שאלתיאל נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

בפניי ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 ("החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 25.2.2013. הוועדה קבעה למערער 64% נכות.

טענות הצדדים

המערער מלין על קביעת הוועדה לעניין דום נשימה וסכרת לא מאוזנת:

בקשר לדום נשימה – יש מסמך מבי"ח שקובע שהפסקות נשימה יש לי 55.6 הפסקות בשעה ולפי המסמך של בטוח לאומי אם יש יותר מ- 40 הפסקות נשימה לשעה מגיע 40% ואילו הם קבעו 20%. דהיינו: לפי ההנחיות של המל"ל אמור המערער לקבל 40% .

לגבי הסכרת – יש מסמך שאומר שבמשך 11 שנים אחרונות הסכרת לא מאוזנת. הם נתנו לי 20% לפי סעיף 4 (4) סכרת מאוזנת. לפי המסמכים שנתתי מכיון שהסכרת לא מאוזנת מגיע לי נכות לפי 4 (5) שזה 40%.

לאור האמור, עתר המערער לקבלת הערעור והחזרת עניינו לועדה על מנת שתשקול מחדש את שיעור נכותו לעניין דום נשימה וסכרת.

לטענת המשיב, לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה. ב"כ המשיב מציין שהועדה דנה בעניינו של המערער במהלך 2 ישיבות. הראשונה מיום 21.1.13, שם נבדק מבחינה פנימית הן לעניין הסכרת והן לעניין דום הנשימה.

בנסיבות אלה סבור ב"כ המשיב שהטענות בכתב הערעור יוצאות כנגד שיקול דעתה של הועדה ואינן מלמדות על פגם משפטי ולאור כך יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

אקדים ואציין כי דין הערעור להתקבל. אפרט להלן את נימוקי הכרעתי.

הלכה פסוקה היא כי ביה"ד מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן ביה"ד אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה [עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)].

בענייננו, מצאתי כי נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה. ובמה דברים אמורים? לכתב הערעור צורף מסמך מיום 12/09 ממנו עולה, שהמערער סובל מתסמונת הפסקות נשימה בדרגת חומרה קשה. כמו כן מצויין שהמערער סובל מ – 55.6 ארועי הפרעת נשימה בשעה ואכן לפי הנחיות המל"ל, על פני הדברים, היה על הוועדה להעניק למערער 40% נכות בגין תסמונת דום בשינה.

יתר על כן, לטענת המערער הוא סובל מסכרת לא מאוזנת במשך 11 שנה (ומצרף אישור רפואי לכך) וגם לעניין זה קביעת הוועדה אינה מובנת לבית הדין.

כידוע, אחת מהחובות המוטלות על על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה [דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60].

על ההנמקה להיות ברורה ומפורשת, ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם ביה"ד יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק [דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130] - ובענייננו בית הדין אינו מבין את הלך רוח הוועדה בכל הנוגע לקביעת אחוזי הנכות בגין תסמונת דום נשימה והסכרת.

אשר על כן יש מקום להחזיר את עניינו של המערער לוועדה.

סוף דבר:

הערעור מתקבל.

עניינו של המערער מוחזר לוועדה לעררים (נכות כללית) על מנת שזו תשקול בשנית את נכותו בגין תסמונת דום נשימה, תוך התייחסות למסמך מיום 12./09, הקובע למערער 55.6 הפסקות נשימה בשעה. ככל שהוועדה תסבור שיש להשאיר את אחוזי הנכות כפי שנקבעו - תנמק את החלטתה.