאחר שקפצו תלמידות נוספות לפניה, ונחתו כולן באותו מקום פחות או יותר, נוצר במקום זה חסר חול. טענות אלה, נותרו לאחר שמיעת הראיות טענות כלליות אשר לא הוכחו. המדובר באירוע שאירע לפני למעלה מעשור ובראיות שהובאו על ידי התובעת לתמיכה בטענותיה אין כדי להרים את נטל ההוכחה, ואבהיר.

30.התובעת העידה שטענתה נסמכת על כך שנוצר שקע במקום הנחיתה, שקע שנוצר לאחר נחיתת הבנות הנוספות באותו מקום וכתוצאה מחוסר גירוף. אלא מלבד טענת התובעת וחברתה, שהיו תלמידות בנות 15 בעת התאונה המעידות מנקודת ראותן לא הובאה כל ראייה אובייקטיבית לעומק החול בארגז החול בעת האירוע, לעומק החול הדרוש לצורך ביצוע קפיצות לרוחק, לעומק השקע הנטען ולעומק החול בקרקעית השקע הנטען.

31.העדה היחידה שהובאה לעדות בתמיכה לגרסת התובעת היא חברתה הטובה, גב' שמר. אלא שגם עדה זו לא הצליחה להאיר את עינינו באשר לסיבת פגיעת התובעת ולא היה בעדותה משום סיוע משמעותי לתובעת לאחר שהתברר בחקירתה הנגדית שהיא קפצה לפני התובעת ועמדה בעת קפיצת התובעת במרחק מה מהבור עם חברותיה וכלל לא הסתכלה על בור הקפיצה ולפיכך, לא יכולה הייתה להאיר את עיננו בדבר מצב החול עובר לקפיצת התובעת. לאחר פגיעתה של התובעת ניגשה אליה וראתה שקע לידה, אולם מטבע הדברים העדה ראתה את מצב החול לאחר נפילתה של התובעת ופגיעתה והיא אף הוסיפה והעידה ששקע כזה היה גם לאחר קפיצתה שלה. לאור עדותה לפיה כלל לא הסתכלה על בור הקפיצה במועד קפיצת התובעת תמוהה טענתה הנחרצת על כך שלא גרפו את החול בין קפיצה לקפיצה. גם התובעת וגם העדה לא זכרו האם היו אמצעי גריפה במקום. בנוסף, יש ליתן את הדעת גם ליחסי החברות הקרובים בין העדה לתובעת.

32.זאת ועוד, למרות שנטען, כי התובעת טענה לחסר חול מיד לאחר התאונה וסיפרה על כך לאימה (עמ' 35 לפרוטוקול שורה 18) ויתכן גם לאביה אשר הגיע לאסוף אותה מבית הספר בסמוך לאחר האירוע, לא צורפה כל ראייה למצב ארגז החול בסמוך לאחר האירוע.

33.כפי שהתברר במהלך שמיעת הראיות התובעת והוריה לא שיתפו שום גורם מבית הספר בטענה בדבר חסר החול בשום שלב עד הגשת כתב התביעה. אמה של התובעת טענה במהלך חקירתה הנגדית, כי העלתה את הטענה בפני מנהל בית הספר והמורה בעל פה, אולם, טענה זו לא צוינה בתצהירה, הועלתה לראשונה במסגרת החקירה הנגדית ואף לא אוששה בחקירת מנהל בית הספר והמורה וקשה לקבלה.

34.בענייננו, גם אם הייתה התובעת עומדת בנטל ומוכיחה שהיה בארגז החול כולו חסר חול מסוים ובמקום נחיתתה לאחר הקפיצה חסר חול משמעותי, עדיין לא היה בכך די שכן, היה על התובעת להוסיף ולהוכיח שחסר חול זה הוא שגרם לפציעתה. בתצהירה טוענת התובעת, כי לא נחתה טוב מאחר שנחתה "על בור ולא על קרקע שטוחה ובהיעדר חול שירכך את הנחיתה". בחקירתה ציינה גרסאות נוספות. כך למשל שנחתה על חול "אבל ביחס לחלק האחורי לא היה חול" (עמ' 29 לפרוטוקול) ובהמשך העידה ש"יתכן שהיה חול מתחת אבל עדיין היה מורגש שחסר חול" (עמ' 18 לפרוטוקול שורה 29). התובעת לא הביאה חוות דעת של המומחה מטעמה להוכחת עובי שכבת החול שצריכה להיות בארגז החול ובאיזה עומק הופכת הקפיצה למסוכנת אם לא מגרפים את החול וכאמור לא הובאה ראייה אובייקטיבית ביחס למצב החול בארגז החול בעת האירוע.

35.אל מול גרסתה של התובעת והעדה מטעמה עומדות עדויות המורה לחינוך גופני ומנהל בית הספר. גב' יצחק חזרה וטענה בעדותה ובחקירתה שגם במקרה זה, כמו בשאר השיעורים שבוצעו בהם קפיצות לרוחק, הצטיידה בתחילת השיעור במגרפה ומטאטא ודאגה לגריפת החול בין קפיצה לקפיצה. איני מוצאת לייחס משקל רב לעובדה שגב' יצחק לא זכרה פרטים עובדתיים שונים כגון שעת השיעור, מספר הבנות שהשתתפו בשיעור, לאחר כמה קפיצות נפגעה התובעת וכיוצא באלה פרטים שלא מצופה מאדם סביר שיזכור בחלוף עשור מקרות האירוע. ביום האירוע דיווחה גב' יצחק על פגיעת התובעת. בדוח (צורף כנספח ו' לתיק המוצגים מטעם התובעת), נרשם כי: "התלמידה קפצה למרחק ונחתה לא נכון בבור הקפיצה". אין מחלוקת כי התובעת והוריה מעולם לא פנו בכתב לבית הספר בטענה כי הנטען בטופס הדיווח אינו נכון. בנוסף, הגם שאין בעובדה שרק התובעת נפגעה באותו שיעור כשלעצמה ולבדה ללמד שלא הייתה התרשלות מצד הנתבעים, יש בה משום חיזוק מסוים לטענה שסיבת הפגיעה אינה קשורה לתנאי בור הקפיצה.

36.מנהל בית הספר במועד האירוע, מר מלניאק, אישש את גרסתה של המורה הוותיקה, הידועה כמי שמקפידה על שמירת נהלי הבטיחות (עמ' 51 לפרוטוקול שורות 27-30).

37. לאחר בחינת מכלול הראיות שהובאו בכל הנוגע לאירוע הראשון מצאתי כי הנתון העובדתי היחיד שהוכח הוא שהתובעת נפגעה במהלך קפיצתה לרוחק בעת שיעור חינוך גופני שנערך במסגרת בית הספר. בכך אין די כדי לחייב את הנתבעות ברשלנות. בהיעדר כל ראיות אובייקטיביות ביחס למצב בור הקפיצה בעת האירוע ובהיעדר חוות דעת מקצועית לעניין משמעות הטענות הנטענות, ככל שהיו מגובות בנתונים עובדתיים, לא ניתן לקבוע בתיק זה ממצאים עובדתיים שיש בהם כדי לחייב את הנתבעות בפיצוי התובעת.

38.יפים לעניינו הדברים שנאמרו בע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה ואח' (7.2.2008), שם נדון מקרה דומה ונקבע:

"בענייננו, הסיבה לכך שנסיבות התאונה וגורמיה לא נתבהרו במלואן, רובצת בעיקרה לפתחו של התובע-המערער. זאת מאחר ובחר להגיש את תביעתו למעלה מארבע שנים לאחר התאונה, ומשנמנע מהבאת ראיות ספציפיות למצב בור הקפיצה ביום התאונה.

במקרה דנן לא ניתן לומר כי הנפגע לא יכול היה, מסיבות שאינן תלויות בו, להוכיח את נסיבות גרימת התאונה. לא היתה מניעה בעד המערער והוריו (התובעים בבית המשפט קמא) לפעול כראוי וכמצופה מתובע המבקש להטיל האחריות בשל נזקו על הנתבע. הם חדלו מעשות כן, השהו הגשת התביעה למעלה מארבע שנים, הסתפקו בחוות דעת שנערכה רק כעבור תשע שנים ולא עשו כל פעולה להבאת או הנצחת הראיות הנדרשות שעה שיכלו לעשות זאת". (פסקה 7 לפסק הדין)

וראו גם דברי כב' השופט גינת בת.א (חי') 103/99 ג'ונס נ' בית ספר אזורי "עמק החולה" (13.12.2005).

"תאונות במהלך פעילויות ספורט הן, לצערנו, דבר צפוי שאינו נדיר. גם משחקי כדור פשוטים טומנים בחובם את הסיכון לפגיעה גופנית מסוגים שונים, ואפילו נוכחות של מספר מורים במקום לא תוכל למנוע נפילת תלמיד בעת שהוא מנסה להטביע כדור לסל. כך גם בענייננו. כל האמצעים הסבירים לשמירה על בטיחות התלמידים ננקטו, אך לא קיימת אפשרות למנוע סכנות כליל, בייחוד כאשר מדובר בקפיצה לא טובה, שסופה בנחיתה לא מוצלחת. קשה, במצב כזה, לחשוב על התנהגות שהייתה מונעת את פגיעתו של התובע"

וכן ראו את דברי כב' השופטת אגי בת.א 459/98 סננס נ' מדינת ישראל ואח' (22.8.2001) היפים לענייננו:

"אין ספק כי קפיצה לרוחק הינה פעילות ספורט פשוטה ובטוחה הכלולה בתכנית הלימוד של משרד החינוך מימים ימימה, מבצעים אותה אלפי תלמידים מדי שנה ללא פגע. אלא, שתרגיל ספורט זה, ככל תרגיל ספורט סטנדרטי אחר, טומן בחובו סיכון טבעי, האינהרנטי לפעילות אנוש מקובלת, שלא ניתן לסלקו, אלא ע"י הימנעות מפעילות בכלל. מסיבה זו לא ניתן לערוב לכך שתלמיד לא יתבלבל, כדרך הטבע, וינחת בצורה שגויה. חובתו של המורה להדריך את התלמידים כיצד לקפוץ וכיצד לנחות, אך מטבע הדברים, אין בכוחו להתערב בשלב ביצוע הקפיצה, ולתקן נחיתה שגויה של תלמיד תוך כדי ביצוע התרגיל".

ובהמשך:

"לסיכום, יפים הדברים שאמר בית המשפט המחוזי בת"א (ים) 153/92 בנאי נ' עמל רשת מכללות ואח' (לא פורסם), בו נדונה תאונה הדומה לענייננו: "התאור המדויק וחלוקתו לשלבי שלבים של שלב הניתור מבחינת תנועתיות הרגל והגוף איננו רלוונטי לשאלה שבמחלוקת, שכן מדובר בביצוע קפיצות לרוחק ברמה נמוכה לחלוטין בלתי מקצועית ובפעולה פשוטה שאף ילדים בגיל צעיר יותר מתבקשים לבצע... נחיתתה הלא מוצלחת של התובעת בסיום הקפיצה לרוחק לא היוותה סיכון בלתי סביר הניתן לצפיה וכעולה מהאמור לעיל, לא הוכח גם שקדמה לו התנהגות בלתי סבירה... למרבה הצער, נפגעה התובעת באחת מאותן מאותן תאונות מצערות שאינן בנות פיצוי.. עולה איפוא, כי לא הונחה בפני תשתית עובדתית וראייתית מספקת לשם קביעת אחריותה של הנתבעת והתובע לא הרים את הנטל הנדרש במשפט אזרחי" (בפסקאות 36-37 לפסק הדין)

39.הוא הדין בענייננו. נדמה שאין חולק שקפיצה לרוחק היא תרגיל ספורט פשוט וסטנדרטי הטומן בחובו, ככל תרגיל ספורט, סיכון טבעי שלא ניתן למנעו כליל אלא בדרך של הימנעות מוחלטת מביצועו. בתרגיל זה קיים סיכון מובנה בשלב הנחיתה בסיום הקפיצה ונחיתה לא מוצלחת עשויה לגרום מטבע הדברים לנזק אשר המורה לא יכול למנוע. על המורה מוטלת החובה למנוע סיכונים בלתי סבירים כגון פגם בבור הקפיצה, היעדר הדרכה ועוד. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה בדבר פגם בבור הקפיצה. לא הוכח כאמור מה היה מצב בור הקפיצה בעת קרות האירוע ואף לא הוכח קשר הסיבתי בין מצב הבור הנטען לבין פגיעת התובעת וסביר יותר, כי נזקה נגרם כתוצאה מנחיתה לא מוצלחת, כפי שצוין בדוח האירוע וללא קשר למצב בור הקפיצה. לאחר שהתרשמתי מהעדויות ובהיעדר כל ממצא אובייקטיבי בדבר מצב בור הקפיצה כאמור, לא ראיתי להעדיף את גרסת התובעת והעדה מטעמה על פני גרסת המורה, גב' יצחק ומר מליניאק מנהל בית הספר.

40.בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית התביעה בכל הנוגע לאירוע הראשון וכך אני מורה.

האירוע השני

נסיבות האירוע

41.בכל הזמנים הרלוונטיים לאירוע השני, הייתה התובעת מדריכה ב"חוגי הסיירות של קק"ל ע"ש אורי מיימון" (להלן – "חוג הסיירות", "עמותת חוג הסיירות").

42.על פי הנטען בכתב התביעה, "ביום 21.11.2008 בשעות הצהריים, במהלך טיול של קבוצת בני נוער בשפלת יהודה, באתר "חרבת תנים", בו התובעת ומדריך נוסף שימשו כמדריכים מטעם הנתבעת 2 התובעת נפלה לתוך בור נסתר באדמה, בעומק של כ- 5 מטרים, וכתוצאה מכך, נפגעה קשות בכל חלקי גופה, ובפרט בברכה ובכף רגלה הימנית".

43.נטען, כי הנתבעות כולן, ביחד ו/או לחוד, אחראיות כלפי התובעת ועליהן לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מאירוע הנפילה, הן כבעלים של המקרקעין והן כמחזיקות ומתפעלות המקרקעין. קק"ל נתבעת גם כמי שאחראית להפעלת חוג הסיירות, במסגרתו שימשה התובעת כאמור כמדריכה במועד האירוע.

44.בתצהיר עדותה הראשית חזרה התובעת על גרסה זו והוסיפה וציינה, כי "הבור הנסתר" היה קודם לנפילתה מכוסה בצמחיה נמוכה שהסתירה אותו ולכן לא הבחינה בו. בחקירתה הסבירה התובעת, כי הבור היה למעשה פתח בגג המערה ממנה יצאו לפני כן היא והילדים שהדריכה (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 18-19). התובעת ציינה, הם נכנסו יחד למערה, ובמהלך היציאה אחד הילדים הלך בכיוון ההפוך לשאר הקבוצה, התובעת פנתה להחזירו ואז נפלה לפתע לתוך הבור שהיה מכוסה כולו בצמחיה עבותה.

45.לתצהירה צירפה התובעת את ההודעה על התאונה (נספח ח' למוצגי התובעת) ותחקיר אירוע הנפילה, כפי שנערך על ידי מר לביא זמיר, מנכ"ל החוג לסיירות (נספח ט' למוצגי התובעת בעמ' 137), ועל בסיסו טוענת התובעת לשורה של מחדלים שנפלו בהתנהלות קק"ל כמנהלת וכמפעילת החוג לסיירות ובין היתר בכך שלא התקיימו הדרכות בטיחות למדריכי החוג, לא דאגו שהמדריכים יכירו היכרות מוקדמת את השטח אליו לקחו את החניכים ואת הסכנות הגלומות בו ועוד. לתחקיר צורפו אף צילומי הבור הנטען.

46.בחקירתה הנגדית הסבירה התובעת, כי עברה קורס הדרכה שנערך על ידי קק"ל והדריכה במסגרת חוג הסיירות (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 8-13). לדבריה, לפני היציאה לשטח ישבו המדריכים עם רכז החוג ועברו על המפה( עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 11-15), ונאמר להם שיש במקום מערות ובורות (שם, שורות 15-16). התובעת סיפרה, כי לטיול יצאו חניכים בני 12, שני מדריכים והיא ביניהם ומבוגר מלווה שהיה חברה דאז ובעלה כיום (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 9-10). התובעת ציינה, כי ההנחיה הייתה לא ללכת בשבילים מסומנים אלא לסרוק ולחפש מערות מסתור (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 22-24). לדבריה, השטח עצמו לא היה משולט ולא מגודר, מדובר היה בשטח פתוח (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 9-10, 12). כמו כן, לא נעשה סיור מקדים לפני היציאה עם החניכים (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 29-30).

47.מטעם התובעת הוגש תצהירו של בעלה מר גיא שווימר דניאלי, מי שהיה במועד האירוע כאמור בן זוגה ומלווה בגיר בסיור. בתצהירו (ת/3) ציין מר שווימר, כי לא היה נוכח במקום בעת קרות האירוע השני מאחר שהיה במקום אחר של המסלול אך ראה את התובעת לאחר נפילתה. בחקירתו חזר העד על הדברים.

48.קק"ל טוענת, כי אינה בעל הדין הנכון שכן במועד האירוע לא הייתה הבעלים או המחזיקה של המקרקעין שבנדון ואף לא הייתה זו שארגנה, הדריכה או הוציאה לפועל את הטיול שבו הדריכה התובעת ולא הייתה הממונה עליה.

49.בכל הנוגע לטענת הבעלות או החזקת המקרקעין, הוגש מטעם קק"ל תצהירה של גב' ענת גולד, (נ/1) אשר הייתה במועד התאונה מנהלת אגף תכנון של מרחב דרום בקק"ל. גב' גולד הסבירה בעדותה כי במועד האירוע (חודש נובמבר 2008), היה המקום בו אירעה התאונה (גוש 34318, חלקה 2) "פארק מערות עדולם" בניהול מדינת ישראל ובשטחה של המועצה האיזורית, היות שבמועד זה השטח המדובר היה מוגדר כ"שטח חקלאי". לתצהיר צורף עותק מתשריט "פארק מערות עדולם" מתוך האתר הרשמי של המינהל, המעודכן למועד האירוע (סומן כנספח א' לתצהירה של הגב' גולד). גב' גולד הסבירה, כי רק החל מיום 19.5.13, זמן רב לאחר אירוע נפילתה של התובעת, נכנסה לתוקף תוכנית מי/981 – "התוכנית לפיתוח מערות עדולם" (נספח ג' לתצהירה) ובמסגרת תוכנית זו שונה יעודה של הקרקע מ"קרקע חקלאית" ל"יער טבעי לטיפוח" (צורף תשריט מעודכן למועד זה וסומן כנספח ב' לתצהירה של הגב' גולד) והועברה לחזקת קק"ל. עוד נטען, כי טענת התובעת כי לנתבעת 2 אחריות ישירה לקרות האירוע בשל היותה המארגנת, המוציאה לפועל והאחראית על הטיול במסגרתו נפגעה התובעת, דינה להידחות היות שהגוף הנכון שאותו היה על התובעת לתבוע, הינו "עמותת חוגי הסיירות של הקרן הקיימת לישראל על שם אורי מימון ז"ל", שהינה ישות משפטית נפרדת מקק"ל והיא זו ששילמה לתובעת את משכורתה והעסיקה אותה באופן ישיר ומנהלי העמותה הם שאמורים לשאת באחריות ישירה לפעילות של חוגי הסיירות.

50.מטעם קק"ל צורף גם תצהירו של מר יוסי דר, מנהל אגף התקציבים של קק"ל (נ/5). העד טען בתצהירו כמו גם בעדותו, כי "עמותת חוגי הסיירות של הקרן הקיימת לישראל על שם אורי מימון ז"ל" היא ישות משפטית נפרדת מקק"ל והקשר היחיד בין קק"ל לבין העמותה, היא תמיכתה הכספית של קק"ל בעמותה, בהתאם להסכם שנחתם בין השתיים (עמ' 48 לפרוטוקול שורות 22-23). העד הסביר, כי אמנם קק"ל מפקחת על התנהלותה הכספית של העמותה, אך לא מדובר בפיקוח בתכנון, ארגון או הוצאה לפועל של הטיולים לגופם, אלא פיקוח על כך שהשימוש בכספים שמועברים על ידי קק"ל לעמותה, נעשה באופן ראוי וסביר. העד הודה, כי משרדי העמותה נמצאים בבית קק"ל בתל אביב (עמ' 50 לפרוטוקול שורות 6-7).

51.מטעם ממ"י הוגש תצהירו של מר בני כהן, המשמש כמפקח מקרקעין מטעם ממ"י באזור מטה יהודה ובית שמש. מר כהן העיד כי המקום בו נפלה התובעת מצוי מחוץ לשבילי הטיול המסומנים וכי מדובר באזור סבוך ובו בורות רבים, חלקם גלויים וחלקם מוסתרים בצמחיית חורש ולכן, מי שמטייל שם צריך לנקוט בזהירות יתרה (עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 30-32, עמ' 34 שורות 2-6).

52.מטעם המועצה האזורית הוגש תצהירו של מר ניסן גלבוע (נ/8), סגן מהנדסת המועצה האזורית, שציין בסעיף 3 לתצהירו כי: "המועצה האזורית מטה יהודה חולשת על שטח עצום של כ-500 אלף דונם ברובו אדמות חקלאיות, שטחים פתוחים טבעיים ויערות וכיו"ב". העד הסביר בעדותו, כי למועצה אין כל נגיעה לשטחים פתוחים אלה והיא לא עושה בהם דבר, כאשר מי שתחזק והחזיק בפועל בשטחים אלה הן ממ"י או קק"ל (עמ' 53 לפרוטוקול שורות 9-11).

דיון והכרעה - האירוע השני

53.אין למעשה מחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע לנסיבות קרות האירוע השני. הגם שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, הרי שבמסמכים שצורפו לתצהיר התובעת ואשר אין לגביהם מחלוקת לרבות תמונות מקום התאונה, ההודעה על התאונה והתחקיר שנערך בעקבותיה מהווים סיוע של ממש לגרסת התובעת. המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקרה בשאלה האם הנתבעים או מי מהם חבים ברשלנות כלפי התובעת בגין פגיעתה באירוע זה.

אחריות קק"ל

54.כעולה מתצהירה ועדותה של גב' גולד, במועדים הרלבנטיים לתביעה, לא היה השטח בו אירע האירוע השני בחזקת או בניהול קק"ל והוא הועבר לחזקתה אך החל מיום 19.5.13. עדותה של גב' גולד אשר גובתה בתיעוד התומך בטענותיה, לא נסתרה. בנסיבות אלה, אין להשית על קק"ל כל אחריות לאירוע מכוח בעלות, החזקה או ניהול של המקרקעין האמורים.

55.התובעת הייתה במועד האירוע מדריכה ב"חוגי הסיירות של קק"ל ע"ש אורי מימון ז"ל". מתצהירו וחקירתו של מר יוסי דר מטעם קק"ל הסתבר, כי חוג הסיירות פועל כעמותה רשומה אשר הוקמה על ידי קק"ל וממומנת בין היתר על ידה על פי הסכם שביניהן. הסכם זה לא הוצג כראייה.

56.עוד התברר, כי הגם שהעמותה היא אישיות משפטית נפרדת ולה מספר עמותה נפרד ממספר החברה של קק"ל, משרדי העמותה נמצאים בבניין קק"ל בתל אביב (נ/6 ועמ' 50 לפרוטוקול שורות 6-7,11), שמה של העמותה מלמד לכאורה שמדובר בחוג סיירות מטעם קק"ל ואף המסמכים שיוצאים תחת ידי מנכ"ל העמותה מודפסים כאשר לוגו קק"ל מתנוסס עליהם בגאון. זאת ועוד, בפוליסת הביטוח שהנפיקה מגדל לקק"ל מבוטחת גם "חבותה המקצועית של עמותת חוגי הסיור ושל המדריכים הפועלים עבורה ו/או מטעמה בין אם בשכר ובין אם בהתנדבות" ובהגדרת "שם המבוטח" נכללת גם "עמותת חוגי הסיירות של קק"ל על שם אורי מימון" "ו/או כל חברה אחרת ועמותה שתחת אחריות קרן קיימת לישראל" (עותק הפוליסה צורף לכתב ההגנה מטעם המדינה ולהודעה לצד שלישי שהוגשה מטעמה).

57. קק"ל טוענת נחרצות, כי העמותה היא אישיות משפטית נפרדת ממנה וכי גם הלכה למעשה מלבד תרומה כספית, תרומת מקום לפעילות העמותה ופיקוח על השימוש בכספי התרומה אין לקק"ל נגיעה לאופן התנהלות העמותה והיא לא מפקחת על הפעילות המתבצעת במסגרתה.

58.לאור מכלול הראיות שהוצגו, קשה לקבל את טענת קק"ל, כי הקשר בינה ובין חוג הסיירות הוא "תרומה" בלבד. אכן, העמותה פועלת תחת מספר עמותה נפרד מזה של קק"ל, ואולם, מדובר בעמותה אשר הוקמה על ידי קק"ל, פעילותה ממומנת על ידי קק"ל בסכום גבוה ביותר מידי שנה(2.9 מיליון ₪ - עמ' 49 לפרוטוקול שורות 9-10), שמה של העמותה יוצר מצג שמדובר בחוג סיירות הפועל מטעם קק"ל וכך גם המסמכים הרשמיים המודפסים מטעם העמותה. כמו כן, גם פעילותה של העמותה היא פעילות המקדמת את מטרות קק"ל בשמירת הטבע ועידוד הקהל לצאת לבלות בחיקו. אם לא די בכך הרי שגם משרדי העמותה נמצאים בבניין קק"ל ללא כל תמורה כספית כ"תרומה נוספת". חוגי הסיירות אף הוספו כמבוטחים בפוליסה שהוצאה לקק"ל על ידי מגדל כמו שאר העמותות שבאחריות קק"ל.

59.עוד יש לציין, כי חרף טענותיה דלעיל, לא חשפה קק"ל את ההסכם בינה ובין העמותה ואף לא הגישה כנגדה הודעה לצד שלישי. הימנעות זו מדברת בעד עצמה.

60.כל אלה מחזקים את הטענה שעמותת חוגי הסיירות חוסה תחת אחריות קק"ל והאחרונה אחראית לפעולותיה. מקום שחברה, בענייננו עמותה, שימשה בשליחותם של מי שעומד מאחוריה, עשו בתי המשפט שימוש בדיני השליחות על מנת לייחס אחריות למי שחב באחריות שילוחית לפעולות העמותה (ראו למשל: תא (חי') 375/08 זאב רום נ' גד זאבי (22.10.2012)).

61. ממכלול הראיות והעדויות שפורטו לעיל ניתן להסיק כי רישום חוגי הסיירות כעמותה נפרדת אינו אלא על דרך השליחות, שבה קק"ל השולח והעמותה – השלוח. העובדה שקק"ל עשתה שימוש בישויות משפטיות שונות, למטרות שונות ובהקשרים שונים, ישויות שנועדו לקדם את מטרותיה ויעדיה, אינה פוטרת את קק"ל מאחריותה לפעולות העמותות החוסות תחת כנפיה. מטעם זה, לא בכדי גם פוליסת הביטוח שהונפקה לקק"ל מכסה את פעילויות עמותות אלה וביניהן, עמותת חוגי הסיירות.

62.למעלה מן הצורך אוסיף, כי במצג שיצרה העמותה, בהסכמת קק"ל ולו בשתיקה, מכוח שמה כי היא פועלת בשליחות קק"ל ומטעמה יש משום שליחות גם לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ואף מניעות מלטעון אחרת.

63.לחילופין, ניתן לראות את קק"ל ועמותת חוגי הסיירות כחברה וחברת בת, כאשר לאור טיב היחסים והזיקה ההדוקה ביניהן, כפי שעלה מהראיות, יש לראות בעמותה "נכס" של קק"ל אשר על האחרונה האחריות לשמור ולפקח על הנעשה בו.

ראו בהקשר זה דברי כב' השופט עמית ברע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' רפאל כהן (26.4.15):

"ככלל, העובדה שהעסקה נעשתה על ידי חברת בת, אין בה כדי לפטור נושאי משרה בחברת האם מאחריותם. חברת בת מהווה נכס של חברת אם, ומכאן שלדירקטורים בחברת האם אחריות לשמור ולפקח על הנעשה בה, כמי שאמונים ונאמנים על שמירת כל נכסי חברת האם (וראו פרופ' יוסף גרוס דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי 30-29 (מהדורה שניה, 2011) (להלן: גרוס) הממליץ על קוד ממשל תאגידי שיכלול, בין היתר, כללים לטיפול בעסקאות מהותיות של חברות-בנות והעברת מידע בין חברות-בנות לחברה-האם). עם זאת, היקף חובת הזהירות של דירקטוריון חברה למעשים של חברת בת, משתנה בהתאם לפרמטרים שונים, ובין היתר: שיעור ההחזקות בחברת הבת, מידת השליטה וההשפעה בחברת הבת, היותה של חברת הבת נכס עיקרי של חברת האם, זיקות הגומלין בין החברות (כגון ערבות של חברת האם לחברת הבת) ועוד (השוו ת"א (מחוזי ת"א) 2193/06 מתוק אפרים ובניו בע"מ נ' רמי אביבי [פורסם בנבו] (2.4.2013))". (בפסקה 42 לפסק הדין)

במקרה שלפנינו, כאשר עמותת חוג הסיירות הוקמה על ידי קק"ל, ממומנת על ידה, יושבת בבניין קק"ל, עושה שימוש בשם ובלוגו של קק"ל ופעילותה מבוטחת על ידי קק"ל, יש לראות בעמותה כ"חברת בת" של קק"ל וכפועל יוצא מכך, חבה קק"ל בחובת פיקוח על פעילויות העמותה. משלא פיקחה קק"ל על פעילות העמותה, לרבות פיקוח על ההדרכות והסיורים היוצאים במסגרת העמותה, התרשלה קק"ל ויש לראותה כחבה ביחד ולחוד עם העמותה בנזקי התובעת שנגרמו כתוצאה מפעילות זו.

64.אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי קק"ל חבה ביחד ולחוד עם העמותה בכל חיוב אשר יוטל עליה בגין פעולות או מחדלי העמותה.

65.מהראיות והעדויות שנשמעו עולה, כי התובעת ומדריך נוסף בן גילה נשלחו לטיול עם שבעה חניכים בני 12 ובמסגרתו התבקשו לחקור מערות מסתור באזור לא מוכר אשר אף לא נערך בו סיור מקדים למדריכים הצעירים. עוד עולה, כי חלק ממטרת הסיור הייתה לסייר באזור מחוץ לשבילים המסומנים. עיון בתחקיר שנערך לאחר האירוע חושף שורה של מחדלים שהביאו לקרות האירוע ובעיקרם העובדה שהצגת הפעילות לא בוצעה על ידי רכז מהאזור, לא היה נוהל הכשרה מסודר לכניסה למערות לא מוכרות ולא התבצעה סימולציה טרם היציאה לסיור. בעקבות האירוע הוחלט, כי יופסקו הסיורים למערות לא מוכרות בטרם יעברו המדריכים השתלמות בטיחות במערות, לרבות התנהגות במתחם "גג מערה" וכל יציאה לסיור תחייב את המדריכים ללמוד את המערות בהן יתרכז הסיור ותיערך סימולציה בדבר תקלות אפשריות.

66.דומה שאין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של עמותת חוגי הסיירות כלפי המדריכים והחניכים שנוטלים חלק בפעילויות המאורגנות במסגרתה ועליה מוטלת החובה למנוע ולהזהיר מפני הסכנות האורבות למטיילים במסלולי הטיול הנבחרים על ידה ולהכשיר את המדריכים מטעמה בהתאם. לקחי האירוע כפי שמופיעים בתחקיר שנערך כאמור לאחריו מלמדים כשלעצמם כי חובת הזהירות במקרה שלפנינו הופרה וכתוצאה מכך נפגעה התובעת. עוד הוכח, כי לא היה כל פיקוח מצד קק"ל על ההדרכות והסיורים שיצאו במסגרת העמותה. לפיכך, אחראית קק"ל לפיצוי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך.

אחריות ממ"י – המנהל

67.כעולה מתצהירה של גב' גולד האמור לעיל, במועדים הרלבנטיים לתביעה היה השטח אשר בו אירע האירוע השני בניהולו ובחזקתו של המנהל.

68.מעדותו של מר בני כהן, העד מטעם המנהל עולה, כי מדובר באזור חורש טבעי סבוך מאוד שאינו מסודר לטיולים ובו בורות שחלקם גלויים וחלקם מוסתרים וסטייה מהשבילים המסומנים מהווה סכנה.

69.נכון הוא שחורש טבעי, גם פראי, אינו בבחינת מפגע או מכשול. אולם, כאשר האזור טומן בחובו סכנות נסתרות מן העין, על בעל המקרקעין מוטלת החובה למנוע את גישת הציבור למקום או למצער, להזהירו מפניהן.

70.בנסיבות אלה, על המנהל, כמחזיק בשטח, ובפרט נוכח היות השטח פתוח לציבור ולא מגודר, להציב שלטים המורים על הסכנה הנשקפת מסטייה מהשבילים המסומנים. שילוט כזה, כעולה מעדות התובעת, אשר לא הובאה כל ראייה לסתירתה, לא היה במקום. סביר, כי שילוט כזה היה בכוחו להרתיע מטיילים מפני סטייה מהשבילים ולהתריע בפניהם על הסכנות האורבות להם באיזור.

71.משלא עשתה כן הנתבעת – התרשלה.

אחריות המועצה האזורית

72.המקום בו אירע האירוע השני נמצא באזור שטחה המוניציפלי של המועצה האזורית מטה יהודה. לטענת המועצה, היא לא החזיקה בשטח זה אשר היה תחת החזקתו וניהולו של המנהל בזמנים הרלבנטיים לתביעה ואין לה את המשאבים לטפל בו (עדות מר גלבוע בעמ' 52-53 לפרוטוקול).

73.אין מחלוקת בדבר חובתה של הרשות המקומית שבידה השליטה והפיקוח לדאוג לשלום המבקרים בתחום שיפוטה ולהסרת מפגעים שעשויים לסכן אותם ולכן, חבה היא ככזו חובת זהירות מושגית כלפיהם (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343).

74.גם כאשר מדובר במקרקעין הנמצאים בחזקה של אחר על הרשות לדאוג שלא יהיו בהם מפגעים שעשויים לסכן את הציבור כולו. חורש טבעי ובפרט חורש סבוך אשר טומן בחובו סכנות שונות למטיילים בו הינו סכנה שעל הרשות להיות מודעת לה. ולפיכך, אף אם השטח אינו בחזקתה, כבמקרה שלפנינו, על הרשות לוודא שננקטים אמצעי זהירות שיתריעו את הציבור מפני הסכנות הנשקפות מאזורים אלה וימנעו גישה אליהם ולפקח על הנעשה בשטחה. המועצה אינה יכולה להתנער מאחריותה זו ולטעון שאין זה מעניינה.

חלוקת האחריות

75.לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות ולנוכח המתואר לעיל, הגעתי למסקנה, כי כל אחד מהנתבעים אחראי במידה מסוימת לקרות האירוע השני ולנזק. לתובעת נגרם נזק אחד שאינו ניתן להפרדה ולפיכך, הנתבעים כולם אחראים לגרימתו ביחד ולחוד.

76.המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף הוא, על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין, "מידת האשמה" ולפיו מוטל על בית המשפט להעריך את שיעור תרומת כל אחד מהנתבעים לקרות האירוע ולנזק (ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג 1250, 1253)

77. סבורני, כי בבחינת מידת השליטה על מניעת אירוע התאונה, עיקר האחריות מוטלת על קק"ל, אשר הוציאה לפועל באמצעות עמותת חוגי הסיירות את הטיול, אפשרה למטיילים לחרוג מהשבילים המסומנים בכלל וללא עריכת טיול מקדים ומיפוי הסכנות באזור בפרט. שאר הנתבעים אחראים אך במידה פחותה יותר.

78.בהתאם לאמור לעיל, ראיתי לחלק את האחריות הנזיקית כדלקמן:

79. 70% - קק"ל

80. 20% - מנהל

81.10% - המועצה

בכל הנוגע למישור היחסים הביטוחי שבין קק"ל למנהל, הרי שמפוליסת הביטוח שהנפיקה מגדל לקק"ל עולה, כי הכיסוי הביטוח כלפי צדים שלישיים הורחב כך שיכלול גם כיסוי ביטוחי ל"משרד הביטחון ו/או משרד הבינוי והשיכון ו/או משרדי ממשלה אחרים" ונקבע, כי הכיסוי הינו "בכל שטח מדינת ישראל והשטחים המוחזקים.

אמנם המנהל לא נזכר במפורש בהגדרה דלעיל, אולם מההגדרה עולה שהכיסוי הביטוחי ניתן לממשלת ישראל באמצעות אורגניה.

ראו בהקשר זה תא_י-ם) 2484/08 שלמה קרמר נ' ממשלת ישראל (271.14):

"כידוע, המדינה היא בעלת אישיות משפטית בתחום המשפט הפרטי ואילו משרדיה וכמוהן יחידות הסמך וגופי המנהל השונים אין להם אישיות משפטית משל עצמם ואין הם פועלים בתחום המשפט הפרטי, אלא כזרוע של המדינה. מכאן, שר העומד בראש משרד ממשלתי או גורם אחר מטעמו, אינו יכול להתחייב בחוזה בשם המדינה, אלא אם הוסמך לכך על-פי חוק והוא פועל בתחומים אלה כאורגן של המדינה" (פסקה 27)

כשם שמשרדי הממשלה הם אורגן של המדינה כך גם המנהל. ובהתאם להלכה, המנהל הוא גוף סטטוטורי שהוקם ופועל לפי חוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך – 1960 ונחשב כאורגן של הממשלה וכשלוחה (ראו למשל ע"א 570/66 בלעום נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כא(1) 109, 111).

על הקשר ההדוק שבין קק"ל למנהל עמד בית המשפט בת.א (שלום ת"א) 57330-01-13 מדינת ישראל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (18.12.2014) אליו מפנה המנהל בסיכומיו. באותו עניין פירש בית המשפט את פוליסת הביטוח בה עסקינן בתיק זה על פי כוונת הצדדים כפי שהיא משתקפת מנוסח הפוליסה כמכסה גם את חבותו של המנהל כלפי צד שלישי. על פסק הדין לא הוגש ערעור וקק"ל למעשה אינה חולקת על קביעותיו. יצוין, כי קק"ל אף לא הגישה בענייננו כנגד המנהל הודעה לצד שלישי אלא רק כנגד המועצה.

אומנם בענייננו אין קק"ל מחויבת מכוח זיקתה למקרקעין בהם אירעה התאונה מושא התביעה שכן המקרקעין בזמנים הרלבנטיים לתביעה היו בבעלות ובהחזקת המנהל, אולם לשון הפוליסה אינה מסייגת את מתן הכיסוי הביטוחי המורחב למקרים בהם קק"ל היא בעלת או מחזיקת השטח דווקא ולפיכך, משחויבה קק"ל בפיצוי התובעת במסגרת פסק דין זה, תישא מגדל, בהתאם לפוליסה, גם בחיוב המנהל, כאמור לעיל.

אשם תורם

82.באשר לטענות הנתבעים בדבר אשם תורם בנסיבות התביעה שבפני, לאחר שבחנתי ושקלתי את הראיות הגעתי למסקנה שאין מקום להטיל על התובעת אשם תורם.

83.במועדים הרלבנטיים לאירוע השני הייתה התובעת קטינה אשר הדריכה ילדים צעירים ממנה. לתובעת לא נערך סיור מקדים טרם היציאה לסיור עם החניכים, מהתחקיר שנערך לאחר האירוע עולה שלא הוסברו למדריכים הסכנות באזור מערות ולא היה נוהל מסודר לכניסה למערות לא מוכרות (עמ' 138 לתיק המוצגים מטעם התובעת). בנוסף, מדובר היה בבור מכוסה בצמחייה באופן שהתובעת, בהתאם לעדותה, לא יכולה הייתה להבחין בו ולהיזהר מפניו. בנוסף, כעולה מהראיות לא היה במקום שילוט שהזהיר מפני סטייה מהשבילים ומבורות נסתרים.

הנזק

הנכות הרפואית

84.בעקבות האירוע השני נחבלה התובעת בברך ימין. ממקום התאונה פונתה התובעת לבית חולים "הדסה" ולאחר שנבדקה וקיבלה טיפול ראשוני שוחררה לביתה. בהמשך עברה התובעת ארטרוסקופיה לשחזור הרצועה הצולבת הקדמית מימין ובהמשך, ניתוח לתיקון הקרע והשתלת סחוס.

85.לתביעתה צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר רמי דוד, אשר העריך את נכותה בשיעור של 20% בגין פגיעה מניסקלית ופגיעה ברצועה צולבת קדמית אשר חייבה שני ניתוחי שחזור ופגיעה בסחוס הברך.

86.מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של פרופ' סלעי, אשר העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10% לצמיתות בגין אי יציבות קדמית אחורית ללא התעקמות הברך תחת משקל הגוף.

87.לנוכח הפערים בין חוות הדעת, אשר הוגשו מטעם שני הצדדים, מונה ד"ר תבור חובב, כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר חובב קבע בחוות דעתו, כי לתובעת נותרה בעקבות שני האירועים נכות צמיתה כוללת בשיעור של 20% בגין חוסר יציבות שיורית, כריתה של המיניסקוסים והנזק הסחוסי וכן, נכות אסתטית מינורית בגין צלקות ניתוחיות בשיעור של 2%. ד"ר חובב העריך את תרומתו של כל אחד מהאירועים מושא התובענה לגרימת הנכות שנותרה במידה שווה והמליץ להכיר בתקופת אי כושר מלא למשך חצי שנה.

88.שלוש חוות הדעת הוגשו ללא העדת עורכיהן. לאחר שבחנתי את חוות הדעת מצאתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר חובב אשר חוות דעתו היא העדכנית ביותר.

89.לאור דחיית התביעה בכל הנוגע לאירוע הראשון, יתייחס חישוב נזקה של התובעת להלן לנזק שנגרם כתוצאה מהאירוע השני בלבד, בגינו נותרה לתובעת נכות רפואית בשיעור של 11%.

הנכות התפקודית

90.הצדדים חלוקים בשאלת השפעת הנכות הרפואית של התובעת על כושרה לעבוד ולהשתכר ועל גובה הפיצוי, בהתאמה.

91.התובעת טוענת כי אמנם המומחה הרפואי חילק את הנכות שווה בשווה בין שני האירועים אך למעשה האירוע השני גרם לנזק תפקודי חמור יותר ובעקבותיו נאלצה התובעת להפסיק לשמש כמדריכת טיולים, עברה לעבוד בעבודה משרדית והפסיקה לעסוק בספורט. את שיעור נכותה התפקודית מעריכה התובעת בשיעור העולה את הנכות הרפואית. לטענתה, עובר לאירועים הייתה ספורטאית מצטיינת, השתתפה בתחרויות ריצה, הדריכה בחוג הסיירות וייצגה את ישראל באליפות העולם בניווט. נטען ,כי בעקבות האירועים חדלה התובעת לשמש כמדריכת טיולים, נמנע ממנה כל עיסוק ספורטיבי ומסלול חייה השתנה לבלי הכר.

92.התובעת מוסיפה וטוענת, כי לאחר האירועים התקשתה בביצוע עבודות שאינן משרדיות (כמו במאפיה) ובשל הכאבים מהם היא סובלת בברכה אף נאלצה להפחית את שעות הלימוד השבועיות באוניברסיטה (סעיפים 40-49 לסיכומיה).

93.הנתבעות טוענות מנגד, כי נכותה הרפואית של התובעת אינה משפיעה כלל על תפקודה וכפי העולה מעדות התובעת, מסלול חייה כלל לא נפגע והמשיך כמתוכנן בדומה לכל צעירה בת גילה.

94.מושכלות יסוד הן, כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, כשההלכה בעניין זה היא שמידת הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. כך יש לתת משקל לנתוניו האישיים של הניזוק הקונקרטי, נכותו הרפואית, נתוניו האישיים ונסיבותיו הפרטניות, לרבות גילו, השכלתו, סיפור חייו התעסוקתיים ועוד. ראו:

"בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה (25.07.10)).

95.במועד האירוע השני הייתה התובעת כבת 17, תלמידת תיכון. לאחר האירוע חזרה התובעת לספסל הלימודים וסיימה 12 שנות לימוד, עם תעודת בגרות מלאה. לאחר סיום לימודיה התיכוניים, התגייסה התובעת לצה"ל כמתוכנן ושירתה שירות צבאי מלא כמש"קית חינוך בבסיס רחוק מהבית. לאחר שחרורה, טיילה התובעת עם חברה כחודשיים שלושה במזרח הרחוק ולאחר מכן, החלה את לימודיה לקראת תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, תואר אותו סיימה בסמוך למועד עדותה.

96.לטענת התובעת, אלמלא נפגעה באירועים מושא התביעה יכולה הייתה לנתב את מסלולה לכיוון עיסוק ספורטיבי או עיסוק בהדרכת טיולים ובעקבות פגיעתה נאלצה להסיט את מסלול הכשרתה לעיסוק שאינו דורש שימוש תקין של שתי הרגליים. טענתה זו של התובעת לא הוכחה. אומנם סביר שהנכות שנותרה לתובעת מגבילה אותה במידה מסוימת, אך לא הוכח שהיא מונעת מהתובעת לעסוק בעיסוק כלשהו ואף חוות הדעת הרפואית אינה תומכת בקביעה כזו. מעבר לכך, לא הוכח שהתובעת הגיעה להישגים משמעותיים בתחום הספורט וממילא לא הוכח, כי השכר בצדם של תחומים נטענים אלה, עולה על השכר שצפויה התובעת להשתכר בתחום ההכשרה בו בחרה.

97.עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת והנטען בתצהירה מלמד שלאחר האירוע השני, לרבות בתקופת לימודיה באוניברסיטה עבדה בעבודות זמניות כמקובל בגילה לרבות עבודות הכרוכות במאמץ פיזי של עמידה והליכה ממושכת (עבודה כמוכרת במאפייה, מלצרות). התובעת טענה שהתקשתה בעבודות אלה, אך מנגד לא המציאה כל ראייה התומכת בטענתה ותקופות עבודתה (למעלה משנה במאפייה) עשויות כשלעצמן ללמד שהמגבלה לא הייתה משמעותית ביותר.

98.כעולה מחוות דעתו של ד"ר חובב, בעקבות האירועים, נותרה אצל התובעת חוסר יציבות שיורית לאחר ניתוחים חוזרים לשחזור רצועה צולבת וכאב בעקבות הנזק הסחוסי וכריתה חלקית של המיניסקוס המדיאלי והלטרלי. ד"ר חובב ציין, כי לכל אחד מהאירועים מושא התובענה תרומה שווה לגרימת אי היציבות השיורית כפי שקיימת היום בברך ולנזק הסחוסי. את הנכות הרפואית האורטופדית המיוחסת לאירוע השני , אמד המומחה בשיעור של 10%. החבלה באירוע השני הייתה משמעותית והותירה אצל התובעת אומנם נכות אורטופדית קלה, אך זו נוספת על נכות קודמת באותה ברך. התובעת אכן כטענת הנתבעות מתפקדת בעבודתה ובלימודים ואולם, סבורתני, כי הכאבים והפגיעה האורטופדית בכללותה, מכבידים במידה קלה על התנהלותה ומקשים במידה מסוימת על תפקודה אך במידה שאינה עולה על שיעור נכותה הרפואית.

שכר והשתכרות

99.עובר לתאונה הייתה התובעת, כאמור, תלמידת תיכון. התובעת סיימה 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מלאה, התגייסה לשירות צבאי כמתוכנן, ומאז שחרורה סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית ועבדה במקביל בעבודות מזדמנות.

100.בסיכומיה עותרת התובעת לחישוב נזקיה על בסיס השכר הממוצע במשק הגם שלטענתה הייתה צפויה להשתכר שכר גבוה הרבה יותר אם הייתה מממשת את יכולותיה הספורטיביות.

101.ככלל, ההנחה לגבי קטינים וצעירים בראשית דרכם המקצועית היא, כי יש לחשב את אובדן כושר השתכרותם על בסיס ההנחה שאלמלא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק.

102.כך נקבע, למשל, בע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פד"י לח (3) 580 25/09/84:

"אכן, חישוב אבדן כושר השתכרות בעתיד הוא לעתים, ובמידה רבה, מבוסס על השערות או על נתונים סטטיסטיים לא וודאיים. בעיקר נכון הדבר לגבי צעירים שדרכם בחיים טרם נסללה ואין לדעת עתידם ודרכי התפתחותם. בגלל אותה אי וודאות וחוסר אפשרות לנחש פני העתיד לגבי צעיר, יש שבמקרים מתאימים משמש השכר הממוצע במשק כנקודת מוצא".

103.וכן בע"א 5118/90 אילנה בשה נ' מדינת ישראל ( 4.8.93):

"אכן, באותם מקרים בהם אין לבית-המשפט נתונים לקביעת כושר השתכרותו של קטין, וכשאין נימוקים לסטייה מן הכלל, ישמש השכר הממוצע במשק כמודד ראוי לקביעת כושר ההשתכרות".(ראה גם הלכת רים אבו חנא ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא פד"י ס (3), 13, 61 27/09/05."

104.בענייננו, התובעת סיימה את לימודיה התיכוניים עם בגרות מלאה וסיימה תואר ראשון בלימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל, עבדה התובעת בעבודות סטודנטיאליות ששכר נמוך בצדן. התובעת במועד חקירתה טרם השתלבה במקום עבודה מסודר בתחום לימודיה. לפיכך, בשלב זה, קביעת כושר השתכרותה כפופה למכלול השיקולים וההנחות האמורים לעיל.

105.בנסיבות אלו, לאור האמור ולנוכח גילה של התובעת במועד התאונה אני סבורה, כי אין מקום לסטות מההנחה לפיה, יחושבו הפסדי שכרה על בסיס השכר הממוצע במשק.

106.על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עומד כיום השכר הממוצע במשק (נכון לספטמבר 2019 ובהתאם להלכה בע"א 267/12 דוידנקו נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (2.7.12) על הסך של 10,874 ₪.

הפיצויים לפי ראשי הנזק

הפסדי שכר בעבר

107.במועד התאונה ובמהלך תקופת אי הכושר שנקבעה לאחריה, הייתה התובעת קטינה הלומדת בבית הספר התיכון ומשכך, לא נגרמו לה הפסדי שכר בתקופת אי הכושר ואף התובעת עצמה אינה טוענת להפסדים כאלה.

108.בכל הנוגע לתקופה שמתום שחרורה מהשירות הצבאי ועד היום עותרת התובעת, בסיכומיה, לפיצויה לפי נכות תפקודית בשיעור של 30% והשכר הממוצע במשק. הנתבעות טוענות מנגד, כי אין מקום לפיצוי בראש נזק זה לאחר שלא הוכח, כי לתובעת נגרם הפסד שכר כלשהו לעבר.

109.בתצהירה פירטה התובעת את התקופות בהן עבדה לאחר שחרורה וטענה, כי בעבודות בהן נדרשה לשימוש ברגליים נתקלה בקשיים והשתכרה סכומים נמוכים. עיון בתצהיר ובדוח רציפות ביטוח שצורף לו מעלה, כי התובעת עבדה במקביל ללימודיה בעבודות זמניות ששכר נמוך בצידן כמקובל בקרב סטודנטים בני גילה שמשלבים עבודה בהיקף נמוך במקביל ללימודיהם. התובעת לא הוכיחה, כי בעקבות פגיעתה באירוע השני נתקלה בקושי במציאת מקומות עבודה, יכולה הייתה להשתכר שכר גבוה יותר או שעבודתה לא הייתה לשביעות רצון מעסיקיה. התובעת לא הוכיחה כי נגרמו לה הפסדי שכר כלשהם בעקבות התאונה ועד היום.

110.בהיעדר כל הוכחה להפסד, אני דוחה את התביעה לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר.

הפסד השתכרות בעתיד

111.בהתחשב במכלול הראיות שהובאו, לרבות חוות דעת המומחה, בטענות שנשמעו ובנתוניה של התובעת, השכלתה והכשרתה והנכות שנותרה לה בעקבות האירוע השני, אשר אינה גבוהה אך יכול שתהיינה לה השפעות מסוימות בעתיד, מצאתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 210,000 ₪ נכון להיום.

הפסדי פנסיה

112.הפסד הפנסיה של התובעת הוא 12.5% מהפסדי השכר שנקבעו לעיל (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חיפה) 16851-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013)) ולפיכך, הפיצוי בגין הפסד הפנסיה הינו הסך של – 26,250 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

113.המומחה הרפואי קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% למשך חצי שנה לאחר התאונה.

114.התובעת עותרת לפיצויה בגין עזרת הוריה ובעיקר אמה בתקופה שלאחר התאונה במהלכה נאלצה להיעזר בכיסא גלגלים ובמקל הליכה. התובעת טוענת, כי בעקבות נכותה היא מוגבלת בביצוע מלאכות הבית ומתקשה בשטיפת רצפות, סחיבת קניות ועוד ותזדקק לעזרה בהיקף ניכר בעתיד. הנתבעות טוענות מנגד, כי תפקודה של התובעת תקין והיא לא תזדקק לעזרה ובוודאי לא בהיקף הנטען.

115.התובעת עברה ניתוח בעקבות האירוע השני ונזקקה לתקופת החלמה אשר במהלכה סביר שנזקקה לעזרת בני המשפחה אשר בגינה זכאית היא לפיצוי.

116.הלכה היא, כי אם הניזוק היה זקוק לעזרה וזו ניתנה לו על ידי קרובי משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק והשאלה אינה אם הנפגע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבל עזרה כזו ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאינו קרוב לו ובין אם על ידי בן משפחה (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, וראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח(1) 277). בהיעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לפסוק את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה (ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט(1) 197, 205 וכן, ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720,730).

117.אשר על כן, בנסיבות העניין, בשים לב לתקופת אי הכושר ולטיבה של החבלה אשר עשויה להצדיק עזרה כלשהי מפעם לפעם וגילה של התובעת ראיתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך של 25,000 ₪, נכון להיום.

הוצאות רפואיות וניידות לעבר לעתיד

118.טוענת התובעת כי נגרמו לה הוצאות מרובות עבור נסיעות לטיפולים, ביקורות, בדיקות, אבחונים והוצאות רפואיות בגין רכישת מכשיר MACI לגידול תאים ויצירת סחוס ממקור עצמוני, לצורך השתלתו בברכה של התובעת וטיפולי פיזיוטרפיה במסגרת פרטית. התובעת טוענת, כי טיפולים אלה הומלצו על ידי הרופאים המטפלים על מנת להיטיב את מצבה ולהקטין את נזקה.

119.מנגד טוענות הנתבעות, כי הטיפולים בגינם עותרת התובעת להחזר הוצאותיה לא אושרו על ידי המומחה הרפואי כנחוצים וכאלה שהייתה הצדקה רפואית לרכישתם באופן פרטי. לטענתן, התובעת קיבלה את כל הטיפולים להם נזקקה במסגרת קופת החולים ולא נדרשה לכל טיפולים נוספים במסגרת פרטית.

120.לאחר שעיינתי בתצהיר התובעת והתרשמתי מעדות אמה, התרשמתי, כי התובעת פעלה על פי עצת רופאיה בזמן אמת במטרה להיטיב את מצבה הרפואי ולפיכך, גם אם טיפולים אלה לא אושרו על ידי המומחה הרפואי יש מקום להשיב לתובעת את הוצאותיה ככל שהן קשורות לאירוע השני בשים לב לכך שהנזק הסחוסי נגרם בעקבות שני האירועים במידה שווה כקביעת ד"ר חובב . בנוסף, בתקופת ההחלמה סביר שנגרמו לתובעת הוצאות בגין נסיעות לטיפולים, ביקורות והוצאות בגין רכישת תרופות. מעבר לתקופה זו, לא הוכח, כי התובעת נדרשה או תידרש לטיפולים כלשהם הקשורים עם האירוע השני. יתר על כן, אף המומחה הרפואי לא קבע, כי התובעת תזדקק לטיפולים רפואיים כלשהם בעתיד או תהיה מוגבלת בניידותה ולפיכך, לא הוכח כי תגרמנה לה הוצאות בהקשר זה.

121.בנסיבות העניין, בהתחשב באמור, במהות הפגיעה והטיפולים להם נזקקה התובעת בעקבות האירוע השני ראיתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 20,000 ₪ נכון להיום.

נזק לא ממוני

122.בהתחשב בגילה של התובעת במועד התאונה, טיב הפגיעה, הנכויות הזמניות, שיעור הנכות לצמיתות שנותרה בעקבות האירוע השני וימי האשפוז, ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסך של 60,000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית.

סוף דבר

123.סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת פיצויים בסכום של – 341,250 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% וכן החזר אגרה, כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ההודעה לצד השלישי שהגיש המנהל כנגד קק"ל ומגדל מתקבלת.

ההודעה לצד השלישי שהגיש המנהל והודעת קק"ל שתיהן כנגד המועצה והראל חברה לביטוח בע"מ– נדחות.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א תשרי תש"פ, 10 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.