שרון פור ואח' נ' חברת דואר ישראל בע"מ ואח'

חלק ראשון – פתח דבר ותמצית פסק הדין

1. פתח דבר
   • עניינו של פסק דין זה הוא תביעת רשלנות שהוגשה כנגד חברת דואר ישראל בע"מ וכנגד מדינת ישראל, לאחר שאלה המופקדים על זיהוי כלי רכב בעת העברת בעלות כוללים במערכת המחשוב בדיקה של מספר הרכב בלבד (בדיקת לוחית הפח).

• בתמצית ייאמר כי זיהוי כלי רכב נעשה על ידי בדיקת לוחית הפח וכן בדיקת מספר שילדה המוטבע באופן שזיופו קשה וניכר לעין. הוכח כי למספר השילדה חשיבות רבה וכי נתון זה מופיע באופן מקוון במחשבי מדינת ישראל ומחשבי סניפי חברת הדואר. עוד הוכח כי לאחר ביצוע בדיקת הזיהוי מנפיקה חברת הדואר מסמך ובו מספר השילדה הנכון. עם זאת – בעת קבלת פרטי הרכב והצבתו בשדות הבדיקה במחשב החליטו הנתבעות לכלול אך ורק שדה ובו בדיקת לוחית הפח הניתנת לזיוף בנקל.

• הנתבעות לא כללו במחשביהן שדה של בדיקת מספר השילדה, אפילו לא בדיקת 4 ספרות אחרונות של השילדה, הגם שמדובר בפעולה מיחשובית פשוטה. ודוק – הקלדת 4 ספרות אחרונות של מספר שילדה בשדה בדיקה פשוטה יותר מהקלדת 6 עד 8 ספרות מספר רישוי לוחית הפח המוקלדות בשדה בדיקה ממוחשב.

• עוד ייאמר כבר בשלב זה כי אין מדובר בבדיקות מורכבות לזיהוי זיוף, אין מדובר בזיהוי נוכלים או בבילוש אחר מעשיהם. ככל ושדה הבדיקה לא היה מסתפק בלוחית הפח, אלא על רוכש רכב היה גם לציין מספר השילדה – הרי לא היתה מבוצעת העברת בעלות. ובמילים פשוטות – מערכת המחשב מקוונת הן למספר הפח והן להטבעת השילדה, והנתבעות, כאמור, החליטו לבצע בדיקה אך ורק ביחס למספר הפח.

• בשלב זה ייאמר כי התביעה כללה גם הודעת צד ג' לשני צדדים שנטלו חלק בהונאה כנגד התובעים אשר תתואר להלן. בפועל הודעת צד ג' אחת לא נמסרה כדין וכנגד צד ג' שני עוכבו ההליכים בשל הליכי חדלות פרעון.

2. תמצית פסק הדין
   • העובדות שהביאו להגשת כתב התביעה והסכומים הנתבעים יפורטו להלן בסעיף 3 לפסק הדין.

• הסבר ביחס לרישיון רכב ופרטיו יובא בסעיף 4 לפסק הדין.

• הנתבעות עורכות בדיקה חסרה ואף רשלנית טרם העברת בעלות ברכב, ועל כך ידון סעיף 5 לפסק הדין.

• תיאור פעולת הזיוף שהביאה לתביעה, על שלביה והתייחסות לכך שזו היתה נמנעת אלמלא התרשלות הנתבעות – אלה יובאו בסעיף 6 לפסק הדין.

• חברת הדואר פועלת בהתאם להוראת שעה/נוהל משנת 1998 שהוצא עוד על ידי רשות הדואר. נוהל זה מפנה להנחיות משרד התחבורה שכלל אינן קיימות. מדינת ישראל לא המציאה כל נוהל או הנחיות ובפועל היא מתייחסת לנוהל של רשות הדואר. הרחבה בנושא זה תובא בסעיף 7 לפסק הדין.

• חובת הזהירות המוזגית והקונקרטית של הנתבעות תפורט בסעיף 8 לפסק הדין.

• הנתבעות התרשלו בפעולתן תוך שהן יודעות אודות פעולות זיוף אפשריות, על כך ועל פסקי דין שניתנו במהלך השנים ומהן התעלמו הנתבעות יובאו הדברים בסעיף 9 לפסק הדין.

• פירוט הפיצוי לו זכאים התובעים יובא בסעיף 10 לפסק הדין.

• שש הערות לפני סיום ביחס לטענות שונות שהעלו בעלי הדין, וכן סוף דבר המחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בתשלום פיצוי והוצאות משפט – אלה יובאו בסעיפים 11 ו – 12 לפסק הדין.

חלק שני – העובדות הרלוונטיות ודיון לגופה של תביעה

3. העובדות שהביאו להגשת התביעה – רכישת רכב "משוכפל"
   • התובעים היו בזמנים הרלוונטים לתביעה בעלי עסק למסחר במכוניות משומשות. ביום 11/12/2008 פנה אל התובעים אדם שהציג עצמו בשם "אלכסנדר פרידמן" והציע למכירה רכב מסוג מאזדה 6 שנת ייצור 2007, בצבע לבן – שנהב.

• התובעים בחנו את רישיון הרכב שהוצג להם על ידי אותו "אלכסנדר פרידמן" ואכן בזה הופיע שמו וכתובתו וכן נרשם כי רשיון הרכב בתוקף עד ליום 30/4/2009.

• בשלב זה פנו התובעים לבדיקת הרכב במכון בדיקה "קומפיוטסט" אשר מצא כי למעט ליקויים קלים, כהגדרת התובעים, הרכב תקין. העתק הדו"ח הומצא במסגרת הדיון בבית המשפט ומוכיח את גרסת התובעים.

יודגש כי כעולה מגרסת התובעים – הן מספר הרישוי והן מספר השילדה שברישיון הרכב שהוצג  תאם לזה המופיעים ברכב עצמו – ועל כך עוד יורחב בהמשך.

• התובעים לא הסתפקו בבדיקת הרכב במכון בדיקה ופנו אף ליבואנית מאזדה ממנה קיבלו את רישום הטיפולים התקופתיים שבוצעו ברכב. העתק דו"ח זה הומצא גם כן במסגרת הדיון בבית המשפט.

• עם קבלת הדו"חות מקומפיוטסט ומיבואנית מאזדה סוכם עם אותו "אלכסנדר פרידמן" כי הרכב יירכש כנגד סך של 72,000 ש"ח. התובע 1 משך סכום זה מסניף בנק הפועלים ולאחר מכן הגיע התובע 2 יחד עם אלכסנדר פרידמן לסניף דואר על מנת לבצע העברת בעלות. העתק תדפיס המאשר משיכת סך במזומן של 72,000 ש"ח הומצא על ידי התובעים ומוכיח את גרסתם.

• יודגש כי סניפי חברת הדואר הם המקומות היחידים בהם ניתן לבצע העברת בעלות ממוחשבת ברכב וכי לתובעים לא היתה כל בחירה אחרת אפשרית אלא להגיע לאחד מסניפים אלה.

• התובעים ביצעו העברת בעלות אל שמו של התובע 2 וקיבלו אישור אודות ההעברה.

• במהלך חודש יוני 2009, כחצי שנה לאחר העברת הבעלות קיבל התובע 2 הודעה ממינהל התנועה במשרד הרישוי לפיה בעל הרכב "הקודם" הודיע כי לא מכר את רכבו. עוד נמסר כי הוגשה תלונה למשטרת ישראל והתובע 2, שנרשם כבעל הרכב, הופנה למשטרת ישראל על מנת לבדוק את כלי הרכב.

• לאחר הודעה זו התחוור לתובעים כי הרכב שרכשו נושא מספר רישוי של רכב אחר אשר בבעלות פרופ' שמעון שיטרית, אליו עוד תהא התייחסות בהמשך פסק הדין. פרופ' שיטרית הוא זה אשר הגיש התלונה למשטרת ישראל משנודע לו אודות "שכפול" רכבו, קרי שכפול מספר הרישוי של רכבו והצמדתו לרכב אחר. עוד התברר כי הרכב שברשות התובעים נגנב מחברת ההשכרה "שלמה תחבורה (2007) בע"מ" (להלן: "שלמה SIXT")

• התובעים מצאו עצמם כמשיבים בהליך "שחרור תפוס" אותו הגישה "שלמה SIXT". עוד מצא עצמו התובע 2 כמשיב בתובענה לסעד הצהרתי שהגיש פרופ' שמעון שטרית.

• בסופו של יום הרכב נלקח מהתובעים והסך של 72,000 ש" ח אותו שילמו ירד לטמיון, למעט הסך של 26,513 ש"ח אליו תהא התייחסות בפסקה הבאה.

• עניינו של רכב המאזדה, כמו כלי רכב נוספים, שבעליהם נפלו קרבן, הובא לבית המשפט המחוזי במסגרת כתב אישום שהוגש כנגד כנופיית גנבי מכוניות. במסגרת כתב אישום זה ובהיות התובעים חלק מנפגעי עבירות – הועבר אל הנתבעים הסך של 26,513 ש"ח מתוך כספי הפיצוי אותו שילמו הנאשמים. עובדה זו הובהרה על ידי התובעים לאחר הגשת כתב התביעה והם, כמובן, אינם תובעים סכום זה בכפל.

• התובעים עותרים לפיצוי כדלקמן:

• 45,487 ₪ - סך של 72,000 ש"ח בניכוי 26,513 ₪ בגין רכישת הרכב ;
• 14,621 ₪ - סך של 14,621 ₪, הפרשי הצמדה וריבית מיום 11/12/2008 עד מועד הגשת התביעה;
• 8,000 ₪ - סך של 8,000 ש"ח בגין הפסד הרווח הצפוי ממכירת הרכב;
• 50,000 ₪ - סך של 50,000 ₪ בגין עגמת נפש;

ובסה"כ סך של -   118,108 ש"ח.    

4. בטרם המשך – הסבר קצר על רישיון רכב ופרטיו
   • פרטים כלליים ברישיון הרכב

רישיון רכב כולל מכלול של פרטים ביחס לכלי הרכב. בין הפרטים ניתן למצוא את שנת הייצור, סוג הדלק בו יש לעשות שימוש, צבע הרכב, שם היצרן ועוד.

כל הפרטים שתוארו עד כאן אינם ייחודיים לכלי רכב ספציפי. כך למשל – צבע הרכב הוא, כמובן, צבע אותו ניתן למצוא גם בכלי רכב אחרים; שנת הייצור, כמובן, זהה גם בכלי רכב אחרים ועוד. עם זאת – לכל כלי רכב שלושה פרטים ספציפיים הייחודיים רק לו. ועל כך בפסקה הבאה.

• שלושה פרטים ייחודיים ברישיון הרכב

בנוסף ובמיוחד לענייננו ייאמר כי רישיון הרכב כולל שלושה פרטי זיהוי ספציפיים ויחודיים לכל כלי רכב. במילים אחרות – לא ניתן למצוא שני כלי רכב בעלי אותם פרטי זיהוי יחודיים ובלעדיים. פרטי הזיהוי הייחודיים הם:

• מספר רישוי הרכב (מספר הפח) - מס' לוחית הזיהוי אותה ניתן לזייף בקלות ובעלות זניחה מבלי שהזיוף ייראה לעין. המספר מופיע על לוחית פח המוברגת בברגים לרכב;
• מספר השילדה – מספר המוטבע על שילדת הרכב, אותו קשה לזייף ובוודאי קשה לבצע הזיוף ללא שייראה לעין;
• מספר מנוע – מספר המוטבע על מנוע הרכב.

מבין שלושת אלה בחרו הנתבעות לבחון אך ורק את מספר הפח הניתן לזיוף בסכום זניח ולהחלפה בהסרת ברגים, על כך בפסקה הבאה.

• כל פרטי הזיהוי נמצאים במחשבי הנתבעות, לרבות בסניפי הדואר

כפי שהוכח בדיון, מספר הפח של כלי הרכב מופיע במחשבי סניפי הדואר המקוונים למחשב משרד הרישוי. מספר פח זה גם נבדק טרם ההעברה כשהוא מוקלד לשדה בדיקה ממוחשב.

גם מספר השילדה מופיע במחשבי סניפי הדואר המקוונים ולמרות זאת הוא כלל לא נבדק.

5. הבדיקה החסרה והרשלנית אותה עורכות הנתבעות לזיהוי הרכב
   • כללי – על סעיף 284 לתקנות התעבורה

הבדיקה טרם העברת הבעלות ברכב נערכת מכח סעיף 284 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 המורות כי ככל ש"הוכח לפקיד הבנק מקוון כי אין הגבלה לגבי רישום הבעלות ימסור לצדדים טופס לאישור שינוי בעלות (להלן: שטר מכר) שבו הודפסו פרטי הצדדים ופרטי הרכב". היקף הבדיקה ביחס לזיהוי הרכב ול"הגבלה לגבי רישום בעלות" לא הוגדרה בתקנות ובפועל נערכת הבדיקה לזיהוי המוכר וזיהוי הרכב באופן שיפורט להלן.

• בדיקת זהות המוכר (בדיקה לגביה אין טרוניה)

טרם העברת בעלות ברכב מקלידים פקידי סניף הדואר את פרטי הזהות של המוכר בשדה בדיקה הנמצא במחשב. ככל שפרטים אלה מתאימים לפרטים שבמחשבי משרד הרישוי לא מתעוררת כל בעיה. ככל שהפרטים אינם תואמים – לא ניתן להשלים את העברת הבעלות.

• בדיקת זיהוי הרכב (בדיקת מספר הפח בלבד)

עוד, טרם העברת הבעלות, מקלידים פקידי הדואר את פירטי הזיהוי של כלי הרכב בשדה בדיקה הנמצא במחשב. ואולם – מבין הפרטים הייחודיים לכל כלי רכב בחרו כאמור הנתבעות לבדוק רק פרט אחד. ואם לא די בכך – הנתבעות החליטו לבדוק דווקא את הפרט הקל ביותר והזול ביותר לזיוף – מספר הפח של כלי הרכב. ככל שמספר הפח המוקלד בשדה הבדיקה מתאים לרישומי משרד הרישוי – ניתן להשלים את העברת הבעלות.

• הערה ביחס למסירת הפרטים

הפרטים הנמסרים לפקיד הדואר הם בהתאם לדרישתו ואולם מובהר כי הפקיד עצמו אינו יוצא למקום בו חונה הרכב ואף אינו בולש ומזהה כמומחה לזיופים את זהות המוכר העומד מולו. אין גם כל דרישה או ציפיה שיעשה כן. הבהרה זו חשובה לאור טענות הנתבעות אשר מבקשות להצדיק העובדה שהחליטו להימנע מהכללת שדה בדיקה המתייחס למספר שילדת הרכב.

אין חולק על כך שככל ויימסר לפקיד הדואר מספר שאינו תואם למחשבי משרד הרישוי – הרי העברת הבעלות תימנע אפילו כאשר אותו פקיד דואר כלל לא יצא לבדיקת הרכב.

6. על פעולת הזיוף ושלביה השונים
   • כללי

פעולות הזיוף תוארו היטב בהליכים הפליליים שנוהלו כנגד נאשמים שנטלו חלק בגניבה, זיוף והונאה כפי שיפורט להלן. הפעולות כוללות מספר שלבים כאשר אף שלב לא כלל זיוף מספר שילדת הרכב. כלומר – לו היו הנתבעות כוללות בבדיקה את מספר שילדת הרכב היו נמנעים האירועים הרלוונטים שהביאו לתביעה ולפסק דין זה.

• שלבי הגניבה, זיוף והונאה

אלה הם תשעת שלבי הזיוף כפי שבוצעו על ידי מי שיכונו "צדדי ג'":

• שלב ראשון – שכירת רכב משלמה השכרת רכב

צדדי ג' שכרו רכב מסוג מאזה 6 מחברת שלמה SIXT.

• שלב שני – שכפול מפתח הרכב והטמנת טלפון נייד ומכשיר ניווט לוויני ברכב

בעת שהרכב השכור היה בחזקת צדדי ג', הם פעלו לשכפול מפתחות הרכב והטמינו בו טלפון נייד ומכשיר ניווט לוויני.

• שלב שלישי – החזרת הרכב לשלמה SIXT

צדדי ג' החזירו הרכב לשלמה SIXT כאשר נותרו בידיהם מפתחות משוכפלים וכן היכולת לאתר מיקומו של הרכב.

• שלב רביעי – גניבת הרכב

כאשר הרכב הושכר לשוכר חדש איתרו צדדי ג' את מיקומו באמצעות המכשירים שהוטמנו בו. עם איתור הרכב, זה נגנב באמצעות המפתחות ששוכפלו מבעוד מועד.

• שלב חמישי – איתור רכב זהה ושכפול מספר רישוי

לאחר גניבת הרכב איתרו צדדי ג' רכב משנת ייצור זהה וצבע זהה ובעל מספר רישוי שונה. אותו רכב היה בבעלות פרופ' שמעון שטרית. צדדי ג' לא נטלו את רכבו של פרופ' שיטרית אלא "אך ורק" הפיקו מספר פח זהה למספר הרישוי של רכבו.

משהופק מספר פח חדש הצמידו אותו  צדדי ג' לרכב אותו גנבו. בשלב זה התנהלו על כבישי ישראל שני כלי רכב הנושאים אותו מספר פח – האחד של פרופ' שמעון שטרית והשני הוא זה שנגנב משלמה SIXT.

• שלב ששי – זיוף תעודות זהות

צדדי ג' זייפו תעודת זהות שעליה תמונת פלוני כשהיא נחזית להיות תעודת הזהות של פרופ' שמעון שטרית. תעודת זהות מזויפת זו תשמש בהמשך את צדדי ג' להעברת הבעלות ברכב והזדהות כפרופ' שמעון שטרית.

בנוסף – צדדי ג' זייפו תעודת זהות שעליה תמונתו של מי שהתייצב אצל התובעים כשהיא נחזית להיות תעודת הזהות של אדם בשם אלכסנדר פרידמן.

עם סיום זיוף שתי תעודות הזהות השלימו התובעים ההכנה לבדיקת זיהוי המוכר והקונה בעת העברת הבעלות.

• שלב שביעי – זיוף רישיון רכב (שכן את מס' השילדה לא זייפו)

צדדי ג' זייפו רישיון רכב ובו שמו של פרופ' שמעון שיטרית וכן מספר הפח של רכבו של שמעון שיטרית.

וכאן יודגש – את מספר שילדת הרכב (וגם את מספר המנוע) לא זייפו צדדי ג'. לענין זה השאירו צדדי ג' את מספר השילדה כפי שקיים ברכבה של שלמה SIXT ורשמו אותו ברישיון הרכב המזוייף.

עוד כאן יודגש כי כאשר התובעים בדקו את רישיון הרכב הם יכלו לראות כי מס' הפח תואם לרישיון (שכן מספר הפח זוייף) וכן כי מספר השילדה תואם לרישיון (שכן הרישיון זוייף). בדיקה אל מול מחשבי משרד הרישוי היתה מגלה באופן מיידי כי מספר השילדה אינו תואם למספר הפח. דא עקא ובדיקה זו נמנעו הנתבעות מלכלול בשדות הבדיקה הממוחשבת.

• שלב שמיני – העברת בעלות מ"פר' שמעון שיטרית" אל "אלכסנדר פרידמן"

צדדי ג' פנו לסניף הדואר וביצעו העברת בעלות באמצעות המסמכים המזויפים, מפרופ' שמעון שיטרית אל אותו "אלכסנדר פרידמן". זו הפעם הראשונה מתוך פעמיים שרשלנות הנתבעות בבדיקת מספר השילדה לא מנעה מצדדי ג' לבצע את פעולת ההונאה.

• שלב תשיעי – העברת בעלות מ"אלכסנדר פרידמן" אל התובע 2

אותו "אלכסנדר פרידמן" אשר כעת היה רשום כדין במשרדי הרישוי כבעליו של כלי הרכב בעל מספר הפח של פרופ' שמעון שיטרית – פנה אל התובעים והציע להם לרכוש אותו. כך הועברה הבעלות אל התובע 2, כאשר זו הפעם השניה שרשלנות הנתבעות בבדיקת מספר השילדה לא מנעה מצדדי ג' לבצע את פעולת ההונאה.

• הערה ביחס לפעולות הזיוף ועל כך שהנתבעת 2 מודעת היטב לקיומן מזה שנים
  • ניתן לראות כי "שכפול" כלי הרכב כלל פעולות רבות של גניבה, זיוף והפרת הוראות החוק. אך בסופו של יום – לו היו הנתבעות כוללות שדה בדיקה של מספר השילדה, אזי מיד היה המחשב מתריא כי מספר השילדה המופיע ברשיון הרכב המזוייף אינו תואם למספר הפח.

נכון הוא כי לכאורה ניתן לזייף גם את מספר השילדה, אך זיוף מספר המוטבע על גבי השילדה קשה יותר ובעיקר ניתן לזיהוי שכן הזיוף אינו כולל אך ורק החלפת מספר פח המחובר בברגים.

• חמור לגלות כי הנתבעת 2 מודעת היטב לשיטת זיוף זו ולכן, לדברי המצהירה מטעמה, החליטה לכלול את מספר השילדה על גבי טופס הנמסר לצדדים לאחר ובשלבי השלמת ביצוע ההעברה. כך ממש.

7. על ה"נוהל "- חברת הדואר פועלת בהתאם להוראת שעה/נוהל משנת 1998 אותו הוציאה רשות הדואר ואשר מפנה להנחיות משרד התחבורה שכלל אינן קיימות

• כללי

הנתבעות טענו רבות ביחס לכך שהן פועלות בהתאם לנוהל. לענין זה אפילו הנתבעת 2 טענה לקיומו של נוהל מטעמה, כאשר בפועל הנוהל היחיד שהוצג וככל הנראה היחיד הקיים הוא הוראת שעה שהוצאה בשנת 1998 על ידי "רשות הדואר" קרי הגוף שקדם לחברת הדואר. לנוהל זה תהא התייחסות תמציתית בפסקאות הבאות.

• נוהל רשות הדואר
  • נוהל רשות הדואר מתייחס להעברת רישום בעלות ממוחשבת כאשר מודגש בו כי החל מיום 1/1/1996 לא ניתן לבצע העברת בעלות ידנית.

• בנוהל מתואר (סעיף 6.2 לנוהל) כיצד יש להקליד בשדה הזיהוי של בעל תעודת הזהות את מס' תעודת הזהות של המוכר; עוד מתואר כי ביחס לזיהוי הרכב יש להקליד בשדה "מספר הרכב" את מספר הרכב כפי שהוא מופיע ברישיון הרכב.

• לאחר הקלדת מספר תעודת הזהות של המוכר ומספר רישיון הרכב על פקיד הדואר "יקיש 'שידור'".

• לאחר שידור הפרטים, אפשר ויופיעו הערות כגון (סעיף 6.2 וכן 5.2 לנוהל):

• "יש לפחות תעודת זהות אחת שגוייה";
• "לא ניתן לבצע העברה";
• העברת בעלות רכב אפשרית רק במשרד הרישוי";
• "הרכב לא רשום".

ככל שלא עולות הערות כאלה אזי מופיעים פרטי הרכב, וכאמור בסעיף 6.2.1.7 לנוהל: "אם לא תופיע אף אחת מהוראות המחשב דלעיל יתקבל על צג המחשב מסך שבו יופיעו פרטי הרכב הנמכר ופרטי בעל/י הרכב (המוכרים)".

• בשלב זה פקיד הדואר יבדוק ביחס לרכב אך ורק "שמספר הרכב הרשום ברשיון הרכב זהה למספר הרכב המופיע על צד המחשב".

• הוראת השעה של רשות הדואר מפנה להנחיות משרד התחבורה אשר לא הוצגו וככל הנראה כלל אינם קיימים, לפחות לא בכתב. וכך נקבע בהוראת השעה (ההדגשות לא במקור): "פקיד הדואר לא יבדוק את יתר הפרטים כגון: צבע הרכב, מספר שילדה, מודל וכו' עפ"י הנחיות משרד התחבורה פרטים אלה אמורים להיבדק ע"י רוכש הרכב והם בתחום אחריותו".

לענין "הנחיות משרד התחבורה" הנטענות או נוהל משרד הרישוי תהא התייחסות בפסקה הבאה.

• אין נוהל משרד הרישוי ואין הנחיות משרד התחבורה
  • למשרד הרישוי אין כל נוהל נפרד. כמו כן – ההפניה ל"הנחיות משרד התחבורה" אינה מגובה בהנחיות כלשהן. בודאי לא כתובות.

• כפי שעלה מדיוני בית המשפט, הרי לכל היותר קיימת הוראת השעה של רשות הדואר משנת 1998 אשר מדינת ישראל מתייחסת אליו כאל נוהל. לא הוצג בתצהיר הקצר וחסר המסמכים של הנתבעת 2 כל מסמך שנערך בהתאם לסעיף 284 לתקנות הרישוי המתייחס להעברת רישום; לא הוצג כל מסמך המתייחס לפעולות הזיהוי הנדרשות.

• עדות נציגת הנתבעת 2 ביחס לנוהל
  • לענין זה העידה נציגת מדינת ישראל, אשר מפאת כבודה והסתירות שנמצאו בעדותה ובאמינותה לא יוזכר בפסק דין זה שמה. אותה נציגה העידה בתחילת חקירתה הנגדית בתשובה לב"כ התובעים, כך (ע"מ 51 לפרוטוקול ההדגשות לא במקור):

"הנוהל נקבע בהנהלת אגף הרישוי בעיקרון, מתוך זה שנחשפנו לכל שיטות הזיוף ואז יצרנו את הנוהל. הנוהל נקבע בהנהלת אגף הרישוי. לשאלת בית המשפט, משיבה שאנחנו הוצאנו לדואר. מאחר והעברות הבעלות בעבר היו בבנקים"

אך מיד הפנה ב"כ התובעת לכך שהנוהל הוא דווקא נספח לתצהיר הנתבעת 1. כאן טענה נציגת הנתבעת 2 כי הנוהל של הנתבעת 1 הוא למעשה הנוהל של הנתבעת 2 וכי זה נוסח על ידי: "הנהלת האגף עם המחלקה המשפטית שלנו". כך אמרה.

• לאחר מכן הוסיפה נציגת הנתבעת 2 כי הנוהל שופר בשנת 1998 בעקבות זיופים שנמצאו וכלשונה (ההדגשות לא במקור):

                    "...אנחנו שיפרנו את הנוהל ב – 98' לאור זה שנחשפנו לזיופים"

תשובה זו לא התאימה להמשך גרסתה של נציגת הנתבעת 2 וכאשר ב"כ התובעת תהה על כך היא התכחשה לה. לענין זה ניתן לראות בפרוטוקול (ע"מ 52) האמור להלן:

"ש.        את אמרת שהנוהל 98 הוא נועד למנוע מקרים של זיופים?

ת.           אמרתי שזה יותר רענון"

• בהמשך טענה נציגת הנתבעת במפורש לשיטת זיוף מספר השילדה וטענה שבעקבות כך הוסיפו את מס' השילדה כנתון לרוכש. נציגת הנתבעת ניסתה להציג תופעה זו כחדשה ומאוחרת לאירוע, שהיה בחודש דצמבר 2008 וטענה שהדבר החל בשנת 2009 וכלשונה (ע"מ 52 ההדגשות לא במקור):

"אנחנו ב – 2009 התחילו להגיע סנוניות ראשונות של צורת זיוף הזה ברגע שראינו שיש שיטה כזאת הוספנו לשטר המכר את מספר השילדה כנתון לאותו לקוח שרוכש את הרכב לבדיקה"

נציגת הנתבעת 2 לא היססה להעיד כי "ב–2009 התחילו להגיע סנוניות ראשונות" שבעקבותיהן "הוספנו לשטר המכר את מספר השילדה". אך הנה בפסקי דין המתייחסים לשנת 1997 ובהם העידה אותה נציגה שהעידה בפני, צוטטו דבריה שם כי מספר השילדה צורף בעקבות "המקרים הראשונים של זיוף רכבים במאי 1997". וכך למשל בתא (ב"ש) 5444/00, חנה אברהם נ' מדינת ישראל – משרד תחבורה אגף הרישוי (מיום 24/11/2008) נקבע כך (ההדגשות לא במקור):

"משנתגלו המקרים הראשונים של זיוף רכבים במאי 1997 החלו דיונים במשרד הרישוי, אשר בסופם הוכנס שינוי לנוהל העברת רישום הבעלות ברכבים. מספטמבר 1997 הוסף מספר השלדה לטופס העברת הבעלות ברכב (סעיף 13 לתצהירה של הגב'...).

     כלומר – אותה נציגה הטוענת כיום ל"סנוניות ראשונות בשנת 2009" טענה בהליך אחר ל"מקרים ראשונים" בשנת 1997. הן הסנוניות של שנת 2009 והן המקרים הראשונים של שנת 1997 הביאו לצירוף מספר השילדה.

אין מדובר בטעות מקרית שכן גרסה זו של הנתבעת 2 שיוצגה על ידי אותה נציגה הובאה גם בתא (י-ם) 24513/99‏ ‏ לוי רבקה נ' משרד התחבורה - מדינת ישראל‏ (מיום 24/1/2005); כן ר' תא (נת') 2184/97‏ ‏בני טאוב נ' מדינת ישראל - משרד הרישוי ואח' (מיום 7/6/2001) שם היתה התייחסות לאירועים במחצית השניה של שנות התשעים ונקבע כי "זמן מה לאחר הארוע דנן, ולאחר מספר מקרים דומים לו, תוקן מחדל זה ומספרי השילדה והמנוע הועברו גם אל רשות הדואר; אולם ברור כי בבדיקת אחריותה של רשות הדואר כלפי התובע דנן יש להתחשב בנתונים שהיו במחשב שלה אותה עת". כן ניתן להפנות אל פסקי דין נוספים, רובם ככולם של בית משפט השלום בהם העידה אותה נציגה שהעידה בפני בדבר שיטת הזיוף הידועה היטב לנתבעת 2.

• גם בחקירה הנגדית לב"כ הנתבעת 1 העידה נציגת הנתבעת 2 דבר והיפוכו. כך למשל טענה כי שינויים בנוהל חייב לקבל את הסכמת חברת הדואר ולאחר מכן טענה דווקא כי בכל מקרה של שינויים "חברת הדואר לא קשורה אלא רק משרד התחבורה". וכך הדבר מצא ביטויו בפרוטוקול הדיון (ע"מ 58, ההדגשות לא במקור):

"ש.        ככל ומדינת ישראל משרד התחבורה יחליטו לעשות שינויים בנוהל העברת רכב בעלות האם זה צריך לקבל את הסכמת הדואר?

ת.           בודאי"

ומנגד תשובות הפוכות בהמשך החקירה:

"ש.        כלומר ככל ויהיו שינויים חב' הדואר לא קשורה, אלא הוראות משרד התחבורה?      

ת.           נכון.

ש.          נותר רק לבצע את הוראות משרד התחבורה, נכון?

ת.           נכון"

8. הנתבעות חבות חובת זהירות מושגית וקונקרטית
   • ברגיל ולמעט חריגים - אדם המבקש להעביר בעלות בכלי רכב יכול לעשות זאת רק באופן מקוון. ההעברה המקוונת יכולה להיעשות רק באמצעות חברת הדואר ולא קיים כל "בנק מקוון" אחר.

• כך יוצא ששירות העברת בעלות ברכב הוא שירות בלעדי לנתבעות כאשר לא ניתן לבצעו אלא באמצעות הנתבעת 1 באמצעות המחשבים המקוונים למאגרי המידע של הנתבעת 2.

• הנתבעת 2 אחראית וחבה בחובת זהירות מושגית כלפי רוכשי רכב בוודאי בכל הקשור להתבססות על מאגרי המידע.

הנתבעות טוענות כנגד חבותן כי ממילא רישום מאגר כלי הרכב הוא דקלרטיבי בלבד ומשכך אין לחייבן בדבר. טענה זו נדחתה פעם אחר פעם בהליכים שונים שהוגשו כנגד הנתבעות ומוטב היה אלמלא הועלתה פעם נוספת, לענין זה ר' גם סקירה שנערכה כבר בת"א 5263/03, כהן פנחס נגד מכון הדרום ומדינת ישראל משרד התחבורה (מיום 8/5/2005). מאגר רישום כלי הרכב הוא המרשם היחיד הקיים והוא מרשם אשר כל רכב מחויב להירשם בו. הנתבעת 2 מחויבת להבטיח כי המרשם יהיה מדויק, אמין וישקף ברמה גבוהה את מצב הזכויות האמיתי ברכב וכן את פרטי זיהוי הרכב, לענין זה אפנה למשל אל רע"א 5379/95, סהר חברה ישראלית לביטוח נגד בנק דיסקונט.

• הנתבעת 1 פועלת, לטענתה, מכח רישיון שקיבלה מהנתבעת 2. רישיון זה לא הוצג. עוד כאשר נשאלה נציגת חברת הדואר, עורכת דין שהעידה מטעמה אודות מסגרת ההתקשרות נשאלה וענתה –

"ש.        יש איזה שהוא הסכם חתום בין רשות הדואר למשרד הרישוי לענין ביצוע העברת פעילות?

ת.           למיטב ידיעתי כן אבל אני לא יכולה להבטיח, אני צריכה לבדוק.

ש.          מדוע ההסכם לא צורף, מתבקש שיהיה הסכם?

ת.           אני חושבת שאני לא הכתובת הנכונה לשאלה. צירפנו נוהל שנכתב בהתאם לדרישות משרד התחבורה"

כך או כך – פעולת הנתבעת 1 אינה בגדר מעשה קוף בעלמא ואין לראות בה כגוף  שנועד להעברת נתונים בלבד. הנתבעת 1 מעניקה את שירותיה, כעולה מהוראת השעה משנת 1998, במסגרת "השירות הבנקאי" ובהינתן העובדה שהיא המוסד היחיד במדינת ישראל דרכו אפשר להעביר בעלות הרי יש לפונים אליה ציפיה כי תעניק שירות זה בהקפדה ובזהירות ראויה.

• הנתבעות מופקדות על מאגר המידע, הנתבעת 2 על ניהולו והנתבעת 1 מעדכנת אותו בפועל. עליהן לפעול בזהירות, בוודאי כאשר בידיהן אמצעים מיחשוביים המאפשרים הצלבה מיידית של נתונים המוזנים למרשם.

• אין לקבל טענה גורפת לפיה הסתמכות הנתבעת 1 על נוהל שהפיקה בשנת 1998, מאפשר לה לפעול ללא אחריות לפונים אליה. גם הנתבעת 2 אינה יכולה להסתפק בנוהל שהוציאה הנתבעת 1. אותו נוהל פנימי של הנתבעת 1 מסדיר דרך פעולה אך אינו מנקה את הנתבעות מאחריות לרישום וניהול מאגר ובמיוחד מאחריות לציבור הרוכשים הפונה אליהם ובכלל זה התובעים. כך בכלל וכך במיוחד כאשר הנתבעות מודעות לפעולות זיוף מספרי שילדה, כפי שהוכח.

• הנתבעות חבות אף חובת זהירות קונקרטית לתובעים אשר סמכו ידיהם על העברת הבעלות באמצעותן. הנתבעות יכולות ואף צריכות לצפות שהתובעים יינזקו ככל שלא יינקטו אמצעי בטחון וככל שהעברת הבעלות תתעלם מפעולת בדיקה אותה ניתן לבצע.

9. התרשלות הנתבעות
   • הנתבעות ידעו היטב על שיטת הזיוף של מספר השילדה. כך, לאחר ביצוע הבדיקה הוציאו הנתבעות, באמצעות הנתבעת 1, טופס עליו חתם התובע 2. באותו טופס ובו פרטים רבים נרשם גם מספר השילדה הנכון.

זו פעולה שיש בה כדי לשים מכשול בפני עיוור שהרי משיכולות הנתבעות להנפיק טופס ובו מספר השילדה הנכון – היה עליהן לבדוק אותו מספר שילדה עוד טרם ביצוע פעולות ההעברה.

• לכל הפחות – משהוכח כי הנתבעות מנפיקות טופס עם מספר שילדה נכון והן מתחמקות מבדיקתו – הרי היה עליהן להודיע בפומבי ולהזהיר כי הן נמנעות מהבדיקה האפשרית. על הנתבעות היה להודיע בכתב ובמפורש, בשילוט או בכל דרך אחרת על מנת שיידע הרוכש כי אסור לו לסמוך על בדיקתן וכי נתונים הנמצאים ברשותן לצורך זיהוי הרכב כלל לא נבחנים.

הציפיה לדרישת ההודעה וההתראה, לכל הפחות, אינה בגדר דרישה חדשה שכן כבר בת.א (ב"ש) 5444/00, חנה אברהם נגד מדינת ישראל משרד התחבורה אגף הרישוי ובנק הדואר בע"מ [בו העידה נציגת הנתבעת 2] נכללה התייחסות לכך שיש צורך "בכרזה המודבקת במדפסת בית הדואר המודבקת על זכוכית האשנב" או "מתן הסבר קצר" על ידי פקידת הדואר.

• כאשר נציגת הנתבעת 1 נשאלה היא הודתה שאין שום שילוט המזהיר או מבהיר לרוכש רכב כי מספא השילדה כלל לא נבדק.

נציגת הנתבעת 2 טענה מנגד שקיים פרסום ואפילו הפנתה אל "כתבות בטלוויזיה" וכך בע"מ 55 לפרוטוקול:

"ש.        מדוע משרד הרישוי לא פרסם בציבור שהעברת הבעלות המתבצעת על ידי הדואר, מסתמכת אך ורק על שני פרמטרים ויכולים להיות תקלות ושעליו לבדוק?

ת.           אני רוצה קודם כל לתקן אותך, יש פרסום היה פרסום הוא ויש גם כתבות בטלוויזיה בתקשורת על זיופים על השיטה, וגם באתר הטינטרנט הוא מופיע וגם בעיתונות. יש באתר כיצד לקנות רכב מיד שניה ומה יש לבדוק"

ומההפניה לעיתונות, לטלוויזיה ולאינטרנט  למדים שאכן לא הופקו שום לקחים ולא הוצב ולו שלט אחד המפנה את הרוכשים, אפילו עד היום, לאפשרות הזיוף הידועים לנתבעות מזה כשני עשורים.

• הנתבעות מפנות לכך שעל שטר המכר נרשם כי על הרוכש מוטלת החובה לבחון את אמיתות הפרטים. אכן בצידו האחורי של שטר המכר הכולל מלל רב נרשם שאחריות הרוכש היא לבדוק זיהוי הרכב, עיקולים שיעבודים וכיו"ב. אך הפניה לבדיקת מספר השילדה – זיוף הידוע לנתבעות והמופיע במאגריהן – לא נכללת באותן "אותיות קטנות" בצידו האחורי של שטר המכר.

• התנהלות הנתבעות יוצאת דופן ואף מקוממת לאור שורה של פסקי דין בהם נקבע כי (ההדגשות לא במקור):

"... אילו היו מופיעים ברישיון שהוצג נתונים שונים מאלה שבמאגר המידע הרי שאז ניתן היה לבחון את שאלת הפרת חובת הזהירות הקונקרטית ולהטיל אחריות..."

                        ובענייננו – הרישיון שהוצג כלל "נתונים שונים מאלה שבמאגר המידע" ובכל זאת הנתבעות לא עשו דבר – לא על מנת לבדוק את הנתונים ולא על מנת להודיע שאינן בודקות את הנתונים.

                        הציטוט דלעיל הוא מת"א (י-ם) 8494/05, שאול שמוחה נגד מדינת ישראל, רשות הדואר ואח'; ר' גם ת"א (בית שאן) 140/00, פרומרמן רון נגד מדינת ישראל (לא פורסם); וכן ע"א (נצ') 1105/01, פרומרמן רון נגד משרד התחבורה (לא פורסם); וכן ת"א (י-ם) 24513/99, לוי רבקה נגד משרד התחבורה ואח'.

                        כך עולה גם מתא (חי') 8242/02‏, ‏ אסולין אורנה נ' מוטוקארס בע"מ (מיום 2/10/2005) בו נבחן האם בדיקת מספר השילדה היתה מגלה מעשה הזיוף.

• יצירת שדה בדיקה למספר השילדה או למצער לספרות בודדות ממנו

הנתבעות הפועלות באמצעות מיחשוב בודקות את זיהוי הרכב באמצעות הקלדת נתונים לשדה זיהוי הנמצא במחשב. אין מדובר בבדיקה ידנית וארוכה של ספרי מאגרים; אין גם מדובר בהטלת חובה על אשנבאי דואר לערוך חקירת זיופים וזיהוי מעשי מירמה.

כאמור - לו היו הנתבעות יוצרות שדה בדיקה נוסף למספר השילדה הרי היתה נמנעת פעולת הזיוף שהביאה לפסק דין זה. לענין זה טוענות הנתבעות כי מספר השילדה הוא נתון המורכב מאותיות וספרות רבות ובשל כך הן נמנעות ממילוי חובתן לזהות את כלי הרכב.

אין לקבל טענה זו. הנתבעות יכולות היו לכלול שדה בדיקה במחשב אליו יוזנו, למשל, רק ארבע הספרות האחרונות של מספר השילדה. הדבר היה מצמצם באופן משמעותי את אפשרות הזיוף. ודוק – ציון  4 ספרות אחרונות מצמצמות פי 10,000 כל מאגר של מספרים, כפי שספרה אחת אחרונה מצמצמת פי עשרה כל מאגר מספרים. ניתן לצפות מהנתבעות כי יורו להוסיף שדה בדיקה אשר יצמצם אפשרויות הזיוף – כך בעיקר כאשר ענין הזיוף ידוע להן היטב.

• אחריות הנתבעות היא ביחד ולחוד. שתיהן מחוייבות במתן השירות, כאשר מאגר המידע נגיש רק לשתיהן ולא נגיש לשינוי ולהעברת בעלות לאף גוף אחר.

הנתבעת 1 ביקשה לטעון כי היא מוגבלת להנחיות הנתבעת 2 וכי אך ורק "ביצעה הוראות" ומשכך יש להטיל את כל האחריות אך ורק על הנתבעת 2. אין לקבל טענה זו. הנתבעת 1 היא חברה בע"מ המספקת שירותים ותפקידה אינו מתמצה בקבלת תשלום עבור שירותים אלה. על הנתבעת 1 לכלכל מעשיה ולמנוע זיופים וכשלים בשירותים אותם היא מספקת.

זאת ועוד – כפי שהוכח, הנתבעת 1 פועלת על פי נוהל שהוצא בשנת 1998 על ידי רשות הדואר ועליה להציע, לפעול ולעדכן נוהל זה על מנת שיאפשר מתן שירותים באופן יעיל אף גם באופן אמין. ככל שהנתבעת 1 סבורה כי אינה יכולה לפעול שלא ברשלנות – הרי אינה יכולה לרחוץ בטענת "ציות" לנהלי הנתבעת 2 ועליה להתריא או אף לחדול ממתן השירות.

10. נזקי התובעים והפיצוי לו הם זכאים
    • התובעים טוענים לנזקים שונים כאשר בפועל יש לפצותם אך ורק בגין הסכומים אותם שילמה עבור רכב המאזדה אשר ירדו לטמיון. לענין זה יובאו הדברים הבאים:

• יש לפצות בגין כספי רכישת הרכב – התובעים שילמו הסך של 72,000 ₪. מנגד קיבלו בשנת 2011 סכום של 26,513 ש"ח מתוך כספי הפיצויים שנגבו במסגרת הליכים פליליים. ההפרש בין סכומים אלה עומד על הסך של 45,487 ש"ח.

מכאן – יש לפצות את התובעים בסך של 45,487 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, קרי 6/4/2015 ועד למועד התשלום בפועל;

• אין לפצות בגין הפרשי הצמדה וריבית מיום 11/12/2008 – התובעים עותרים לפיצוי בסך של 14,621 ש"ח בגין הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביצוע עסקת רכישת הרכב ועד למועד הגשת התביעה.

בהינתן העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי רב הרי אין מקום לזכות את התובעים בתשלומי ריבית. לענין זה נכון הוא שבמשך חצי השנה הראשונה כלל לא ידעו התובעים כי הרכב שברשותם מזויף ומכאן אין לראות בכך שיהוי; עוד נכון שגם לאחר שנודע הכשל שברכישת הרכב עדיין היו התובעים בהליכים שונים, כגון הליכים לשחרור תפוס, אשר עיכבו הגשת התביעה ואפשר ויש להתחשב בהם בעת התייחסות לשיהוי.

עם זאת – אין מקום וספק אם ניתן באופן מעשי לערוך חישוב נקודתי ביחס לכל תקופת עיכוב. זו הסיבה בגינה גם אין מקום לחשב ולחייב בהפרשי הצמדה. פסק דין, בעיקר בנסיבות אלה ובסכומים הנתבעים, אמור לאפשר גבייתו בנקל ולא ליצור מנגנון תחשיב המחולק לחודשי ולימי חיוב ואשר יעסיק הצדדים בחישובים שונים.

• אין לפצות בגין הפסד הרווח הצפוי – התובעים עותרים לחיוב בסך של 8,000 ש"ח בגין הפסד רווח. ראשית ועיקר ייאמר כי סכום זה כלל לא הוכח. בשולי הדברים ייאמר כי ניתן לראות שהתובעים, שהם סוחרי רכב, החזיקו הרכב בבעלותם מיום 11/12/2008 ועד לחודש יוני 2009 – מועד בו נודע להם על הכשל בהעברת הבעלות. כלומר – אין מדובר ברכב אשר נמכר באופן מיידי אלא ברכב שלו הרווח היה כה מובטח ואפשרי הרי התובעים יכולים היו במשך חצי שנה לממש את הרווח הנטען;

• אין לפצות בגין עגמת נפש – התובעים עותרים לפיצוי בסך של 50,000 ש"ח בגין עגמת הנפש שנגרמה להם. מבלי להקל ראש בטרחה שנגרמה לתובעים, הרי אין מקום לפצות בגין "עגמת נפש" וזו אף לא הוכחה. התובעים הם סוחרי רכב העוסקים ברכישת ומכירת מכוניות. כחלק מהעיסוק עשויים התובעים להיתקל גם בכשלים של הרשויות. הדרך להתמודד עם אותם כשלים היא בפיצוי כספי בגין הנזק העסקי הישיר שנגרם ולא בדרך של פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה להם בניהול עסקיהם.

• סיכום לענין הסעד הכספי

מהאמור לעיל עולה כאמור בסעיף 10.1 (א) כי יש לפצות את התובעים בסך של 45,487 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, קרי 6/4/2015 ועד למועד התשלום בפועל.

חלק שלישי – הערות לפני סיום וסוף דבר

11. הערות לפני סיום

לפני סיום תובא התייחסות לטענות נוספות שהועלו במהלך הדיון:

• טענה ביחס לכך שהתובעים אינם רשאים לתבוע, אלא רק חברה בע"מ

הנתבעות טענו  כי התובעת הנכונה היא חברת "טרייד סנטר בע"מ" ולא התובעים שהם יחידיה. במלוא הכבוד אין לטענה זו כל בסיס. אמנם סכום התשלום נמשך במזומן מחשבונה של טרייד סנטר בע"מ אך זו כלל לא רכשה את הרכב. כפי שהוכח – התובע 1 הוא זה שפעל למשיכת הכסף מהבנק; התובע 2 הוא זה שעל שמו נרשם הרכב; התובעים 1 ו-2 היו המשיבים בבקשה להשבת תפוס; התובע 2 הוא זה שקיבל כספי הפיצוי בהליך הפלילי והוא זה שנתבע בתובענה לסעד ההצהרתי שהוגשה על ידי פרופ' שמעון שטרית.

למען הסר ספק ייאמר כי אמנם התובע 1 לא נרשם כבעל הרכב, אך כעולה מהראיות הוא היה חלק בלתי נפרד מהעסקה, היה לו חלק ברכב עצמו, הוא נטל חלק במו"מ וברכישה ואף הוציא סכומי הכסף מהבנק. הרישום הדקלרטיבי בו הוא לא נכלל אינו מעיד שלא נפגע מרשלנות הנתבעות.

• טענה ביחס לאשם תורם

הנתבעות טוענות לאשם תורם של התובעים ומפנות לכך שהתובעים הם סוחרי רכב. הנתבעות אף מכנות את התובעים - סוחרי רכב "ממולחים", כינוי  אשר לא בהכרח נתמך בחומר הראיות.

כך או כך הוכח כי התובעים נהגו בזהירות רבה טרם הרכישה. לענין זה – ראשית - התובעים פנו למכון בדיקה אשר בחן את הרכב; בנוסף ושנית – התובעים פנו ליבואנית מאזדה בישראל וביקשו ואף קיבלו את ספר הטיפולים של כלי הרכב; שלישית – התובעים לא הקדימו תשלום עבור הרכב באופן שייתר את בדיקת העברת הבעלות.

אין מדובר בבעלי דין אשר אצו להם לביצוע עסקה ללא כל בדיקה מוקדמת, ההיפך הוא הנכון. מכאן אין להטיל על התובעים אשם תורם.

• טענה ביחס לניתוק הקשר הסיבתי

הנתבעות טוענות לניתוק הקשר הסיבתי, בין היתר לאור בדיקות מכון הבדיקה אשר לא התריא דבר ואשר התבסס על רשיון הרכב המזוייף. רישיון אשר בו מספר השילדה תאם למספר השילדה בפועל. אין לקבל טענה זו. הנתבעות יכולות היו להגיש הודעת צד ג' כנגד מכון הבדיקה, כפי שנעשה בהליכים אחרים ובמקרה כזה, לכל היותר, היה נקבע כי גם לו חלק בעוולה. לא מצאתי ואף לא הוכח כיצד בדיקות המכון המוקדמות קטעו את הקשר הסיבתי לעוולה המאוחרת של הנתבעות שהתרשלו בזיהוי כלי הרכב, לא בדקו את מספר השילדה ואפילו לא התריאו והזהירו את הרוכשים מפני כך.

גם העובדה שקודם לרשלנות הנתבעות נעשו מעשי זיוף ומרמה של צדדים שלישיים לא מנתקת הקשר הסיבתי. ודוק – דווקא פעולות הנתבעות מיועדות לאפשר ניהול מאגר מידע סביר וראוי והנתבעות אשר יכולות היו לעשות כן באמצעים פשוטים, בחרו להימנע מביצוע חובתן.

• טענה לפיה אין לתבוע את הנתבעות בנזיקין וכי מדובר בתקיפת פעולה מינהלית

הנתבעות טוענות כי משפעלו בהתאם לנוהל נטען, הרי כל טענה לרשלנות היא בגדר תקיפה מינהלית וכי לא ניתן לתבוע אותן בעוולה נזיקית.

אין לקבל טענה זו, לא ביחס לנתבעת 2 ובודאי לא ביחס לנתבעת 1. חובת הנתבעות לניהול מאגר רישום כלי הרכב ולהעברת בעלות תוך זיהוי כלי הרכב נושא בקירבו אחריות אשר התרשלות בביצועה הוא בגדר עוולה נזיקית. חובת הרשות לעמוד בהוראות הדין לא נסוגה מפני היותה רשות ואין במעמדה המינהלי כדי להוות "עיר מקלט" מפני תביעה בגין עוולות נזיקיות המבוצעות על ידה.

אפילו דעת הרוב של כב' השופט עמית ברע"א 2063/16 , הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (מיום 19/1/2017) המגבילה לכאורה הגשת תביעות נזיקיות כנגד רשות מינהלית קובעת מעין "תרשים זרימה" המחריג או לפחות דורש התייחסות אחרת לתביעות בגין נזק בהן שכבר התגבש. וכך נקבע במפורש מפי כב' השופט עמית: "איני בא לשלול את האפשרות לתבוע את הרשות הציבורית בנזיקין בגין הפרה של נורמה הלקוחה מהמשפט המינהלי, ועל כך אעמוד בהמשך. גם העובדה שמדובר בעניינים הקשורים לביטחון הציבור אינה שוללת תביעה כאמור, שהרי בתי המשפט האזרחיים דנים כעניין שבשגרה בתביעות פיצויים בנזיקין כנגד כוחות הביטחון, תוך בחינה אם מדובר ב"פעולה מלחמתית". אלא שבמצב הדברים הרגיל, תביעה כאמור ראוי שתוגש אך כסעד משלים, כאשר נוצר "מעשה עשוי" והתגבש נזק שאינו ניתן עוד לתיקון באמצעות דרך המלך של ציווי".

ובהמשך נקבע כך – "על פי המצב המשפטי דהיום, כבר אין כל רבותא בכך שהמדינה נמצאת חייבת בנזיקין גם בכובעה הציבורי, למשל, כרשות רישוי או כרשות מפקחת (כדוגמה מני רבות, ראו את פסק דינה המקיף של השופטת א' חיות בע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2006) (להלן: עניין מנורה)). הכלל האנכרוניסטי של "The king can do no wrong" חלף עבר זה מכבר מן העולם, ואת מקומו תפס עקרון השוואת המעמד של הרשות הציבורית למזיק הפרטי"

• טענה ביחס לשיהוי בהגשת התביעה

הנתבעות מפנות לכך שהתובעים יכולים היו להגיש התביעה כבר בשנת 2011 ואף קודם לכן. התביעה אכן הוגשה רק בחודש אפריל 2015 וזאת שנים לאחר שניתן היה להגישה. עם זאת לא הוכח כל נזק שנגרם לנתבעות בגין שיהוי זה. כאן המקום לציין כי במסגרת קביעת הפיצוי נכללה התייחסות להפחתת תחשיבי ריבית והצמדה בשל השיהוי ור' סעיף 10.1 לעיל.

• טענה ביחס לזהות המצהיר מטעם התובעים

הנתבעות מפנות לכך שמטעם התובעים הצהיר דווקא התובע 1, בעוד הפעולות בסניף הדואר וכן פעולות נוספות נעשו על ידי התובע 2.

התובע 1 אינו זר לתביעה וידע לפרט היטב העובדות הנדרשות. אך יותר מכך – יש להדגיש כי טענות לפיהן עד מסוים אינו העד הנכון אינן בגדר טענות מכריעות המאיינות מיניה וביה עובדות וראיות שהובאו והוכחו כדין. משהוכחה התביעה מהראיות שהובאו ולא מעט בזכות עדויות מטעם הנתבעות עצמן – הרי ניתן להגיע לתוצאת פסק הדין וכך נעשה.

12. סוף דבר

כאמור בסעיפים 10.2 ו-9.7 לעיל אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד בתשלום הסך של 45,487 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 6/4/2015 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף אני מחייב הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום,  י"ד ניסן תשע"ח, 30 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.