שורשי דין הפסד תוספת הכתובה ב'מורדים זה על זה' וענפיו

רקע

לפנינו תביעת הבעל לגירושין, תביעת האישה לכתובתה ותביעות הדדיות בענייני רכוש, משמורת, הסדרי שהות ומזונות אישה.

העומדים לפנינו נישאו בתאריך ט' באדר ב' תשע"א (15.3.11) ולהם בת בגיל חמש.

הבעל תבע גירושין בתאריך י"ח באב תשע"ה (16.7.15). האישה נעתרה לתביעתו אולם סירבה להתגרש בפועל עד שיפסוק בית הדין אם זכאית היא לכתובתה ולמזונות אישה. נוכח עמדתה התקיימו חמישה דיונים במכלול העניינים, נשמעו טענות הצדדים, התקיימו חקירות זומנו עדים והוגשו סיכומים בכתב.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן שכשלושה חודשים קודם שתבע גירושין עזב הבעל את הבית בו התגוררו הצדדים ושכשנה וחצי קודם עזיבתו את הבית לא התקיימו בין בני הזוג יחסים כדרך איש ואישה – ראו דברי הצדדים בדיונים שהתקיים בתאריכים כ' באדר א' תשע"ו (29.2.16), כ"א באדר ב' תשע"ו (1.3.16) וט"ז באלול תשע"ו (19.9.16). יתר על כן כמה חודשים לאחר תחילת תקופת הפירוד עברו בני הזוג לדירה חדשה וגם שם נמשך מצב הפירוד עד לעזיבת הבעל את הבית.

הבעל מעוניין להתגרש, האישה גם היא חפצה להתגרש אך מסרבת לעשות זאת קודם שיפסוק בית הדין אם זכאית היא לקבלת כתובתה.

המחלוקת היחידה בין הצדדים היא בשאלה מיהו הגורם למשבר כאשר כל צד מאשים את זולתו. אין כל דרך לדעת מיהו הגורם אך כאמור ידוע שבמשך שנה וחצי חיו תחת אותה קורת גג כשהם פרודים. חלק מאותה תקופה חיו באותו חדר ובאותה מיטה בלא שהתקיימו ביניהם כל יחסים. כן ידוע שמערכת היחסים ביניהם הלכה והתדרדרה וכללה אמירות קשות ובוטות איש כלפי זולתו. גם במהלך הדיונים היו בין הצדדים חילופי דברים קשים מאוד.

נשמעה גם עדות מטפל זוגי שאליו פנו עוד קודם הגשת התביעה. המטפל חיווה דעתו שמערכת נישואין זו הגיעה לקיצה עוד בזמן שפנו אליו, כאמור, עוד קודם הגשת התביעה.

דרכו של פסק דין היא להעלות בשלב זה את טענות הצדדים על הכתב אולם לאמיתו של דבר מעבר למחלוקת הנ"ל לא נטענה כל טענה נוספת בעלת ערך בעניין הגירושין, המזונות והכתובה.

בין הצדדים התנהלה מערכת גירושין ארוכה ומיותרת. המציאות פשוטה מאוד והאישה לא עשתה כל אשר לאל ידה על מנת לקצר את ההליכים. כך נשמעו באולם הדיונים שוב ושוב טענות שאינן מעידות על ידיעה הלכתית ומשפטית והנה הגענו לאחר תום הדיונים לסיכום פשוט זה.

בהגדרה הלכתית פשוטה הצדדים הם מורדים זה על זה. כל אחד משניהם מעוניין להתגרש ומצהיר שאילו היה הדבר תלוי בו בלבד היה רוצה בשלום בית אולם זולתו הוא הגורם לכך שכעת לא ניתן להשיב את השלום לבית.

הבעל מאס באשתו והאישה אף היא מאסה בבעלה. אין כאן התרשמות אלא ידיעה פשוטה וברורה שדומה שאין עליה חולק.

הדיון ההלכתי יתמקד בדברי רבנו ירוחם הידועים ובשאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה במצב זה.

א. חיוב תוספת כתובה במורדים זה על זה

דברי רבנו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק ח) ידועים לכל יושב על מדין ויובאו כאן משום מה שהתחדש בהבנתם וכן מה שהתברר בשיטת הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

זו לשון רבנו ירוחם:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה 'לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה' והוא אומר 'אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט' – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

הקושי בדברי רבנו ירוחם – הכיצד שפר חלקה של מורדת גרידא מחלק זו שגם בעלה מורד?