פסק דין
1.התובע פנה לנתבע בתביעה להכיר בליקוי השמיעה ובטינטון מהם הוא, לטענתו סובל, כפגיעה בעבודה.
לטענת התובע הוא לקה בליקויים הנ"ל עקב עבודתו בתנאי רעש מזיק.
2.תביעת התובע נדחתה בהודעת פקיד תביעות מיום 23.10.12 מהנימוק כי ליקוי השמיעה ממנו סובל אינו תוצאה של חשיפה לרעש, וכי הוא לא נחשף בעבודתו לרעש העולה על המותר לפי הוראות סעיף 84א(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") המפנה לסעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה").
3.מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית, והוא נחקר עליו בפנינו, כאשר במעמד אותו דיון, סיכם הנתבע את טענותיו ולתובע ניתנה שהות לסכם את טענותיו בכתב ולנתבע ניתנה רשות להגיב לסיכומי התובע.
4.במסגרת סיכומי טענותיו, ביקש התובע למנות בעניינו מומחה רפואי אשר יבחן שאלת הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל לבין תנאי עבודתו כמפעיל ונהג מלגזה במפעל "פירות הגולן". לטענת התובע, עצם עבודתו כמפעיל מלגזה משמשת כחזקה לחשיפה לרעש מזיק.
כמו כן נטען, כי מדידות הרעש שהוצגו על ידי הנתבע אינן מתייחסות לתובע, וכי באותם מסמכים נרשם השם "סמר שאמס" ולא תאמר שמס - התובע, ועל כן לא ברור מאותן מדידות לאיזה מלגזות בוצעו המדידות ואיזה מלגזות לא בוצעו מדידות רעש, כמו גם לא ברור אופן ביצוע המדידות.
התובע מבסס את טענותיו על פסק הדין שניתן בעב"ל 717/08 אודת פאנוס נאסר – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.12.09 (להלן: "עניין אודת פאנוס").
5.ב"כ הנתבע מנגד, במסגרת סיכומי טענותיה, טענה כי דין התביעה להידחות מאחר והתובע לא מילא אחר דרישות סעיף 84א' לחוק בכל הנוגע לעבודה ברעש מזיק, משלא עלה בידיו להוכיח, ואף לא הביא ראשית ראיה ביחס לחשיפתו לרעש מזיק במקום עבודתו.
עוד נטען, כי התובע לא הוכיח כי עבד בתא פתוח כדרישת התקנות וכי עבד בעמדות נוספות במפעל, ועל כן יש לדחות את טענתו בדבר החזקה לפיה נחשף לרעש מזיק. בהתאם לתשובות המעביד לשאלון של הנתבע, המעביד הצהיר כי התובע עובד על מלגזה דיזל בחצר וכי לא עבד בעמדות אחרות במפעל. כמו כן, בהתאם לתשובת המעביד, זמן חשיפת התובע לרעש הינו שבע שעות, היינו פחות מהמכסה המקסימלית המותרת של 8 שעות. המעביד השיב גם כן כי התובע משתמש במגני אוזניים. גם אם בעמדות מסוימות במפעל נמדדו עוצמות גבוהות מהמותר, שהתובע לא עבד בהם, הרי שלא ניתן לראות בעבודה ספורדית ליד אותן עמדות משום חשיפה ממושכת כנדרש על פי הדין.
בנוסף נטען, כי בדיקות השמיעה שנערכו בשנת 2007 ובשנת 2012, מראות כי מפלסי הרעש מתחת לעוצמה של 85 דציבל, והתובע אינו מתמודד בסיכומיו עם תוצאות אותן בדיקות המלמדות כי כלל לא נחשף לרעש מזיק בעבודתו, וכל טענותיו בהקשר זה מסתכמות בהפנותו לכך ששמו הינו תאמר שאמס ולא סאמר שמס. מדובר בטעות סופר באות הראשונה של שמו הפרטי של התובע וטענותיו בהקשר זה נטענו בעלמא.
לגישת ב"כ הנתבע, עניין אודת פאנוס אינינו רלוונטי לנסיבותיו של התובע, וזאת באשר לא קיים קושי אובייקטיבי להוכיח את רמת הרעש בעבודה, ועל כן אין מקום למינוי מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש לליקוי בשמיעה.
דיון והכרעה –
6.השאלה העומדת בפנינו בתובענה זו, היא האם הוכח כי התובע נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה, היינו האם נחשף התובע ל"רעש מזיק" במסגרת עבודתו.
במסגרת הסמכויות לפי סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה, הותקנו תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").
בתקנה 1 לתקנות הוגדר מהו "רעש מתמשך" ומהו "רעש התקפי".
בתקנה 2 לתקנות, נקבע, כי במפעל או במקום עבודה שבו עובדים "ברעש מזיק" (כמוגדר בתקנה 1), תהיה "החשיפה המשוקללת המותרת לרעש מתמשך והתקפי" (כמוגדר בתקנה 1, והמבוסס על יום עבודה בן 8 שעות), כמפורט בטבלה 1 שבתוספת השנייה לתקנות. בטבלה האמורה נקבע משך החשיפה המרבי (בשעות) המותר ליום עבודה. כך, לדוגמה, נקבע כי כאשר מפלס הרעש הוא 82 דציבל, משך החשיפה הוא 16 שעות ליום עבודה, כאשר מפלס הרעש הוא 85 דציבל, משך החשיפה המרבי המותר ליום עבודה הוא 8 שעות, כאשר מפלס הרעש הוא 88, משך החשיפה המרבי המותר ליום הוא 4 שעות.
הנטל להוכיח את קיומם של התנאים שפורטו לעיל, של חשיפה לרעש מזיק, מוטל על התובע, אלא שמלבד טענות התובע בתצהירו ובחקירתו בפנינו, לא הובאה מטעמו ולו ראשית ראיה כדי לתמוך בטענותיו, הן לעניין מפלס הרעשים במקומות בהם עבד והן לעניין משך הזמן בו נחשף לרעש במקום עבודתו.
אין די בטענה כי התובע עבד ברעש מזיק ו/או בעצם העובדה שעבד כמלגזן כדי להרים את נטל הראיה הנדרש לתובע להוכחת תביעתו, שהרי עסקינן בטענות שבמישור העובדתי, הטעונות ראיות.
בענייננו, בעוד שהתובע לא רק שלא הוכיח כי היה חשוף לרעש מזיק במשך החשיפה המרבי המותר ליום העבודה כדרישת התקנות ולא הציג מטעמו ראיות ברורות ומדודות בהתייחס לפרטי חשיפתו לרעש, הרי שהנתבע הציג ראיות פוזיטיביות המעידות כי התובע לא עבד בתנאים של רעש מזיק.