פלונית נ' מועצה אזורית שער הנגב ואח'

לפני תביעה לתשלום פיצויים לתובעת, ו.מ, ילידת 9.12.97 (להלן:- "התובעת") אשר לטענתה פיתחה מחלת עור כתוצאה משירות לאומי אותו עשתה במעבדות כימית אשר במכללת שער הנגב שבניהולה של הנתבעת, המועצה האזורית שער הנגב (להלן:- "הנתבעת").

הנתבעת 2, ביטוח חקלאי אגו"ש מרכזית בע"מ, הינה מי שבטחה את הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח, הכוללת כיסוי לעבודת התובעת במעבדה וזאת במועדים הרלוונטיים לתובענה.

השתלשלות העניינים הרלוונטית לתביעה זו

בחודש 09/16 החלה התובעת שירות לאומי במסגרת "שלומית עמותה להפעלת מתנדבים לשירות לאומי אזרחי", התובעת נשלחה לנתבעת שם הוצבה במעבדה כימית שנמצאת בבית הספר בית חינוך משותף ניסויי, המעבדה נותנת שירותים גם למכללת שער הנגב.

לטענת התובעת, לאחר כחודשיים של עבודה במעבדה, החלה להופיע על ידיה אקזמות קשות, מלוות בשלפוחיות, סדקים ושינוי צבע העור.

התובעת החלה בירור רפואי וכן פנתה למוסד לביטוח לאומי אשר הכיר בבעיית התובעת כנובעת מחשיפה לחומרים במסגרת השירות הלאומי, נכותה של התובעת הועמדה על שיעור של 15% לפי פרט 80 (3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן:- "תקנות המל"ל") וזאת בגין אקזמה כרונית עם הפרעות בינוניות.

התובעת הגישה את התביעה שלפני כאשר היא נסמכת על חוות דעת רפואית מאת פרופ' אריה אינגבר. פרופ' אינגבר קובע כי אין חולק שטרם העבודה במעבדה לא הייתה לתובעת אקזמה בידיים. לטענתו לאור המבחנים שנקבעו על ידי מתיאס ולאחר שמצא כי התובעת עומדת בשישה מתוך שבעת הקריטריונים יש לקבוע כי הפריחה הינה תולדה של החשיפה לעבודה (וזאת לאחר שנדרשים ארבעה קריטריונים כדי לקבוע קשר שכזה). לטענת פרופ' אינגבר מצבה של התובעת כיום הינו Post Occupational Persistent Contact Dermatitis ועל כן יש להכיר בקשר סיבתי לעבודה וכי הנכות הינה 20% לפי פרט 80(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי.

הנתבעת הגישה כתב הגנה וכן את חוו"ד של ד"ר דן סולדובניק שקבעה כי מצבה של התובעת אינו תואם דלקת עור בתר תעסוקתית (שכן לטענתו היא אינה עומדת בארבעה מתוך שבעת הקריטריונים של מתיאס) . לטענתו של ד"ר סולדובניק מדובר בדלקת עור תעסוקתית איריטנטית (ממגע עם חומר גירוי לא ספציפית, בניגוד לאלרגיה) וכי מצב זה חלף לאחר שהופסק המגע עם החומרים שבמעבדה ועל כן נכותה הינה בשיעור 5% לפי פרט 80(1)-(2) לתוספת לתקנות המל"ל שמתאר מצב של דרמטיטיס עם הפרעות בלתי ניכרות עד קלות.

בשים לב לפערים בין המומחים מצאתי לנכון להורות על מינוי פרופ' מיכאל דוד כמומחה מטעם בית המשפט. פרופ' דוד בדק את התובעת, סקר את החומר הרפואי שהונח בפניו על ידי הצדדים וקבע כי:- "לסכום, לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי ו. מ. פיתחה דלקת עור ממגע כתוצאה מעבודתה במעבדה. סביר להניח כי הביטוי הראשוני היה מסוג איריטציה אולם בהמשך, וזאת לפי תוצאות הטסטים, התפתחה דלקת עור אלרגית. עם הפסקת העבודה חל שיפור ניכר ולמעשה הפריחה חלפה לחלוטין בחודשים האחרונים. לפיכך ניתן לשלול במקרה זה קיומה של דרמטיטיס קבועה בתר תעסוקתית"

פרופ' דוד קבע כי אכן הנכות הזמנית הייתה בשיעור 20% למשך שנה מחודש דצמבר 2016 וכי הנכות הקבועה הינה בשיעור 5% לפי פרט (1-2) לתוספת לתקנות החל מדצמבר 2017.

טענות הצדדים

לטענת התובעת המומחים מסכימים כי מצבה נובע מחשיפה לחומרים כימיים במעבדה שהופעלה על ידי הנתבעת, לטענת התובעת הדבר מחייב הכרעה בשלוש שאלות:-

• מה מהות מחלתה של התובעת?

• מה שיעור הנכות שיש לקבוע וכתוצאה מכך מהו גובה הפיצוי הכספי?

• האם הייתה התרשלות מטעם הנתבעת (אם כי לטענת התובעת, בשים לב לסמיכות הזמנים והקשר הסיבתי החד משמעי בין העבודה במעבדה להופעת הפריחה, שאלה זו הינה בעלת עצימות נמוכה יותר).

   

התובעת טוענת כי היא ואמה, אשר העידו מטעמה, היו עדות לא מתוחכמות, השיבו לכל שאלה באופן קוהרנטי ואמין. התובעת טוענת כי הוכח שהיא אדם תמים ובלתי מנוסה שנחשפה שלא באשמתה למחלה קשה שפגעה, פוגעת ותפגע בה עד לתום תוחלת חייה.

לטענת התובע מעדויות התובעת מחד ועדויות עדי הנתבעת מאידך (אשר לגביהן היא טוענת שאין לקבלן וכי גרסת עדי הנתבעת התנפצה) יש להורות על היפוך הנטל וזאת מהסיבות הבאות:-

• מדובר במעבדה כימית שמשרתת גם בית ספר אולם גם את המכללה וכי אין כל הפרדה בעבודת המעבדה;

• לא הוצגו הוראות בטיחות;

• הצדדים מסכימים כי התובעת עבדה ללא ככפות, והמחלוקת הינה האם כלל סופקו כפפות (כטענת הנתבעת) והאם ניתנו הנחית (כטענת הנתבעת) או שלא היו כפפות ולא ניתנו הנחיות (כטענת התובעת);

• הנתבעת לא הציגה בבית המשפט את רשימת החומרים המלאה (שהוצגה בביטוח הלאומי);

• הנתבעת הציגה רק תמונות חלקיות של מדפי החומרים במעבדה;

• הוכח כי במהלך עבודת התובעת היו נשפכים חומרים;

   

  לטענת התובעת אין כל מקום להטיל אשם תורם, מפאת גילה, חוסר ניסיונה, העדר ידיעה והעדר פיקוח.

   

בכל הקשור לנכות מפנה התובעת לתשובות פרופ' דוד לשאלות ההבהרה (שתי סדרות של שאלות) וכן לתשובותיו בבית המשפט ולפיהן התובעת מוגבלת בעבודות שאליהן היא יכולה לפנות וכי לתובעת יש רגישות לניקל אשר מצוי בחומרים רבים. לטענתה מבחינת המומחה רק מי שיש לו פריחה 24 שעות ביממה יכול שתיקבע לו נכות בשיעור 20%, דבר שאינו נכון משפטית. לטענתה גם אם היום אין אקזמה מפושטת אין הדבר אומר שמחר לא תהיה אפשרות שכזו ועל כן יש ללכת בדרכם של רופאי המוסד לביטוח לאומי.

לפיכך טוענת התובעת כי יש לקבוע לה פיצוי בשיעור של 1,226,585 ₪ כדלקמן:-

• הפסדי שכר בעבר – 57,568 ₪;

• הפסדי שכר לעתיד – 611,017 ₪;

• הפסדי פנסיה (עבר ועתיד) – 80,230 ₪;

• כאב וסבל – 400,000 ₪;

• עזרת צד ג' (עבר ועתיד) – 500,000 ₪;

• רכישת תרופות וצרכי רפואה שאינם כלולים בסל הבריאות – 10,000 ₪ (עבר ועתיד);

• נסיעות (עבר ועתיד) – 10,000 ₪;

• הוצאות משפט (חוו"ד מומחה וכן אגרת תביעה).

   

הנתבעת טוענת כי התובעת כלל לא אחראית לנזק שנגרם (ככל שנגרם), מדובר לכל היותר ברגישות זמנית לניקל שכלל לא הוכח כי הוא היה במעבדה או כי הוא חומר מסוכן. לטענתה המסמכים שצירפה התובעת מאתר משרד החינוך צורפו שלא כדין.

לטענת הנתבעת היה על התובעת להוכיח כי הרגישות הינה לחומרים שהיו במעבדה וכי הנתבעת הפרה חובת זהירות כלפי התובעת או הפרה חובה חקוקה והיא לא עשתה כן. כל אשר הוכח (לטענת הנתבעת) הינה כי התובעת ביקשה להשתחרר מהשירות הלאומי.

הנתבעת טוענת כי כל החומרים מאושרים על ידי משרד החינוך, וכי כדי להוכיח שמדובר בחומרים מסוכנים היה על התובעת להביא חוו"ד מומחה (דבר שלא נעשה על ידה).

ללא קשר לכך, טוענת הנתבעת, כי הנכות שנותרה לתובעת הינה מזערית (בשיעור 5%) וגם זה מטעמי חסד שכן כיום אין כל ממצא שמצדיק קביעת נכות זו, כי לא נגרם כל נזק ממון, אין כל דטרגנט ממנו צריכה התובעת להימנע או כל עבודת בית ממנה היא צריכה להימנע.

הנתבעת מאשרת כי המומחה קבע שמצבה של התובעת נובע מהעבודה במעבדה אולם מפנה לכך שלא נקבע מאיזה חומר מדובר ומשכך לא הוכח הקשר הסיבתי ולראיה גם כאשר התובעת עבדה בחנות בגדים (לפי עדותה) הופיעה אותה אקזמה.

הנתבעת טוענת כי לתובעת לא היה מגע ישיר עם החומרים במעבדה, היא חויבה להשתמש בכפפות, כל החומרים אושרו על ידי משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה, ולא היה בעבר כל מקרה כשל התובעת. לטענת הנתבעת התובעת פיתחה אלרגיה לחומרי ניקוי (כפי שהיא העידה) ולא לחומרים שבמעבדה.

לטענת הנתבעת יש לדחות את עדויות התובעת ואמה (שהינן בעלות אינטרס בתוצאות התביעה) ומנגד לקבל את עדויות העדים מטעם הנתבעת (שאין להן אינטרס בתוצאות התביעה).

הנתבעת טוענת כי ניתנו הנחית בטיחות (אולם התובעת לא נדרשה לחתום עליהן), התובעת נמנעה מלעטות ככפות, לא הוכח כי התובעת עסקה בחומרים האחרים שהיו במעבדה.

לסיכום טוענת הנתבעת כי להורות על דחיית התביעה בהעדר אחריות, לקבוע כי מצבה של התובעת אינו נובע מהשירות במעבדה הכימית של הנתבעת, כי גם אם יקבע שיש אחרית מדובר באשם תורם בשיעור גבוהה שכן התובעת בחרה שלא להשתמש בכפפות וכי כל נזקיה נבלעים בתגמולי המוסד לביטוח לאמי (שעומדים על 50,000 ₪).

האם התובעת נחשפה לחומרים כימי במסגרת שירותה?

במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, היא הצהירה כי נחשפה לחומרים כימיים, במסגרת עבודתה אצל הנתבעת 1, הן בעבודתה במסגרת בי"ס והן במסגרת הכנות עבור סטודנטים במכללת ספיר. כאשר במסגרת תצהירה וכן תצהיר משלים מטעמה, פירטה כי נדרשה במסגרת עבודתה, להוציא חומרים מן המקרר, לערבב חומרים, לחלקם בין מבחנות וכן לפנות את הכלים המשומשים למדיח לאחר שטיפה ידנית של החומרים.

התובעת נחקרה בדיון שהתקיים ביום 02.03.21. במסגרת החקירה פירטה התובעת מה היה תפקידיה במסגרת עבודתה אצל הנתבעת (עמוד 18, שורות 17-20 וכן עמוד 19, שורה 5 – עמוד 21 שורה 1) עדות זו לא נסתרה. בנוסף, וכפי שמתועד בפרוטוקול, התובעת הציגה את ממראה ידיה במועד הדיון, וצויין כי היא סובלת מעור יבש ומחורץ בבסיס שבין האצבעות (עמוד 17, שורה 2-3).

באותו מועד נחקרה גם אימה של התובעת, העידה בפני במועד הדיון, באשר לממצאים בהם הבחינה לאחר שבתה נחשפה לחומר אליו רגישה.

שתי עדויות אלו תואמות את האמור במכתבה של הגב' אבישג אזולאי משה, סמנכ"לית מתנדבים ופיתוח בעמותת שלומית, אשר בו צויין כי התובעת נחשפה לחומרים, בין היתר נדרשה לחלק חומרים למגשים, לפנות כלים למדיח ועוד (נספח יא' לראיות התובעת).

הגב' אזולאי נחקרה במועד הדיון, עדותה לא נסתרה, כאשר היא הבהירה כי במכתבה העבירה את המידע שהועבר אליה, בזמן אמת, מאת רכזת שירות לאומי שהייתה אחראית בזמנים הרלוונטיים על התובעת, וכי מידע זה הועבר אליה מאת עובדת המעבדה.

דברים אלו אושרו על ידי מנהלת המעבדה, הגב' פייסכוביץ' אלה, שהגישה תצהיר מטעם הנתבעת (עמ' 23, שורות 19-24).

גם אם אקבל את עדותה של גב' נטלי בורוכוב ולפיה כאשר היא עבדה במעבדה לא נחשפה לחומרים, אין בכך לסייע לנתבעת שכן כל עובד עושה דברים אחרים והן לא היו במעבדה באותו הזמן.

הצדק עם התובעת כי בפועל, שלושת המומחים בתיק, הן מטעם התובעת, הן מטעם הנתבעת והן מומחה ביהמ"ש קבעו כי מצבה של התובעת נגרם בעקבות חשיפה לחומר כימי במסגרת עבודתה (ראה חוות דעת וכן עמ' 36, שורה 12). דברים אלו עולים גם מעדות רופא המוסד לביטוח לאומי, ד"ר דודזון, אשר הכיר בקשר בין העבודה במעבדה למחלת המקצוע ולבקשת הנתבעת זומן להעיד על האישור שנתן.

אשר על כן, לאחר שבחנתי טענות הצדדים והראיות בתיק, הנני קובע כי התובעת נחשפה לחומרים כימיים במסגרת שירותה, בעקבות חשיפה זו פיתחה את הבעיה בידיים ועל כן קיים קשר סיבתי בין מצבה הרפואי של התובעת לחשיפתה כאמור.

אומנם, כפי שטענה הנתבעת, גם בעבדותה במסגרת חנות טקסטיל, סבלה מגירויים בעור, וזאת ללא שנחשפה לחומרים כימיים, עם זאת מקובל עלי הסברו של פרופ' מיכאל דוד, מומחה מטעם בימ"ש, במסגרת חקירתו בדיון שהתקיים בפני ביום 11.05.21 ( עמ' 35, שורות 24-26 וכן עמ' 36 שורות 22-24), כי יתכן ולתובעת אלרגיה לחומר נוסף (שלא נבדק) אולם אין בכך לשלול את הרגישות לניקל שהתפתחה בעקבות העבודה במעבדה..

שאלת אחריות:

בשורה ארוכה של פסקי דין, הכירו בתי המשפט בתביעות בגין מחלת מקצוע כתוצאה מחשיפה לחומר מסוכן במסגרת העבודה, כאשר במסגרת מערכת היחסים בין עובד למעבידו, קבעה הפסיקה כי המעביד חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית שהפרתן מזכה את העובד באפשרות לתבוע את מעבידו בגין רשלנות. חובת הזהירות היא חובה פוזיטיבית שמחייבת את המעביד לנקוט באמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף לעובד במהלכו הרגיל של יום עבודתו.

האחריות המוטלת על המעביד כלפי עובדו אינה קלה, גם אם אינה מוחלטת. חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אמצעי הזהירות הסבירים הם נגזרת של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה.

ככל שהסיכון חמור יותר או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, גוברים במקביל מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד זהיר חייב לנקוט. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של מידת הסיכון לשלומו ולבריאותו של העובד אם אכן יתממש אותו סיכון. (ע"א 5890/97 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' גבריאל אוחנה (1999) וכן ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבדי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 225 (1993)).

אחת מחובותיו של מעביד כלפי עובדיו במסגרת אמצעי הזהירות שעליו לנקוט כדי לשמור על בטיחותם היא להנהיג ולקיים שיטת עבודה מתאימה ובטוחה. החובה היא כפולה: להנהיג ולקיים (לפקח). לא די בכך שהמעביד קובע פעם אחת שיטת עבודה מתאימה או התנהלות בטוחה. החובה נמשכת גם אחרי זה ועליו לדאוג לכך שקביעותיו יקוימו הלכה למעשה במשך כל הזמן. (ע"א 171/56 אריה גריף נ' "מגן צ'טווד" בע"מ, פד"י יא 1051 (1957) וכן ע"א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נ' נטליה דביר, פד"י נג(3) 172 (1999)).

במקרה שלפני, התובעת נפגעה כתוצאה מחשיפה לחומר כימי במסגרת עבודתה. הנזק שנגרם יכול היה להימנע ככל והיו ננקטים אמצעי זהירות ראויים והתובעת הייתה עוברת הדרכה מתאימה, קל וחומר כאשר מדובר בחומרים כימיים. אזהרה כללית וסתמית בדבר קיום סיכון או הערה לעשות שימוש באמצעי מיגון באופן אקראי, איננה פוטרת את המעביד מחובת ההדרכה המקצועית באשר לאופן ביצוע העבודה והשימוש באמצעי מגן. כמו כן היא גם לא פוטרת את המעביד מחובת הפיקוח בדבר התנהלות נכונה וראויה של עובדים, ונקיטת אמצעי בטיחות בפועל (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), פד"י מא(4) 524 (1987)).

חובת השמירה על הוראות הבטיחות בעבודה, לרבות הדרכת העובד ע"י המעביד בשיטת עבודה בטוחה, נגזרת מחובת הזהירות כלפי עובדו. מעביד חייב להזהיר את עובדו על הסכנות הצפויות לו בעבודה, במיוחד אם הן נסתרות, ולהדריך אותו בדרכי עבודה נאותות. חוסר אזהרה והדרכה, וכן אי אספקה של אמצעי מיגון נאותים מהווה רשלנות מצד המעביד (ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נגד אברהם גולדמן, פד"י יט(1) 371 (1965)).

הנתבעת טוענת כי הדריכה אולם לא הציגה ראיות לכך, אין פנקס הדרכות, אין תיעוד של ההדרכות יש רק אמירות. החובה להוכיח כי הייתה הדרכה הינה של הנתבעת והיא לא עמדה בה. על כן אני קובע כי הנתבעת, בהיותה המעבידה של התובעת, לא דאגה להדריך את התובעת כנדרש אודות הסכנות הכרוכות בסביבת העבודה, ולפיכך הפרה את חובותיה כמעבידה.

הצדדים מסכימים כי התובעת לא השתמשה בכפפות וכי מדובר באמצעי הגנה פשוט שיכול היה למנוע הנזק. הצדדים חלוקים בשאלה מדוע לא השתמשה התובעת בכפפות. התובעת טוענת שלא סופקו והנתבעת טוענת שכן סופקו, אולם התובעת בחרה שלא להשתמש בהן. בעניין זה יש לזכור כי טענת הנתבעת אודות אי שימוש בכפפות על ידי התובעת הועלה בתחילת הדרך (ראו מכתבה של הגב' אזולאי).

ועדיין, מעדותה של הגב' פייסכוביץ לפני כי השימוש בכפפות נועד למנוע סכנת חתך מכלי סדוק (עמוד 24, שורה 8-9) וכדי לא ללכלך את הידיים מרישומי תלמידים על גבי כלים (עמוד 24, שורה 13-14). כי בעת שהתובעת נדרשה לחלק חומרים "ביתיים" אין צורך בשימוש בכפפות (עמוד 26, שורה 24), ובהמשך כי יש לעטות כפפות עקב חומר שנשפך במגשים (עמוד 25, שורות 22-24) אתה למד כי לא הייתה הנחיית שימוש בכפפות.

למעשה העדה עצמה אמרה כי לשיטתה "החומרים הם כל כך לא רעילים" (עמוד 24, שורה 15) ובכך אתה למד כי היא עצמה סברה שאין הכרח לשימוש בכפפות ולכן לא הייתה הנחיה מתאימה.

יובהר כי מעדות הלבורנטית באותה העת, הגב' לירון לבקוביץ (אשר נחקרה לפני בדיון שהתקיים ביום 11.05.21) ולפיה ברגע שעובדים עם חומרים, קיימת חובה לעטות כפפות (עמוד 40, שורה 9) כי התובעת הכינה מגשים עבור תלמידים, פינתה כלים ממגשים של ניסויים למדיח וכן שפכה חומרים לתוך מבחנות (תצהיר 2 לראיות הנתבעת וכן עמוד 42, שורות 11-12). וכי כאשר היא העירה לתובעת, התובעת השתמשה בכפפות (עמוד 40, שורות 30-31) אני למד שיש לקבל את גרסת התובעת ולפיה היא עסקה גם בחומרים שחייבו כפפות וכי לא הייתה הנחיה ברורה של מנהלת המעבדה בעניין.

משכך אני קובע כי התובעת בצעה את עבודתה ללא הכשרה ראויה, הוראות ונהלי עבודה ובטיחות מתאימים, וכי אכן לא השתמשה בכפפות אולם הדבר נבע מכך שלא הובהרה לה חשיבות העניין, שכן גם מנהלת המעבדה לא ראתה זאת כדבר הכרחי, והתובעת לא הודרכה כראוי.

לסיכום התובעת עבדה עם חומרים שחייבו אמצעי הגנה שלא סופקו, לא קיבלה הדרכה מתאימה ולא הובהר לה חשיבות השימוש בכפפות, על כן נחשפה לחומרים שהובילו לאלרגיה. הנתבעת הפר את חובותיה כמעסיק סביר, הן את חובתה המושגית והן את חובתה הקונקרטית. הנתבעת יכולה הייתה לצפות כי הדבר יוביל לזנק שנגרם ומשכך היא אחראית לו.

יצויין, כי בדיון ניסתה הנתבעת לטעון, שמדובר בחומרים שאושרו על ידי משרד החינוך, ולהציג ראיות לגבי אישורים אלו אולם הואיל ואלו לא צורפו ולא הוגשו במסגרת ההליכים המקדמיים, התצהירים והראיות, לא אישרתי לנתבעת להגישן במהלך העדויות.

בשים לב לכך שמדובר היה בנערה לאחר תיכון, שהושמה במקום שדורש ידע מקצועי שלא היה לה, והואיל והתובעת לא קיבלה הדרכה מתאימה, אין מקום לאשם תורם.

מה שיעור הנזק שנגרם לתובעת

ככלל בית המשפט יעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו ולא מצאתי כי יש מקום במקרה דנן לסטות מכלל זה. המומחה הציג חוות דעת מקצועית וכן נחקר על חוות דעתו ותשובותיו מקובלות עלי ומשכך מקבל אני את קביעותיו.

הנכות של התובעת הינה מתעתעת. מדובר במצב "רדום" אם כי מציק (ראו תיאור כפות הידיים לעיל), אשר לעיתים מתפרץ. ועל כן שיעור הנכות אינו חזות הכל.

התובעת ואמה, העידו בפני ותארו את הקשיים של התובעת בתפקוד היומיומי, בין היתר בביצוע פעולות משק הבית. פרופ' מיכאל דוד בדיון מיום 11.05.21 אישר כי אין מדובר במחלה כרונית (עמוד 37, שורות 29-31), וכי ככל והתובעת תמנע מחשיפה לחומר, תהא הטבה במצבה (עמוד 37, שורות 33-34). גם בתיעוד הרפואי שהוצג לפני המומחה, לא נמצאה פריחה (עמ' 38, שורות 12-15).

המצב אינו מונע מהתובעת לעסוק בכמעט כל עבודה, כולל משק בית, כל עוד היא משתמשת בחומרי ניקוי מתאימים (היפו אלרגנים ושאינם כוללים ניקל) ומשכך לא ניתן לקבל את טענות התובעת לגבי שיעור הנזק.

לפיכך מצאתי לנכון לפסוק את הסכומים הבאים:-

• בכל הקשור לכאב וסבל – יש לקחת בחשבון את ההתלקחות שהייתה בעבר וכן התלקחויות שיהיו בעתיד ולהעמיד הפיצוי בסך 60,000 ₪.

• הפסדי שכר עבר – לא הוכח.

• הפסדי כושר השתכרות בעתיד – יש לקחת בחשבון את גילה הצעיר של התובעת, כי הנכות רדומה כעת וכי יתכן ובעתיד יהיו התלקחויות – על כן פוסק, על דרך האומדן, 120,000 ₪.

• עזרה, סיעוד והוצאות – יש לקחת בחשבון הצורך של התובעת לרכוש מוצרי ניקיון מתאימים, שהינם יקרים יותר ועל כן הנני פוסק סך של 40,000 ₪.

   

  סה"כ ישלמו הנתבעות לתובעת סך 220,000 ₪, מהם יש להפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 47,945 ₪ (בצירוף הצמדה וריבית מיום התשלומים בפועל)

   

  לסכום זה יש להוסיף שכ"ט 23.4% בצירוף החזר האגרה, עלות חוו"ד (הן של פרופ' אינגבר והן של מומחה בית המשפט) וכן הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

   

  המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

   

  זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בהתאם למועדים הקבועים בתקנות.

   

  ניתן היום, י"ז שבט תשפ"ב, 19 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.