בפני תביעת התובעת לפיצוייה בגין תאונה קשה שארעה לה ביום 11.9.07 וגרמה לה לנזקי גוף.
המחלוקת בין הצדדים הינה ביחס לסיווג והגדרת התאונה ביחס לכל אחד מהרכבים המעורבים בה, ובהתאם לחבות הנתבעים או מי מהם כלפיה, וכן ביחס לגובה הנזק.
1. התובעת, ילידת x.x.83, נפגעה באופן קשה בתאונה שארעה ביום 11.9.07.
2. התאונה ארעה במעורבות (בשל זה פיזית ולא משפטית...) שני רכבים:
משאית גרר, מ.ר. XXXXX, שהיתה נהוגה ע"י נתבע 1 ומצויה בבעלות הנתבעת 2, ואשר השימוש בה היה מבוטח באותה העת ע"י נתבעת 3 (להלן: "הגרר");
רכב התובעת מסוג רנו, מ.ר. XXXXXX, שהשימוש בו היה מבוטח באותה העת על ידי נתבעת 4 (להלן: "הרכב").
בעקבות התאונה הורשע הנתבע 1 בגרימת התאונה ברשלנות שגרמה לפציעה קשה של התובעת, זאת בת"ד (עכו) 1073-08 מ"י נ' אברהם קמרי (14.1.09) (להלן: "הליך התעבורה").
3. הצדדים הסכימו כי ההכרעה באשר לנסיבות התאונה, ככל שהיא נדרשת להליך זה, תעשה על סמך העובדות שנקבעו בהכרעת הדין בהליך התעבורה, בצירוף לעדויות במשטרה והפרוטוקולים בהליך התעבורה (שם נחקרו התובעת והנתבע) וכן תצהירו של הנתבע 1 שהוגש בהליך זה, ללא חקירת עדים.
4. אין מחלוקת כי הנתבע גרר באמצעות הגרר, את רכב התובעת לאחר שזה נתקע במהלך נסיעה בחוף שמן בחיפה. הרכב הועמס על הגרר כאשר הוא מוחזק בגלגליו הקדמיים על ידי ה"משקפיים" של הגרר, וגלגליו האחוריים נוסעים על הכביש.
התובעת נסעה עם הנתבע, ברכב הגרר, לביתה שבכפר מעיליא (לאחר עצירה בדרך שאין לה חשיבות לצורך ההכרעה).
כאשר הגיע רכב הגרר לכפר הוא עצר בסמוך לבית התובעת, בצד כביש המצוי בשיפוע של °7 (כעולה מדו"ח הבוחן המשטרתי), כאשר חלקו האחורי פונה לכיוון הירידה, וכל אחד מהצדדים יצא מהקבינה של רכב הגרר.
באשר לסדר הפעולות המדויק שארע מנקודה זו היתה מחלוקת עובדתית בין התובעת לבין הנתבע, וזו הוכרעה בהליך התעבורה, כאשר הכרעה זו, לאור הסכמת הצדדים תחייב גם כאן, שכן הנתבעים לא הביאו כל טעם לסטות ממנה.
5. התובעת, אשר התבקשה ע"י הנתבע להרים את בלם היד ברכב, נכנסה לרכב מדלת הנהג, אולם מאחר ולא היתה בטוחה שהבינה את הוראותיו, יצאה מיד, מבלי להרים את בלם היד, כדי לוודא שהבינה את הוראות הנתבע. בעודה מחפשת בעיניה את הנתבע, אשר לא היה לצידה שכן בנתיים עבר לצד ימין של הגרר על מנת להוריד את ה"משקפיים" לצורך שחרור הרכב, ולפני שהספיקה לשאול את שאלתה, החל הרכב להידרדר והתובעת שטרם הספיקה להתרחק מהרכב, נלכדה בין דלת הנהג שהיתה פתוחה לבין הרכב. בנסיונה למנוע את הידרדרות הרכב ואת פגיעתה ממנו, היא פעלה באופן אינסטינקטיבי והחזיקה חזק בדלת. כתוצאה מכך התובעת הידרדרה כשהיא "תלויה" על הרכב מספר מטרים אל תוך ואדי המצוי בצד הכביש.
גירסת הנתבע, במידה שהיא רלבנטית להליך בפני, היתה שונה מעט ולפיה הוא החל בהורדת ה"משקפיים" רק לאחר שהתובעת אישרה לו כי הרימה את בלם היד, ובעת שעשה כן התובעת כבר התרחקה מהרכב. לטענתו התובעת רצה אל הרכב משהבחינה שהרכב מתחיל להידרדר, ככל הנראה בנסיון לעצרו מלהידרדר.
לשאלה היכן היתה התובעת בעת שהרכב התחיל להידרדר יש משמעות להמשך הדיון בפני (שכן יש בו להשפיע על המשמעות המשפטית שיש לתת לסיטואציה והכנסתה להגדרות הרלבנטיות לחוק הפלת"ד) ובסוגיה זו אני קובעת, כפי שנקבע בהליך התעבורה, כי גירסת התובעת, שהיתה עקבית והגיונית לאורך כל הליך התעבורה, עדיפה, וכי בעת שהרכב התחיל להידרדר היא היתה ליד הרכב ממש וטרם הספיקה להתרחק ממנו. אני מפנה לנימוקים בהכרעת הדין אשר נדמה כי די בהם על מנת להצדיק קביעה עובדתית זהה בהליך זה.
האם התאונה הינה בגדר "תאונת דרכים", ובאם כן איזה מהרכבים מעורב בה?
6. נתבעת 3 מבטחת הגרר (להלן: "מנורה") מסכימה עם טענת התובעת כי מדובר בתאונת דרכים, אולם זאת במעורבות הרכב בלבד. לטענתה מאחר והתובעת נפגעה מהרכב בעת שזה הידרדר, הרי שיש לראותה כ"משתמשת" ברכבה שלה, בהיות "התדרדרות" אחד מהשימושים הכלולים בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 801 (2002)(להלן: "הלכת קנאפו") אין חשיבות לשאלה באם הרכב היה כשיר לנסיעה אם לאו, אלא די בכך שהוא שב ו"מבצע" את אחת הפעולות המוגדרות כ"שימוש" (כאן – הידרדרות) כדי להקים את הסיכון התחבורתי.
לטעמה של מנורה בעת הידרדרות הרכב נותק הקשר בין השימוש שנעשה קודם לכן בגרר לצורך הסעת הרכב והורדתו מהגרר, שהיא לטעמה פעולת "פריקה וטעינה" שממילא מוציאה כל אפשרות לראות בארוע "שימוש ברכב מנועי" מבחינת הגרר. לפיכך יש לראות את ההידרדרות כ"הגשמה" של אחד הסיכונים התחבורתיים המגולמים ברכב, ויש להשית את החבות במלואה על מבטחת הרכב, נתבעת 4 (להלן: "הכשרה").
מעבר לכך טוענת מנורה כי בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4) 145 (1999) (להלן: "הלכת תעבורה"), שם ראו בפעולה של שחרור בלם חיצוני לרכב המצוי על הגרר משום שימוש ברכב שכן הפעולה היתה חיונית לתחילת ההסעה של הרכב הנגרר והורדתו מהגרר, יש לראות, מקל וחומר, בהידרדרות הרכב לאחר הורדתו מהגרר, משום שימוש ברכב.
באשר לאפשרות כי יש לראות בתאונה משום "תאונה מעורבת" עליה חלה הוראת סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, טוענת מנורה כי מאחר ויש לקבוע כי נעשה "שימוש" ברכב התובעת, אין מקום לראות בתובעת "אדם שהוא מחוץ לרכב", ולפיכך אין לראות את התאונה כ"תאונה מעורבת".
7. לעומתה טוענת הכשרה כי לא ניתן לראות בתאונה משום "תאונת דרכים" ביחס לרכב התובעת שכן הרכב היה בבחינת מטען ככל מטען אחר, שכן איבד את תכונותיו כ"רכב מנועי" מאחר והיה מקולקל ולא כשיר לנסיעה. לטעמה הידרדרות הרכב היתה תוצאה של שחרור הרצועות שחיברו אותו לגרר והורדת ה"משקפיים" ולא של תכונה כלשהי הקשור ל"שימוש" ברכב.
לטענת הכשרה, נוכח היות הרכב מושבת וחסר יכולת תנועה כ"רכב מנועי", הרי שחל לגביו החריג של "פריקה וטעינה" וגם מטעם זה לא ניתן לראות בהידרדרות הרכב במהלך הפריקה מהגרר משום "שימוש".
הכשרה טוענת כי אין מקום להסתמך על הלכת תעבורה שניתנה ברוב דעות שכן הלכה זו בוטלה למעשה בפסק דין מאוחר יותר, רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2009) (להלן: "ענין חסן נביל"), שם נדחתה עמדת הרוב בהלכת תעבורה בהיותה מרחיבה את הגדרת הנסיעה ברכב. משכך לטעמה יש להעדיף את דעת המיעוט של כב' השופט טירקל בהלכת תעבורה, לפיה הרכב הנגרר הינו מטען ככל מטען אחר, ואין לראות בנסיון לשחרר את הבלם החיצוני משום "שימוש" ברכב המנועי.
לטעמה של הכשרה יש לאבחן את המקרה שבפנינו מהמקרה שנדון בהלכת קנאפו (כמו גם מהפסיקה הנוספת אליה הפנתה מנורה בסיכומיה שהיא פסיקת בימ"ש שלום שאינה מחייבת או מנחה). במקרה הנדון בהלכת קנאפו רכב שהיה מיועד להיצבע בתנור ולצורך זה הועלה על מדרכים משופעים, הידרדר מאותם מדרכים ופגע בעובד. אותו עובד ניסה לפני הידרדרות הרכב להתניע את הרכב אך לא הצליח וכן שחרר את בלם היד. משלא הצליח להתניע את הרכב הוא ירד מהרכב והלך לבקש עזרה, ואז הרכב הידרדר לעברו. לעומת זאת, במקרה שלפנינו המדובר היה ברכב שלא היה כשיר לתנועה, ולא נעשתה כאן כל פעולה מקדימה לשם נסיעת הרכב אלא להיפך, התובעת התבקשה להרים את הבלם כדי למנוע את הידרדרותו. כמו כן בעוד שבמקרה קנאפו הרכב הידרדר כתוצאה מפעולה שהעובד עשה ברכב (שחרור בלם היד) הרי שכאן ההידרדרות היתה תוצאה של שחרור רצועות הגרר והורדת ה"משקפיים".
לטענתה יש לראות בפעולת הורדת הרכב מהגרר באמצעות הכוח המיכני של הגרר משום "שימוש ברכב מנועי" שכן היא חלק מהשימושים של משאית הגרר כרכב דו-תכליתי, ולפיכך יש להטיל את החבות על מנורה.
לחילופין, באם בית המשפט לא יקבע כי נעשה "שימוש" באיזה מהרכבים המעורבים, הרי שיש לקבוע כי אין מדובר כלל בתאונת דרכים (ולהטיל חבות נזיקית על הנתבעים 1 ו-3 לאור ההרשעה בהליך התעבורה), או לחלופין לראות בתובעת "אדם הנמצא מחוץ לכלי הרכב" ולחלק את החבות בחלקים שווים בין המבטחות.
8. אקדים ואומר, כי מצאתי את טיעוני שתי המבטחות בסיכומיהם שובים ומנוסחים בצורה רהוטה והגיונית, ומשכך גם מצאתי כי המקרה הנדון אינו פשוט להכרעה, אם כי ברור לי לחלוטין, כפי שגם הבהרתי לצדדים במהלך הדיון, כי אין אפשרות ממשית לקבוע שהתאונה בה מדובר אינה בגדר "תאונת דרכים", אלא השאלה היחידה שיש לברר היא באם יש מקום לקבוע את חבות אחת המבטחות בלבד, או שמא יש לראות בארוע משום "תאונה מעורבת".
אקדים עוד ואומר כי אני סבורה, כטענת הכשרה, כי פסק הדין שניתן בענין חסן נביל, אכן ביטל את הלכת תעבורה (כהמשך למגמה שחלה בפסיקת בית המשפט העליון בשאלת הגדרת "תאונת דרכים"), במובן זה שהוא קבע כי הגישה המרחיבה להגדרת "נסיעה" כאחד מסוגי השימושים הכלולים ב"שימוש ברכב מנועי" כך שזו תכלול גם פעולת הכנה לנסיעה, איננה הגישה הנוהגת עוד בפסיקת בית המשפט העליון (וראה לענין זה סעיף 6 לפסק הדין בענין חסן נביל). משכך, אין בכוונתי לפסוק בענין הנדון בפני בהסתמך על הלכת תעבורה.
האם יש לראות בתובעת כמי שעושה "שימוש" ברכב בעת הידרדרותו?
9. זוהי השאלה הראשונה שיש להשיב עליה, שכן באם התשובה לה חיובית ממילא מתייתר הצורך בהמשך הדיון, שכן די בקביעה חיובית כזו להביא להטלת מלוא החבות על הכשרה כמבטחת הרכב מאחר והתובעת הינה בגדר "משתמשת" ברכב בעת התאונה, וממילא נשללת האפשרות לראותה כ"אדם שנפגע מחוץ לרכב" כהגדרת סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד.
אין ספק כי התובעת נפגעה, מבחינה פיזית, בהיותה מחוץ לרכב, שכן היא לא ישבה בו בעת ההידרדרות, אלא היתה תלויה על דלתו. האם יש בכך להוציא את האפשרות כי היא "משתמשת" ברכב?
סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מגדיר "שימוש ברכב מנועי" כך:
"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות התדרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה, וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, ולמעט טעינתו של מטען ופריקתו שהרכב עומד".
משנכללה התיבה של "התדרדרות של הרכב" בהגדרת ה"שימוש", ומאחר ואין מחלוקת כי התובעת אכן נפגעה כתוצאה מהתדרדרות הרכב, האם יש מקום, בנסיבות הענין לקבוע שאין לראות באותה התדרדרות משום "שימוש" של התובעת ברכבה אלא לראותה כ"אדם שנפגע מחוץ לרכב"?
10. טענת ב"כ הכשרה כי על סמך דברי השופט טירקל בדעת המיעוט בהלכת תעבורה יש לראות את רכב התובעת ככל מטען אחר, איננה מסייעת לה במקרה שלפני. במקרה שנדון שם התובע לא נפגע כתוצאה מהידרדרות הרכב אלא כתוצאה מפעולה שנועדה לאפשר את תחילת הנסיעה של הרכב והורדתו מהגרר. מכאן, שגם באם נשללה בפסיקה מאוחרת יותר הגישה המרחיבה שננקטה שם להגדרת "נסיעה ברכב" כי היא כוללת פעולות הכנה לנסיעה, אין בכך להנביע את מסקנת הכשרה כי גם בענייננו יש לראות את הרכב ככל מטען אחר, ואין לראות בפגיעה במהלך ההידרדרות משום "שימוש".
לא יכולה להיות מחלוקת כי הידרדרות הרכב לאחר שהורד מהגרר נובעת מצירוף בין תנאי השטח לבין תכונות הגלומות ברכב עצמו, דהיינו היותו בעל גלגלים. אמנם נכון כי במקרה דנן השאלה באם הוא "רכב מנועי" אם לאו איננה רלבנטית לכאורה, ובאותה מידה יכולה היתה עגלה (חסרת מנוע) להידרדר לאחר ניתוקה מהכלי הגורר אותה. אלא שיש לדקדק ולומר כי גרר, מעצם טיבו אינו מוביל מטענים שאינם בעלי גלגלים, וגם סביר להניח כי בדרך כלל גרר יגרור רכב מנועי (שמנועו התקלקל או אינו יכול/רשאי לנסוע מסיבה אחרת), שכן עגלה או נגרר אחר יגרר באמצעות רכב ייעודי ולא ע"י גרר. לאור זאת אין מקום לומר שהרכב הינו ככל מטען אחר, שכן ברור שבאם היה מורד מהגרר (או מכל רכב מעמיס אחר) מטען אחר, שאין לו גלגלים, מטען כזה לא היה מידרדר.
ממילא, העובדה שהרכב לא יועד באותה העת לעשות שימוש במלוא תכונותיו כ"רכב מנועי" (מאחר ואכן היה מושבת ולאחר הורדתו לא היתה לתובעת אפשרות לנסוע בו, קודם לתיקונו), אין בה כדי להביא לקביעה כי הרכב איבד מתכונותיו כ"רכב מנועי" והפך לחפץ מסוג אחר. השאלה הרלבנטית היחידה יכולה להיות האם בכך שהרכב היה מושבת ניטלה ממנו האפשרות ליצור "סיכון תחבורתי", אם לאו?
11. מנורה בטיעוניה מסתמכת למעשה על הקביעה בהלכת קנאפו, בעמ' 815 לפסק הדין, לפיה:
"...כאשר שב הרכב ומשמש לנסיעה, מידרדר או מתהפך, חוזר וקם הסיכון התחבורתי אשר על נזקי הגוף בעקבותיו בא חוק הפיצויים לענות. ברוח זו מציין חברי השופט אנגלרד בספרו הנ"ל [8], בצדדו במבחן התחבורתי (עוד טרם חוקק תיקון מס' 8):
"...תיקון רכב שחונה במוסך ביתי או במוסך מסחרי... אינו יוצר סיכון תחבורתי. הפגיעה היא תוצאה של הליך העבודה, אשר בינו לבין מהות הרכב ככלי תחבורה ממונע אין ולא כלום. המצב שונה, כמובן, כאשר התאונה נגרמת במקום התיקון כתוצאה מהזזת הרכב או מהתנעתו. במקרה כזה שב וקם הסיכון התחבורתי ויש לראות את התאונה כתאונת דרכים. הוא הדין, כמובן, לגבי נסיעה להרצת הרכב או לשם בדיקתו על ידי עובדי המוסך" (שם (מהדורה 2), בעמ' 39)" (ההדגשה אינה במקור – פ.ל.).
מכאן מסיקה מנורה כי אין רלבנטיות לשאלה מה גרם להידרדרות הרכב, והאם קדם לו "שימוש" בגרר, שכן כל עוד התובעת נפגעה מאותה הידרדרות יש לראותה כמשתמשת ברכב.
אלא שבכך אני סבורה שב"כ אינו דק פורתא. הרי בנסיבות שנדונו בהלכת קנאפו השאלה שנבחנה היתה האם חלה צורת השימוש או שמא החריג לו של תיקון רכב ע"י מי שזוהי עבודתו. עפ"י המצוטט לעיל, תנאי להעדפת ה"שימוש" הוא שהרכב "שב ומשמש לנסיעה" והעובדות שם אכן הצביעו על כך שהרכב היה בעל יכולת נסיעה (שכן הוא לא היה מקולקל או מושבת) והעובד אף עשה פעולות הכנה לקראת הנסיעה בכך שהוריד את בלם היד.
לעומת זאת, במקרה שלפני, כטענת הכשרה, הרכב היה מושבת ולא ניתן היה לנסוע בו ולא נעשתה על ידי התובעת כל פעולה המהווה "שימוש" ברכב מבחינתה במובנו התחבורתי, דהיינו לצורך הנסיעה, שכן שימוש זה הסתיים כשהרכב הועלה על הגרר ופגיעתה מהידרדרות הרכב לא היתה קשורה סיבתית לאותה הנסיעה.
12. אלא שלמרות זאת, אני סבורה כטענת מנורה כי יש לראות את התובעת כמי שנפגעה כתוצאה מה"שימוש" ברכבה, ולא כ"אדם המצוי מחוץ לרכב", שכן, כאמור לעיל, הידרדרות הרכב נובעת, ראשית לכל מתכונות הרכב עצמו, וה"פוטנציאל" הגלום בו, מבחינת מהותו, להידרדר.
באופן דומה נקבע בע"א (מחוזי חי') 42028-09-12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (17.4.13) כי פגיעת התובע במהלך דחיפה של הרכב המיועד לגרירה אל עבר הגרר על מנת להעלותו אליו, הינה בגדר "שימוש" ברכב המיועד לגרירה.
אמנם נכון כי קביעה זו נעשתה על בסיס קביעה עובדתית כי הכבל של הגרר טרם חובר לרכב ומבלי שהופעלה כננת משאית הגרר או נעשה שימוש כלשהו בגרר או בכבל הגרירה, ובכך יש כדי לאבחן את המקרה שם למקרה שבפני בו לא יכולה להיות מחלוקת כי הידרדרות הרכב תחילתה בפעולת שחרור הרכב ממשקפי הגרר, פעולה שנעשתה תוך ניצול הכוח המכני של הגרר.
אלא שלמרות אבחנה זו אני סבורה כי הגיון הפסיקה שם, כמו גם במקרים שהובאו על ידי מנורה בסיכומיה, הינו כי מקום שניתן לייחס "שימוש" לרכב הנגרר, שהוא עצמאי ועונה לאחד מה"שימושים" המוכרים בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" אין להמשיך ולבדוק את השאלה באם התרחשות התאונה יכולה להיקשר סיבתית גם ל"שימוש" ברכב הגרר.
13. אכן, לעיתים, כאשר בית המשפט דן בסיטואציה מסוימת וקובע התקיימות התנאים להיות התאונה "תאונת דרכים" ביחס לרכב מעורב, יכולה קביעתו לעמוד בניגוד מסויים לפסיקה בסיטואציה אחרת, אשר דומה אך שונה ממנה במובנים מסויימים. כך למשל בע"א (חי') 3441/06 כחלון נ' הביטוח החקלאי חברה לביטוח בע"מ (15.2.07) נקבע כי פגיעת התובע כתוצאה מהידרדרות עגלה לאחר שזו נותקה מטרקטור שגרר אותה הוכרה כתאונת דרכים תוך שנקבע כי ניתוק העגלה מהטרקטור הינה חלק אינטגרלי מפעולת ה"גרירה", ופגיעת התובע ארעה מיד עם פעולת הניתוק, ולפיכך נקבע כי היא ארעה במהלך ה"שימוש" בטרקטור.
גם בענייננו מסכימה אני עם ב"כ הכשרה כי ניתן לראות בהידרדרות הרכב משום חלק אינטגרלי מפעולת הורדת הרכב מהגרר, שכן רגע לפני שהרכב הידרדר נעשה שימוש בכוח המכני של הגרר על מנת להוריד את הרכב במקום בו הורד, ואלמלא פעולה זו, לרבות ניתוק הרכב מה"משקפיים" לא היה הרכב מידרדר. מכאן שקיים קשר סיבתי עובדתי ברור בין הורדת הרכב מהגרר והשלמת פעולת הגרירה עד תומה, לבין פגיעת התובעת מהידרדרות הרכב.
לטעמי מתקיימים במקרה זה שני "שימושים" הקשורים סיבתית לפגיעת התובעת בתאונה, האחד נעשה בגרר והשני ברכב התובעת, ולפיכך ניתן לראות בשני הרכבים משום "מעורבים" בתאונה. אולם גם בכך לא סגי, שכן באם נראה את התובעת כ"משתמשת" ברכב, אין עוד רלבנטיות ל"מעורבות" הגרר בהתרחשות התאונה.
14. אינני בטוחה כי נכונה טענת ב"כ מנורה כי ביחס לגרר מתקיים החריג של פריקה וטעינה, אולם אין בכוונתי להכריע בשאלה זו, מאחר וממילא, לאור מסקנתי בענין ה"שימוש" ברכב התובעת והיותה "משתמשת" בו, אין צורך לבחון התקיימות השימוש ברכב הגרר.
מרגע שקבעתי כי מעורבות רכב התובעת נובע מ"שימוש" בו, לא ניתן עוד לראות בתובעת אדם שנפגע מחוץ לרכב, שכן היא המשתמשת בו, בדיוק כמו העובד שנפגע בפרשת קנאפו או העובד שנפגע כתוצאה מתזוזה של מלגזה, אף מבלי שזו הותנעה, בענין שנדון בת.א. (מחוזי חי') 661/05 לואי בורקאן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' (18.10.06).
יתירה מכך, העובדה שהתובעת לא הספיקה להתרחק מהרכב (לאחר שנכנסה אליו לצורך הרמת בלם היד) למעשה מהדקת את הקשר בינה לבין השימוש ברכב (על דרך הידרדרות) ושוללת את האפשרות לראות בה "אדם מחוץ לכלי רכב" כפי שמגדיר סעיף 3(ב) (זאת להבדיל למשל מהמצב העובדתי בע"א 1675/06, 1761/06 אררט חברה לביטוח ע"מ ואח' נ' מנורה חברה לביטוח ואח' (31.10.07)).
15. אמנם נכונה טענת הכשרה כי המצב העובדתי שונה במעט מאשר זה שנדון בפסיקת בתי משפט השלום אליה הפנה ב"כ מנורה, שכן להבדיל מהמקרה שנדון בת.א. 11517/07 (שלום ת"א) מור יצחק נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (23.10.07) או בת.א. (שלום עפולה) 4890/01 עודתאללה עבד נ' גרר אבו רמזי ובניו בע"מ ואח (4.4.04) התובעת כאן לא "לקחה חלק פעיל" בפעולת הגרירה באותו אופן שנעשה שם (כאשר שם הנפגע היה מפעיל הגרר). אולם אין ספק, על סמך גירסת התובעת, כי נוכחותה ליד הרכב, בעת שזה החל להידרדר, היתה קשורה בטבורה ל"מעורבותה" בפעולת הורדת הרכב, והעובדה שטרם הספיקה לבצע את הפעולה שהתבקשה לעשות, אין בה להעלות או להוריד לענייננו.
לעומת זאת מצאתי את נסיבות המקרה דומות במידה מספקת לאלו שהתקיימו בת.א. (ראשל"צ) 828/08 אברהמי נ' הפניקס חברה לביטוח ע"מ ואח' (15.1.12), לפחות מבחינת הניתוח המשפטי הרלבנטי. שם אמנם דובר בנהג הגרר שנפגע כתוצאה מהידרדרות הרכב הנגרר, ולפיכך נקבע כי הסתיימה פעולת הגרירה באופן מלא, שכן חל ניתוק בזמן בין סיום הורדת הרכב על ידו לבין פגיעתו מהידרדרות הרכב כתוצאה מתנאי השטח והשיפוע שהיה במקום. בכך שונה מצב הדברים העובדתי, שכן במקרה שלפני, כפי שקבעתי לעיל, הרכב הדרדר מיד וכתוצאה משחרורו מ"משקפי" הגרר. אולם הגיון הפסיקה שם, כי לא נעשה שימוש ברכב הגרר, אלא בזה הנגרר, זהה להגיון פסיקתי כאן ויש בו לתמוך במסקנתי, על אף שאינו בגדר הלכה מחייבת ואף לא מנחה.
לאור כל זאת וחרף העובדה שהרכב לא היה במלוא כושרו כ"רכב מנועי" אינני סבורה כי ניתן לשלול את התקיימות ה"שימוש" לגביו ואת היות התובעת בגדר "משתמשת" בו, ולפיכך אין מקום לפנות ולבחון את תחולת הוראת סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד.
16.משכך אני קובעת כי הנתבעת 4, כמבטחת רכב התובעת, היא החייבת בפיצוי התובעת על נזקיה כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה, ודין התביעה כנגד הנתבעים 1-3 להידחות.
נזקי התובעת
פגיעת התובעת והנכות הרפואית
17. אפתח בכך שהתובעת נפגעה קשות בתאונה. היא הגיעה לבית החולים כשהיא סובלת מפגיעה רב מערכתית הכוללת: שברים ב-15 צלעות, שבר בזיז רוחבי של חוליה D9, קונטוזיה ריאתית ופנאומוטורקס דו צדדיים, קרעים ופגיעות בטחול ובכבד, פצעים ושפשופים בגולגולת ופגיעות נוספות אליהן אתיחס בהמשך, לפי הנדרש.
התובעת אושפזה למשך 27 יום במחלקות שונות בבית חולים נהריה כאשר היתה מונשמת חלק מהזמן, עברה ניתוח לכריתת טחול וקיבלה טיפול אינטנסיבי לרבות בגין קשיי נשימה ועליית חום.
לאחר שחרורה נזקקה להמשך טיפול רפואי אינטנסיבי הן בקופת חולים והן בבי"ח רמב"ם, לרבות טיפול פסיכולוגי (אותו קיבלה באופן פרטי) וטיפולים תרופתיים ואחרים. במהלך הטיפול הרפואי הופיעו תלונות על כאבים במפרק הלסת.
עפ"י התיעוד הרפואי נקבעה לתובעת תקופת אי כושר עד ליום 30.1.09 (כל התיעוד הרפואי רוכז בקלסר אשר סומן ת/1 והוגש בהסכמה).
18. מומחים שמינה בית המשפט להערכת נכותה קבעו נכויות כדלקמן:
פרופ' ברוק (פנימאי) – 10% בגין כריתת טחול
10% בגין הפגיעה בריאות וקוצר נשימה
10% בגין הצלקת המכערת בבטן
ד"ר שינקמן (פסיכיאטרית) – 10% נכות בתחום הנפשי, זאת לאחר נכות זמנית בשיעור 20% למשך שנתיים ממועד התאונה.
פרופ' הר-שי (פלסטיקה) – 10% בגין 4 צלקות מכערות בבטן. עלות טיפול לשיפור מראן (מבלי שיהא בכך להקטין את הנכות) הינו בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ.
ד"ר דוד אנג'ל (אורטופד) קבע כי לא נותרה לה נכות בתחום האורטופדי אך קבע 10% בגין הצלקת המכערת והמעובה בבטן.
ד"ר בלומנפלד (פה ולסת) – קבע כי לא נותרה נכות בתחום זה שכן התופעות שמצא אצל התובעת (ברוקסיזם) אינן קשורות לפגיעתה בתאונה.
מכאן שנכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עפ"י חוות הדעת המומחים עומדת על שיעור של 34.4%.
19. הצדדים חלוקים על קביעות המומחים וחלקם זומן לחקירה, כאשר התובע טוען כנגד קביעת ד"ר בלומנפלד ואילו הנתבעים טוענים בעיקר כנגד קביעת הנכות בתחום הנפשי, כאשר את טענותיהם כנגד קביעות פרופ' ברוק בתחום הפנימי צמצמו לפן התפקודי של הנכויות בתחום זה.
אין מחלוקת בין הצדדים באשר להלכה הנוגעת לקביעות מומחי בית המשפט ולפיה:
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.
אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (23.4.1990) בפסקה 4 לפסק הדין).
על דרך השגרה, לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות המופיעות בחוות דעת מומחה מטעם בית משפט, אך בהיותו הפוסק האחרון, רשאי ואף חייב בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה, שכן עדות המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות, ולכן רשאי בית המשפט לסטות, במקרים מסוימים, באופן חלקי או מלא, ממסקנות המומחה. כך למשל רשאי בית המשפט לסטות מחוות הדעת כאשר, למשל, עולה ממכלול הראיות, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על עובדות בלתי מהימנות (ראה: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993); ע"א 1188/92, הועדה המקומית נ' ברעלי, פ"ד מט(1) 463 (1995); ע"א 974/91 עמיד חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' הועדה לתכנון ובניה זמורה, פ"ד נ(5) 104 (1997); ע"א 8361/10 יוסף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (29.5.11)). או באם הובאה ראיה הסותרת את קביעת המומחה, או אם נפלה שגיאה גסה בחוות דעת, עד כדי כך שביהמ"ש, החסר מומחיות במקצוע זה, ימצאה מופרכת. היינו, רק במקרים בהם ישנם נימוקים כבדי משקל, יתערב בית המשפט בחוות דעתו של עד מומחה, אשר מונה ע"י בית המשפט (בר"מ 5171/07 מנשה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון, (31.12.07)).
האם יש מקום לסטות מקביעת ד"ר בלומנפלד בדבר העדר נכות בתחום פה ולסת.
20. ד"ר בלומנפלד קבע בחוות דעתו (במ/1) כי בכל המסמכים שהוצגו בפניו לא מצא עדות לפגיעה באיזור הפנים, הלסתות ומפרקי הלסת בתאונה. המומחה לא מצא שנותרה פגיעה במפרק הלסת, וקבע כי זו נפתחת ישר וללא קליקים.
אמנם המומחה מצא, בדומה לרופא המטפל בתחום, כי התובעת סובלת מברוקסיזם, שהינה תופעה של חריקת שיניים במהלך השינה, אולם בהתאם לקביעתו תופעה זו היתה קיימת אצל התובעת עוד קודם לתאונה ולפיכך אין מקום לקשור בין הופעתה לבין התאונה. המומחה הוסיף וקבע כי את הרגישות שמצא בשרירי הלעיסה הוא מייחס לברוקסיזם.
בחקריתו הסביר המומחה כי את מסקנתו בדבר קיום הברוקסיזם קודם לתאונה ביסס על העובדה כי מצא היפרטרופיה בשרירי הלעיסה ואינדטציות בלשון (מפרצונים) שהם לטעמו העדות לכך שהברוקסיזם היה קיים לפני התאונה. לפי הסברו החריצים בלשון מקורם בלמעלה מ-4 שנים של חריקת שיניים (אשר טופלו למעשה רק לאחר התאונה באמצעות סד לילה) כאשר ההיפרטרופיה של השרירים אף היא מעידה על "עבודה קשה במשך שנים". לטעמו לא ניתן להתווכח עם מסקנתו כי תופעות אלו מעידות על כך שהברוקסיזם היה קיים לפני התאונה (ע' 18 שורות 21-30).
21. לאור הסברו זה של ד"ר בלומנפלד, אשר לא מצאתי כי נסתר בראיה כלשהי אשר יש בה להראות שמדובר בתיאוריה רפואית שאין לה בסיס או אפילו שיש מחלוקת לגביה, אינני מוצאת שהתובעת הראתה טעם לסטות מקביעת המומחה בדבר העדר קשר בין הברוקסיזם לבין התאונה.
משכך, ולאור שאר ממצאיו של המומחה שלא נסתרו בדבר תקינות פעולת מפרק הלסת (ראה עמ' 16 שורות 8-10), אינני מוצאת כל צורך להכריע בשאלה באם נפגעה התובעת בפגיעה ישירה או עקיפה של הלסת, ולמעשה מרבית החקירה הארוכה של ד"ר בלומנפלד מתייתרת.
אעיר רק, כי בניגוד לטענות ב"כ התובעת בסיכומיו, לא מצאתי כי יש בחקירתו של ד"ר בלומנפלד סתירות מהותיות, ועיון בפרוטוקול החקירה (עמ' 10-21) מעלה כי תשובותיו של המומחה היו מספקות ותואמות את ממצאיו. העובדה שהתובעת טוענת כי קיים קליק בעת פתיחת הלסת (דבר שאינו מתועד באיזה מהתיעוד הרפואי שהוצג), וכי המומחה שמע זאת במהלך הבדיקה, אין בה להביא להפרכת עדות המומחה או להעמדתו כמי שאינו דובר אמת, וצר לי שב"כ התובעת טען כך.
22. עיון במלוא התיעוד הרפואי תומך דווקא בקביעת המומחה כי לא מצא שהתובעת נחבלה בחבלה ישירה בפניה או באיזור הלסת והמומחה נתן הסבר לממצאים שונים אליהם הפנה ב"כ התובעת והסביר מדוע אינם מעידים על חבלה ישירה לפנים. השאלה באם מנגנון פגיעה מסוג "צליפת שוט" יכול לגרום לפגיעה במפרק הלסת, התבררה כתיאורטית הן בשל העדר ממצא המעיד על פגיעה במפרק, והן בשל העדר ממצא המעיד על קיום מנגנון פגיעה של צליפת שוט, שאינו מוזכר בתיעוד הרפואי וגם אינו תואם, לטעמי, מהגיון הדברים, את מנגנון התאונה.
האם יש לסטות מקביעת ד"ר שינקמן בתחום הנפשי
23. כפי שעולה מחוות דעת ד"ר שינקמן הנכות נקבעה על ידה בשל תסמונת פסיכיאטרית של: Mixed depressive and anxiety disorder with post-traumatic symptoms.
המומחית ציינה כי מצאה בבדיקה: "עיסוק יתר עם דימוי הגוף, פגיעה בנשיות ופחד מפני לידה מתקרבת. עדיין ישנם זיכרונות מהתאונה ומחשבות על מוות. בולטים סף גירוי נמוך, תחושה מתמדת של תסכול "אני כבר לא אהיה מה שהייתי פעם", חוסר ביטחון ופסימיות. אפקט עם גוון דיכאוני בולט. בקלות נכנסת לחרדה עם סימפטומים פיזיים. ריכוז מעט ירוד, זיכרון שמור."
24. לטענת הנתבעים יש לקבוע את שיעור הנכות הנובע מהתאונה בשיעור נמוך יותר (כאשר לטענתם בכל מקרה אין מדובר בנכות בעלת משמעות תפקודית רבה) וזאת משני טעמים:
הראשון - המומחית לא שקללה במידה מספקת שני אירועי חיים משמעותיים שארעו לתובעת. אחד מהם, מאחר ולא הובא כלל לידיעתה, והאחר, בשל אי ייחוס משקל מספיק לו. אירועים אלו הינם: הקושי להכנס להריון במשך שנים ארוכות (כ-6 שנים), ואירוע נוסף הקשור לאחותה (אשר אין לי כוונה בשל צנעת הפרט להכנס לפרטיו) ואשר מחקירת התובעת עלה כי מדובר היה בארוע קשה שהכניס את כל המשפחה ללחצים משמעותיים ואשר התובעת, בעת שנחקרה אודות ארוע זה, אף פרצה בבכי (עמ' 34 שורות 3-4) דבר המעיד על כך שעד למועד חקירתה, ובודאי בעת בדיקתה ע"י המומחית, היה בו להשפיע על מצבה הנפשי.
השני – הנתבעים טוענים כי משהובאו ראיות באשר לתפקודה הטוב של התובעת לאחר התאונה (כפי שיפורט בהמשך), לרבות יכולתה לעבוד ב-60% משרה כמורה בבית ספר, בנוסף ובמקביל ללימודים לתואר נוסף בחינוך מיוחד (כפי שהיה מצבה בעת בדיקתה ע"י המומחית), אין מקום להתקיימות התנאים לקביעת נכות לפי סעיף 34(ב) לתקנות המל"ל לפיהם נדרשים סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים להגבלה בינונית של ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה, ואילו אינם מתקיימים.
25. אומר כבר עתה, כי לאור חקירתה של המומחית והנתונים שהובאו בפני אכן בכוונתי לקבוע כי לנכות בתחום הנפשי, אשר שוכנעתי כי נותרה לתובעת, אין משמעות תפקודית בגובה הנכות שנקבעה וזאת נוכח דבריה המפורטים של המומחית בחקירתה כי: "באחוזי נכות שכאלה לא הייתי מצפה לפגיעה בתפקוד, הייתי כן מצפה ברמות אלה לראות כל מיני סימפטומים פנימיים ואולי התנהגויות במצבים מסוימים שהם שונים ממה שהיה לה לפני התאונה" (עמ' 54 שורות 23-25).
עם זאת, לא מצאתי כי יש בראיות שהובאו כדי להביא לקביעה כי נכותה הרפואית, הנובעת מהתאונה, איננה בשיעור שנקבע. מסכימה אני בהחלט עם הנתבעים כי נפל פגם בהתנהגות התובעת בעת בדיקתה וכי הסתרת הארוע שארע עם אחותה מפני המומחית, ואשר גם לא קיבל ביטוי מלא בשיחותיה עם הפסיכולוג (אם כי בניגוד לנטען בסיכומי ב"כ מנורה היא העידה כי סיפרה לו על כך והדבר תואם גם את עדותו (עמ' 22 שורה 31, ועמ' 34 שורות 12-13)) יתכן והיה בו להשפיע על קביעת המומחית.
המומחית הסבירה והשיבה, כי אמנם לא הובא בפניה על ידי התובעת הסיפור הנוגע לאחותה וגם לא יחסיה הבעייתיים עם חמה, ולפיכך לא יכלה לשקלל את השפעתם של אלו על המצב הנפשי שמצאה בבדיקתה (עמ' 50 שורות 19-22). אולם גם לאחר שהדברים הובאו בפניה סברה כי לא היתה מייחסת להם חשיבות שכן אין ביחסים מורכבים עם בני משפחה כדי לגרום לנכות נפשית (עמ' 55 שורות 11-24).
26. אני סבורה, כטענת הנתבעים, כי חובה על נפגע בתאונה, המגיע לבדיקה בפני מומחה, לפרוש בפניו את התמונה במלואה, לרבות דברים "מזיקים" שדינם, בסופו של יום, תמיד להתגלות. במיוחד נכונים הדברים ביחס לקביעת נכות פסיכיאטרית שהבודק תלוי במידה רבה יותר מאשר בתחומים אחרים, במידע הנמסר מפי הנפגע לרבות אופן מסירתו. אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי בשל העובדה כי מדובר על בדיקה האורכת כשעה ובהעדר מבחנים דיאגנוסטיים שונים לא ניתן לקבוע ממצאים על פיה (טענה המקעקעת את מרבית חוות הדעת בתחום הפסיכיאטרי....) או כי יש בהסתרת המידע על ידי התובעת כדי לשלול את קביעת המומחית.
27. בניגוד לטענת הנתבעים המומחית לא מצאה לנכון לייחס חלק מהנכות הנפשית לעובדה שהתובעת חוותה בעבר בעיות פריון אשר משפיעות על דימוי הגוף ומעסיקות מבחינה רגשית (עמ' 50 שורות 23-28). המומחית הסבירה קביעתה זו בכך שבעת בדיקתה אצלה כבר היתה התובעת בהריון, ולפיכך גם באם הקשיים השפיעו על מצבה הנפשי בעבר, הרי שהשפעה זו קטנה ואף נעלמת מקום בו נכנסה התובעת להריון (עמ' 57 שורות 9-12), והסברה זה, בנסיבות, בהחלט משכנע.
28. בהקשר זה אציין כי מקבלת אני את טענות הנתבעים כי עדותו של הפסיכולוג פיראס לא היתה אובייקטיבית ואין לראות בה עדות של גורם זר אשר העניק טיפול לתובעת. שוכנעתי כי בניגוד לדברי הפסיכולוג לפיהם פגישתו עם ב"כ התובעת ערב עדותו נגעה רק לסדרי העדות בלבד, מדובר על פגישה שנועדה להכינו למתן העדות, והיה בה כדי להשפיע על עדות הפסיכולוג בעיקר ביחס לנסיון להמעיט ככל האפשר ממשקלם של אירועים אחרים בחייה של התובעת ולהעצים את תגובתה לפגיעתה בתאונה. כך נסיונו להמעיט בתחילה בהשפעת הקושי להכנס להריון על התובעת (עמ' 23 שורה 26 עד עמ' 24 שורה 14), וכך גם נסיונו להמעיט מחשיבות האירוע הקשור לאחותה במתן הסבר כי מדובר יותר בארוע משפחתי מאשר אישי (עמ' 27 שורה 29 עד עמ' 28 שורה 18, וכן עמ' 26 שורות 3-11).
אני סבורה, כפי שטענו הנתבעים בסיכומיהם, שמרישומי הפסיכולוג עולה בבירור כי בחלק מהתקופה שהתובעת היתה מטופלת על ידו, היו לענינים שאינם קשורים לתאונה, משקל רב יותר בשיחות עימו עד לאותו המועד והדבר עולה ברורות מהרישומים בעיקר ביחס לתקופה שבין 9/08 ועד לחודש 4/09 וצר לי שהפסיכולוג ניסה להציג תמונה אחרת.
אלא שמכאן ועד למסקנת הנתבעים כי לאור רישומים אלו יש לקבוע שאירועי החיים האחרים הם שהיו בעלי משקל רב יותר והם שהביאו לחלק מהתסמינים שמצאה המומחית בבדיקתה, אני סבורה כי הדרך עוד ארוכה. ניתן לראות כי גם ברישומים המאוחרים יותר במהלך הטיפול הפסיכולוגי התאונה עומדת כ"צל" מעל לכל תחושותיה וקשייה של התובעת ואין נקודת זמן שבה השפעת התאונה על חייה נעלמת מהשיח הטיפולי.
ככל שרצו הנתבעים לשכנע כי אכן לא היה מקום לייחס את הנכות שמצאה המומחית לפגיעה בתאונה, אלא לאירועי החיים האחרים בעיקר אלו שלא הובאו לידיעתה, או כי מצבה הנפשי של התובעת השתפר מאז מועד בדיקתה, צריכים היו לבקש את בדיקה חוזרת של התובעת, כפי שהציעה המומחית בחקירתה, ודבר זה לא נעשה על ידם.
מסכימה אני כי לעיתים יכול בית המשפט, בעצמו, ליתן את המשקל הראוי לאותם נתונים שלא נלקחו בחשבון ע"י המומחה, אולם זאת ראוי לטעמי לעשות יותר בהקשר התפקודי, כפי שאכן אעשה.
הנכות התפקודית
29. מהאמור לעיל בסוגיית הנכות הרפואית עולה כי לא מצאתי לסטות מהנכות הרפואית שקבעו מומחי בית המשפט בשיעור של 34.4%, אולם יש בהחלט מקום להפחית את מידת התפקודיות שיש לייחס לה וזאת ממספר סיבות. קודם לבחינת מידת התפקודיות שיש לנכות יש להציב את העובדות הרלבנטיות הנוגעות לנתוניה של התובע, עיסוקה ומעשיה מאז פגיעתה בתאונה.
30. התובעת, אשר היתה בת 24.5 במועד התאונה (כיום בת 32) נשואה מאז שנת 2003.
לאחר התאונה, בחודש 9/09, ילדה התובעת את בנה הראשון ובהמשך, בחודש 10/12 נולדו לה תאומים.
31. במועד התאונה למדה התובעת לתואר B.Ed להוראת מינהל במכללת ויצ"ו ובמקביל עבדה בסופי שבוע כעובדת סיעודית במעון סיעודי בשם "אצולת המנופורט" בכפרה והשתכרה סך של 1,500 ₪.
בשל התאונה נקטעו לימודיה של התובעת, אולם היא השלימה אותם וקיבלה תעודה בחודש 10/09.
עוד קודם לתאונה (בשנת 2004) התובעת סיימה קורס הנהלת חשבונות סוג 2, וכן השלימה (בשנת 2006) לימודים לתעודת הנדסאי תוכנה במכללת סכנין.
32. לאחר השלמת לימודיה בויצ"ו שהקנו לה תעודת מורה מוסמך בכיר, החלה התובעת בחודש 9/10 ללמד כמורה להיסטוריה בבית ספר בכפר מג'ד אלכרום. תחילה עבדה בהיקף של 63% ובהמשך עלתה משרתה להיקף של 88%.
במקביל לעבודה בבית הספר, החלה התובעת לימודים במכללת סכנין לקבלת תעודת הוראה בחינוך המיוחד, לימודים אותם השלימה בנתיים.
33. אין מחלוקת כי מאז חודש 9/10 עובדת התובעת ומשתכרת בעבודתה כמורה (בהיקפים שונים, אליהם תבוא התיחסות בפרק הנוגע להפסדי ההשתכרות). גם לא יכולה להיות מחלוקת לאור עדותה של התובעת, כי במסגרת עבודתה כמורה היא עומדת שעות ארוכות על רגליה, עולה ויורדת מדרגות בבית הספר (כאשר לא לכל הקומות יש מעלית).
באשר לתפקודה בחייה הפרטיים אין מחלוקת כי היא עולה ויורדת מספר רב של מדרגות בביתה (עמ' 45 שורה 27) וכן נושאת את ילדיה על הידיים בעת הצורך (עמ' 30 שורות 5-11).
34. לאור נתונים אלו (ונוספים אליהם אתיחס בהמשך) אני סבורה, כפי שציינתי לעיל, כי לאור עדותה של ד"ר שינקמן אין לייחס לנכות הנפשי השפעה תפקודית במלוא היקפה. כפי שניתן היה להתרשם מעדות התובעת, ולאור השתלשלות "סיפור חייה" עד למועד שמיעת עדותה בפני, נראה כי התאונה הקשה, ובעיקר הנכות הנפשית, לא גרמו לפגיעה משמעותית בהתנהלות חייה, למעט עיכוב מסויים בהשגת יעדיה.
לעולם לא נדע בדיוק כיצד היו חייה מתפתחים אלמלא התאונה, אולם לנוכח השלמת הלימודים (לרבות לימודי תעודה נוספים), ובהעדר ראיות חיצוניות לקשיים מיוחדים בהשלמת הלימודים או בתפקודה בעבודתה (שכידוע לכל אינה עבודה פשוטה) יש להסיק כי המשמעות התפקודית של הנכות הנפשית אכן נמוכה משמעותית משיעורה הרפואי, כפי שגם אישרה המומחית, והיא מתבטאת בעיקר בקשיים פנימיים של התובעת. עם זאת, לנוכח קשיים אלו, אשר יכולים להשפיע על חיי התובעת בהרבה מובנים לרבות על העתיד, יש להעמיד את מידת התפקודיות שלה בשיעור של 7-8% לערך.
35. באשר לנכות הפלסטית, לא יכולה להיות מחלוקת כי על אף נרחבות הצלקות וכיעורן כפי שזה משתקף מחוות הדעת השונות, אין בהן השפעה תפקודית על התובעת, למעט בהקשר של הפגיעה הנפשית כתוצאה מהפגיעה בדימוי הגוף.
36. באשר לנכות בתחום הפנימי, מבלי שאכנס לניתוח מעמיק של עדותו של פרופ' ברוק, מסכימה אני עם הנתבעים כי הנכות התפקודית בגין כריתת הטחול איננה גבוהה. המומחה אישר למעשה כי הנכות הרפואית הנקבעת בגין כריתת הטחול הינה כי בשל סיכון של הידבקות בזיהום חיידקי חריף וחמור, המחייב "עמידה על המשמר" בגין כל הופעת חום (עמ' 4 לחוות דעתו במ/4). אמנם נכון כי המומחה אישר בחקירתו כי הסיכון להתפתחות מחלה זיהומית קשה חרף קיום החיסונים עומד על שיעור של 0.7% מהחולים שעברו כריתת טחול (עמ' 60 שורה 30), אולם ברור לכל כי אין מדובר בנכות בעלת משמעות תפקודית מלאה בחיי היום-יום, אלא בכזו הניתנת בשל קיום הסיכון, אשר אין בפני כל ראיה כי הינו מוגבר אצל התובעת.
37. לעומת זאת, ביחס לנכות שנקבעה בגין הפגיעה בתפקודי הריאות אני דוחה את טענות הנתבעים כי מדובר בנכות שאינה תפקודית במלואה. המומחה מצא כי קיימת הפרעה רסטרקטיבית של הריאות בצורה קלה, וכי קוצר הנשימה המופיע בעת מאמץ הינו תוצאה של פגיעה זו. אמנם נכון כי המומחה אישר בחקירתו כי את הנכות קבע בשל עליית קצב הנשימה של התובעת במאמץ, אולם מעדותו ברור כי עלייה זו נובעת מאותה פגיעה ריאתית. אין צורך להיות מומחה כדי להבין שעליית קצב נשימה במאמץ (למשל בעת עליה במדרגות) גורם להפרעה תפקודית שכן על הסובל ממנה לבצע על פעולה הדורשת מאמץ, ולו מינמלי, לאט יותר מאשר אדם ללא הפרעה כזו. אמנם נכון כי בעת עמידה בכיתה לא בהכרח יווצר הקושי, אולם חיי היום-יום, גם של מורה, מלאים בפעולות הדורשות מאמץ ולפיכך ברור כי יש לנכות זו משמעות תפקודית מלאה.
38. לאור כל האמור לעיל אני מוצאת להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור משוקלל של 22%.
חישוב הנזק
נתוני השתכרות
39. כאמור לעיל, בזמן התאונה היתה התובעת סטודנטית, ולפיכך שכרה בשיעור של 1,500 ₪ באותה העת אינו משקף את פוטנציאל השתכרותה בשום צורה (למעט לתקופת הלימודים).
ברור גם מנתוניה של התובעת והשתלשלות חייה, כי מדובר בבחורה צעירה שהיתה בתחילת עיצוב מסלול חייה וכי התעתדה, ממילא וללא קשר לפגיעה בתאונה, להשלים לימודים ועשתה זאת בכשרון לא מבוטל. אמנם נכון כי "ריבוי" התעודות, כמו גם בחירה במסלול לימודים נוסף לאחר התאונה, מלמד גם על כך שבעת התאונה היתה במהלכו של חיפוש זה, אולם יש בו גם להעיד על נחישות רבה ועל כוונה ברורה לצאת לעבודה ולהשתכר למחייתה, ועל כך אין חולק.
40. מסכימה אני עם טענת הנתבעים כי בתקופה של השנים הסמוכות לאחר התאונה, יש להניח כי התובעת לא התכוונה למצות את פוטנציאל השתכרותה, הן לאור רצונה להשלים לימודים ואף ללמוד לתעודה נוספת, והן לאור כניסתה להריון ולידת ילדיה, הראשון בחודש 9/09 והאחרים בשנת 2012, שכן היה ממילא בכוונתה להישאר זמן מה לאחר הלידה בבית עם כל אחד מהם.
מנגד, מסכימה אני עם ב"כ התובעת, כי לעתיד (אולי לא המיידי) יש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובעת על בסיס שכר הקרוב לשכר הממוצע במשק. התובעת אכן התוותה את מסלול חייה ובחרה במקצוע ההוראה, אולם העובדה כי בעת שמיעת העדויות הרוויחה שכר הנופל משמעותית מהשכר הממוצע במשק (כ-4,500 ₪) אין בו להנביע את המסקנה כי זה הוא בסיס שכרה לעתיד. ידוע לכל כי שכר מורה בתחילת הדרך איננו זהה לשכר עם צבירת הוותק, וברור גם שלאחר שילדיה יגדלו מעט תוכל לפנות יותר מזמנה לעבודתה, ואף למצוא נתיבים נוספים ואחרים להגדלת השתכרותה בתחומי לימודיה השונים.
41.משכך אני סבורה כי יש להעמיד את שכרה של התובעת לצורך חישוב הפסדי העתיד (לעבר אתיחס במפורט בהמשך), על סך של 6,000 ₪ עד לגיל 40 (לעוד 8 שנים) ועל סך של 8,000 ₪ מגיל זה ועד לגיל פרישה. סכומים אלו ננקבו על ידי כסכום נטו בהתחשב בכך שהנתבעים לא חלקו על העובדה כי התובעת, נכון להיום וברמות שכר אלו, פטורה מתשלום מס הכנסה הן בשל היותה אם ל-3 ילדים והן בשל התגוררותה ביישוב המוגדר ככלול ב"קו עימות".
התובעת לא הביאה בפני נתונים המצדיקים סטייה כלפי מעלה מהשכר הממוצע כנטען בסיכומיה, ועל אף הערכתי הרבה ללימודיה השונים ורצונה לעבוד ולפרנס את עצמה, אין בעצם הלימודים השונים כדי להצביע על פוטנציאל השתכרות העולה על השכר הממוצע במשק ובחירת התובעת במקצוע ההוראה דווקא "מושך" כלפי מטה במידה מסוימת כפי שקבעתי לעיל.
עזרת צד ג'
42. אין מחלוקת בדבר הצורך בקבלת עזרה רבה בתקופה שלאחר התאונה ועד להתיצבות מצבה (בערך במקביל למועד קביעת אי כושר, דהיינו עד לחודש 1/09). אין גם מחלוקת כי עזרה זו ניתנה כולה על ידי בני משפחה ללא תשלום שכר.
האם והבעל לא הוכיחו כי נגרמו להם הפסדי שכר כתוצאה ממתן העזרה, שכן האם העידה כי את העזרה נתנה ונותנת בהתאם לשעות עבודתה כאחות העובדת משמרות בבית החולים (עמ' 42 שורה 18, עמ' 43 שורות 31-33), ואילו הבעל טען כי הוא עושה חלק ממטלות הבית והטיפול בילדים (עמ' 45 שורות 17-22) וזאת אחרי שעות העבודה. הבעל גם אישר כי אינו מבצע עבודות של נקיון הבית כלל (עמ' 46 שורות 2-3).
43. מסכימה אני עם טיעוני התובעת כי לאור קשייה בעבר נזקקה להיקף עזרה משמעותי מאוד מבני המשפחה וכן כי היא זכאית לפיצוי אולם זאת בסכומים גלובאליים ולא על בסיס שכר המשולם לנותן עזרה. אמנם קיימת פסיקה, אליה הפנה ב"כ התובעת, בה נערך חישוב לפי שעות ושכר שעתי לעזרת בני משפחה וקרובים, אולם אינני סבורה כי מדובר בגישה רווחת בפסיקה, והיא אינה מקובלת עלי. ברור כי חישוב כלשהו עומד בבסיס פסיקת הסכומים הגלובאליים (שכן אלו אינם "מצוצים מהאצבע") אולם אין בכך לחייב בפסיקה בדרך של חישוב שעתי כזה או אחר.
באשר לתקופה שהחל מחודש 2/09 ולעתיד, אני סבורה כי למרות ההדגמות של ב"כ מנורה במהלך הדיון, ולמרות שברור לחלוטין שהתובעת אכן מבצעת חלק ממטלות הבית, בעזרת בעלה (בדומה לבעלים אחרים וכנראה ללא קשר לפגיעתה בתאונה) ובעזרת אימה, הרי שהיא זכאית לפיצוי בגין הצורך להיזקק לעזרה מוגברת הנובעת מקשייה התפקודיים (במובחן מהעזרה שהיתה נזקקת לה בעיקר בשנות גידול הילדים לנוכח יציאתה לעבוד), כפי שאלו הוערכו על ידי לעיל, אולם גם זאת בסכומים גלובאליים ולא על בסיס עלות עזרה בשכר, שכאמור לא ניתנה וקיים ספק באם תילקח בעתיד.
חישוב לפי ראשי הנזק
הפסד שכר בעבר - יש מקום לחלק לארבע תקופות:
הראשונה, עד לתום המועד שיועד לסיום לימודי תעודת ההוראה במינהל (12 חודשים):
הפסד שכר לפי 1,500 ₪ לחודש (בהצמדה להיום 1,760 ₪) X 12 ח' – 21,120 ש"ח
בצירוף ריבית שנתית מאמצע התקופה - 27,406 ש"ח
השניה – מחודש 9/08 ועד ללידת הילד הראשון 9/09 (12 חודשים):
בתקופה זו יש לחשב הפסד מלא (למרות שתעודות אי כושר ניתנו עד לחודש 1/09)
בהנחה שנדרשה לה תקופת החלמה נוספת והשתלבות בשנת הלימודים הבאה, וכן
כי צירוף ההריון לקשיים הפיזיים אכן מנע יציאה לעבודה כלשהי,
זאת לפי שכר התחלתי של 4,500 ש"ח - 54,000 ש"ח
בצירוף ריבית שנתית מאמצע התקופה - 67,276 ש"ח
השלישית מחודש 9/09 ועד לחודש 8/10 – לאחר לידת הילד הראשון, תקופה לגביה
אין לקבוע הפסד שכר שכן ספק באם היתה יוצאת לעבוד אף אלמלא פגיעתה בתאונה,
מה גם שבהעדר משרה קבועה ספק באם היתה חוזרת לעבוד באמצע שנת לימודים.
הרביעית – מחודש 9/10 ועד היום (54 חודשים) – לפי הנכות התפקודית בשיעור 22%
מתוך שכר של 5,000 ₪ - 59,400 ש"ח
בצירוף ריבית מאמצע התקופה - 64,498 ש"ח
סך כל הפסדי עבר 149,180 ש"ח
הפסד שכר לעתיד –
תקופה ראשונה - 22% X שכר 6,000 ₪ X 85.25 (מקדם ל-8 שנים) - 112,530 ש"ח
תקופה שניה – 22% X שכר 8,000 ₪ X 210.87 X 0.78 – 289,482 ש"ח
(מקדם ל25 שנים) (היוון כפול 8 שנים)
הפסדי פנסיה –
בשיעור של 10% מהפסדי העבר עד שנת 2010 ו-12% משאר הפסדי השכר – 65,450 ₪
עזרת צד ג'
לעבר -
תקופה ראשונה עד לתום תקופת אי הכושר (1/09) (17 חודשים)
הכוללת גם את תקופת האשפוז והטיפול הרפואי האינטנסיבי - 35,000 ₪
תקופה שניה מאז חודש 2/09 ועד היום (73 חודשים) - 55,000 ₪
לעתיד – מחושב כסכום גלובאלי לפי עזרה בהיקף בשווי של כ-500 ₪ בחודש - 150,000 ₪
הוצאות רפואיות, נסיעות (עבר ועתיד) –
התובעת הציגה קבלות בגין קבלת טיפול פסיכולוגי בסך של 5,750 ₪
וכן הוצאות נוספות בסכומים המצטברים לכ-2,000 ₪.
כמו כן יש לקחת בחשבון את המלצת פרופ' הר-שי לניתוח לשיפור מראה הצלקת.
אמנם מדובר בענין אסתטי, אולם יש לו גם השפעה על הדימוי האישי והמצב הנפשי.
יש לפסוק סכום גלובאלי -40,000 ₪
כאב וסבל – מחושב להיום בהתאמה ל-27 ימי אשפוז ו34.4% נכות רפואית - 78,825 ₪
סה"כ נזקי התובעת – 975,467 ₪
מסכום זה יש לנכות את התשלום התכוף ששולם (בניכוי שכ"ט ומע"מ)
בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד היום.
היתרה תשולם ע"י הנתבעת 4 לתובעת בצירוף החזר אגרה ששולמה, בצירוף הוצאות עפ"י ההחלטה מיום 9.1.10 בסך של 1,755 ₪ (ללא תוספת הפרשי הצמדה וריבית), ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 13% בצירוף מע"מ.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
התביעה כנגד נתבעים 1-3 נדחית ללא צו להוצאות כלפי התובעת. הנתבעת 4 תישא בהוצאות הנתבעים 1-3 לפי שומת הוצאות שתאושר על ידי בית המשפט.
כמו כן על נתבעת 4 לשאת בכל ההוצאות הרפואיות של התובעת, ככל שטרם עשתה כן.
ניתן היום, ב' ניסןב' ניסן תשע"ה, 22 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
