1.שתי תביעות כספיות שעניינן נזקי גוף שנגרמו לתובעת 1, ילידת 1950, בתאונה שאירעה ביום 9.11.06 עת נפלה ברחוב בשטח שיפוטה של הנתבעת. התאונה הייתה תאונת עבודה.
התביעה בת"א 13739-11-13 היא תביעתה של התובעת 1.
התביעה בת"א 58151-10-13 היא תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, בגין גמלאות ששילם לתובעת עקב התאונה.
נסיבות ואחריות
2.התובעת העידה כי ביום 9.11.06 בשעת צהריים (סמוך לשעה 12:00) היא הלכה בדרכה לעבודתה במשק בית, ברחוב המייסדים ברעננה, סמוך לחומת בית מספר 15. לפתע, רגלה נתקלה במגרעת שנוצרה במדרכה עקב חוסר של אבן משתלבת. עקב כניסת רגלה למגרעת, התובעת נפלה לכיוון חומת הבית, נפגעה בראשה ובפניה, ואז נפלה על המדרכה.
התובעת הוסיפה כי האבנים המשתלבות הסמוכות למגרעת היו שקועות ויצרו שיפוע.
תמונות של המגרעת והמדרכה סביבה צורפו לתצהיר התובעת.
התובעת הוסיפה כי המקום תוקן על ידי העירייה לאחר התאונה.
3.אני מקבלת את גרסת התובעת באשר לנסיבות התאונה. חקירתה של התובעת לא העלתה סתירות כלשהן בגרסתה. גרסתה נתמכת בתעודה הרפואית שניתנה בקופת חולים ביום התאונה ("נפלה במדרכה"), בתיאור התאונה בטופס ההודעה על התאונה כפי שהוגש למוסד לביטוח לאומי, ובתמונות שצורפו המשקפות מגרעת בסביבה של מספר מרצפות שקועות. תיאור התאונה על ידי התובעת לווה בתנועות גוף והיה משכנע (עמ' 8 ש' 33 ואילך). כמו כן, הנתבעת לא הגישה ראיות מטעמה הסותרות את טענות התובעת לגבי המצב בכתובת הנטענת או ביצוע התיקון.
4.אני מוצאת קיומה של אחריות של הנתבעת לתאונה. המפגע מושא התביעה אינו "הפרש גובה" קל ערך (ע"א (מחוזי י-ם) 4344/97 כהן נ' עיריית רמת גן (21.1.98). כאן מדובר בחוסר באבן משתלבת, כאשר האבנים סביב שקועות. המפגע ברור ובולט, גם נוכח מהותו וגם נוכח סביבתו. לפי עדותה של התובעת, שלא נסתרה הנתבעת עצמה מצאה שמדובר במפגע הטעון תיקון, ותיקנה אותו. הנתבעת לא הצביעה על אמצעים סבירים כלשהם בהם נקטה כדי למנוע את המפגע. זאת ועוד, שלפי התמונות, אין מדובר במפגע בהתהוות, אלא בנזק שהצטבר לאורך זמן. מטעם זה, אף איני נזקקת לעדותה של התובעת באשר לפרטים שמסרו לה, לפי הנטען, שכנים שיצאו למקום. מדובר בעדות מפי השמועה שאינה קבילה, ובכל מקרה, אף ללא עדות זו די בחומר הראיות הקיים כדי לקבוע את אחריותה של הנתבעת.
5.אשר לאשם תורם:
אכן, אין דרכן של הבריות להלך כאשר עיניהן מופנות כלפי מטה, אך אין הדבר שולל תשומת לב ולו מועטה לתנאי הדרך. בענייננו, תמונות המקום משקפות בהחלט מפגע המחייב תשומת לב וזהירות, ואינני מקבלת את הטענה כי לא ניתן לראותו. המדרכה במקום שקועה, ומסביב למפגע המדרכה רחבה. הליכה בדרכים מחייבת תשומת לב מינימלית, כך לפי הפסיקה, ובשים לב לכך שהתאונה אירעה באור יום מלא, אני מעריכה את האשם התורם של התובעת בשיעור 20%.
הנזק
פגיעות וטיפולים
6.כתוצאה מהתאונה התובעת נחבלה בראשה, בפניה ובעינה. התובעת טופלה במיון ובהמשך טופלה בקופת חולים עקב תלונות על כאבי ראש וסחרחורות. בנוסף, עקב תלונות על חרדות וירידה בתפקוד טופלה בתחום הנפשי. התובעת התלוננה על סחרחורות בגינן נפלה מספר פעמים.
הנכות
7.בתחום הנוירולוגי:
המומחית מטעם התובעת, ד"ר חוה בראון, קבעה לתובעת 10% נכות לפי סעיף ליקוי 29 (6) בגין כאבי ראש יומיומיים וסחרחורות.
המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר אוריאל איתן, קבע כי אין לתובעת נכות נוירולוגית בגין התאונה. ד"ר אוריאל ציין כי בדיקתה הנוירולוגית של התובעת הייתה תקינה לחלוטין, והממצאים בבדיקתה של ד"ר בראון אינם בתחום הנוירולוגי.
המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שדה, קבע לתובעת נכות בשיעור 5% לפי סעיף ליקוי 32 א (1) א – ב, וזאת בגין תלונות על כאבי ראש וסחרחורות. פרופ' שדה הוסיף כי מאחר שבעת התקפי הסחרחורת התובעת נפלה ונחבלה בגפיים ובכתף ימין, הוא ממליץ על מינוי מומחה בתחום האורתופדי, שיעריך האם נותרה נכות הקשורה לנפילות בעת התקפי הסחרחורת. יצוין כי לאחר שניתנה חוות הדעת של פרופ' שדה התובעת הגישה בקשה למינוי מומחה בתחום האורתופדי, ובקשה זו נדחתה בהחלטה שניתנה ביום 5.3.17.
8.בתחום הפסיכיאטרי:
המומחה מטעם התובעת, ד"ר רזניק, קבע לתובעת 50% נכות לפי סעיף ליקוי 34 ה בגין חבלת ראש עם הפרעה פוסט טראומטית וסיבוכים קוגניטיביים. ד"ר רזניק ציין כי מאז התאונה הופיעו הפרעות נפשיות וקוגניטיביות, שהתבטאו בפגיעה חמורה במצב הרוח, בקוגניציה, בכאבים כרוניים, ביכולת לנהל חיי שגרה, בצירוף סימנים אובייקטיביים קשים של ירידה בסף הגירוי, בריכוז, בחשיבה, באפקט, בהתמדה וברצייה, המגבילים את תפקודה של התובעת באופן ניכר.
המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר וייזר, קבע כי לתובעת נכות בשיעור 5% לפי סעיף ליקוי 34 (א) 1 – 2 מותאם, באופן זמני. כן קבע כי ככל שהתובעת תיטול תרופות נוגדות דיכאון הרי בתום שנה תיוותר ללא נכות צמיתה. עוד ציין כי הוא חולק על קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לנכות של 10% נוכח העובדה שמצבה של התובעת הוטב מאז. ד"ר וייזר הוסיף שנכות בשיעור 50% היא נכות גבוהה ביותר, שפעמים רבות ניתנת לאנשים לאחר אשפוז, ואינה מתאימה למקרה זה. עוד הוסיף כי חלק משמעותי מקשייה של התובעת אינו נובע ממצב נפשי. כך, קשיי השינה קשורים לכאבים ביד או המצוקה הכלכלית שאינה קשורה לתאונה.
המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר קרת, קבעה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% לפי סעיף ליקוי 34 ב' 2, בגין תסמונת לאחר חבלת ראש וקשיים בהסתגלות למצבה הגופני והכללי.
9.הצדדים לא ביקשו לחקור מי מן המומחים, ולא העלו טענות לגוף חוות הדעת. לפיכך, אני מקבלת את חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט. הנכות הרפואית המשוקללת לפי חוות דעת אלו עומדת על 14.5%. הנתבעת העלתה אמנם טענה לחפיפה בין הנכות הפסיכיאטרית לבין הנכות הנוירולוגית, אך המומחים לא נשאלו באשר לכך, ופרופ' שדה ציין בחוות דעתו במפורש כי הנכות שקבע היא מעבר לנכות הנפשי.
10.המומחים מטעם בית המשפט לא קבעו נכויות זמניות. הנתבעת בהגינותה הסכימה להעמדת הנכות הזמנית לפי השיעור שנקבע במוסד לביטוח לאומי, כמקובל. תקופת אי הכושר שנקבעה בביטוח הלאומי הייתה ל- 3חודשים, עד ליום 8.2.07, ולאחר מכן נקבעה נכות זמנית בשיעור 100% עד ליום 28.2.07, הווה אומר: נכות בשיעור 100% למשך 3.66 חודשים לאחר התאונה.
נתוני השתכרות
11.התובעת עובדת משק בית במקצועה.
לפי עדותה, עובר לתאונה עבדה במשק בית אצל שתי משפחות, ששמותיהן נמסרו בתצהיריה:
המשפחה האחת – 18 שעות שבועיות, 3,000 ₪ לחודש. משפחה זו דיווחה על ההעסקה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המעסיקה המדווחת).
המשפחה השנייה: 10 שעות שבועיות, 1,600 ₪ לחודש. משפחה זו לא דיווחה על ההעסקה (להלן: המעסיקה הנוספת).
12.גם לפי עדותו של בעלה של התובעת, התובעת עבדה אצל המעסיקה המדווחת 3 פעמים בשבוע, וכן עבדה פעמיים נוספות אצל אם ובתה, שהגיעו לאסוף אותה מביתם. גם לפי עדותו, התובעת השתכרה סך של 4,600 ₪ מעבודות אלו.
13.כאמור, לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, רק משפחה אחת דיווחה על העסקתה של התובעת, ולכן שכרה הרבע שנתי על ידי המל"ל נקבע לסך של 3,000 ₪ לחודש, במקום 4,600 ₪.
14.אין כל אסמכתאות לעבודה אצל המעסיקה הנוספת, אך בכל זאת ראיתי לקבל את עדותה של התובעת בנושא. ראשית, העדות נתמכה בעדות בעלה של התובעת, שלא נחקר בסוגיה זו. שנית, התובעת נחקרה אודות פרטים ביחס לעבודתה אצל המעסיקה הנוספת, ותשובותיה ניתנו לגופו של עניין ובאופן שוטף, דבר שהותיר רושם כי מדובר בפרטים המשקפים את המציאות. כך למשל, התובעת פירטה כי עבודתה במסגרת המעסיקה הנוספת לא כללה בישול, בעוד שאצל המעסיקה המדווחת כן בישלה (עמ' 7 ש' 28 – 31).
15.שכרה של התובעת משני המקומות, משוערך להיום (הצמדה) עומד על סך של 5,450 ₪.
הפגיעה בכושר ההשתכרות
16.התובעת העידה כי עקב מצבה הרפואי בעקבות התאונה היא פוטרה מעבודתה. התובעת הציגה מכתב פיטורין שניתן לה על ידי המעסיקה המדווחת. אשר למעסיקה הנוספת, התובעת העידה שקיבלה פיצויי פיטורין, אך לא קיבלה מכתב פיטורין.
17.התובעת טענה כי בהתחשב בהשכלתה הדלה, מצבה הרפואי בעקבות התאונה וגילה המתקדם, היא לא הייתה יכולה להמשיך לעבוד לאחר התאונה. התובעת טענה כי היא סובלת מסחרחורות, כי אינה יכולה לבשל משום שהיא עלולה "להסתחרר" ולשכוח את הסיר על הגז (עמ' 10 ש' 6). כך גם, לטענתה, אינה יכולה לעבוד במשק בית עקב הסחרחורות משום שאיש לא ייאות "לקחת אחריות" על מצבה האמור.
התובעת הפנתה למסמך של רופא תעסוקתי מיום 8.10.07 לפיו אינה עובדת מאז התאונה, ולמעשה מאז אינה כשירה לחזור לעבודתה, ולכן פוטרה, וביססה עליו את טענתה, לפיה אינה יכולה לעבוד כלל בעקבות התאונה.
18.אני דוחה את טענת התובעת וקובעת, כי אין קשר סיבתי בין המצב הרפואי עקב התאונה לבין חוסר עבודה מוחלט.
19.הנכות בתיק זה מורכבת מנכות פסיכיאטרית בשיעור 10% ונכות נוירולוגית בשיעור 5%. הנכות הפסיכיאטרית אינה רלבנטית לטענותיה של התובעת. נכות זו היא בגין תסמונת לאחר חבלת ראש וקשיי הסתגלות. עיון בפרק התלונות בחוות הדעת הפסיכיאטרית מעלה תלונות על הגבלה ביד (לא קשור לתאונה), סחרחורות, פחדים לחצות את הכביש וסיוטים. תלונת הסחרחורות נדונה על ידי המומחה בתחום הנוירולוגי, ולכן, יש להתייחס אליה בנפרד. כל יתר התלונות אינן מתיישבות עם טענותיה של התובעת בנושא קושי לעבוד במשק בית. פחדים לחצות את הכביש או חלומות אינם מונעים עבודה באופן מוחלט. אשר לנכות הנוירולוגית, מדובר בנכות נמוכה בשיעור 5%, שניתנה גם בגין סחרחורות וגם בגין כאבי ראש. כלומר: מרכיב הסחרחורות אינו משקף אפילו 5% נכות.
סעיפי הליקוי שהמומחים (שלא נחקרו) בחרו, משקפים היטב את האמור לעיל. ד"ר קרת קבעה נכות לפי סעיף ליקוי 34 (ב) (2) העוסק בהפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי והגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה. בסעיף ליקוי 34 (ב) קיימים תתי סעיפים אחרים הכוללים הגבלה בינונית בכושר העבודה (תת סעיף 3), הגבלה ניכרת והגבלה קשה בכושר העבודה (תתי סעיפים 4, 5 הדורשים גם צורך בטיפול תרופתי קבוע). כלומר: לו סברה ד"ר קרת כי ההפרעה הקיימת משמעותית יותר לכושר העבודה, היא רשאית הייתה לעשות שימוש בסעיף חמור יותר, ולוּ תת סעיף 3. הימנעותה של ד"ר קרת מלעשות כן, מדברת בעד עצמה. כך גם ביחס לנכות הנוירולוגית: בסעיף הליקוי 32 א קיימות אפשרויות חמורות יותר, הכוללות (החל מתת סעיף (ד)) התייחסות להפרעה באופן משמעותי או באופן חמור לעבודה. פרופ' שדה לא קבע נכות לפי תתי סעיפים אלו, אלא לפי תת סעיף מותאם (5% במקום 10% כפי שקובע תת הסעיף), שהגדרתו כוללת: "עם הפרעה תפקודית קלה בהתנהגות, בלא פגיעה בעצמאות". כאמור, המומחים לא נחקרו, חוות הדעת הן הראיה הרפואית היחידה שיש בתיק, ועל כן, אין שום בסיס רפואי או ראייתי לטענותיה של התובעת, והן עומדות בניגוד לקביעה מחייבת של המומחים מטעם בית המשפט.
20.אשר למסמך של הרופא התעסוקתי: ראשית, מסמך זה אינו חוות דעת קבילה על פי דין, ולא ניתן להחליף תיעוד של רופא קופת חולים בחוות דעת ערוכה כדין של מומחים מטעם בית המשפט. שנית, לו ביקשה התובעת לעגן טענות כלשהן על בסיס מסמך זה, דרך המלך הייתה לזמן את מי מהמומחים לחקירה, ולעמת אותם עם האמור במסמך זה, אל מול קביעתם, שהיא קביעה ברורה בדבר קיומה של יכולת השתכרות וקיומה של עצמאות בתפקוד. לבסוף, לגופו של עניין, התעודה של הרופא התעסוקתי ניתנה ביום 8.10.07, כלומר: פחות משנה לאחר התאונה. לעומת זאת, בדיקתם של המומחים מטעם בית המשפט הייתה עדכנית.
כדי להמחיש את משמעות הזמנים, ניתן לפנות לעברה הרפואי של התובעת, כפי שהומחש בתיעוד שצורף על ידי הנתבעת, והתובעת נחקרה עליו. בחודש 9/98 התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים. כפי שעולה מהתיעוד, לאחר תאונת הדרכים התובעת הייתה במעקב רפואי רציף, במסגרתו התלוננה על כאבים בצלעות, בכתף והגבלות. בחודש 12/98 מתועד כי עקב המגבלות מושא התאונה התובעת פוטרה מעבודתה. בהמשך, בחודש 2/99, מתועדת בקשתה של התובעת לשוב לעבודה, וכידוע, לפי נתוני תיק זה, בפועל התובעת בסופו של דבר שבה לעבוד.
זה המקום לציין כי תשובותיה של התובעת ביחס לעברה הרפואי משקפות חוסר דיוק מסוים. ניגוד לטענתה של התובעת לפיה לא סבלה מבעיות רפואיות בעבר, התיק הרפואי מצביע על תיעוד רציף הכולל תלונות בקשר לתאונת הדרכים האמורה (כאבים בצלעות, כתף, גב וצוואר עד לרמה שביססה פיטוריה) וכן תיעוד נוסף מהשנים הסמוכות לפני התאונה – 2001, 2002, 2003 – בדבר כאבים בכתף וביד ימין (מסמך מיום 23.12.01), תלונות לפיהן אינה מסוגלת לתפקד עקב הכאבים (מסמך מיום 23.9.02) וכאבי גב תחתון בגינם מרגישה שיתוק ברגל ימין – 11.6.03 וכן תיעוד נוסף שם התלוננה כי "בקושי מתפקדת" עקב כאבי פרקים ומרפקים – 20.11.03.
אם כן, אישור הרופא התעסוקתי אינו מבסס אי חזרה לעבודה באופן מוחלט.
21.מהבחינה העובדתית, התמונה המצטיירת לפי התיעוד הרפואי שהתובעת עצמה צירפה, מעידה על מגמה דומה ביחס לתאונה מושא התביעה. התיעוד בדבר סחרחורות או נפילות התמעט בהדרגה. כך, בשנה לאחר התאונה קיים תיעוד על סחרחורות בחודשים לאחר התאונה – ביום 15.11.06, 22.11.06 וביום 4.12.06. לאחר מכן, קיים תיעוד נוסף בתאריך 17.5.07, ובהמשך, התיעוד הקיים הוא למעלה משנה לאחר מכן, בשתי תעודות רפואיות מהחודשים ספטמבר – אוקטובר 2008. לאחר מכן קיים אזכור בדבר סחרחורות בתעודות מתאריכים 29.6.11 ו- 21.8.11 בלבד.
אשר לנפילות, קיימת תמונה דומה: ביום 6.8.07 וביום 7.10.07 תועדו נפילות עקב סחרחורות. התיעוד הבא הוא רק שלוש שנים לאחר מכן – בתאריך 4.10.10. לאחר מכן, קיים תיעוד ביום 3.5.11 ולאחר מכן – בחלוף למעלה משנה – ביום 7.12.12.
גם אם נניח שסחרחורות אינן מתועדות בפניות רציפות, מובן כי התיעוד בדבר נפילות משקף את המצב בפועל. תיעוד זה מצביע על שני דברים: האחד, כי המצב השתפר למן התאונה ועד היום. השני, כי אין שום היגיון או סבירות בטענתה של התובעת, לפיה היא אינה עובדת כלל, משום שנפלה מאז התאונה (במשך למעלה מעשור) חמש פעמים, כאשר בחלוף שנה לאחר התאונה הנפילות הן ספורדיות ונדירות.
22.חוסר הסבירות בטענתה של התובעת משתקף גם מתוך הראיות הנוגעות לתפקודה. התובעת הודתה כי היא מסייעת לילדתה בהחזרת נכדה מהגן (עמ' 10 ש' 19). גם בעלה הסכים כי בני הזוג מסייעים לילדיהם בהשגחה על הנכדים (עמ' 12 ש' 3 – 4). לא רק שסיוע כזה דורש נסיעה והגעה ממקום למקום, מדובר בתפקיד שיש עמו אחריות. אם שאלת האחריות והסיכון אינה מונעת סיוע מעין זה, אין כל הסבר מדוע היא מונעת עבודה במשק בית או אפילו עבודה בשכר בדומה לסיוע הניתן לבתה.
23.לבסוף, התיעוד מעברה של התובעת מצביע על כך שהיא סבלה מבעיות אורתופדיות שונות לפני התאונה, בכלל זה בעיות בכתפה, בידיה, בגב ובפרקים (ר' סקירה בסעיף 20 לעיל). בעיות אלו הובילו גם לכך שהתובעת הפסיקה לעבוד לתקופה מסוימת, וגם לתלונות שלה בדבר קשיי תפקוד כאלו ואחרים. בנתונים אלו, התייחסות לתאונה מושא התביעה כגורם בלעדי לכך שהתובעת אינה עובדת אינה בגדר השבת המצב לקדמותו, אלא הטבתו.
24.נסכם:
הנכות שנקבעה על ידי המומחים מטעם בית המשפט, לפי הגדרתה, אינה משקפת מצב שבו התובעת אינה עצמאית או כי כושר השתכרותה נשלל לחלוטין. המומחים לא נחקרו ולא הועלתה כל טענה ביחס לקביעתם, ועל כן, לא ניתן להעלות טענה סותרת לקביעה זו.
התעודה החתומה על ידי הרופא התעסוקתי אינה קבילה, המומחים מטעם בית המשפט שקבעו אחרת לא עומתו עמה, ולגופה, היא מתייחסת לתקופה בטרם חלפה שנה מאז התאונה, כך שאינה משקפת את המצב לאחר התייצבות מצבה הרפואי של התובעת.
התיעוד הרפואי שצורף על ידי התובעת מדגים נפילות אקראיות, בפרק זמן ממוצע של אחת לשנתיים, ובוודאי שטענה להימנעות מוחלטת מעבודה על רקע זה, אינה מתיישבת עם התיעוד או עם קביעת המומחים ואינה סבירה.
הראיות שהובאו מצביעות על כך שהתובעת נוסעת, מתפקדת בביתה, מסייעת בהשגחה על נכדיה ובליווי שלהם. כל אלו שוללים טענה לפיה לא ניתן להפקיד בידי התובעת ביצוע משימות הדורשות אחריות או כי אינה מסוגלת לתפקד במשק בית ולו באופן חלקי.
עברה הרפואי של התובעת מצביע על כך שלא ניתן לייחס לתאונה מושא התביעה את כל מכאוביה ומגבלותיה של התובעת.
לפיכך, אני דוחה את הטענה כי ניתן לקשור סיבתית בין התאונה לבין הימנעותה המוחלטת של התובעת מלשוב לעבודה.
25.בית המשפט אינו עוסק בבירור סיבותיה של התובעת לכך שהפסיקה לעבוד, ולכן ההשערות שהעלו ב"כ הצדדים – בלתי רלבנטיות. התמונה של תובע שאינו שב לעבוד כלל כאשר תלוי ועומד תיק נזיקין אינה תמונה ייחודית ומקורית לתיק זה. ההכרעה השיפוטית אמורה להתמקד בשאלת הקשר הסיבתי, ולא בשאלת המניעים, לכאן או לכאן.
26.מעת שקבעתי כי אין קשר סיבתי בין הימנעות מוחלטת לשוב לעבודה לבין התאונה, נשאלת השאלה האם יש מקום לפיצוי, ובאיזו רמה. יש מצבים שבהם הימנעותו של ניזוק לשוב לעבודה כלשהי, תוביל לכך שלא ייפסק פיצוי כלשהו בגין אובדן כושר השתכרות, משום שחוסר העבודה אינו נובע מהתאונה, או משום שלא ניתן לקבוע בראיות ברורות את אובדן כושר ההשתכרות (ר' למשל בעניין ת"א (שלום כ"ס) 46294-09-13 שיכל נ' ח.מ. ברבוטון (1994) בע"מ (22.11.16)). איני סבורה שזהו המצב בענייננו. התובעת הוכיחה רצון לעבוד והשתכרות פחות או יותר רציפה במהלך השנים, למרות הקשיים שבכך (נסיעות ממושכות, בעיות רפואיות שונות). נוכח הנימוקים שמניתי לעיל, וכן בראי העובדה שכאן סעיפי הליקוי שקבעו המומחים מתייחסים ישירות להערכת תפקוד ופגיעה תעסוקתית, אני רואה לייחס לתאונה תרומה לאובדן השכר בשיעור הנכות הרפואית.
הפסדי שכר
27.בעת מתן פסק הדין התובעת הגיעה לגיל הפרישה לפנסיה, ולכן, הפיצוי הוא בגין הפסדי שכר לעבר בלבד, אף לפי עמדתה.
28.איני סבורה שיש לחרוג מהגיל המקובל לפרישה. מדובר בחזקה קיימת, שהנטל לסתור אותה מוטל על הנתבעת, ומעת שלא הובאו ראיות המצביעות על גיל פרישה מוקדם יותר – הן ביחס לעובדים במשק בית בכלל, והן ביחס לתובעת בפרט, יש להתייחס לגיל פרישה כמקובל, היינו, גיל 67.
29.הפיצוי לעבר, בהתחשב בתקופת אי הכושר, יהיה אם כן כדלקמן:
100% מיום התאונה (9.11.06) ועד ליום 28.2.07 (3.66 חודשים) – 19,983 ₪
(5,450 * 3.66).
בצירוף ריבית מאמצע התקופה (4.1.07): 23,977 ₪
החל מיום 1.3.07 ועד שהתובעת הגיעה לגיל פרישה (19.3.17) (120.66 חודשים), לפי הנכות הרפואית (14.5%): 95,352 ₪
בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 99,565 ₪
הפסד פנסיה
30.התובעת לא הוכיחה כי בוצעו הפרשות לפנסיה עובר לתאונה. לכן, אני רואה מקום לחישוב הפסדי פנסיה לעבר רק מהתאריך שבו ההפרשה לפנסיה הפכה לחובה (1.1.08). כמו כן, אין מקום לטעמי להנחה כי המעסיקה הנוספת, שאפילו למוסד לביטוח לאומי לא ביצעה דיווח, הייתה מבצעת הפרשות לפנסיה כדין. לפיכך, החישוב יבוסס על השתכרות של 3,000 ₪ לחודש, משוערך להיום (הצמדה): 3,554 ₪.
הפיצוי בגין אובדן הפרשות לפנסיה לתקופה מיום 1.1.08 ועד לגיל הפרישה (19.3.17) (110.66): 6,843 ₪ (3,554 ₪ * 14.5% * 12% * 110.66).
בצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.8.12): 7,191 ₪
עזרה והוצאות
31.התובעת טענה כי נזקקה להוצאות רבות, באלפי שקלים, כאשר המוסד לביטוח לאומי לא כיסה את כל ההוצאות לתרופות ולא החזיר הוצאות נסיעה.
32.כמו כן, לפי עדותם של התובעת ובעלה, התובעת נזקקת לעזרת הזולת, בעיקר בביצוע עבודות משק הבית הקשות. לפי עדותם, בעקבות התאונה, בעלה של התובעת מבצע את עבודות משק הבית, היא עצמה מבשלת, ובתם של בני הזוג מגיעה פעם – פעמיים בשבוע כדי לבצע ניקיון. זאת, עקב העובדה שבני הזוג אינם יכולים לשכור עזרה בשכר, מבחינה כלכלית.
33.מדובר בתאונת עבודה, ולכן ההוצאות הרפואיות וכן הנסיעות לטיפולים רפואיים מכוסות במלואן לפי דין (תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968). אם המוסד לביטוח לאומי לא שילם לתובעת את הוצאותיה או לא אישר אותן, עליה לנקוט בהליכים הקבועים לכך לפי הדין, ולא להעמיס זאת על המזיק. בנסיבות אלו, אני מעריכה את רכיב ההוצאות באופן גלובאלי בסך של 1,000 ₪.
34.אשר לרכיב העזרה: מדובר בנכות נמוכה, שבדרך כלל אינה מבססת פסיקת עזרה. לא ראיתי לסטות מפסיקה זו, ובהקשר לכך אני מפנה לנימוקים שהובאו לעיל בדבר הפגיעה בכושר ההשתכרות, לרבות הנתונים המתייחסים לתפקודה של התובעת. יודגש כי עוד עובר לתאונה התובעת התלוננה לא פעם על קשיים בתפקוד עקב בעיות אורתופדיות שונות (ומטעם זה אף התבקש אישור מיוחד לצבא בעת גיוסה של בתה – תעודה מיום 11.6.03). כאשר בעלה של התובעת התבקש לפרט את סוג העזרה שהוא מושיט, הוא התייחס להרמת סיר כבד, פעולה שביצועה אינו רלבנטי לנכות מושא התביעה, ולתלונות על כאבים בכתף ובצוואר, שאינן רלבנטיות לתאונה (לבטח לא על רקע חבלת הכתף המתועדת עוד עובר לתאונה) (עמ' 11 ש' 34 – 35). בנוסף, הבת שלפי הנטען מסייעת לתובעת, לא הובאה להעיד, אף שמדובר בקרובת משפחה מדרגה ראשונה, ולא ניתן הסבר לסיבה לאי הבאתה. כלומר: מבחינה ראייתית לא הוכח מתן עזרה (מעבר למקובל בין בני זוג ללא קשר לתאונות כלשהן). בהתחשב בנתונים שפורטו לעיל, וכן בתקופת הנכות הזמנית, אני פוסקת ברכיב זה פיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ₪.
כאב וסבל
35.בהתחשב בשיעור הנכות, בתקופת אי הכושר, בתיאור נסיבות התאונה על ידי התובעת, אני מעריכה את הפיצוי ברכיב זה בסך של 60,000 ₪.
סיכום הפיצוי לתובעת
36.הנזק מסתכם בסך של 201,733 ₪, ובהפחתת אשם תורם – 161,386 ₪.
תביעת המוסד לביטוח לאומי
37.המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה.
38.במסגרת ההליכים שהתקיימו במוסד לביטוח לאומי אושרה לתובעת תקופת אי כושר מיום 10.11.16 עד ליום 8.2.07 ושולמו דמי פגיעה בסך של 6,552 ₪ (סך של 3,834 ₪ נכון ליום 18.3.07 וסך של 6,554 ₪ נכון ליום 15.5.07). לאחר מכן, במסגרת הוועדות הרפואיות נקבעה נכות זמנית בשיעור 100% מיום 9.2.07 ועד ליום 28.2.07 ובשיעור 20% מיום 1.3.07 ועד ליום 31.5.07. הנכות הרפואית הצמיתה הועמדה על 10% לפי סעיף ליקוי 34 (ב) ולאחר הפעלת תקנה 15 ברבע - 12.5%. בגין הנכויות הזמניות שולם לתובעת סך של 3,032 ₪, וזאת ביום 28.8.07. בגין הנכות היציבה שולם מענק בסך של 12,986 ₪ (בתאריך 12.7.09 – סך של 10,406 ₪ ובתאריך 28.8.09 – סך של 2,580 ₪).
39.המוסד לביטוח לאומי זכאי למלוא התגמולים ששולמו (שכן הפחתת האשם התורם נעשית מסכום הנזק כולו). לאחר שערוך התגמולים למועד פסק הדין (הצמדה וריבית ממועד כל תשלום) מדובר בסך של 29,109 ₪.
סיכום
40.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 132,277 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,953 ₪ וכן את הוצאות המשפט (שכר מומחים ואגרה).
כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע – המוסד לביטוח לאומי, סך של 29,109 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,811 ₪ וכן את הוצאות המשפט.
41.סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, 07 יוני 2017, בהעדר הצדדים.
