שוטר שתקף אדם בגלל חניה ישלם פיצוי של 35 אלף שקל

בפניי תביעה לפיצוי בגין תקיפה שארעה בעקבות מחלוקת ומריבה בין הצדדים בנוגע למקום חניה.

רקע עובדתי:

הנתבע הוא שוטר במשטרת ישראל, והאירועים נשוא תובענה זו אירעו כאשר לא היה בתפקיד וכאשר לא לבש מדים.

ביום 12.1.09 הגיעו התובע והנתבע, כל אחד ברכבו ובנפרד, לחניה שבקניון מלחה בירושלים. הן התובע והן הנתבע חיפשו חניה, ותובענה זו היא תולדה של המחלוקת ביניהם בשאלה מי ראה את החניה ראשון, ומי חנה בפועל תוך "גניבת החניה" מהצד שכנגד. אין חולק כי התובע אכן נכנס למקום החניה לפני הנתבע, וכי הנתבע שצר היה לו על מקום החניה ש"נחטף" ממנו, חסם את התובע, צעק לעבר התובע, ונטש את רכבו בחניה כשהוא חוסם את רכב התובע.

הנתבע נכנס לקניון, בלוויית אשתו, והותיר את רכב התובע חסום בחנייה. אף כי יש מחלוקת כמה זמן שהה הנתבע בקניון, הרי שאין חולק כי כאשר יצאו הנתבע ואשתו מהקניון החל האירוע נשוא תובענה זו.

התובע טוען כי כאשר הנתבע יצא מהקניון הוא ובנו הקטן עמדו מחוץ לרכב, ובסמוך לו. לדברי התובע, הנתבע הודיע לו שהוא שוטר, ושהוא עומד לכתוב לו דו"ח. הנתבע טוען כי אכן אמר לתובע שהוא שוטר, אך לא התכוון לכתוב דו"ח, ושאין באפשרותו לרשום דו"חות שכן הוא לא מועסק כשוטר תנועה. הנתבע הודה כי הוציא מרכבו פנקס והתכוון לרשום את פרטי התובע ורכבו.

התובע התקרב לנתבע וניסה לחטוף את הפנקס מידו. הצדדים חלוקים בשאלה באיזה אופן ניסה הנתבע לחטוף את הפנקס מידי התובע, והאם התובע נגע בנתבע, תקף אותו או שמא רק הפיל את הפנקס מידו. כך או כך, לאחר שהפנקס נפל מידי הנתבע, הנתבע תפס את התובע בלפיתה. הנתבע טוען כי תפס את התובע כפי שלמד לעשות במהלך עבודתו כשוטר, כדי למנוע ממנו לתקוף אותו, והושיב אותו על המדרכה הסמוכה לחניה, ובכך הסתיים האירוע. התובע לעומת זאת טוען כי הנתבע תפס אותו, הפך אותו והשכיב אותו על רצפת החניון ואז הפליא בו את מכותיו.

האירוע עצמו הסתיים עם הגעת המשטרה למקום, ובגביית הודעות מהנוכחים. יש לציין כי התובע נחקר באזהרה והנתבע נחקר במח"ש, והוחלט שלא להגיש כנגד מי מהם כתב אישום. התובע הגיש ערר על החלטה זו וביום 26.8.10 הודיעה רונית ברמן מכליס, סגנית לפרקליט המדינה כי הערר נדחה:

"לגופו של עניין, הריני להודיעך כי המשנה לפרקליט המדינה, מר יהודה שפר, בחן את פנייתך, את החומר המצוי בתיק החקירה, את המלצת המחלקה לחקירות שוטרים וחוות הדעת בנושא פנייתך, ולא מצא לנכון לשנות מההחלטה לסגור את התיק, זאת בכפוף להעברת חלק מתלונתך לבחינה של היחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל כמפורט להלן.

העיון בחומר המצוי בתיק החקירה העלה כי קיימות עדויות וגרסאות סותרות באשר לאירוע נושא הערר, אשר אין בהם כדי להעדיף את גרסתך על פני זו של הנילון. גם בתעודה הרפואית אשר הגשת אין כדי לחזק את גרסתך דווקא.

בדיקה העלתה כי תיק המשטרה אשר נפתח נגדך בעקבות אותו האירוע, נסגר אף הוא בעילה של חוסר ראיות.

נוכח כל האמור, אין ראיות מספיקות לצורך העמדת הנילון לדין, הליך הדורש "אפשרות סבירה להרשעה" ואשר על כן הערר נדחה".

בהתאם להחלטה זו עניינו של הנתבע הועבר ליחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל, וקצינת תלונות הציבור קבעה ביום 23.10.10 כי התלונה נמצאה כמוצדקת :

" מחומר הראיות עולה כי במהלך ויכוח על חניה החניון קניון מלחה, חסם אותך השוטר עם רכבו ולאחר ששב עם זוגתו, כפי שעולה מדבריך ומדברי חלק מהעדים, תקף אותך לעיני אחרים, ובין היתר לעיני בנך. עוד מחומר הראיות עולה כי מתחילת האירוע חשף בפניך השוטר את העובדה כי הוא שוטר. מהברור אשר ערכתי, וככל שהוא נוגע להתנהלותו המשמעתית של השוטר, מוצאת אני את תלונתך מוצדקת. אני מצרה על התנהלותו של השוטר, אשר לכאורה ניצל את מעמדו כשוטר שלא לצורך מיל' תפקידו, ואף התנהג כלפיך בגסות ובחוסר אדיבות. בנסיבות העניין ומשנמצאה תלונתך מוצדקת, ינקטו צעדים משמעתיים כנגד השוטר, בתקווה כי מקרים מסוג זה לא יישנו".

הנתבע העיד בפניי כי הצעדים המשמעתיים שננקטו כנגדו היו עיכוב יציאתו לקורס קצינים, לתקופה של מספר חודשים.

המסגרת הנורמטיבית: 

התובע טוען כי הנתבע תקף אותו כהגדרת מונח זה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]

"(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה — לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק".

מובן כי הנתבע חולק על טענותיו העובדתיות של התובע, וטוען כי התובע הוא שתקף אותו ראשון ועל כן קמה לו ההגנה הקבועה בסעיף 24 לפקודה:

" בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם –

(1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר";

הכרעה במחלוקות העובדתיות:

מטעם התובע העידו התובע עצמו, ומר מ' ו' ומר א' נ', שהם עוברי אורח שנקלעו למקום במקרה. מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו, אשתו ומאבטח שעבד בחניה, מר אריאל סיידמן.

אפתח ואומר כי העדות שהייתה המהימנה ביותר הרהוטה הברורה והניטרלית בעיני, היא עדותו של מר א' נ' (להלן: "נ'"). נ' הגיע למקום לאחר שהנתבע לפת את התובע, ולא היה עד לאירועים שקדמו לכך, אך הוא העיד כי הנתבע שכב על התובע והפליא בו את מכותיו. חרף טענות הנתבע כי הייתה היכרות קודמת בין התובע לבין נ', ושהתובע היה לקוח שלו, הרי שבחקירות הנגדיות הן של התובע והן של נ' התברר כי אין כל שחר לטענה זו. יתר על כן, נ' אף העיד כי הוא מנכ"ל רשת שקם אלקטריק, שאינו מוכר ללקוחות הרשת בעצמו, ואינו יכול להכיר אותם באופן אישי. בנוסף לאמינותו הרי שנ' גם הבחין היטב בנוכחים הנוספים באירוע, ובתגובותיהם לאירוע, ואני מקבלת את עדותו במלואה:

".... כשסיימתי בסניף שלנו במלחה יצאתי, נדמה לי, משער שנקרא רותם, ממולי ראיתי את האדון הנכבד (מצביע על הנתבע ד.פ.) שוכב על התובע ונותן לו אגרופים ודברים מזעזעים, ראיתי ילד קטן כבן, אני לא זוכר את גילו המדויק אבל זה מזמן בן 6-4 בוכה וצועק בצד," אבא, אבא" ניגשתי לילד זה הדבר הראשון שעשיתי הרמתי טלפון מהנייד שלי לעובדים שיוציאו לי מים, הוציאו לי מים לילד, ניסיתי להרגיע את הילד ללא הצלחה. ניגשתי לאדון הנכבד, הנתבע שעדיין מעליו, מה שזכור לי הבחורה שנמצאת פה בחוץ אשתו או בת זוגו עמדה מהצד ואמרתי לה להפסיק את זה והיא לא ענתה לי , ואז ניגשתי לנתבע ואמרתי לו תפסיק ואז הוא קם אלי בהתפרצות עלי ואמר לי תן לי את תעודת הזהות שלך, אני שוטר, אמרתי לו אם אתה שוטר במדינת ישראל אני לא נותן לך את התעודת זהות שלי ואז הוא אמר אתה עצור ולמיטב זכרוני מישהו הזמין ניידת כבר, הבן אדם שהתעמת אתו היה נסער ובוכה, זהו שאני זוכר בגדול..." (עמ' 6 לפרוטוקול).

בחקירה הראשית העד הסביר כי "הנתבע שכב על התובע ופשוט היכה לכל הכיוונים" (עמ' 6 לפרוטוקול בהמשך הדברים) עדותו לא נסתרה בחקירה הנגדית, ואני מבכרת אותה במלואה על פני כל העדויות האחרות.

מכאן שבניגוד לנטען על ידי הנתבע ועל ידי המאבטח, אריאל סיידמן (להלן: "סיידמן") הרי שאני קובעת כי הנתבע לא הסתפק בכך ש"הושיב" את התובע על רצפת החניון. עדותו של נ' נתמכת גם בעדות התובע, ובעדותו של מר ויינברג, שגם הוא נקלע למקום במקרה ולא הכיר את התובע או הנתבע. עדותו של מר ויינברג הייתה מלווה בקשיי זיכרון של פרטים טפלים לאירוע, אך גם הוא העיד שהנתבע חבט בתובע כאשר זה האחרון היה מוטל על הרצפה. היות והתרשמתי גם ממהימנות התובע וגם ממהימנותו של מר ויינברג, הרי שאני קובעת כי הנתבע הפיל את התובע לרצפה, וכאשר הוא שוכב בחניון הכה אותו, תוך איבוד שליטה ורסן.

הנתבע טען בסיכומיו כי התובע אינו מהימן, בין היתר כי לא זכר פרטים שונים מהאירוע כגון אם מדובר בחניון מקורה או פתוח, ואם האירוע היה בשעת ערב חשוכה או אחר הצהריים כאשר עוד היה אור. פרטים אלו הם פרטים טפלים, שעה שלמעשה אין מחלוקת בדבר מקום האירוע, וזמן התרחשותו, ואין בהם כדי לערער את התרשמותי כי התובע זוכר היטב את האירוע, ובעיקר זוכר את התגובה הקשה של בנו הקטן שנכח באירוע. גם יתר העדים תיארו התפרצות מאוד קשה של בן התובע במהלך האירוע כולו.

עוד טוען הנתבע כי התובע ניסה להסתיר את עברו הפלילי מבית המשפט, ושעבר זה מסביר מדוע לא הזדהה בפני הנתבע מיד כשנדרש לעשות כן, מדוע ניסה לחטוף את הפנקס מידו, ובכלל את כל התנהגות של התובע. אין בידי לקבל טענות אלו. אכן לתובע יש עבר פלילי, לא משמעותי, ולא רלבנטי לעבירות אלימות, ועבר זה הינו בן עשרות שנים. מובן כי התובע לא מתגאה בעבר זה, וגם מקובלת עלי טענתו כי עברו כלל לא קשור לאירוע. על כן הניסיון להציג את התובע כעבריין, בעל היסטוריה שלילית בהתנגשויות עם המשטרה, הוא ניסיון לא ראוי.

בשולי הדברים אעיר כי לא ברור לי הכיצד קיבל לידו הנתבע את הרישום הפלילי של התובע וזאת בשים לב להוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981.

נחזור עתה קמעה לאחור בזמן, ונבחן כיצד החלה התנהגות זו של הנתבע, שכן הנתבע טוען שנאלץ להושיב את התובע על רצפת החניון, כדי להגן על עצמו מתקיפה. הנתבע הצהיר בתצהיר העדות הראשית כי:

" כאשר ראה התובע שאני מתחיל לרשום בפנקס, רץ לעברי, העיף לי את הפנקס מן היד, הושיט את ידיו לגרון שלי וניסה לחנוק אותי.....

.....

....

לאור הכשרתי המקצועית, הגבתי באופן אינסטטינקטיבי כנגד תקיפתי על ידי התובע וזאת מתוך כורח להגן על עצמי...." (סעיפים 11 ו-12 לפרוטוקול).

כלומר, לטענת הנתבע הוא נאלץ להפעיל כוח סביר כי התובע תקף אותו. הנתבע גם טען בהמשך הדברים כי לאחר ש"הושיב" את התובע, הודיע לו שהוא שוטר ושהוא עוצר אותו, אך כמובן הכחיש את האלימות שתיארתי דלעיל.

בהודעתו במשטרה הציג הנתבע גרסה אחרת לאירועים לפיה: "אותו בן אדם כשראה אותי רושם את המספר בנוכחות המאבטח ואישתי עיקם לי את ידי שהחזיקה בפנקס ותלש את הפנקס מהיד שלי וזרק אותו לעבר האוטו שלי ומיד דחף אותי בחזה, הוא עשה עוד אקט של התקרבות ואני תפסתי אותו בשתי ידיי בכתפים שלו וסובבתי אותו כך שהגב שלו מופנה אליי והושבתי אותו על הרצפה כשאני עדיין מחבק אותו וצעקתי לפחות שלוש פעמים אתה עצור, אתה עצור, אתה עצור וזה בנוכחות המאבטח..." (שורות 22 – 26 להודעת הנתבע במשטרה). גם בחקירה הנגדית טען הנתבע כי התובע עיקם את ידו ושלח יד לכיוון חזהו, כלומר בחקירה הנגדית לא היה זכר לניסיון החניקה.

השוטר שהגיע למקום לאחר האירוע ציין בפרטי הטיפול באירוע את הדברים הבאים: "... הגענו למקום חברנו למודיע שמסר כי הגיע לקניות ובעת שהמתין בסמוך לחניה להחנות את רכבו נדחף למקום הרכב הנ"ל. השוטר רשם את מספר הרכב ובעת הרישום תקף בעל הרכב את השוטר בכך שעיקם את ידו ותפס את חולצתו ותפס את פנקסו והשליך אותו....".

כלומר בהודעה הראשונית של הנתבע במשטרה, וגם בדיווחו של הסייר שהגיע למקום לא היה זכר לניסיון חניקה, ולאחיזת ידיו של התובע, בכדי למנוע את החניקה, אלא דחיפה וחטיפת הפנקס או דחיפה, סיבוב ידו של הנתבע וחטיפת הפנקס. גם אשתו של הנתבע, הגב' ה' ל' ר', הצהירה בתצהיר העדות הראשית מטעמה כי "לפתע התובע העיף את הפנקס מידו של יניב, קיפל ליניב את היד ודחף אותו בחזה, התובע תפס את יניב בחולצה מהחזה ודחף אותו לאחור... ואחרי כמה שניות יניב ניסה לתפוס את התובע בידיים שלו, כדי שלא ימשיך לדחוף ולהרביץ ליניב. יניב החזיק אותו ביד והתובע נפל על הרצפה..." כלומר בתצהיר של אשת הנתבע אין זכר לניסיון חניקה, וגם אין זכר לפעולה מקצועית של הושבת התובע על הרצפה, אלא הוא איבד שיווי משקל ונפל. עדות זו עולה בקנה אחד עם ההודעה שגב' ל' נתנה במשטרה (שורות 15 -18).

בחקירה הנגדית לעומת זאת, העידה גב' ל' כי התובע "העיף את הפנקס מהיד של בעלי וניסה לתפוס לו בגרון.." (שורה 1 בעמ' 40 לפרוטוקול). בהמשך הדברים ולאחר שעומתה עם הודעתה במשטרה טענה העדה כי זה לא חשוב אם ניסה לתפוס לו בגרון או לא, אלא מספיק שהוא תקף את בעלה – הנתבע. בהמשך החקירה הנגדית גם חזרה בה העדה מתצהירה וטענה כי התובע לא נפל לרצפה אלא בעלה הושיב אותו.

העד מטעם הנתבע, מי שהיה מאבטח בקרבת מקום, מר אריאל סיידמן הצהיר כי: "התובע ניסה לחטוף בכוח את הפנקס מידו של הנתבע והחל לדחוף את הנתבע בכוח כשהוא מכה את הנתבע בחזה ומנסה לתפוס אותו בחולצה קרוב לגרון" (סעיף 6 לתצהיר). בחקירה במח"ש לעומת זאת אותו עד טען כי " בזמן שהשוטר רושם את הפתק הבנאדם המבוגר שם לו שתי ידיים על הפנקס והשוטר הולך קצת אחורה, אז המבוגר מנסה לתפוס את הפנקס ואז השוטר החליט שכאן הגיע מצב שני והחליט שהוא עוצר את הבנאדם. הוא שם את הפנקס בצד ומחבק את הזקן כלומר מסובב את המבוגר ותופס אותו בפלג גוף עליון בחביקה ואז השוטר אמר לו שהוא עצור....".

בחקירה הנגדית בפני, חזר העד על גרסתו בתצהיר אך טען שבשום שלב הנתבע לא אמר לתובע שהוא עצור. יוזכר כי גם הנתבע עצמו הצהיר כי הודיע לתובע שהוא עצור, גם התובע העיד על כך וגם מר נ' העיד כי הנתבע צעק גם על התובע, וגם עליו שהתבונן מהצד, כי הם עצורים.

על כן אני דוחה את הטענה שהתובע ניסה לחנוק את הנתבע, וקובעת כי לכל היותר הדף אותו. אוסיף גם את התרשמותי מגילם ומצב הפיזי של הצדדים. התובע היה ביום האירוע כבן 55, ובמועד שהעיד בפני התרשמתי כי מדובר באדם צנום ולא בריא. לעומתו הנתבע היה בשעתו כבן 32 אחרי 15 שנות שירות בתפקידי בטחון שונים (כפי שהעיד בתצהירו) ובעת עמידתו בפניי ניתן היה להתרשם כי הוא בעל מבנה גוף אתלטי וחזות ספורטיבית בנוסף, הנתבע גם חסון וגבוה מהתובע. הפערים הפיזיים בין הצדדים עולים בצורה ברורה בעדותו של המאבטח במח"ש, כאשר הוא מכנה את התובע "זקן" ו"מבוגר" אף שמדובר באדם בשנות החמישים לחייו בלבד.

מכאן מסקנתי היא שבתגובה לתקיפה קלה לכל היותר, הנתבע איבד כל רסן השכיב את התובע על רצפת החניון, חבט בו באגרופיו ובעט בו, וניסה לנצל את מעמדו כשוטר ולעצור אותו. הנתבע הכביר מילים על כך שהתובע הלך להיבדק על ידי רופא יום למחרת האירוע, ושלא ניכרו סימני חבלה על גופו. עניינים אלו אינם רלבנטיים לתביעה שבפני שכן התובע לא טען שנגרם לו נזק גופני, אלא טען כי נגרמה לו ולבנו הקטן, שצפה בכל האירועים הללו, עוגמת נפש קשה. אין בכך גם כדי לערער על קרות האירועים, שכן תתכן תקיפה ללא חבלה, במיוחד שעה שהנתבע העיד כי למד ל"נטרל" תקיפה במסגרת עבודתו.

יישום הדין בנסיבות המקרה הקונקרטיות:

יסודותיה של עוולת התקיפה הקבועה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מתקיימים גם מתקיימים במקרה זה, שכן אין היא כוללת בחובה את יסוד גרימת הנזק. נוכח קביעותי שקבעתי דלעיל גם לא התקיימו התנאים להגנה מיוחדת על פי סעיף 24 לפקודה. על כן אני קובעת כי הנתבע תקף את התובע ואין לנתבע "הגנה מיוחדת".

גובה הפיצוי:

התובע טוען לפיצוי בגין עוולת התקיפה, עוגמת הנפש שנגרמה לו ודורש גם כי בית המשפט יפסוק פיצויים עונשים כנגד הנתבע. הנתבע מדגיש כי התקיפה שהתובע טוען לה, לא גרמה לתובע לחבלות, ושלא התקיימו התנאים לפסיקת פיצויים עונשים.

כב' השופט סובל סקר את הבסיס העיוני לפסיקת פיצויים עונשיים וציין כך:

" אמנם, בספרות המשפטית הועלו ספקות באשר לקיומו של בסיס עיוני לפסיקת פיצויים "עונשיים" (ראו מאמרו של ברק, לעיל, בעמ' 253; א' ברק, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז, ג' טדסקי עורך (להלן - דיני הנזיקין) 583-584). אולם הלכה למעשה בתי המשפט פוסקים מפעם לפעם פיצויים כאלה (המכונים לעיתים גם פיצויים "לדוגמה", פיצויים "מוגדלים", או פיצויים "מוגברים"), כדי להביע על ידי כך מורת רוח מיוחדת מהתנהגות מזיקה הפגומה במיוחד מן הבחינה המוסרית - על פי רוב, כזו הכרוכה בפגיעה בכבוד האדם מתוך כוונה רעה וזדונית - ולשדר על ידי כך מסר של הוקעה והרתעה כלפי התנהגות פוטנציאלית מסוג זה (ראו, לדוגמה, ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 237-243; ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי,פ"ד מא(2) 169, 205; קציר, בעמ' 709-710). פיצוי "עונשי" "אינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה" (דיני הנזיקין,בעמ' 579). הוא מקפל בתוכו "מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד" (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494; ע"א259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57).עוולת התקיפה הינה אחד התחומים המובהקים המשמשים כר לפסיקת פיצויים "עונשיים" ". ( תא (י-ם) 15457/01 חווי דוד נ' ש' שורקין [פורסם בנבו, 04/07/03]).

מעיון בפסקי הדין שניתנו במהלך השנים שחלפו מאז ועד היום עולה כי התגבשה הדעה בין הפוסקים ולפיה יש להיזהר בפיצויים עונשיים מחד, במיוחד שעה שאלו נפסקו בהליכים פליליים, אך הפיצויים בגין נזקיים לא ממוניים, הינם גדולים בהרבה מאלו שנפסקו בעבר:

"הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים (בין היתר ראו ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט(2) 1331, 1335; ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע בע"מ, פ"ד יב(2) 1261, 1277; לסקירה מקיפה ראו ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 פסקאות 80-73 - מפי השופט, כתארו אז, ריבלין). פיצויים אלה "לא באו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. הם מעניקים לו פיצוי העולה על נזקו. הם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק" (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את (לא פורסם) פסקה 14 לפסק דינו של הנשיא ברק). ברם, "בית המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים" (ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי (לא פורסם) פסקה 32 - השופט ג'ובראן). בעבר נדרשתי לטעמה של הגישה המצמצמת:

"הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד..." (עניין עזבון מרציאנו, פסקה לד(1)).

......

.......

ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי "יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל" (רעא 9670/07 פלונית נ' פלוני, ניתן ביום 6.7.09).

התנהגותו של הנתבע במקרה זה ראויה לכל גינוי ועל פסק הדין וסכום הפיצויי שיקבע לשקף את הסלידה שבית המשפט חש, ולהרתיע את הציבור בכללותו, ואת ציבור השוטרים בפרט. הנתבע שחש כי נגזל ממנו מקום חניה, נהג כאחרון הבריונים וחסם את רכבו של התובע, וחרף מחאותיו נכנס לקניון. התנהגות זו בוודאי שאינה התנהגות נורמטיבית, ואין היא מצופה כלל משוטר. אחר כך, בעקבות פרובוקציה קלה של התובע, שלא היוותה כל איום ממשי, הטיל הנתבע את התובע על הרצפה, הכה אותו והמשיך לבעוט בו גם כשעוברי אורח פנו אליו, ושכנעו אותו להפסיק ולאפשר לתובע לקום. ואם לא די בכך, הרי שהנתבע ניצל לרעה את תפקידו ומעמדו והודיע לתובע שהוא עצור, בניגוד לדין.

מכאן שהפיצוי הראוי לדעתי בגין נזק לא ממוני הוא בסך של 35,000 ₪. בנוסף הנתבע ישא בהוצאות התובע בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת בא כוחו בסך 7,500 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ה, 28 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.