כללי
1.התובע, אז תושב הישוב עתניאל שבדרום הר חברון כבן 17, נעצר על-ידי כוחות מג"ב במהלך פעילות כוחות הביטחון שבוצעה ביום 5.8.10 לפינוי והריסת מבנים בלתי חוקיים באזור המכונה "גבעה 18" בסמוך ל"גבעת החרסינה" בקריית ארבע. האירוע שארך שעות ארוכות לווה בהפרות סדר במספר מוקדים של עשרות נערים, חלקם רעולי פנים, במהלכן הוצתו מטעים סמוכים של תושבים פלסטינים, יודו אבנים אל עבר כוחות הביטחון, נוקבו גלגלי כלי הרכב של הסמח"ט והוכה קצין צה"ל. לטענת התובע הוא לא נטל חלק בהפרות הסדר ואף על-פי כן נעצר לטענתו באופן בלתי חוקי ותוך שימוש חריג בכוח. בגין כך הוגשה תביעתו דנן לפצותו על נזקיו בסך 25,000 ₪.
2.להשלמת התמונה אציין כי מלכתחילה הוגשה התביעה גם נגד הנתבע 1 לו יוחסה בין היתר האלימות בביצוע המעצר. הנתבעת 2 (להלן: המדינה) הגישה הודעה לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] על קיומה של חסינות עובד הציבור לפי סעיף 7א לפקודה הנ"ל. בהתאם נדחתה התביעה נגד הנתבע 1, תוך שנקבע כי יראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של הנתבע 1 ואת מעשי הנתבע 1 כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו (פסק דין חלקי, 17.12.14).
הראיות מטעם הצדדים
3.ככל שמדובר בסוגיית האחריות כל אחד מן הצדדים פרש את השתלשלות האירועים עד לביצוע המעצר של התובע. גרסת התובע ביחס לנסיבות שהובילו להגעתו למקום האירוע ולאופן ביצוע מעצרו נפרשה בעדותו ובעדות אמו גב' אסנת נחום. לעומתם גרסת המדינה התמקדה מטבע הדברים בפן של פעילות כוחות הביטחון בליל האירוע במהלכה נעצר התובע כמי שנחשד שנטל חלק בהפרות הסדר; והיא נפרשה בעדותם של המ"פ נתנאל משה (להלן: מ"פ משה), קשר המ"פ נדב שטיינר (להלן: הקשר שטיינר), ושוטרי מג"ב סמ"פ חביב אדרי (להלן: סמ"פ אדרי) ורועי דדון (להלן: השוטר דדון) (להשלמת התמונה אציין כי הודעותיהם של השוטר יבגני טורופצב ונהג הסמח"ט רומן טרקן שצורפו לכתב ההגנה לא הוגשו כראיות מאחר שאלה לא התייצבו למתן עדות). אשר לאירוע המעצר עצמו התובע הוסיף והגיש סרטוני וידאו שצולמו והוגשו כראיות על-ידי שלושה עדי ראיה לאירוע - עו"ד איתמר בן גביר, מר אריה דייויס ומר עופר אוחנה שצילם שני קטעי צילום (להלן יכונה כל אחד מן הסרטונים על שם עורכו - סרטון בן גביר (ת/4); סרטון דייויס (ת/1); וסרטון אוחנה 1 ו-2 (ת/3)). גם המדינה צירפה לכתב הגנתה סרטון וידאו שצולם על-ידי חייל שנכח במקום האירוע, ואולם בתום דיון ההוכחות הודיעה כי היא מוותרת על הגשתו מאחר שלא עלה בידה להגישו באמצעות עורכו (עמ' 48 לפרוטוקול ש' 5-4). למעשה הצדדים אינם חולקים על מה שנראה בסרטונים שהוגשו מטעם התובע והמחלוקת נותרה ביחס למשמעות שיש לייחס לדברים על רקע ההתרחשות העובדתית שאינה מוסכמת שקדמה להם ושאינה מתועדת בסרטונים.
4.אשר לסוגיית הנזק, ככל שמדובר בנזקים הפיזיים התובע ביקש להסתמך על תעודה רפואית ממרפאת חברון מיום 5.8.10 וכן סיכום ביקור מיום 8.8.10 אצל רופא קופת החולים.
דיון
חוקיות המעצר
5.גרסת התובע ואמו ביחס לנסיבות הכלליות שהובילו להגעתם למקום האירוע הייתה בעיקרה זהה. לגרסתם בליל האירוע נסעו יחדיו מביתם בעתניאל לכוון "גבעה 18" בעקבות הודעה טלפונית שהתקבלה אצלם לפיה נערך פינוי במקום, וזאת על מנת לחפש את האח עמיחי שהיה אז כבן 14 ולן בגבעה מבלי שהיה ברשותו מכשיר סלולארי. בהגיעם למקום בשעה 04:00 לערך נתקלו במחסום של כוחות הביטחון שמנע את הכניסה לגבעה. כעבור זמן מה ותוך כדי שהאֵם משוחחת עם השוטרים שעמדו בשער הכניסה הסגור ל"גבעה 18" ומיידעת אותם כי היא מחפשת את בנה עמיחי, הגיע הוא מהעבר השני וסיפר לאמו כי הוכה על-ידי שוטרים, ומשכך סרו האֵם והאח לתחנת המשטרה הסמוכה בקרית ארבע להגיש תלונה. קרוב לשעה 06:00 שבו לשער הכניסה ל"גבעה 18" אשר נפתח בינתיים, והשלושה עלו רגלית לגבעה כדי לחפש את התפילין של האח עמיחי בין הריסות בית הכנסת ולצלם את המבנים שנהרסו. בהגיעם למעלה הגבעה הבחינו בשופל של צה"ל עורם תלולית עפר שנועדה לחסום את שביל הגישה לגבעה, ובקבוצה של נערים רעולי פנים מיידים לעברו אבנים. לגרסתם כוחות הביטחון החלו במרדף אחר מידי האבנים, בעוד התובע אמו ואחיו נותרו לעמוד במקומם משום שלא הרגישו צורך לברוח באשר אף אחד מהם לא נטל חלק בהתפרעות. התובע אף אחז במצלמה בידו לתעד את הנעשה. בשלב זה - ממנו החל התיעוד בסרטוני הווידאו - לפתע אחד משוטרי מג"ב, שבדיעבד הסתבר כי מדובר בסמ"פ אדרי, משך את התובע ממקום עומדו, הפילו ארצה והחל לגרור אותו מפאת ראשו מרחק כמה מטרים על פני אדמת החצץ אל מול עיניהם ההמומות של האח והאֵם שהתחננה לפני סמ"פ אדרי שישחרר את התובע שלא עשה כלום. רק לאחר שאחד הנוכחים העיר לסמ"פ אדרי שהתובע מדמם מגבו בשל גרירתו על גבי הקרקע הרים סמ"פ אדרי את התובע על רגליו והוליכו לעבר הג'יפ המשטרתי תוך שהוא מעקם את ידו השמאלית לעבר גבו. גם בהגיעם לג'יפ המשטרתי לא פסקה האלימות כלפי התובע כאשר שוטר מג"ב אחר, שזהותו אינה ידועה, ריתק אותו בשכיבה לקרקע, רכן עליו באמצעות הנחת ברכו על גבו ודחף את פרצופו לאדמה. כל זאת נעשה על-פי הנטען מבלי שהתובע נטל כל חלק בהפרות הסדר ואף מבלי שהתנגד למעצרו (ראו: עדות התובע בחקירה ראשית בעמ' 3 ש' 15 ואילך; עדות אֵם התובע בחקירה ראשית בעמ' 12 ש' 3 ואילך).
6.עם זאת בכמה פרטים ספציפיים מהותיים נתגלעו סתירות ואי התאמות בעדויות התובע ואמו - בין האחת לאחרת, וכן בין כל אחת מהן לכל אחת מן ההודעות שמסרו השניים במחלקה לחקירות שוטרים (נ/1 ו-נ/2, בהתאמה).
כך אֵם התובע העידה כי עם הגעתם בשעה 04:00 לערך לקריית ארבע התפצלו דרכיהם. התובע ירד מן הרכב בשער של קריית ארבע על מנת לחפש רגלית את האח עמיחי בשביל שמוביל מן השער שאינו עביר לרכב, והיא המשיכה עם הרכב עד היכן שניתן היה להגיע עמו ולאחר מכן רגלית עד לשער הכניסה ל"גבעה 18" הסגור, שם פגשה בסופו של דבר את האח עמיחי, וזאת בעת שהתובע כלל אינו נוכח (עמ' 16 ש' 31 - עמ' 17 ש' 2, ש' 17-13; נ/2 ש' 20-12). לעומת זאת מעדותו של התובע בבית המשפט נשמט כלל דבר הפיצול האמור, והוא העיד כי היה נוכח בעת המפגש בין האח עמיחי ואמו בשער הכניסה ל"גבעה 18" (עמ' 3 ש' 28-22, עמ' 8 ש' 22-15); וזאת בניגוד למה שמסר בעדותו במח"ש כי אמו חיפשה את אחיו ברכב והוא חיפש אותו ברגל (נ/1 ש' 8-7).
כך גם נמצאו סתירות לגבי מקום המפגש המחודש בין התובע לבין האח עמיחי ואמו לאחר שאלה האחרונים שבו סמוך לשעה 06:00 מהגשת התלונה על-ידי האח עמיחי (ראו טופס התלונה של האח עמיחי, נ/3, שהוגשה רק לצורך שעת מסירת ההודעה לאחריה שבו האֵם ועמיחי ל"גבעה 18" - עמ' 17 ש' 9-6). בעניין זה העיד התובע בבית המשפט כי המתין לבואם במחסום עצמו, שם אותר האח עמיחי, ולאחר שהאֵם והאח שבו למקום לאחר הגשת התלונה על-ידי עמיחי "ממש נפגשנו ליד השער כבר, שער הכניסה לגבעה 18" ושלושתם עלו יחדיו במעלה הגבעה (עמ' 3 ש' 28-27, עמ' 4 ש' 5-2). אֵם התובע העידה בבית המשפט כי פגשה את התובע ב"שכונת החרסינה" בקריית ארבע ממנה נכנסה עם הרכב לכביש ההיקפי, וכי עלתה עם שני בניה למעלה לחפש את התפילין של עמיחי ולצלם את ההריסות (עמ' 12 ש' 32 - עמ' 13 ש' 7, עמ' 17 ש' 12-10). וכל זאת בניגוד לעדות התובע במח"ש לפיו נפגש עם אמו למעלה (נ/1 ש' 9-8); עדות שתואמת את עדות האֵם במח"ש לפיה נסעה עם עמיחי עד לשער, עלתה עמו לגבעה ורק שם פגשה בתובע (נ/2 ש' 27-26).
מכאן אף נגזרת סתירה נוספת בעדות האֵם ביחס למועד בו נודע לה ולתובע אודות קיומם של מידי האבנים. בהתאם לעדותה לפיה התובע המתין לה ב"גבעת החרסינה" המשיכה והעידה כי התובע לא ידע על יידויי האבנים אלא כאשר עלה עמה ועם עמיחי במעלה הגבעה. אולם לאחר שעומתה עם הדברים שמסרה בתלונתה במשטרה לפיהם "התקשרתי לאלישיב בפלאפון הוא אמר לי שהוא בבית הכנסת, ואמר לי אמא תזהרי יש ילדים שזורקים אבנים ליד השופל ליד העץ בגבעה" התנצלה כי לא זכרה שהזהיר אותה (עמ' 17 ש' 23 - עמ' 18 ש' 4). ממילא לא התייחסה לכך שגם בהודעתה זו ציינה כי התובע שהה בבית הכנסת שהיה ממוקם בראש הגבעה.
7.מכל האמור עולה כי בין השעות 04:00 לערך ועד קרוב לשעה 06:00 התובע נותר באזור "גבעה 18" ללא אמו וממילא זו אינה יכולה להעיד דבר לגבי פעולותיו ובכלל זה אי מעורבותו בהפרות הסדר שהתרחשו במקום בעת הזו. תשומת הלב כי על-פי דוח המעצר שצורף לכתב ההגנה שעת המעצר הייתה ב-06:00 כך שנראה שהתובע פגש את אמו זמן קצר ביותר לפני שנעצר. כמו כן עולה האפשרות שהתובע שהה בפרק הזמן שבין 04:00 ל-06:00 לערך בראש "גבעה 18" סמוך למבנה בית הכנסת שהיה במקום, ובהחלט היה מודע להפרות הסדר שננקטו שם כלפי כוחות הביטחון, כעולה מן העדויות שניתנו הן על-ידי התובע הן על-ידי אמו סמוך ביותר לאירוע. מעדות שניים מצלמי סרטוני הווידאו שנכחו באירוע עוד קודם למעצר התובע עולה כי צולמו סרטונים נוספים על ידם ויש בהחלט אפשרות שאלה גם מתעדים את יידויי האבנים לעבר כוחות הביטחון. אלה לא הוגשו כראיות על-ידי התובע (עדות דייויס בעמ' 11 ש' 24-3; עדות אוחנה בעמ' 19 ש' 32 - עמ' 20 ש' 9). יש לזכור כי התובע היה מצוי בשטח שהוכרז בצו אלוף כשטח צבאי סגור בשל הפעולות שננקטו על-ידי כוחות הביטחון לפינוי והריסת המבנים הבלתי חוקיים ב"גבעה 18" (שהתובע אף נטל חלק בבנייתם - עמ' 6 ש' 24-8, עמ' 8 ש' 9-4). בהקשר זה אין בידי לקבל את טענת התובע כאילו העובדה שבשלב כלשהו לא נמנעה כניסה פיזית למקום יש ללמד על סיום ההכרזה בהינתן כי באותה העת עדיין פעלו כוחות הביטחון במקום, בין היתר באמצעות שופל שעבד לבצע חסימת הדרך.
8.לעומת גרסתו של התובע, שנותרה כעדות בעל דין יחידה, לפיה לא נטל חלק בהפרות הסדר, התובע זוהה בזמן אמת על-ידי המ"פ משה כמי שנטל חלק ביידוי אבנים ותקיפתו שלו, ועל בסיס זיהוי זה בוצע מעצרו של התובע על-ידי שוטרי מג"ב. אפרט. לפי עדות המ"פ משה בבית המשפט הוטלה על הכוח בפיקודו המשימה להגיע ל"גבעה 26" הסמוכה מחשש שהנערים ירדו מ"גבעה 18" על מנת לבצע פעולות ונדליזם (ובשמן היום "פעולות תג מחיר") אותן התבקש הכוח למנוע. ואמנם בהגיעם ל"גבעה 26" הבחינו ב-15-10 נערים הולכים בשדות לכיוון שכונה של הפלסטינים ומתחילים להצית שדות. הכוח החל לרדוף אחרי אותם נערים, הגיע אליהם, חסם אותם והורה להם ללכת מן המקום. הנערים הקשיבו להוראת החיילים והחלו לחזור לכיוון "גבעה 18" (אחד מהם שזוהה על ידו מבין המציתים נתפס על-ידי המג"ד). בשלב זה בעת שחזרו לג'יפ שנמצא ב"גבעה 26" התקבל טלפון מהמג"ד שזורקים אבנים מ"גבעה 18" על הג'יפ שלו שנמצא בפאתי הגבעה. על-פי הנחיית המג"ד זימן כיתת כוננות מהמוצב ובינתיים מיהר יחד עם הקשר שטיינר והחובש להגיע ל"גבעה 18". כאשר החלו לעלות לגבעה זיהה מספר נערים זורקים אבנים והוא החל לרוץ לעברם. לדבריו הנערים זיהו ככל הנראה שמדובר רק בשלושה חיילים והחלו לרוץ דווקא לכיוון החיילים לשם עימות עמם. הוא תפס נער אחד מבין מידי האבנים ואז הגיעו כחמישה נערים אחרים, תפסו אותו על מנת למנוע את אחיזתו בנער שנתפס, קרעו את מדיו על-ידי תלישת דרגותיו ונגעו בנשקו. הקשר שטיינר דיווח בקשר על האלימות ובשלב זה שוטרי מג"ב הגיעו לסייע ולתפוס את הנערים מתוך ההמולה. גם בשלב זה המשיכה זריקת אבנים לעבר הכוחות. לדבריו זיהה בפני שוטרי מג"ב את הנערים שהיו שותפים לזריקת האבנים ותקיפתו לאחר שראה אותם בעיניו שלו - "ממש אני מתחיל לזהות שם אחד אחד, אני ראיתי אותם בעיניים, מתחיל לזהות ואומר לשוטרי מגב שהם אלה שעוצרים את הנערים מי זה שזרק אבנים". כך גם זיהה את התובע (ראו: עדות המ"פ משה בחקירה ראשית בעמ' 23 ש' 19 ואילך). עדותו זו תואמת לחלוטין את הודעתו במשטרה שניתנה מיד לאחר תום האירוע (נ/4 ש' 40-1).
9.בחקירתו הנגדית הוצגו לפני מ"פ משה סרטוני הווידאו שהוגשו מטעם התובע. מ"פ משה זיהה עצמו בסרטונים כמי שחולצת מדיו קרועה ודרגותיו נתלשו. ואכן כך הוא נראה בסרטונים כאשר גם כיסוי הקסדה, המצנפת, הועפה לאחור, עדות אותנטית המאשרת את גרסתו בדבר התקיפה שעבר קודם לכן (סרטון דייויס החל מדקה 00:17; סרטון בן גביר החל מדקה 00:14; סרטון אוחנה 1 בדקה 02:00). מ"פ משה חזר והדגיש מספר פעמים כי הסרטונים אינם מתעדים את אירוע תקיפתו שקדם לכך על-ידי הנערים, שחלקם לא מצולם כלל. לדבריו הוא אמנם ריתק את אחד הנערים, אשר לבש חולצה אפורה, ושוטר מג"ב הגיע להחליפו בהתאם להוראות שקיבלו לפיהן תפקיד המשטרה הוא לעצור מתיישבים. בשלב זה פנה להביא גם את התובע, תוך שהוא צועק "בוא הנה גם אתה", "גם זה", "גם הוא" (סרטון דייויס החל מדקה 00:22; סרטון בן גביר החל מדקה 00:08; סרטון אוחנה 1 מדקה 00:13). זאת מאחר שגם התובע - שאמנם בשלב זה עמד ולא עשה כלום ונראה כי החזיק מצלמה בידו - תקף אותו קודם לכן באירוע שאינו מתועד בסרטונים. מ"פ משה עומת עם האפשרות שיתכן והתבלבל בין התובע לבין נער אחר הנראה אף הוא בסרטון הווידאו לבוש חולצה כחולה כהה כשל התובע עם פאות קצרות יותר משל התובע (דקה 0:08 בסרטון דיוויס בפינה הימנית העליונה; התמונה אינה ברורה לגמרי - מ.ש.). אולם העד לא הסכים עם טענה זו והטעים כי כל הנערים שהיו באזור ההתרחשות היו שותפים גם לזריקת האבנים וגם למכות, כאשר היחידים שהגיעו לאחר מכן הם האמא (מניח שהיא האמא כי היא אומרת בסרטון הבן שלי), עו"ד בן גביר ואדם נוסף שזיהה ממתין למתן עדות מחוץ לאולם בית המשפט שמוכר לו מאותה תקופה ולא ידע את שמו (בכך כיוון ככל הנראה לאחד מצלמי הסרטונים האחרים) (ראו: עמ' 27 ש' 32-28, עמ' 28 ש' 5 - עמ' 29 ש' 25).
10.עדות זהה בדבר אופן התרחשות העניינים בטיפול בהפרות הסדר מצד הנערים ניתנה גם על-ידי הקשר שטיינר, אף ביחס לזיהוי התובע בזמן אמת על-ידי המ"פ משה כמי שהיה מעורב בתקיפתו (ראו: עדות הקשר שטיינר בעמ' 31 ש' 24-8, ובעמ' 33 ש' 20-1). גם כאן עדותו של הקשר שטיינר זהה להודעתו שניתנה במשטרה סמוך לסיום האירועים (נ/5 ש' 29-1, ש' 44-33).
11.הנה כי כן התובע זוהה על-ידי מ"פ משה כמי שנטל חלק ביידויי האבנים ובתקיפתו, ועל-פי זיהוי זה נעצר על-ידי שוטרי מג"ב. אני מוצאת את עדותו של מ"פ משה כמהימנה עלי. ניכר היה כי העד זוכר היטב את האירוע גם בשל הקושי שהתלווה לו בעצם העימות בין יהודי ליהודי ובשל המכות שספג בנוכחות חייליו (עמ' 25 ש' 15-12). עדותו הייתה עקבית וקוהרנטית והיא נתמכה הן בעדות הקשר שטיינר - שאף היא הייתה עקבית ומהימנה עלי - הן בסרטוני הווידאו המאששים את אירוע תקיפתו בדמות המדים הקרועים והמצנפת שהועפה לאחור, כמו גם את זיהויו של התובע בזמן אמת על-ידי מ"פ משה בפני שוטרי מג"ב. לאור זאת אני סבורה כי הוכח שמעצרו של התובע נעשה על יסוד חשד סביר למעורבותו בהפרות הסדר. מכאן שאיני מוצאת לקבל את טענת התובע בדבר היות המעצר בלתי חוקי.
12.לשם שלמות הדברים אוסיף כי לאחר מעצרו הובא התובע לפני שופט שהורה על שחרורו למעצר בית למשך שלושה ימים. תיק החקירה נגד התובע לא הבשיל כדי הגשת כתב אישום נגדו, לטענת המדינה - לה לא הוצגה אסמכתא - בשל התיישנות. ודוק, אפילו היה מתברר בסופו של יום כי אמנם חלה טעות בזיהויו של התובע כמי שלקח חלק בהפרות הסדר אל מול כוחות הביטחון אין בכך לשנות ממסקנתי האמורה לפיה בעת מעצרו קם חשד סביר למעורבותו בכך ועל כן נעצר על-פי עילה שבדין.
מטעם זה מסקנתי זו בעינה עומדת גם נוכח עדותו של סמ"פ אדרי שלא מצאתי כי ניתן לבסס עליה כל ממצא עובדתי בנוגע לעילת המעצר בהינתן ריבוי הגרסאות שמסר העד הנ"ל (מהודעתו במשטרה נ/7 עלה כי התובע ואחיו נעצרו במהלך אירוע קודם של יידוי אבנים בטרם אירעה תקיפתו של מ"פ משה; בהודעתו במח"ש נ/8 מסר כי התובע נעצר במהלך השתתפותו בתקיפתו של מ"פ משה לאחר שזוהה על ידו כמי שנטל חלק קודם לכן ביידוי אבנים; ובעדותו בבית משפט מסר כי התובע ואחיו יידו אבנים לעבר השוטרים במורד הגבעה ואז החל מרדף אחריהם במעלה הגבעה שם נטלו הם חלק גם בתקיפת המ"פ ובתום המרדף בוצע המעצר. לראשונה בעדותו ציין כי מ"פ משה הוא זה שהצביע על התובע כמי שהשתתף בתקיפתו - עמ' 39 ש' 29 - עמ' 40 ש' 3, עמ' 43 ש' 14 ואילך). אוסיף כי תיק החקירה שנפתח במח"ש בעקבות תלונת התובע נגד סמ"פ אדרי נסגר מחוסר ראיות, כאשר ערר התובע על החלטה זו נדחה.
מכאן אעבור לדון בטענתו הנוספת של התובע לשימוש בלתי סביר בכוח ותקיפתו.
סבירות השימוש בכוח בעת ביצוע המעצר
13.מעצרו של התובע מתועד כאמור בסרטוני הווידאו שהוגשו מטעמו ומהם ניתן ללמוד על אופן ביצוע המעצר.
צפייה קפדנית ומדוקדקת בסרטונים אלה מעלה כי בשלב הראשוני של ביצוע המעצר התובע יושב על הרצפה, מניף את רגליו ובידיו מנסה למנוע מסמ"פ אדרי מלאחוז בו. גם אֵם התובע מנסה לתפוס את ידי סמ"פ אדרי על מנת למנוע את אחיזתו בבנה התובע (סרטון אוחנה 1 מדקה 00:15). סמ"פ אדרי והשוטר דדון נאלצים להרים את התובע יחדיו כדי לשאתו מן המקום, אך האח עמיחי מפריע - נשמע גם אומר "תעזוב את אח שלי", והאם צועקת לעברו "תעזוב אותו עמיחי". השוטר דדון עוזב את אחיזתו בתובע ומתפנה לעצור את האח עמיחי (סרטון אוחנה 1 מדקה 00:32; סרטון דייויס מדקה 00:40; וראו גם עדות סמ"פ אדרי בעמ' 46 ש' 31-28). סמ"פ אדרי ממשיך לאחוז בתובע באמצעות חולצתו וגורר באיטיות יחסית את התובע שעודנו חצי יושב על הקרקע. כל העת הזו האֵם ממשיכה לאחוז ביד התובע ומנסה למנוע גרירתו, וזאת גם לאחר שסמ"פ אדרי עוצר לרגע ומבקש ממנה פעמיים "תורידי את היד שלך" (סרטון אוחנה 1 דקה 00:56; סרטון בן גביר דקה 00:56). אמנם התובע נשמע במהלך גרירתו בשלב זה אומר "אני לא יכול לקום" (סרטון אוחנה 1 דקה 00:45), אולם גם בעת שסמ"פ אדרי עצר מלכת (על מנת להורות לאֵם להוריד את ידה) התובע נשאר יושב על הקרקע. לא נראה בסרטונים כי סמ"פ אדרי מנע מן התובע לעמוד על רגליו בשלב זה, והתובע לא נראה כמי שעשה כל פעולה שהיא על מנת לקום וללכת בכוחות עצמו. אוסיף כי כאשר התובע נשאל מה מנע ממנו מלקום בשלב זה השיב כי "כשאמרתי שלא יכולתי לקום התכוונתי להמשך הסרטון. ... הוא [סמ"פ אדרי] לא התחיל לגרור אותי עד אז ולא ידעתי מה רוצים לעשות איתי, פשוט החזיק אותי, לא אמר לי תעמוד, לא אמר לי תשב" (עמ' 9 ש' 21-15; וראו גם עדות סמ"פ אדרי בעמ' 40 ש' 25-22, ובעמ' 46 ש' 19-18). כן נשמע סמ"פ אדרי אומר לתובע בעת שהמשיך לאחוז ולגרור אותו "חבל להתנגד" (סרטון אוחנה 1 דקה 01:16).
14.מן התיעוד האמור בסרטונים עולה מסקנתי לפיה בשלב הראשון התובע התנגד למעצרו בדרך של ישיבה על הקרקע, הנפת רגליו וידיו, וגם אחיו עמיחי ואמו ניסו לסייע בהתנגדותו על מנת לנסות ולסכל את מעצרו (וראו גם לעניין ההתנגדות למעצר: הודעת סמ"פ אדרי במשטרה, נ/7, ש' 19-15, הודעתו במח"ש, נ/8 ש' 77-76, ש' 220-119, ועדותו בעמ' 40 ש' 7-2, 21-15; וכן הודעת השוטר דדון במשטרה, נ/6, ש' 28-26, ועדותו בעמ' 35 ש' 14-6, עמ' 37 ש' 8 - עמ' 38 ש' 3). התובע למעשה אישר בהודעתו במח"ש כי התנגד למעצרו - גם אם אכן כטענתו החוקר הוא זה שטען בפניו כי הנפת ידיו ורגליו מעלה ומטה כנראה בסרטון מהווה התנגדות למעצר (עמ' 9 ש' 12-10) - באמרו "זה היה אינסטינקט, אנשים קופצים עליי ומרביצים עלי אז ניסיתי להשתחרר." (נ/1 ש' 53-52).
לכך יש להוסיף את הצורך להתרחק מן המקום בשים לב לכך שבאותה העת עדיין נמשכו זריקות האבנים. בסרטונים נשמע קול קורא "זהירות הם זורקים אבנים, תזהר, תזהר, תזהר, איי" ומיד לאחר מכן צליל אבן פוגעת בחפץ מתכתי (סרטון אוחנה 1 החל מדקה 00:24; סרטון בן גביר מדקה 00:23; וראו גם הודעת מ"פ משה במשטרה, נ/4, ש' 30, ועדותו בעמ' 24 ש' 16-13; עדותו של הקשר שטיינר בעמ' 31 ש' 24-23; הודעת סמ"פ אדרי במח"ש, נ/8, ש' 39-37, 74-68, ועדותו בעמ' 40 ש' 7-4, עמ' 46 ש' 23; עדות השוטר דדון בעמ' 37 ש' 9-8, 14).
בנסיבות אלה אני מוצאת כי הכוח שהופעל בשלב זה להרחקתו של התובע מן המקום שהיה חשוף לזריקות אבנים היה סביר נוכח ההתנגדות של התובע ובני משפחתו האחרים למעצרו.
15.לא נעלמה מעיני העובדה כי כפי הנראה בסרטונים בעת משיכת התובע מחולצתו על-ידי סמ"פ אדרי נמשכה גם פאת ראשו של התובע. אולם אני סבורה כי ניכר מן הסרטונים שסמ"פ אדרי לא עשה כן במכוון, הוא לא נתן דעתו לכך, ונראה כי הדבר קרה בשוגג בהינתן פאותיו הארוכות של התובע שאחת מהן נתפסה יחד עם אחיזת חולצתו של התובע. התובע לא נשמע ולא נראה בסרטונים כמי שמביע מחאה כלשהי, צעקת כאב או אמירה, על פאתו שנתפסה (התובע העיד במח"ש כי בגלל הכאב רק החזיק את סמ"פ אדרי ביד כדי להוריד את הלחץ על הפאה - נ/1 ש' 30-29). ברקע אמנם נשמעו קולות על כך שנתפסה פאתו של התובע, אך ככל הנראה אלה לא הופנו ישירות אל סמ"פ אדרי שהעיד כי לא שמע אותם. מכל מקום סביר בעיני ההסבר שנתן סמ"פ אדרי לפיו בלהט האירוע לא שם לבו לכך (ראו: הודעת סמ"פ אדרי במח"ש, נ/8, ש' 90-81, 101-100, 153; ועדותו בעמ' 41 ש' 19-18, עמ' 46 ש' 18-14). על כן לא מצאתי כי בנסיבות אלה משיכת הפאה עולה כדי תקיפתו של התובע.
16.עם זאת לאחר עיון בסרטוני הווידאו אני מוצאת כי בשלב מסוים החל סמ"פ אדרי לנקוט בכוח בלתי סביר כלפי התובע. כוונתי לשלב שלאחר שאֵם התובע עזבה את ידו וסמ"פ אדרי החל גורר בכוח ובמהירות יחסית את התובע על גבי הקרקע זרועת האבנים עד כי התובע החל מדמם מפצע שנגרם בגבו (סרטון אוחנה 1 מדקה 01:22; סרטון דייויס מדקה 01:34). בשלב זה נשמעת האם קוראת לעבר סמ"פ אדרי "תעזוב אותו, הוא ילך על הרגליים" (סרטון אוחנה 1 דקה 01:24; סרטון דייויס דקה 01:35). כן נשמעים קולות קוראים לעבר סמ"פ אדרי לפיו התובע מדמם מאחורה (סרטון אוחנה 1 דקה 01:27). ככל הנראה בשל קריאות אלה נאות סמ"פ אדרי להפסיק את הגרירה המאסיבית של התובע על גבי הקרקע ולאפשר לו לעמוד על רגליו שלו (דקה 01:28). בהמשך נשמע התובע אומר "אני לא מתנגד", "אני לא רוצה להתנגד" (סרטון אוחנה 1 דקה 01:38, דקה 01:41). לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לצורך "להוביל" כך דווקא את התובע בפרק זמן זה שארך כשש שניות. סמ"פ אדרי בעצמו אישר כי אף ש"בתחילת המעצר כן נזרקו אבנים, בקטע [הזה] אכן לא ראיתי ולא שמעתי זריקת אבנים ואני המשכתי לגרור בשל הלהט של האירוע. ברגע שהרגשתי שלא צריך להמשיך לגרור אותו העמדתי אותו על הרגליים." (נ/8 ש' 143-139; ההדגשה שלי - מ.ש.).
אני מוצאת אם כן כי הגרירה המהירה יחסית של התובע על גבי האדמה משך כשש שניות עד שהתובע נעמד על רגליו מהווה שימוש בכוח בלתי סביר העולה כדי תקיפה. לעומת זאת מצאתי כסבירה את הובלת התובע בהמשך הדרך כשהוא הולך עצמאית על רגליו וידו נתונה מאחורי גבו.
17.בשלב זה ישנו פער זמן בלתי מצולם בסרטוני הווידאו. סרטון אוחנה 1 מסתיים כאשר התובע נראה כאמור הולך על רגליו לעבר הג'יפ שלמרגלות הגבעה. סרטון אוחנה 2 - שהוא היחיד שמתעד את המשך המעצר - מתחיל כאשר התובע נראה שכוב על בטנו על גבי הקרקע, שוטר מג"ב אוחז עם ידו בראשו של התובע ומצמיד פניו אל האדמה לבל ירים ראשו, ועם ברך שמאל מצמיד את גבו של התובע לקרקע (סרטון אוחנה 2 מדקה 00:03). לא הוברר מה הוביל להשכבתו של התובע במצב האמור. סמ"פ אדרי העיד כי "שוטר השכיב אותו בגלל שאלישיב התנגד... אם הוא לא היה מתנגד למעצר לא היו משכיבים אותו על הרצפה" (עמ' 47 ש' 9, 23). סתם ולא פירש. ממילא יש קושי לקבל טענה זו בהינתן אמירותיו המפורשות של התובע בעת שכבר הלך בכוחות עצמו כי הוא אינו מתנגד ולא רוצה להתנגד. כמו כן השוטר הנראה בסרטון כמצמיד את התובע לקרקע לא הובא על-ידי המדינה למתן עדות, על אף שמדובר בשוטר שהיה תחת פיקודו של סמ"פ אדרי (עמ' 47 ש' 13-10). משכך לא הוצגה כל ראייה לקיומה של התנגדות כלשהי מצד התובע בשלב זה של האירוע, ובהתאם להלכה המושרשת יש להפעיל לחובת המדינה את החזקה כי עדותו של אותו שוטר שלא הובא למתן עדות הייתה תומכת בגרסת התביעה.
על כן גם ביחס לפרק הזמן שבו רותק התובע כשהוא שוכב על הקרקע קודם להעלאתו לג'יפ אני מוצאת כי מדובר בשימוש בלתי סביר בכוח שאינו נדרש בנסיבות העניין.
נותר לבחון את שיעור הפיצוי לו זכאי התובע בגין השימוש שנעשה כלפי בכוח בלתי סביר בשני קטעי האירוע האחרונים. לכך אפנה כעת.
הנזק
18.מדוח הרופא המשטרתי מיום האירוע, 5.8.10, עולה כי לא נמצאו סימני חבלה בידו השמאלית של התובע על אף תלונותיו בדבר כאבים באזור המרפק, ונמצאו סימני חבלה בגבו, ללא חסר נוירולוגי, שטופלו בחבישה ופולידין. גם בסיכום הרפואי שנערך על-ידי רופא קופת החולים שלושה ימים לאחר מכן, 8.8.10, נמצאו אך שריטות מפושטות על גבו של התובע. לא נקבעה כל אבחנה ביחס לתלונות התובע על כאבים ביד שמאל. צוין כי התובע הביא עמו שערות של פאה שנתלשו. התובע לא תמך תביעתו בחוות דעת רפואית וממילא לא טען לנזק פיזי שנותר לו לצמיתות.
19.שקלתי גם את הפגיעה שנלוותה לאירוע גרירתו של התובע על הקרקע והצמדתו אליה בהמשך בשכיבה על בטנו, הכרוכה מטבע הדברים בתחושת השפלה והכנעה, במיוחד כאשר הפעולות ננקטות על-ידי אנשי חוק האמונים על ההגנה על שלומו של הציבור. עם זאת נתתי דעתי גם לכך שנמצאה הצדקה לעצם ביצוע המעצר, שהוא כשלעצמו גם כן טומן בחובו מתחושות אלה. כן נתתי משקל לכך שהאירוע לא נמשך זמן רב, והגם שנעשה אמנם לעיני אחרים, ובהם אמו ואחיו של התובע, אלה דווקא היוו תמיכה לתובע בעת מעצרו ועל כן לא מצאתי כי היה בנוכחותם להעצים את תחושת העלבון וההשפלה.
20.בנסיבות העניין ולאחר שבחנתי את פסקי הדין השונים אליהם הפנו הצדדים, בכתבי טענותיהם ובסיכומיהם, אני מוצאת להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע בקשר להפעלת הכוח הבלתי סביר על סך של 20,000 ₪.
סוף דבר
21. לנוכח האמור התביעה מתקבלת.
22.הנתבעת 2 תישא בתשלום הפיצוי הנקוב בסעיף 20 לעיל, בתוספת הוצאות משפט בסך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.
23.הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מעת המצאת פסק דין זה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.
24.המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, ט' אייר תשע"ו, 17 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
