1.עסקינן בתביעה ותביעה שכנגד שבין יצרן ומפיץ.
התובעת והנתבעת שכנגד - אליעז בנימינה (18:18) בע"מ (להלן: "בנימינה") הינה חברה העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק של יינות, משקאות חריפים ומוצרים אלכוהוליים מסוגים שונים.
הנתבעת והתובעת שכנגד – המגש שקד בע"מ (להלן: "שקד") היא חברה העוסקת בייבוא, שיווק והפצה של יינות, משקאות אלכוהוליים ומים.
2.הסכם ההפצה:
בשנת 2002 נחתם הסכם הפצה בלעדית בין בנימינה לשקד (להלן: "הסכם ההפצה").
עפ"י ההסכם, ניתנה לשקד (המפיץ) זכות בלעדית למכור את מוצרי בנימינה (היצרן) בשטח השיווק בישראל (כפי שהוגדר בהסכם).
בסעיף 4.1 להסכם ההפצה התחייבה שקד לרכוש מבנימינה מידי שנה, כפוף לכמויות אותן התחייבה בנימינה לייצר, מוצרים בסכום מינימאלי כמפורט בנספח א' להסכם ההפצה ולטבלה המצורפת אליו, שנערך בהתאמה למחירים ולסכומים שמכרה בנימינה בשנת 2001, בהפחתת מכירות ליצוא, דיוטי פרי, אל על וחברות תעופה אחרות, מכירות למועדון המבקרים ומכירת יין בצובר.
בנספח א' להסכם ההפצה נקבע כי מחיר המינימום השנתי אותו תתחייב שקד לרכוש בשנת 2002 הינו סך של 19,514,434 ₪.
בסעיף 8 לנספח א' להסכם ההפצה מצוין כי עמלת ההפצה עפ"י הסכם ההפצה בין הצדדים תהיה בשיעור של 20% מסכום המכירות.
בסיומו של נספח א' להסכם ההפצה הוסכם ונרשם (בכתב יד), כי על אף המפורט בחוזה ובנספחיו, נוהל העבודה בפועל יהיה כדלקמן:
"1. העברה בין מחסנים ממחסן היצרן למחסן המפיץ לא תיחשב כאספקה למפיץ לצורך חישוב התשלומים.
2. ממכירות בפועל של מוצרי היצרן ע"י המפיץ יקזז המפיץ את העמלות המגיעות לו עפ"י ההסכם ונספחיו כולל עמלות המכירה לרשתות השיווק, ואת היתרה לאחר קיזוז העמלות הנ"ל יעביר כמפורט בהסכם ליצרן".
בסעיף 4.3 להסכם ההפצה התחייבה שקד לפעול בשקדנות, במסירות ובנאמנות לשם הפצת המוצרים עפ"י הסכם ההפצה ולעשות את מירב המאמצים לקידום והרחבת היקף השיווק וההפצה של המוצרים.
הסכם ההפצה נקבע לתקופה של 5 שנים, החל מיום 1.1.2002 (סעיף 11 להסכם ההפצה).
אין מחלוקת, כי גם לאחר תום התקופה החוזית, נמשכו קשרי ההפצה הבלעדית לתקופה של שנתיים נוספות – עד 31.12.2008.
3.בחלוף כמעט שלוש שנים מהמועד שבו הסתיימו היחסים בין הצדדים, הגישה בנימינה בחודש אוגוסט 2011 תביעה כספית נגד שקד בגין נזקים שנגרמו לה בשל הפרת הסכם הפצה ואי תשלום עבור סחורה שנלקחה ממנה בסך כולל של 14,260,111 ₪.
שקד הגישה תביעה שכנגד נגד בנימינה בסך של 7,501,126 ₪. התביעה שכנגד הוגשה בגין הפחתת סכומי העמלות להן היתה זכאית לטענתה עפ"י הסכם ההפצה, אי תשלום עמלות וכן פיצוי בגין אי הודעה מספקת וסבירה להפסקת ההפצה הבלעדית. כן ביקשה סעד של המצאת מסמכים וחשבונות.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 6.11.14 הודיע ב"כ שקד כי סכום התביעה שכנגד צריך לעמוד על סך 7,000,000 ₪.
4.הטענות בתביעה הראשית:
תמצית טענות בנימינה בכתב התביעה:
א)שקד לא עמדה ביעדים שנקבעו בהסכם ההפצה והפרה את הסכם ההפצה.
היקפי רכישת המוצרים ע"י שקד מבנימינה היו נמוכים באופן משמעותי בהשוואה להתחייבויות שקד בהסכם ההפצה ולמצגיה, שעמדו בבסיס כריתת ההסכם.
בנימינה לא ויתרה על זכויותיה והדבר היה ברור וידוע לשקד לאורך כל התקופה.
ככל שבנימינה הייתה יודעת כי שקד לא תעמוד בהתחייבויותיה ובמצגים שהציגה, לא הייתה מתקשרת עם שקד, לא כל שכן בתנאים שנקבעו בהסכם ההפצה.
ב)שקד לא שילמה על מלוא הסחורה אותה נטלה מבנימינה ולא העבירה דו"חות מכירה חודשיים.
במהלך כל תקופת ההתקשרות התגלו חסרים בין הסחורה שסופקה לשקד ע"י בנימינה לבין הסחורה עליה דיווחה שקד – הן במכירות והן במלאי במחסניה.
שקד הפרה את הסכם ההפצה בכך שלא העבירה לבנימינה דו"חות מסודרים כמתחייב עפ"י הוראות הסכם ההפצה.
ג)שקד הפרה את ההסכם בכך שפעלה בניגוד עניינים.
בבעלות שקד ו/או בבעלות בעליה ו/או חברות קשורות כ- 17% מיקב רקנאטי. כמו כן, במהלך תקופה מסוימת, מנכ"ל שקד, מר אורי שקד, שימש במקביל בפועל גם כמנכ"ל יקב רקנאטי.
שקד פעלה לקידום יקב רקנאטי ומוצרים נוספים שהפיצה, על חשבון אינטרסים של בנימינה.
שקד לא שמרה על סודיות המידע שהגיעה אליה במהלך ההתקשרות עם בנימינה והשתמשה במידע זה לצרכים זרים להתקשרות עם בנימינה ותוך כדי פגיעה בעסקיה.
ד)שקד נהגה בחוסר תום לב, העדר נאמנות ושקדנות ותוך התעשרות שלא כדין.
שקד העלימה והסתירה מבנימינה עובדות, קיזזה סכומים רבים ללא קבלת אישור בנימינה, ניצלה לרעה את העובדה כי הכספים להם היתה זכאית בנימינה לקבל במהלך מכירת מוצריה היו בידיה וכך שלטה בבנימינה, לא נהגה עימה בהגינות ובשקיפות, גרמה לבנימינה טרחה והוצאות רבות ושלא כפי שהתחייבה בהסכם ההפצה לפעול בשקדנות, במסירות ובנאמנות לצורך הפצת מוצרי בנימינה.
שקד לא מילאה את מלוא ההתחייבויות אותן נטלה עפ"י הסכם ההפצה ובכלל זה בהפצה, בשיווק ובמכירות ונטל כבד הוטל על בנימינה.
גם בעת סיום יחסי העבודה בין הצדדים, שקד פעלה כדי לגרום לבנימינה נזקים.
ה)הסעד המבוקש הינו סעד כספי בסך של 14,260,111 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ.
סעד זה כולל:
(1)פיצוי בגין אובדן רווח ובגין נזקים שנגרמו לבנימינה בסך של 13,509,847 ₪, בתוספת מע"מ, בהתאם לפירוט כדלקמן:
עבור שנת 2004 סך של 1,623,839 ₪ (2,711,380 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 31.12.04: 3,247,679 ₪, כאשר בגין שנה זו נתבע מחצית מהסכום לפי מחצית התקופה).
עבור שנת 2005 סך של 1,747,710 ₪ (1,498,306 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 31.12.05).
עבור שנת 2006 סך של 2,362,976 ₪ (2,019,882 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 31.12.06)
עבור שנת 2007 סך של 3,177,821 ₪ (2,792,237 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 31.12.07).
עבור שנת 2008 סך של 4,597,501 ₪ (סך של 4,222,018 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 31.12.08).
(2)בגין אי תשלום עבור סחורה שנלקחה ע"י שקד, מחויבת שקד לשלם לבנימינה סך של 750,264 ₪ (333,043 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.06 עפ"י ההסכם ובתוספת מע"מ).
בנימינה מציינת בסעיף 79 לכתב התביעה כי "בכל הנוגע לנזקי התובעת בגין כל יתר ההפרות מצד הנתבעת, התנהלות בחוסר תום לב ובניגוד עניינים, ניצול לרעה את ההסכם ואת כוחה אל מול התובעת, ניצול לרעה את השליטה בכספים להם הייתה זכאית התובעת, עשיית עושר ולא במשפט, וכו', קשה לתאר ולכמת נזקים אלו שנגרמו לתובעת. חלק כבד מהנזקים הם נזקים מתמשכים. התובעת מגלמת נזקים אלו לצורכי תביעה זו בסכום האמור לעיל, אותו מחויבת הנתבעת לשלם לתובעת בגין עמידה בהתחייבויותיה, ובכלל זה להטבת נזקי התובעת, ולשיקום התובעת מהנזקים אותם גרמה הנתבעת".
5.תמצית טענות שקד בכתב ההגנה:
א)הסכם ההפצה נחתם בפועל בסוף חודש מרץ 2002 והתאריך הרשום בו- 1.1.02, נרשם כמועד תחילת ההפצה בפועל של יינות בנימינה.
ב)נספח א' להסכם ההפצה והסכם ההפצה נסמכים על נתונים שהמציא רואה החשבון של בנימינה בזמנו, רו"ח יוסף לידר (נספח א' לכתב ההגנה). הנתונים אינם נכונים ולפיכך, אין כל משמעות למספרים הנקובים כיעדי מכירה בהסכם ההפצה, ואכן הצדדים, לאורך כל תקופת הקשר ביניהם, לא הסתמכו עליהם כלל והם היו בלתי רלוונטיים להסכם ההפצה ויישומו בפועל.
שקד טוענת כי בפועל, התברר לה שבנימינה הונתה אותה ומסרה לה הצהרה בלתי נכונה ולמיטב ידיעתה כיום, הסתכמו המכירות של בנימינה בשנת 2001 לכדי סכום נמוך משמעותית מהסכום שהוצהר ע"י בנימינה.
שקד טוענת כי בהפחתת המכירות לייצוא, מכירות במרכז המבקרים, מכירות לדיוטי פרי, לאל על ולחברות תעופה אחרות ומכירות בצובר, היה סך המכירות הנכון, שאמור היה להיות הבסיס העיקרי והמהותי להתקשרות בין הצדדים כ- 13,000,000 ₪ בלבד ולפי סכום זה, שקד עמדה ביעדי המכירה ואף הגדילה אותם מדי שנה ב- 10% ויותר, בכל שנות תקפותו של הסכם ההפצה (2002-2006).
שקד טוענת כי האמור לעיל היה ידוע גם לבנימינה כבר ממועד תחילת יישום ההסכם ועל כן, היא לא התריעה מעולם, בזמן אמת, בכתב או בע"פ על הפרת הסכם ההפצה בשל אי עמידה ביעדי המכירה והצדדים במודע לא התייחסו לנושא זה במסגרת יישום הסכם ההפצה שכן, היה ברור להם כי נושא יעדי המכירה הפך לבלתי רלוונטי וכי בנימינה ויתרה על כל זכות בנושא זה והיא מנועה ומושתקת לאור המפורט לעיל, מלהעלות טענה בנושא זה.
ג)אף במגעים שנוהלו בין הצדדים בשנת 2009, לאחר סיום הקשר המסחרי ביניהם, לא העלתה בנימינה כל טענה או דרישה בנושא הפרת הסכם ההפצה עקב אי עמידה ביעדי מכירה וכל טענות בנימינה התמצו לנושא תשלום בגין סחורה שסופקה.
לראשונה, הועלתה הטענה בנוגע לאי עמידה ביעדי המכירה בכתב התביעה שהוגש כ- 3 שנים לאחר סיום קשרי העבודה בין הצדדים.
ד)עפ"י סעיף 4.8 להסכם ההפצה, בנימינה היתה רשאית לבטל את הסכם ההפצה בין הצדדים עקב אי עמידה ביעדי המכירות, בהתראה של 45 יום מראש, מידי רבעון. אולם היא נמנעה מלעשות כן ובחרה להמשיך ולקיים את הסכם ההפצה, תוך שהיא מבינה ש"סכומי המינימום" אשר נקבעו בהסכם ההפצה לא היו ריאליים כלל ומוותרת על טענות בנושא אי עמידה ביעדים שנקבעו בהסכם ההפצה שכן, אי העמידה נבעה מגורמים התלויים בה עצמה ומגורמים אובייקטיביים אחרים אשר לשקד לא היתה כל שליטה עליהם. בנימינה לא ייצרה כמויות יין שאפשרו הפצה עפ"י היעדים שנקבעו, שינתה את מגוון היינות בצורה שלא אפשרה הגדלת מכירות וייצרה יינות פגומים.
יתרה מכך, אף לאחר סיום תוקפו של ההסכם בין הצדדים (31.12.06) בנימינה בחרה להמשיך את ההפצה באמצעות שקד למשך שנתיים נוספות (1.1.07-31.12.08), מבלי להעלות טענה כלשהיא.
שקד מוסיפה וטוענת כי בשנת 2008 אף הועלתה עמלת ההפצה בהסכמת הצדדים.
ה)בנימינה בהתנהגותה מעידה על עצמה כי הסכימה לקיים את ההסכם עפ"י יעדי המכירה אשר בוצעו בפועל בין הצדדים וכי הינה מנועה ומושתקת מלהעלות כל טענה בנושא זה.
ו)שקד לא הפרה את הסכם ההפצה ומילאה את כל התחייבויותיה לפיו בתום לב ומתוך אינטרס משותף עם בנימינה להגדיל את מכירת יינות בנימינה בישראל, לתועלת שני הצדדים ופעלה ככל שניתן לקדם את ענייניה של בנימינה ולהפיץ את מוצריה.
ז)בנימינה ידעה במהלך המו"מ לחתימת הסכם ההפצה כי חלק ממנהלי שקד היו גם בעלים חלקיים של יקב רקנאטי וסעיף 4.12 להסכם ההפצה התיר לשקד להפיץ יינות של יקבים אחרים, עפ"י התנאים הקבועים בהסכם.
בנימינה ידעה ששקד מפיצה של יינות רקנאטי, עוד טרם ההתקשרות ובחרה בה כמפיצה שלה בישראל עקב יכולותיה המוכחות בנושא הפצת יינות של יקבים בישראל וכחברה מובילה בתחום זה בישראל.
שקד לא פעלה בניגוד עניינים ולא הפרה את ההסכם ומראש הוסכם בין הצדדים כי שקד תמשיך ותפעל גם כיבואנית יינות ומוצרי אלכוהול מחו"ל וכמפיצה של יינות ישראליים אחרים ולולא היה זה הבסיס להסכם ההפצה, שקד לא הייתה מתקשרת בהסכם עם בנימינה.
ח)סעיף 8 להסכם ההפצה קבע ששקד הינה מפיצה של בנימינה ולא משווקת ו/או מקדמת מכירות שלה. כל פעולות שקד נעשו עפ"י המוסכם בין הצדדים וכל קיזוז שביצעה שקד, אושר ע"י הגורמים המוסמכים של בנימינה.
ט)נושא ה"חוסרים" עד סוף שנת 2006, הוסדר בין הצדדים בשנת 2007 ויתרת החוב הינה סך של 219,284 ₪ בלבד בהתאם לטבלה שצירפה שקד כנספח ה' לכתב ההגנה. יתרה זו מקוזזת כנגד חבות בנימינה לשקד, כמפורט בכתב התביעה שכנגד.
י)שקד מסרה לבנימינה באופן שוטף דיווחים בגין פעילותה, עפ"י התחייבויותיה בהסכם ההפצה ואף מעבר לכך.
י"א)שקד לא עשתה מעולם שימוש כלשהו במידע שהיה בידה לגבי בנימינה ולא פגעה מעולם בעסקיה שכן, הדבר היה מנוגד לאינטרסים שלה והיא לא התעשרה מעולם שלא כדין על חשבון בנימינה.
י"ב)שקד פעלה בשקדנות, נאמנות ומסירות על מנת להגדיל את היקף המכירות של יינות בנימינה בישראל ובמהלך תקופת הקשר בין הצדדים לא ניסתה לרכוש את בנימינה. המגעים היחידים בנושא זה התקיימו קודם ועובר לחתימת הסכם ההפצה בין הצדדים וסמוך לאחריו, אולם הם לא הבשילו כלל. שקד נהגה עם בנימינה בהגינות ובשקיפות מלאים ומעולם לא גרמה לבנימינה נזקים כלשהם.
6.בכתב התשובה מוסיפה בנימינה וטוענת כי טענות שקד אינן מבוססות וחלקן עומד בסתירה לטענות שונות המועלות מצדה בכתב ההגנה ולא בכדי מעולם לא העלתה טענות אלו ולא יזמה תביעה נגד בנימינה. בנימינה טוענת כי הנטל להוכיח את הטענה לפיה בנימינה הונתה אותה בשלב חתימת ההסכם מוטל על שקד, הטענה נגועה בהתיישנות ומדובר בטענה בע"פ נגד מסמך בכתב.
7.באשר לתביעה שכנגד שהוגשה ע"י שקד נגד בנימינה:
תמצית טענות שקד בכתב התביעה שכנגד:
א)הפרת הסכם ההפצה.
בנימינה הונתה את שקד. הצהרתה עפ"י הוראת סעיף 4.1 להסכם ההפצה ונספח א' להסכם ההפצה, בנוגע למכירותיה בשנת 2001 אינה נכונה. בנימינה הפרה את הוראות הסכם ההפצה ומנעה את הגדלת מכירות יינותיה ומוצריה וכתוצאה מכך, הפחיתה את סכומי העמלות להן היא היתה זכאית.
ב)אי תשלום עמלות בהתאם לסעיף 3.3 להסכם ההפצה.
שקד מעמידה את תביעתה בגין רכיב זה על סך 1,500,000 ₪.
מדובר בעמלות בגין מכירות של בנימינה בין השנים 2002-2008, כאשר בהתאם לסעיף 3.3 להסכם ההפצה שקד זכאית לעמלות בשיעור שנקבע בין הצדדים בגין מכירות של בנימינה לדיוטי פרי ומכירת יין בתוויות פרטיות.
כן טוענת שקד כי על בנימינה להציג לה פירוט ומסמכים לרבות מאזנים מבוקרים ומאזני בוחן, על כלל המכירות שביצעה בשנים 2002-2008 לגורמים דלעיל.
ג)פיצוי בגין אי מתן הודעה מספקת וסבירה להפסקת ההפצה הבלעדית.
בסוף חודש דצמבר ובניגוד גמור למצגים אותם הציגה בנימינה בפני שקד עד לאותו מועד, הפתיעה בנימינה את שקד בהודעה כי קשרי ההפצה ביניהן ייפסקו ביום 31.12.08 וממועד זה תפיץ בנימינה את מוצריה בישראל באופן עצמאי.
לטענת שקד, עפ"י הדין והפסיקה, תקופת ההודעה המוקדמת הסבירה, אשר נועדה להתארגנות מתאימה, שהינה פועל יוצא מהיקף הקשר בין הצדדים והזמן הדרוש לשקד כדי למצוא חלופה אחרת לעיסוקיה, לציוד שרכשה, למחסנים שהכשירה ולעובדיה- הינה 12 חודשים לפחות.
הסכום הנתבע עבור רכיב זה הינו סך של 5,501,126 ₪ (על סמך מכירות בנימינה בשנת 2008 והסכומים הנתבעים בגין עמלות בהתאם לסעיף 3.3 להסכם ההפצה). לחלופין, מבוקש כי בנימינה תגלה את גובה מכירות מוצריה בפועל בשנת 2009 ומתוך סכום זה תשלם את העמלות כנדרש.
ד)אי תשלום עמלות ממכירות במרכז המבקרים של בנימינה בבנימינה בהתאם לסעיף 3.4 להסכם ההפצה.
בגין רכיב זה נתבע סך של "500,000 ₪ לפחות". מדובר בתשלום עמלות בגין מכירות במרכז המבקרים אשר בוצעו במהלך שבע שנות הפעילות המשותפת של הצדדים.
כן התבקש גילוי מסמכים של כלל המכירות שבוצעו במרכז המבקרים בשנים 2002-2008, כאשר מסכום זה תיקבע העמלה המגיע לשקד עפ"י הסכם ההפצה.
8.תמצית טענות בנימינה בכתב ההגנה שכנגד:
א)בנימינה לא הפרה את הסכם ההפצה ואין בסיס לטענות שקד. טענתה של שקד כי בנימינה הונתה אותה באשר להצהרה בדבר היקף המכירות לשנת 2001 מופרכת ודינה סילוק על הסף מחמת התיישנות. ההצהרה נסמכת על נתוני הנה"ח ששקד יכלה לבדוק, ואם לא עשתה כן, אל לה להלין אלא על עצמה בלבד. שקד מעולם לא העלתה טענה בעניין ועפ"י הסכם ההפצה, כל שינוי בו צריך להיערך בכתב.
טענת שקד כי בנימינה מנעה את הגדלת המכירות של מוצריה מופרכת שהרי, מטרת ההסכם היתה הגדלת הפצת ומכירת מוצריה ומטרה זו היתה בבסיס התחייבות שקד להגדיל את המכירות בהיקף של 10% בכל שנה מסכום המינימום שנקבע בהסכם (כ- 19 מיליון ₪).
ב)שקד קיבלה את מלוא העמלות להן היתה זכאית עפ"י הסכם ההפצה. בנימינה מילאה את מחויבויותיה עפ"י ההסכם ובכלל זה, העבירה דו"חות שוטפים בצירוף חשבוניות זיכוי בגין העמלות להן היתה זכאית שקד עפ"י ההסכם.
ג)הטענה בדבר אי מתן הודעה מספקת ודרישה להודעה מוקדמת של שנה אינה מעוגנת בהסכם.
ההסכם בין הצדדים הסתיים בסוף שנת 2006 והוארך לתקופה זמנית כיוון ששקד לא הייתה מעוניינת להתחייב בהסכם כתוב לתקופה ברורה וקצובה. לשני הצדדים היה ברור כי ההתקשרות זמנית בלבד ולא מחייבת.
ההודעה על הפסקת ההתקשרות ניתנה ביום 29.11.08 ושקד לא העלתה טענה באשר להפסקת ההתקשרות והמועד בו ניתנה ההודעה, כי אם טענה שהדבר יאפשר לה להתמקד בשיווק מוצרי יקב רקנאטי.
הטענה כי פרק זמן סביר למתן הודעה הוא 12 חודשים אינה עולה בקנה אחד עם הגיון סביר, יחסים מסחריים ואף עם הוראות ההסכם שממילא תוקפו הסתיים.
ד)מרכז המבקרים היה מושכר לגורם פרטי עוד בטרם תחילת ההתקשרות בין הצדדים. בנימינה לא מכרה יינות במרכז המבקרים אלא רק למרכז. לבנימינה אין נתונים ומסמכים באשר למכירות מרכז המבקרים שהינו גוף פרטי ועצמאי.
הטענות בנוגע למרכז המבקרים נגועות בהתיישנות ושיהוי.
9.עדויות:
מטעם בנימינה הוגשו תצהירים של מר שחר אהרונסון ששימש מנהל בנימינה וכן מנהל כספים בה ממאי 2012 ועד אפריל 2014; מר זאב זהקמן אשר שימש מנהל כספים של בנימינה מיוני 2006 ועד סוף שנת 2010 וגב' תמנע שיטרית אשר עבדה בבנימינה ממרץ 2004 עד לאוגוסט 2011 – מרבית התקופה כמנהלת שיווק ובשאר הזמן, עסקה בעיקר בתחום ייבוא של מים מינרליים.
כמן כן, התרתי את זימונו של העד מר אילן חסון ששימש מנכ"ל בנימינה בין השנים 1996-2012, מבלי שהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו (ראה החלטה מיום 28.5.14).
מטעם שקד הוגש תצהיר של מר אורי שקד שמשמש כיום ושימש גם בזמנים הרלוונטיים לתביעה דנן (2002-2008) כמנכ"ל שקד. כן הוגש תצהיר מטעמו של מר קובי שקד אשר משמש כיום כמנהל יבוא בשקד ובתאריכים הרלוונטיים לתובענה שימש בתפקידים שונים בשקד.
בנוסף, התרתי את זימונו של העד רו"ח יוסף לידר, על מנת לאפשר לשקד לחקור אותו על נספח א' להסכם ההפצה, אשר נערך על ידו (ראה החלטה מיום 28.5.14). יחד עם זאת, לאחר שנחקרו עדי בנימינה בחקירה נגדית ע"י ב"כ שקד ביום 6.11.14, בוטל זימונו לעדות של רו"ח יוסף לידר לבקשת שקד ובהסכמת בנימינה (ראה החלטתי מיום 12.11.14).
10.לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה יש לדחות את התביעה הראשית ברובה ולקבלה בחלקה הקטן ויש לדחות את התביעה שכנגד, מהנימוקים שיפורטו להלן:
באשר לתביעה הראשית:
11.האם שקד הפרו את הסכם ההפצה בשל אי עמידה ביעדי המכירות?
לאחר בחינת המסכת הראייתית, ניתן להגיע למסקנה ולפיה התשובה לשאלה זו שלילית וזאת כפי שאפרט.
(11.1)בסעיף 4.1 להסכם ההפצה נקבע כי:
"בכפוף לכמויות אותן מתחייב היצרן לייצר, המפיץ מתחייב לרכוש מהיצרן מדי שנה מוצרים במחיר מינימלי ובהתאמה לחלוקה הרבעונית כמפורט בנספח א' להסכם זה ולטבלה המצורפת אליו, אשר נערך בהתאמה למחירים ולסכומים שמכר היצרן בשנת 2001 בהפחתת המכירות ליצוא, לדיוטי-פרי, לאל-על וחברות תעופה אחרות, מכירות למועדון המבקשים ומכירת יין בצובר ( (BULK.
...".
(11.2)בנספח א' להסכם ההפצה ב"הואיל" הראשון נכתב:
"והיצרן מצהיר כי בשנת 2001 (31.12.01-1.1.01) מכר כמויות של יין שאינן כוללות מכירות לייצוא, מכירות במרכז המבקרים שלו, מכירות לדיוטי-פרי בישראל, מכירות בתוויות פרטיות, מכירות לחב' אל-על וחברות תעופה אחרות ומכירות יין בצובר ((BULK בסכומים של 19,514,434 ₪ (מצ"ב אישור רו"ח לאמור לעיל מסומן א'1)".
בסעיף 2 לנספח א' להסכם ההפצה נכתב כי:
"מוסכם בין הצדדים כי מחיר המינימום השנתי אותו יתחייב המפיץ לרכוש בשנת 2002 (31.12.01-1.1.02) הינו סך בשקלים של 19,514,434 ₪ (כולל רכישות ע"י רשתות השיווק שתיכללנה במחיר המינימום הנ"ל)".
(11.3)רו"ח לידר היה רואה החשבון של בנימינה.
במכתב מטעם רו"ח יוסף לידר מיום 25.3.2002 אשר מופנה לבנימינה ועניינו נספח א' לחוזה ההפצה נרשם בין היתר:
"1.לבקשתכם בדקתי את תחשיב מחיר המינימום השנתי אותו יתחייב המפיץ לרכוש בשנת 2002 וזאת בהתבסס על נתוני המכירות בשנת 2001 למעט מכירות לדיוטי פרי, מותגים, תויות פרטיות, צוברים, מכירות במרכז המבקרים, אל על, חברות תעופה וייצוא".
2.סה"כ מחיר המינימום השנתי הינו 19,514,434 ₪ לכן זהו סכום המכירות שביצעו אליעז בנימינה (18-18) בע"מ בשנת 2001 כמפורט לעיל...
3.הנני לאשר כי הנתונים מבוססים על ספרי החשבונות של אליעז בנימינה (18-18) בע"מ ועל סמך מכתבי זה ואישורי כי המכירות בשנת 2001 היו כמפורט לעיל המגש שקד בע"מ מתחייבת בהסכם ההפצה ליינות אליעז בנימינה (18-18) בע"מ".
לסעיף 2 למכתבו של רו"ח לידר הוספו מספר מילים בכתב יד.
נספח א' להסכם ההפצה אשר נקב בסכום של 19,514,434 ₪ (הסכום הוסף בכתב יד) הוא חלק מהסכם ההפצה (ראה סעיף 1 להסכם ההפצה).
(11.4)אין מחלוקת עובדתית על כך ששקד לא רכשו מבנימינה מוצרים בסך 19,514,434 ₪ בשנה אלא בסכומים נמוכים יותר. על כן, יש לבדוק – אם לאור העדויות והראיות; נעשה הדבר בהסכמה, או שמא מדובר בהפרת ההסכם ע"י שקד.
(11.5)יש לבחון לצורך כך את עדויות הצדדים.
מר שחר אהרונסון שימש מנהל בבנימינה וכן מנהל כספים בה ממאי 2012 ועד אפריל 2014 כך, שבזמנים הרלוונטיים לתובענה לא היה מעורב בהתרחשויות הרלוונטיות לתובענה ואף לא בהכנת התביעות.
כפועל יוצא מכך, אין לו כל ידע אישי באשר להתרחשויות הרלוונטיות "בזמן אמת" לתובענה דנן.
העד העיד בחקירתו הנגדית כי עדותו מסתמכת על החומר הרלוונטי כולל דו"חות כספיים והסכם ההפצה.
בתצהיר העדות הראשית שלו ערך שתי טבלאות: בסעיף 5 ערך טבלת השוואה בין הרכישות בפועל ובין רכישות שהיו צריכות להיעשות לפי מחיר מינימום של 19,514,434 ₪ והפער הריאלי נכון ליום 8.8.2011 הוא 12,383,937 ₪.
בסעיף 6 ערך טבלה לפי נתון כספי של 17,778,418 ₪ - וזאת לפי הדו"ח הכספי של שנת 2001. כלומר - עפ"י נתון האמת לשנת 2001 ולא כפי שצוין בהסכם ההפצה. לפי טבלה זו הפער הריאלי ליום 8.8.2011 הוא 6,986,434 ₪.
שחר אהרונסון אישר בעדותו כי לפי הדו"ח הכספי סך כל המכירות של בנימינה בשנת 2001 היה 17,778,418 ₪ (ראה סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית בשורות 24-26 בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 19.10.14), ולא כפי שקבע רו"ח לידר לפני שנחתם הסכם ההפצה.
משנשאל באשר לסתירה בין הנתון של 17,778,418 ₪ לנתון של 19,514,434 ₪ אשר מופיע בנספח א' להסכם ההפצה ובטבלה שהוצגה על ידו בסעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית, הבהיר העד כי זה הנתון שנקבע ע"י רו"ח לידר באותה תקופה מתוך מאזן הבוחן, אך אישר כי הוא עצמו ראה רק ניירות חלקיים מתוך מאזני הבוחן שלא ניתן לבסס עליהם דבר (שורות 6-15 עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 19.10.14).
בחקירתו הנגדית העיד כי אין לו את הנתונים באשר לחלק של מכירות לדיוטי פרי, מותגים, תוויות פרטיות ומכירות של צובר, מתוך הסכום של 17,778,418 ₪ (שורות 27-31 עמ' 11 לפרוטוקול מיום 19.10.14). יחד עם זאת, שיער עפ"י החומר שראה, כי אם יופחתו מהסכום שבו נקב, סך המכירות לדיוטי פרי, חברות מותגים וכו', אזי הפער בין הרכישות בפועל לבין רכישות שהיו צריכות להיעשות לפי נתוני מכירות האמת של שנת 2001, יהיה נמוך יותר.
(11.6)מר זאב זהקמן שימש מנהל כספים של בנימינה מיוני 2006 ועד סוף שנת 2010.
העד אישר בחקירתו הנגדית כי ככל הידוע לו, בתקופת עבודתו, לא יצא "נייר או מייל מכתב" לגבי אי עמידה ביעדים מוסכמים של מכירות (שורות 11-13 עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 19.10.14).
כן אישר כי בישיבות המשותפות עם שקד שנכח בהן, לא היתה התייחסות לנושא של עמידה ביעדי מכירות (שורות 23-26 עמ' 11).
כלומר – מעדותו עלה, כי במהלך כל שנות קיומם של יחסים עסקיים בין הצדדים, הוא לא ראה מסמך כלשהו שבו הודיעה בנימינה לשקד, כי היא אינה עומדת ביעדי המכירות עפ"י הסכם ההפצה ואף לא נכח אישית בישיבה במסגרתה הועלתה טענה כזו כלפי שקד בעל פה.
הוא טען, כי "היו שיחות כל הזמן" אך כל שיכל לאשר הוא, כי הוא עצמו לא ראה מכתב בנוגע לאי עמידה ביעדים, ובישיבות שהוא נכח בהן הנושא לא עלה.
(11.7)הגב' תמנע שטרית אשר העידה אף היא מטעם בנימינה, הבהירה כי אין לה ידע בנוגע לשאלה האם בפועל התייחסו הצדדים ליעדי המכירות עפ"י החוזה (שורות 25-32 עמ' 25 לפרוטוקול מיום 19.10.14) ואינה זוכרת אם ראתה מכתבים בנוגע לאי עמידה ביעדי מכירות (שורות 1-5 עמ' 26 לפרוטוקול מיום 19.10.14).
(11.8)מר אילן חסון העיד מטעם בנימינה כי היה מעורב בחתימה על הסכם ההפצה.
הוא היה מנכ"ל בנימינה בתקופה הרלוונטית ולא חתם על תצהיר עדות ראשית. על כן, נחקר בחקירה ראשית ע"י ב"כ בנימינה ואח"כ בחקירה נגדית ע"י ב"כ שקד.
באשר ליעדי המכירה אישר בחקירה הראשית כי למרות התחייבות שקד לקנות מוצרים במחיר מינימלי מוסכם על פי הסכם ההפצה, אזי בפועל הנוהג היה שונה, וכלשונו:
"ש. ההסכם נחתם ב- 2002 והוא מדבר בסעיף 4.1 התחייבות של המפיץ לרכוש מהיצרן מוצרים במחיר מינימאלי.
ת. נכון. זה היה בהסכם אבל הנוהג היה שונה.
ש. מפנה לנספח א' יש את המחיר המינימלי של 19,514 מיליון. ז.א. בתחילת 2002 שנחתם ההסכם זה היה היעד בהתחייבות מבחינת שקד.
ת. זה מה שקבענו בחוזה אבל בפועל ההתנהלות היתה מעט שונה". (עמ' 36 שורות 4 – 9).
בהמשך, הסביר מר חסון, כי היה הבדל בין הסכם ההפצה בכתב לבין האופן שבו נהגו הצדדים בפועל. (ראה גם עמ' 39 לפרוטוקול).
לעדותו של מר חסון חשיבות רבה. הוא היה מנכ"ל בנימינה בתקופה הרלוונטית ואישר כי "בזמן אמת" במהלך כל שנות הפעילות המשותפת לא פעלו הצדדים על פי הכתוב בהסכם ההפצה בכל הקשור לרכישת מוצרים במחיר מינימלי שבו נקבו בהסכם ההפצה.
זאת ועוד; אילן חסון העיד כי לבנימינה היה מגוון מוצרים מסוים ובתחילת העבודה עם שקד בנימינה קיבלה החלטה לשנות את תמהיל המוצרים ולשקד היתה מעורבות גבוהה בהחלטה הזו, כך שהפסיקו לייצר חלק מהמוצרים והחלו לייצר מוצרים חדשים. עוד אישר בעדותו כי היו כמה מוצרים שנמכרו מראש במחירים זולים ולכן, איכותם היתה בהתאם וכי היו כמה תקלות שבסופו של דבר הביאו לסיום מוקדם יותר של עבודתו של היינן הותיק. כשנשאל מה היה היקף האירועים ענה כי "היו כמה אירועים קריטיים" וכי הם השפיעו על המכירות (שורות 13-32 עמ' 41 ושורות 1-3 עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.14).
במסגרת חקירתו הנגדית העיד מר חסון כי אינו זוכר שבמהלך שנות העבודה המשותפת יצא מכתב או מסמך מבנימינה לשקד בנוגע לאי עמידה ביעדי מכירה (שורות 1-4 בעמ' 53 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.14).
הוא העיד גם ביחס לשינויים נוספים בין ההסכם בכתב לבין דרך הפעילות המשותפת בפועל:
"לא. לא התכוונתי למינימום אלא לצורת התחשבנות. ששקד קונה את כל הסחורה ואחר כך מוכרת ובפועל שינוי את השיטה, ובאשר ליעדים בגלל ששינינו את תמהיל המוצרים אז נעשו התאמות גם בתוכנית העבודה". (עמ' 52 שורות 5-8 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.14).
בחקירה החוזרת נשאל "האם התאמות שדיברתם עליהם בחקירה הנגדית בעקבות שינוי התמהיל נעשו בכתב". השיב: "לא נעשו כחלק מההסכם או כתיקון להסכם". (שורות 31-32 עמ' 55).
הוא אישר, כי אם רו"ח לידר טעה בסכום שבו נקב, יש צורך להתאים את סכומי המינימום בכל שנה ושנה בהתאם (עמ' 53 שורה 14).
(11.9)מר קובי שקד צירף לתצהיר עדות ראשית מטעם שקד תמליל הקלטה כנספח ג'.
קובי שקד הצהיר כי ההקלטה נעשתה על ידו בפגישה בחודש אוקטובר 2011 או סמוך לכך, במשרדו של רו"ח יוסף לידר בקשר לחב' יש מיין בע"מ, בה שותפה שקד ורו"ח לידר הינו רו"ח שלה.
לב"כ בנימינה טענות בנוגע לקבילות ההקלטה.
כפי שאפרט בהמשך, על מנת להגיע למסקנה ולפיה עפ"י ההבנות בין הצדדים ב"זמן אמת", לא היתה צריכה שקד לרכוש סחורה במחיר מינימום שנקבע בנספח א' להסכם בסך של 19,514,434 ₪; אין צורך להיזקק להקלטה, ולפיכך, לא ארחיב בנוגע לקבילות ההקלטה, שכן אין צורך בראיה זו לצורך דחיית התביעה בכל הקשור ליעדי המכירות.
(11.10)מטעם שקד הגיש תצהיר מר אורי שקד מנכ"ל שקד בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה.
הוא היה מעורב בכלל חוזי ההפצה מטעם שקד מרגע חתימתם וכן בשלבי ביצועם.
אורי שקד טען בתצהיר כי הסכם ההפצה פגום מיסודו בהיותו מבוסס על נתונים שגויים ומצגי שווא אשר ניתנו מטעם בנימינה באשר ליעדי המכירות שלה בישראל לשנת 2001, תוך שהיא מצהירה בהסכם ובנספחיו הצהרות בלתי נכונות אשר היוו את הבסיס להתקשרות בין הצדדים ולו היו הנתונים האמתיים מוצגים, ניתן היה להיווכח כי שקד עמדה ביעדים שנקבעו. העד הצהיר כי למיטב ידיעתו הסתכמו כל המכירות של בנימינה בשנת 2001, לאחר
הפחתת מכירות לייצוא, מכירות מרכז המבקרים, מכירות לדיוטי פרי, לאל על לחברות תעופה ולמכירות בצובר לסך של 13,000,000 ₪ וזה היה אמור להיות הבסיס העיקרי והמהותי להתקשרות בין הצדדים.
בנסיבות אלה, אין כל משמעות למספרים הנקובים כיעדי מכירה בהסכם ההפצה והצדדים עצמם, בפועל, לאורך כל הקשר ביניהם, לא הסתמכו עליהם כלל.
מר שקד טען, כי בנימינה לא הלינה בפניו או בפני מי מטעמה של שקד, משך כל 7 שנות קיום הקשר המסחרי בין הצדדים (ואף לא בזמן סיום קשרי העבודה ביניהם) בעניין הפרת ההסכם עקב אי עמידה ביעדי המכירות ובין המסמכים הרבים שהוחלפו בין הצדדים בשנים 2002-2009 מעולם לא הזכירה בנימינה את נושא יעדי המכירה הקבועים בהסכם. לטענתו, היה ברור שיעדי המכירה המקוריים שנוסחו בהסכם ההפצה לא נחשבו ע"י הצדדים ולא היתה התייחסות אליהם לאורך יישום הסכם ההפצה וביצועו.
עוד הצהיר כי בשנת 2008 אף הועלתה בהסכמה עמלת ההפצה בין הצדדים, ולו היה ממש בטענות בנימינה, ודאי שלא היתה מסכימה להעלות את עמלת ההפצה, אם היתה סוברת באמת ובתמים ששקד אינה עומדת ביעדים המוסכמים.
טענותיו אלו נותרו על כנן גם לאחר החקירה הנגדית והן מהימנות בעיניי.
למעשה, אף העדים מטעם בנימינה לא הצביעו על דרישה בכתב או בעל פה שהופנתה לשקד "בזמן אמת", כל עוד התקיימה מערכת היחסית העסקית בין הצדדים, לעמוד ביעדי מכירות עפ"י הנתון בנספח א' להסכם.
מכלל העדויות ניתן להגיע למסקנה ולפיה הצדדים במהלך כל שנות הקשר המסחרי ביניהם לא פעלו על פי יעד המכירות שנכתב בהסכם ההפצה.
(11.11)בחקירתו הנגדית העיד מר שקד, כי החישוב שלו לפיו היקף המכירות המינימלי היה 13 מיליון מתבסס על דו"חות שהגישה בנימינה "שמתוך זה נגזר כמה מתוך זה ייצוא, כמה מתוך זה במרכז המבקרים ומתוך זה הנחתי, שזה 17.5 פחות 5 מיליון בערך אז שכ-13 מיליון. אין לי חוות דעת חשבונאית לזה" (שורות 3-7 עמ' 63 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.14).
ב"כ בנימינה טען, כי שקד לא תמכה טענותיה אלו בחוות דעת מומחה וכי המספר בו נקב רו"ח לידר (19,514,434 ₪) התבסס על נתונים שהיו בפניו בזמן אמת, וכל עוד לא נחקר על מסמך זה, אזי יש להתבסס על הנתון שנכתב בהסכם בין הצדדים.
אינני מקבלת טענה זו.
מעדויות עדי בנימינה וממסמכים שהוצגו על ידה עולה, כי הנתון המספרי שנכתב ע"י רו"ח לידר היה שגוי.
מעיון בדו"ח רווח והפסד של בנימינה לשנה שהסתיימה ביום 31 בדצמבר 2001 עולה כי סך כל המכירות לתקופה שהסתיימה ביום 31 בדצמבר 2001 הינו 17,778,418 ₪ (נספח ב' לתצהיר עדות ראשית מטעם שחר אהרונסון).
כלומר – המספר שבו נקב רו"ח לידר בהסכם ההפצה בסך 19,514,434 ₪ הוא מספר שגוי גם על פי נתוני חברת בנימינה.
יש לזכור כי טענת שקד ולפיה מדובר במספר שגוי לא נסתרה ע"י מי מעדי בנימינה; ובנימינה, אשר רו"ח לידר היה רו"ח שלה, כאשר ערך את התחשיב לבקשתה טרם נחתם הסכם ההפצה; כלל לא ביקשה לזמנו לעדות.
דווקא שקד היא זו שביקשה לזמנו לעדות, כאשר נכחה לדעת שבנימינה לא הגישה תצהיר של רו"ח לידר או ביקשה לזמנו לעדות.
היא ביקשה לזמנו על מנת שניתן יהיה לאשר באמצעותו, כי המספר שבו נקב הוא שגוי.
בנימינה טענה, כי ביקשה שלא לזמן את רו"ח לידר כיוון שהוא מצוי כיום בקשר עסקי דווקא עם שקד.
בין כך ובין כך, לאחר שעדי בנימינה לא יכלו לאשר, כי סך 19,514,434 ₪ מתבסס על נתוני אמת, מלבד טענה סתמית של מר אהרונסון ולפיה יתכן שהמספר בו נקב רו"ח לידר מתבסס על מאזני בוחן, רשאי היה ב"כ שקד לוותר על זימונו לעדות של רו"ח לידר.
בנימינה לא הראתה ולו מסמך חשבונאי אחד מטעמה שיתמוך במספר שנכתב בהסכם: 19,514,434 ₪.
גם אם אלך לשיטתה של בנימינה ולפיה אין לזקוף לחובתה את העובדה שרו"ח לידר לא זומן לעדות מטעמה בשל יחסיו עם שקד כיום, וודאי שאין לזקוף לחובת שקד את העובדה שבחרו בסופו של דבר לוותר על זימונו של רו"ח לידר לעדות מטעמם.
בנימינה מבססת תביעתה בגין אי עמידה בלעדי מכירות רק על הסכום בו נקב רו"ח לידר, אך מעדויות כל הצדדים עלה באופן מובהק, כי הן בנימינה והן שקד לא פעלו בזמן אמת על בסיס נתון זה ושקד לא התבקשה במשך כל שנות היחסים העסקיים המשותפים לעמוד ביעד כלשהו על בסיס הנתון שמסר רו"ח לידר.
אני מאמינה לעדות שקד שנתמכה גם בעדותו של מנכ"ל בנימינה דאז, מר חסון ובעדויות הנוספות של עדי בנימינה, כי איש בבנימינה לא סבר, כי יש לפעול על פי נתון מספרי זה בהסכם.
(11.12)על מנת לקבוע מה הסכום המינימלי השנתי שהיתה חייבת שקד לרכוש בגין סחורה בשנת 2002, יש להפחית מסכום כלל המכירות שביצעה בנימינה בשנת 2001, מכירות ליצוא, לדיוטי פרי, אל על, חברות תעופה אחרות, מכירות למועדון המבקרים ומכירת יין בצובר וזאת עפ"י המוסכם בהסכם ההפצה.
לפיכך, הסכום שצוין בנספח א' להסכם ההפצה כיעד המכירה לשנת 2002, אשר ממנו נגזרים יעדי המכירה לשנים הבאות (שהרי בהתאם לסעיף 3 לנספח א' להסכם ההפצה מחיר המינימום השנתי של שנת 2002 יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן ויועלה ריאלית עבור כל שנה לאורך תקופת ההסכם בשיעור של 10% לשנה) אכן שגוי , כפי שטוענת שקד זאת גם מבלי ששקד תגיש חוות דעת מומחה מטעמה.
אין צורך במומחיות על מנת להבחין שהמספר שגוי. עדי בנימינה לא חלקו בפועל על כך שהמספר שגוי, גם אם לחלקם לא היה נוח להודות בכך בפה מלא.
(11.13)אינני סבורה כי יש מקום לייחס לבנימינה מצג שווא מטעה מתוך כוונה להטעות, שהרי בנימינה הסתמכה על הנתונים שהביא בפניה רו"ח יוסף לידר.
בנימינה אכן סברה שהסכום שרו"ח לידר נקב בו כ"סכום המינימלי" הוא הסכום הנכון (על כל פנים, אין ראיות כי ביקשה להטעות או להונות), אלא שמדובר היה בסכום שגוי שלא שיקף את סכומי המכירות הנכונים בפועל; והצדדים לאורך כל שנות העבודה לא פעלו על בסיס אותו נתון שגוי שנקבע בהסכם.
מקובלת עלי טענת שקד, כי בפועל, הצדדים ויתרו על הקפדה בביצוע יעדי המכירה שננקבו בהסכם ההפצה וכי בנימינה בהתנהגותה הסכימה לקיים את הסכם ההפצה עפ"י יעדי
המכירה שבוצעו בפועל בין הצדדים ואין לקבל את טענת בנימינה בסעיף 24 לכתב התביעה:
"יש לציין כי בשיחות שהתקיימו במהלך כל תקופת ההתקשרות, הלינה התובעת כי הנתבעת אינה עומדת בהתחייבויותיה על פי היקפי הרכישה השנתיים, כפי שהתחייבה בהסכם, אולם ללא הואיל. התובעת לא ויתרה על זכויותיה והדבר היה ברור וידוע לנתבעת לאורך כל התקופה. הנתבעת אף לא ביקשה מעולם לשנות תנאים אלו בהסכם וההסכם לא שונה".
טענה זו אינה יכולה לעמוד לאחר שמיעת עדי בנימינה. ההפך הוא הנכון.
מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי למרות שבמסגרת חומר הראיות המצוי בתיק קיימות תכתובות שונות שהוחלפו בין הצדדים, ובמסגרתן עלו בזמן אמת טענות בנושאים שונים ומגוונים בנוגע ליחסים העסקיים בין הצדדים ולהתנהלות שוטפת, אין בנמצא התייחסות לנושא עקרוני זה של יעדי מכירה שנתיים, העומד בבסיס ובמרכז הסכם ההפצה בין הצדדים, כפי שהייתי מניחה שאכן תהיה, במידה וטענות בנימינה היו מסתברות כנכונות.
עיון בהתכתבויות הרבות בתיק המוצגים מגלה כי אין בהן כל טענה של בנימינה בדבר יעד מכירות מסוים ששקד לא עמדה בו.
מכאן מתחזקת המסקנה כי התנהגות הצדדים לאחר כריתת הסכם ההפצה שיקפה את הסכמת הצדדים לכך שאין צורך לעמוד ביעדי מכירות על בסיס הסכום שנכתב בהסכם. כך נהגו הצדדים בין השנים 2002-2006 כל עוד היה בתוקפו הסכם הפצה חתום. לאחר מכן, בחרה בנימינה להמשיך את ההתקשרות עם שקד, משך שנתיים נוספות, אשר גם במהלכם לא נטען כלפי שקד כי היא אינה עומדת ביעדים.
(11.14)אין ממש גם בטענת בנימינה ולפיה רק מה שנקבע בהסכם בכתב שיקף את הסכמות הצדדים וכי לא נעשו שינויים בע"פ.
אמנם הסכם ההפצה קובע מפורשות בסעיף 14 כי: "כל שינוי בהסכם לא יהא בר תוקף אלא אם כן נעשה בכתב בחתימת שני הצדדים" וסעיף 15.2 להסכם ההפצה קובע כי: "לא יהיה כל תוקף לכל שינוי ו/או ויתור ו/או סטיה מהוראות הסכם זה, אלא אם נעשו בכתב ונחתמו ע"י שני הצדדים של הסכם זה. הסכמת צד לסטיה מתנאי הסכם זה במקרה
מסויים לא תשמש תקדים ולא ילמדו ממנה גזרה שווה לכל מקרה אחר. לא השתמש צד במקרה מסויים בזכות שניתנה לו על פי הסכם זה, או השתהה במימושה, אין לראות בכך ויתור על אותה זכות באותו מקרה /או במקרה אחר, דומה או שאינו דומה, ואין להסיק מכך ויתור או מחילה של אותו צד על זכות כל שהיא".
אך מעדותו של מנכ"ל בנימינה בתקופה הרלוונטית עלה חד משמעית, כי בוצעו בהסכמה שינויים בפועל בסדרי העבודה שלא באו לידי ביטוי בכתב.
מר אילן חסון העיד מטעם בנימינה כי בנוגע ליעדי המכירה, נעשו שינויים בנוהג. גם שינוי תמהיל המוצרים הוביל להתאמות בשינוי תוכנית העבודה והתאמות אלה לא נעשו בכתב. בנימינה עשתה שינויים במודע בהסכם ההפצה ולא ניתן כיום לטעון, כי שינוי שבנימינה עצמה מודה שביצעה בפועל, אינו בתוקף כיוון שלא בא לידי ביטוי בשינוי ההסכם בכתב.
(11.15)במקרה דנן, התמונה המצטיירת משלל עדויות הצדדים ומהחומר המונח בפני, היא של העלאת טענה בדיעבד כלפי שקד בנוגע לאי עמידה ביעדים, רק כשלוש שנים לאחר סיום שנים רבות של עבודה משותפת וצמודה. גם כאשר הזדמן לבנימינה לסיים את היחסיים החוזיים עם שקד בתום תקופת הסכם ההפצה, היא בחרה להמשיכם לפרק זמן של שנתיים נוספות, וזאת אף מבלי להציב תנאים כלשהם ומבלי למחות בכתב או בעל פה על אי עמידה ביעדים מצד שקד.
(11.16)למעלה מן הצורך אציין כי אין מקום לקבל את טענת שקד בנוגע לסעיף 4.8 להסכם ההפצה.
סעיף 4.8 להסכם ההפצה קובע כי:
"מוסכם כי אם לא עמד המפיץ ב- 50% מכמויות המינימום עבור רבעון, תהא הסנקציה היחידה של היצרן כנגד המפיץ – זכותו לביטול ההסכם, וזאת בהתראה בכתב בת 45 יום מראש, שרק לאחריה יסתיים ההסכם מבלי לפגוע בזכותו של היצרן לקבל ולגבות מאת המפיץ את מלוא המגיע ליצרן בגין אספקות שבוצעו עד לאותו מועד, אף למפיץ הזכות לבטל את ההסכם בהתראה מראש ובכתב בת 45 יום".
בנימינה יכלה לעשות שימוש בסנקציית הביטול הקבועה בסעיף 4.8 להסכם ההפצה רק במקרה שבו שקד הפיצה פחות ממחצית מכמות המינימום שנקבעה עבור רבעון כך שאין לראות באי שימוש בסנקציה זו, ראיה לכך ששקד עמדה ביעדי המכירה שנקבעו בהסכם.
זאת ועוד; לאור המסקנה אליה הגעתי לפיה בזמן אמת כל עוד היו קיימים יחסים עסקיים בין הצדדים הם לא התייחסו למחיר המינימום הקבוע בהסכם כסכום יעד שיש לעמוד בו ואין לייחס לשקד הפרה של הסכם ההפצה בשל טענה שלא עמדה ביעדי המכירות, לא מצאתי כי יש צורך לבחון במסגרת התביעה הראשית את טענות שקד בכתב ההגנה לפיהן, אי עמידה ביעדים נבעה מגורמים התלויים בבנימינה ומגורמים אובייקטיביים אשר לשקד לא היתה כל שליטה עליהם (כגון: שינוי בתמהיל היינות, טיב ירוד, חוסר במלאי מספיק של יין וכו').
לסיכום עניין זה:
(11.17)מהאמור לעיל עולה כי שקד לא הפרה את הסכם ההפצה בשל אי עמידה ביעדי המכירה המצוינים בהסכם ההפצה. הנתון המספרי שנכתב בהסכם ההפצה כסכום מינימום היה שגוי מיסודו. מתחילת הקשר בין הצדדים; לא פעלו הצדדים על פיו ובהסכמה; ובזמן אמת – במהלך כל השנים לא הועלתה כל טענה כלפי שקד בעניין זה.
12.אי תשלום עבור סחורה ואי העברת דוחות מכירה חודשיים:
(12.1)בגין סחורה שנלקחה ע"י שקד ולא שולמה תמורה בגינה, דרשה בנימינה סך של 333,043 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.06 ומע"מ ובסה"כ נכון ליום הגשת התביעה נדרש סך 750,264 ₪.
נטען כי, מנתונים שהעבירה שקד, עולה כי מדובר על חוסר של 16,500 בקבוקים בגינם לא שילמה לבנימינה, בשווי של 333,043 ₪, עפ"י מחירון סיטונאי נכון ליום 31.12.06.
בנימינה מפנה לטבלה (נספח 2 לכתב התביעה).
(12.2)בנימינה טוענת בכתב התביעה כי החוסר במלאי עמד על סך של 411,545 ₪ בהתאם למחיר הסיטונאי שהיה נהוג נכון ליום 31.12.06 אולם היא הסכימה, לפנים משורת הדין, לבוא לקראת שקד ולהפחית את החוסרים במלאי. בנימינה מפנה בעניין זה למכתב מיום 29.8.06 (נספח 3 לכתב התביעה).
המכתב מיום 29.8.06 מופנה לאורי שקד (מנכ"ל שקד) מאת אילן חסון (שהיה מנכ"ל בנימינה), במסגרתו נכתב בסעיף 4 כי: "בהתאם לסיכום ביננו חברת שקד תהיה אחראית על כל המלאי במחסניה במסגרת ספירות המלאי הרבעוניות היה ותימצא אי התאמה במלאי תהיה התייחסות כדלקמן:
עד 0.5% חוסר- תזוכה יתרת המלאי של חברת שקד בהפרש הקיים והמלאי יאוזן.
עד 1.5% נוספים תאוזן רמת המלאי וחברת ההפצה תחויב במחיר 50% ממחיר המוצר מחירון הסיטונאי המלא שבתוקף.
מעבר ל-2% אי התאמה יחוייב ח-ן המפיץ במחיר המלא במחירון הסיטונאי שבתוקף".
בנימינה מוסיפה וטוענת, כי שקד סירבה לשלם עבור החוסר במלאי, גם לאחר ההפחתות שניתנו וזאת למרות שהודתה בקיומו של חוב בסך 116,000 ₪.
בנימינה צירפה מכתב מיום 18.6.2009 לפיו שקד מודיעה כי אינה מוצאת לנכון לבצע העברת כספים "עד לחתימת הסכם בוררות מחייב והכרעת הבורר שיבחר" (נספח 4 לכתב התביעה). כן צורף מכתב מיום 24.6.2009 לפיו מבוקש משקד להעביר סך של 116,000 ₪ בהתאם לחישוב של שקד (נספח 5 לכתב התביעה).
(12.3)מעדותו של זאב זהקמן אשר העיד מטעם בנימינה עלה כי בשנת 2006 התגלה הפרש במלאי. שקד לא שילמה בגין מכירת סחורה ומנגד לא הסבירה את העדר הסחורה במחסניה (סעיף 6 לתצהיר עדות ראשית).
בחקירתו הנגדית הבהיר כי הטבלה שצירף לתצהירו כנספח 1 וצוין לגביה כי התקבלה משקד, מתייחסת לכמויות של הבקבוקים. דהיינו, 16,500 בקבוקים.
העד אישר כי החישוב בטבלה נעשה עפ"י מחיר סיטונאי מלא.
לטענתו, אין מחלוקת לגבי כמות הבקבוקים – 16,500 בקבוקים.
המחלוקת היא בעניין המחיר, דהיינו, אופן חישוב התמורה המגיעה בגין בקבוקים אלה.
העד הבהיר עוד כי לפי עמדת בנימינה, יש לחשב את שווי המלאי החסר לפי מחיר סיטונאי מלא ואז שוויו של המלאי הוא 411,000 ₪, בתוספת מע"מ (ראה עמ' 16 ועמ' 21 לפרוטוקול מיום 19.10.14).
עוד צוין כי היתה גם מחלוקת בשאלה - האם צריך לחשב את אחוז ההפחתה מהמלאי או מהמכירות (שורות 27-32 עמ' 16 לפרוטוקול מיום 19.10.14).
(12.4)מר אילן חסון שהיה מנכ"ל בנימינה העיד כי בעניין ספירות המלאי היו בדר"כ בעיות והתגלו הפרשים בין המלאי במחסנים למלאי הממוחשב והיו צריכים לנהל על כך דיון במחלקת כספים.
לעד הוצג מכתב מטעם רו"ח יוסף לידר המופנה אליו כמנכ"ל בנימינה (מוצג ת/4) לפיו בבדיקת נתוני מלאי ליום 31.12.2003 התגלו אי התאמות בין רשימת המלאי מהספירה שבוצעה בפועל לבין נתוני הנהח"ש כאשר הפרשים גדולים במיוחד התגלו בספירת המלאי השייך לבנימינה ונמצא במחסני חברת האחים שקד בע"מ. מר חסון נתבקש לבדוק נושא זה במהירות על מנת שיתאפשר לסיים עריכת הדו"חות הכספיים של החברה לשנת 2003 במועד (שורות 1-15 עמ' 44).
באשר לחסרים, הוצגה למר חסון הטבלה אשר צורפה לתצהירו של זאב זהקמן (נספח 1) והוא נשאל האם הוא מכיר את הטבלה. מר חסון השיב כי: "אם היא צורפה לתצהיר, אני זוכר שהיה משהו" (שורות 10-12 עמ' 45).
אילן חסון הסביר כי המכתב מיום 29.8.06 (נספח 3 לכתב התביעה) נכתב בעקבות הבעיות שנוצרו והוא סיכם עם אורי שקד על שיטת עבודה ו"מאז אני חושב שפעלו בהתאם לזה" (שורות 7-15 עמ' 47).
עוד העיד כי בנושא של מחלוקת על מחירי מכירה, בסופו של דבר ההחלטה היתה של שקד הואיל והמחירים יצאו מטעם בנימינה בדיעבד, אחרי שהסחורה נמכרה במחירים ששקד החליטה למכור ובנימינה קיבלה על כך דיווח רק בדיעבד.
יחד עם זאת, משנשאל ע"י ביהמ"ש "לא אמרת שתמנע והאיש שלהם היו יושבים יחד ומסכמים על מחיר" השיב כי: "נכון. אבל היו כמה מקרים שידעו על המחירים בדיעבד. אבל הם בודדים". ובהמשך הוסיף כי הדברים הוסדרו לאחר שהדבר נודע להם (שורות 6-14 עמ' 51).
(12.5)אורי שקד הצהיר כי בפועל בנימינה לא כללה בחישוביה את שהוסכם בין הצדדים במכתב מיום 29.8.06.
כאמור לעיל, זאב זהקמן בחקירתו הנגדית אישר כי אכן היתה מחלוקת האם הפחתה של חצי אחוז צריכה להיות מתוך המכירות או מתוך המלאי (שורות 27-32 עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 19.10.14).
עוד הצהיר אורי שקד כי ההתחשבנות בין הצדדים צריכה להיערך לפי מחיר סיטונאי בפועל ולא עפ"י מחירי עלות (כפי שחישבה בנימינה), כך שהטבלה הנכונה צורפה כנספח ה' לתצהירו וכי נושא "החוסרים" עבור ועד שנת 2006 (כולל), הוסדר בין הצדדים בשנת 2007 ויתרת החוב הינה סך של 219,284 ₪ ויש לקזז אותה כנגד חובות בנימינה לשקד.
מעיון בטבלה – נספח ה' לתצהיר אורי שקד, עולה כי בתחתית הטבלה מצוין כי עלות ממוצעת לבקבוק הינה 19.18, סה"כ חוסר בבקבוקים הינו 16,500, בניכוי עד חוסר 0.5% מהמלאי 5,067, והיתרה לחישוב הינה 219,284 ₪.
בחקירתו הנגדית העיד אורי שקד בעניין זה כי קיבל את החישוב בנוגע למלאי החסר ממנהל הכספים. עוד עולה מעדותו כי הוא סבור שהחישוב לא צריך להיות לפי מחירון סיטונאי אלא לפי מחיר בפועל (עמ' 64 שורות 30-32 ושורות 1-2 בעמ' 65 לפרוטוקול מיום 6.11.14) וכי ההפחתות צריכות להיות מכלל המכירות ולא מהמלאי במחסנים (עמ' 65 לפרוטוקול מיום 6.11.14).
העובדה שהחישוב במסמך נעשה ע"י מנהל הכספים של שקד ולא ע"י מר שקד אינה מאיינת את עדותו של מר שקד בנוגע לסכום שהסכימה שקד לשלם עבור החוסרים.
(12.6)מהחומר המונח לפני לא מצאתי כי בנימינה הוכיחה כי החוב בגין החוסר במלאי, עומד על סך 333,014 ש"ח נכון לשנת 2006.
מקובל עלי כי החוסר הוא של 16,500 בקבוקים משנת 2006.
קיימת מחלוקת בין הצדדים כיצד יש לחשב את עלות אותם 16,500 בקבוקים.
בטבלה שצירפה בנימינה כנספח 2 לכתב התביעה, בשורה האחרונה של הטבלה מצוין, בין היתר, כי ההפרש הינו 16,500 והתמורה המלאה הינה 411,545 ₪.
אחרי הטבלה מצוין כי "חוסר מותר לפי 1.25%*4 רבעונים 3,147, אחוז חוסר 19%-, חוב כספי לפני מע"מ 333,043". שקד טוענת כי טבלה זו לא אושרה על ידה ומר זאב זהקמן אכן אישר כי כאשר ציין בתצהירו כי הטבלה נערכה על ידי שקד התייחס רק לעניין הכמות של 16,500 בקבוקים. כלומר – הסכום הכספי לא אושר ע"י שקד. (ראה עמ' 16 שדורות 9 – 12 לפרוטוקול).
בנימינה לא הבהירה כדבעי כיצד יש לחשב את התמורה בגין מחסור במלאי בשנת 2006 וכיצד היא חישבה זאת בפועל.
אף אם אצא מנקודת הנחה כי יש לחשב את עלותם של 16,500 בקבוקים בהתאם למכתב מיום 29.8.06 לפי מחיר סיטונאי מלא, כפי שנעשה, לכאורה, בנספח 2 לכתב התביעה, הרי
שלא ברור כיצד יש לחשב את אחוזי ההפחתה וכיצד חושבה ההפחתה בפועל, כאשר גם בעניין זה עולה כי היתה מחלוקת בין הצדדים ובשים לב לכך שמהמכתב מיום 29.8.06 לא ניתן למצוא תשובה חד משמעית כיצד יש לפעול בסוגיה זו.
בהקשר זה אציין גם כי בנספח 2 לכתב התביעה אין כלל עמודות שמתייחסות להפחתות בגין חסרים ויש רק סיכום סופי, שאינו ברור ולא הוסבר כלל במהלך הבאת הראיות.
מר זהקמן מטעם בנימינה אישר, כי נושא זה לא יכל להיות מוכרע עפ"י לשון ההסכם שבין הצדדים.
וכלשונו:
"בחוזה לא היה איזכור לנושא הזה, למיטב זכרוני, וגם לא היה איזכור להטבה של האחוז או האחוז וחצי. על הדבר הזה הוסכם מאוחר יותר בהתכתבות בין הצדדים. אני לא הייתי חתום עליה אלא המנכ"ל". (עמ' 17 שורות 3 – 5 לפרוטוקול).
הוא אף אישר, כי משנת 2006 לגבי הפרשי מלאי היה ויתור הדדי בסופו של דבר כיוון ש"ההפרשים לא היו מהותיים".
וכלשונו:
"ש. חוץ מ- 2006, היו עוד חילוקי דעות בין הצדדים לגבי הפרשי מלאי ולגבי השנים 2004 ו - 2005 ולאחר מכן. נכון שהצדדים או שהתובעת וויתרה על הסכומים האלה.
ת. למיטב ידיעתי וזכרוני היו הפרשים בכל שנה. ובכל המקרים מ- 2006 היה וויתור הדדי בגלל שההפרשים היו לא מהותיים". (עמ' 17 שורות 17 – 20 לפרוטוקול).
לגבי שנת 2006, ניתן לראות כי הסכום שנתבע גבוה משמעותית מהסכום שדובר עליו לפני הגשת התביעה (ראה עמ' 21 לפרוטוקול).
יחד עם זאת, לאור העובדה ששקד מודה בקיומו של חוב בסך 219,284 ₪, יש מקום לחייבה בתשלום סכום זה בגין מחסור במלאי. (ראה גם סעיף 26.4 לתצהירו של אורי שקד).
(12.7)באשר לטענת הקיזוז שהעלתה שקד:
בהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 ניתן לקזז חיובים כספים שצדדים חבים זה לזה שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים, וניתן לקזז חיובים כספיים מתוך עסקה אחת גם כאשר מדובר בחיובים שאינם קצובים.
בנימינה טענה, כי שקד לא נקטה בצעד של קיזוז כמתחייב על פי הדין ולא שלחה הודעת קיזוז. משהוגש כתב תביעה שכנגד ניתן היה להעלות במסגרתו הודעת קיזוז ללא צורך בהודעה נפרדת (וראה לעניין זה תקנה 52 לתקסד"א).
לפיכך, עקרונית עומדת על תילה טענת הקיזוז.
13.בנוגע להעברת דו"חות מכירה חודשיים משקד לבנימינה:
בנימינה טענה כי לא הועברו לה דוחות כנדרש ע"י שקד.
סעיף 7.1 להסכם ההפצה קובע כי:
"המפיץ מתחייב לדווח באופן שוטף, מדי חודש ועד היום ה- 15 של כל חודש קלנדרי לגבי החודש שחלף ליצרן על פעילותו במסגרת הפצת מוצרי היצרן ולמסור מידע מפורט על לקוחותיו ומכירותיו, הדיווח יכלול, דו"חות מכירה חודשיים ...".
אין בידי מקום לקבל את טענת בנימינה לפיה שקד הפרה את הסכם ההפצה בכך שלא העבירה לידה דו"חות מסודרים כמתחייב.
אילן חסון מנכ"ל בנימינה בתקופה הרלוונטית אישר בעדותו, כי היו ערוצי עבודה פתוחים בין הצדדים והוא לא היה מעורב בכך (שורות 19-23 עמ' 44).
הוצג לעד מכתב מיום 30.8.05 הממוען למר אילן מרדכי משקד (מוצג ת/5) אשר נמסר לחסון העתק ממנו, לפיו לא התקבלה ספירת מלאי ותעודות מאוחרות ליום 31.7.05 ותעודות מאוחרות ליום 30.6.05, וכן מייל מיום 18.6.2007 המופנה אליו ממר זאב זהקמן (סומן ת/6 בתיק המוצגים) ממנו עולה כי דוחו"ת מכר הם מקבלים לאחר תזכורות ובקשות חוזרות אך נטען כי דוחו"ת מלאי לא מקבלים כבר תקופה ארוכה.
העד השיב בנוגע לכך כי אינו זוכר (שורות 6-7 בעמ' 45).
אורי שקד הצהיר בתצהיר עדות ראשית מטעם שקד כי שקד מסרה לבנימינה באופן שוטף דיווחים בגין פעילותה (סעיף 35.1 לתצהיר עדות ראשית).
בהקשר זה יצוין כי המכתבים מיום 10.7.2007 ו – 18.7.2007 אשר צורפו כנספחים ג ו – ג1 לתצהיר עדות ראשית מטעם אורי שקד אינם שופכים אור בנוגע להעברת דו"חות משקד לבנימינה הואיל ועניינם דו"חות מכירה ששקד מבקשת כי בנימינה תעביר לה, ולא להיפך.
לסיכומו של ענין זה:
בנימינה לא הוכיחה כי אכן שקד הפרה ההסכם בעניין זה.
למעלה מן הצורך אציין, כי לא הוכח כלל, כי נגרם נזק לבנימינה בגין אי הגשת דוחות במועד, גם לו היתה מתקבלת טענתה העובדתית ולפיה חלק מהדוחות לא נמסרו במועדם.
14.ניגוד עניינים:
(14.1)באשר לסוגיה זו טענות בנימינה הן כדלקמן:
(א)עצם העובדה שבבעלות שקד ו/או חברות קשורות לה כ- 17% מיקב רקנאטי ובמהלך תקופה מסוימת מנכ"ל שקד - אורי שקד, שימש במקביל גם כמנכ"ל יקב רקנאטי, מהווה פעולה בניגוד עניינים.
(ב)שקד פעלה לקידום יקב רקנאטי ומוצרים נוספים שהפיצה על חשבון אינטרסים של בנימינה.
(ג)בפעילותה בניגוד עניינים הפרה שקד את הסכם ההפצה גם בכך שלא שמרה על סודיות מידע שהגיע אליה במהלך ההתקשרות עם בנימינה והשתמשה במידע לצרכים זרים ותוך פגיעה בעסקי בנימינה.
(14.2)לא מצאתי ממש בטענות אלו.
אילן חסון העיד מטעם בנימינה כי אמנם לא ראה בעין יפה את העובדה שאורי שקד ינהל את יקב רקנאטי במקביל לתקופה שהוא מפיץ גם את בנימינה וגם את יקב רקנאטי ועובדה זו יצרה אוירת מתח בין הצדדים. יחד עם זאת, העיד כי אינו יודע כיצד זה השפיע על המכירות בפועל וציין כי "ברמה אישית זה השפיע מאוד, וברמה העיסקית נראה לי שקצת פחות". (עמ' 42 שורות 1-6).
בחקירתו הנגדית, אישר אילן חסון את טענתו של אורי שקד ולפיה עוד לפני ההתקשרות עם בנימינה כבר היתה שקד מפיצה של יקב רקנאטי (סעיף 28 לתצהיר עדות ראשית מטעם אורי שקד) והבהיר כי זה נכון ששקד היתה מפיצה ובעלים של יקב רקנאטי עוד לפני ההתקשרות שלה עם בנימינה. בנימינה ידעה על כך וזה צוין במפורש בהסכם ההפצה (שורות 7-9 עמ' 50). עוד העיד כי:
"ש. כשאתה טוען שמר אורי שקד היה בשלב מסוים מנכ"ל ברקנאטי, האם יהיה נכון לומר שהוא היה לתקופה קצרה לכמה חודשים והיה למעשה ממלאי מקום, והוא אפילו נעזר בך כי לא ידע איך ממנכ"לים יקב.
ת. אני חושב שזה היה למעלה מחצי שנה. הוא היה ממלאי מקום כי דורון עזב. ואני עזרתי לו כמו שעזרתי לאחרים וכמו שאני נעזרתי באחרים". (שורות 10-14 עמ' 50 לפרוטוקול מיום 6.11.14).
אורי שקד הצהיר כי העובדה ששקד היתה בעלת מניות מיעוט ביקב רקנאטי כבר משנת 2000, הייתה ידועה היטב לבנימינה עוד טרם חתימה על הסכם ההפצה והדבר הותר במפורש בסעיף 4.12 להסכם ההפצה. עוד ציין כי שימש מנכ"ל זמני ביקב בנימינה לתקופה קצרה בלבד ולא היתה לכך שום השפעה על קיום החוזה מול בנימינה (סעיף 30 לתצהיר).
כמו כן הצהיר, כי שקד מעולם לא עשתה שימוש כלשהו במידע לגבי בנימינה, לא פגעה בעסקיה ולא התעשרה שלא כדין על חשבונה, כי אם פעלה ללא לאות להגדיל את מכירות יינות בנימינה, לתועלת שני הצדדים.
הרי היה זה אינטרס של שקד להגדיל את הפצת יינות בנימינה, שכן סכום העמלה המתקבלת גדלה בהתאם.
סעיף 4.12 להסכם ההפצה, אליו מפנה שקד, קובע כי:
"המפיץ מתחייב כי לא יקבל להפצה יינות של יותר משני (2) יקבים אשר היקף המכירות של כל אחד למפיץ הינו מעל 50,000 קרטונים לשנה. מוסכם כי במידה והמפיץ יפר התחיבותו זאת במשך השנה הראשונה מיום חתימת הסכם זה יהא היצרן זכאי לקבל כנגד המפיץ צו מניעה שיאכוף את התחיבותו דלעיל. באם תופר ההתחיבות דלעיל בחלוף שנה ממועד חתימת הסכם זה תהיה קיימת ליצרן הזכות לביטול ההסכם כמפורט בסעיף 4.9 לעיל. כל האמור בהסכם זה לא יחול על הסכמי הפצה כלשהם בהם התקשר המפיץ לפני חתימת הסכם זה".
כלומר – אין מניעה על פי ההסכם להפיץ גם את יינות יקב רקאנטי והנושא היה ידוע מראש ומוסכם.
(14.3)לסיכום עניין זה:
לא הוכח ניגוד עניינים שנבע מהקשר שבין שקד ליקב רקנאטי אשר מצדיק קביעה לפיה הסכם ההפצה הופר ע"י שקד ואין מקום לקבל התביעה בעניין זה.
15.האם שקד נהגה בחוסר תום לב ותוך עשיית עושר שלא כדין?
(15.1)לאחר שמיעת העדויות, יש להשיב על שאלה זו בשלילה.
אינני סבורה, כי הוכחה טענת חוסר תום לב ביחס להתנהלות שקד במהלך היחסים החוזיים בין הצדדים ואף לא הוכחו יתר הטענות הנלוות לכך.
(15.2)בכתב התביעה טענה בנימינה, בין היתר, כי שקד לא מכרה את סחורה במחיר שנקבע וכי מכרה תוך מתן הנחות, ללא הסכמת בנימינה ובניגוד להוראות הסכם ההפצה.
כן נטען כי כאשר במהלך ההתקשרות התגלו הפרשים ניכרים בין כמות הסחורה שהועברה לידי שקד לבין כמות הסחורה שנמכרה על ידה וזו שנותרה במחסניה כמלאי, שקד טענה כי היא ניצלה סחורה לצרכי קידום מכירות למרות שהיא לא דיווחה כלל על אירועים בהם התקיימה פעילות של קידום מכירות או טעימות ובלא שקיבלה הנתבעת את אישור בנימינה כמתחייב.
עוד טענה בנימינה כי התנהלות שקד באופן חד צדדי וללא אישורה, גרמו לה הוצאות כבדות אשר לא תאמו את צרכיה.
שקד "תרמה" סחורה של בנימינה על חשבון בנימינה וללא אישורה.
נטען, כי חרף מכתבים מטעם בנימינה, שקד לא פעלה בהתאם לנוהלי העבודה והמשיכה וחייבה את בנימינה בעלויות טעימות וקידום מכירות עפ"י שיקול דעתה וללא אישור בנימינה בהיקפים נרחבים מאוד.
הוצאות אלה קוזזו ע"י שקד באופן חד צדדי מהתקבולים שהיו צריכים להיות מועברים על ידה לבנימינה מהמכירות ובכך, שלטה בבנימינה וניצלה באופן חד צדדי את העובדה שהכספים להם היתה זכאית היו בידה.
זאת ועוד נטען; כי שקד "גלגלה" הוצאות על בנימינה ללא כל בסיס ותוך שקילת שיקולים זרים.
כמו כן, עפ"י סעיף 9.1 להסכם ההפצה בנימינה היתה אמורה לזכות את שקד בגין חסרים ושברים שאירעו עד למסירת הסחורה בפועל לשקד ואולם, שקד החזירה לבנימינה סחורה אשר ניזוקה במהלך האחסנה אצל שקד ולא דיווחה על שימושים שלה עצמה והשיתה עלויות אלו על בנימינה.
שקד לא פעלה בשקדנות, בנאמנות ובמסירות על מנת להגדיל את היקף המכירות כפי שהתחייבה בהסכם ההפצה ובמקביל, אף פעלה להחלשת בנימינה וערעור יציבותה הכלכלית. כראיה לכך, ניסיונה של שקד לרכוש את בנימינה.
(15.3)טענות בנימינה, אשר באופן כללי עניינן התנהלות לא ראויה של שקד במהלך שנות קיום המערכת העסקית שבין הצדדים, אינן מתיישבות עם העדויות; לרבות העדים מטעם בנימינה.
(15.4)מנכ"ל בנימינה בתקופה הרלוונטית אילן חסון אישר כי תמנע מטעם בנימינה ונציג מטעם שקד היו יושבים יחד ומסכמים את מחירי המכירה, ורק במקרים בודדים ידעו בבנימינה על המחירים רק בדיעבד והדברים הוסדרו לאחר שזה נודע לבנימינה (שורות 11-14 עמ' 51 לפרוטוקול מיום 6.11.14). עוד העיד כי חלק מהבעיות היו בעיות טרוויאליות בין יצרן ומפיץ וחלקן לא, וכשנשאל האם בסופו של דבר הבעיות נפתרו משום שבנימינה לא הודיעה על הפסקת ההסכם השיב כי:
"אני לא רוצה להשתמש בדוגמאות מתחומים אחרים. בסופו של דבר אתה עושה הערכה של סיכון סיכוי ואתה אומר שזו הכלה ואתה צריך לדעת איך להסתדר איתה". (שורות 15-20 עמ' 51 לפרוטוקול מיום 6.11.14).
כלומר – העניינים הוסדרו עוד בזמן אמת בין הצדדים.
מערכת יחסים בין יצרן ומפיץ כרוכה גם בהידברות ובהתנהלות שוטפת ורציפה בין הגורמים הרלוונטיים אצל שני הצדדים, וכאשר נתקלים בבעיות או מועלות טענות, יכולות הבעיות לבוא על פתרונן בדרך של הידברות.
(15.5)באשר לבקבוקים אשר לטענת בנימינה נלקחו לחתונה של בנו של שקד העידה תמנע כי מדובר ב- 300 בקבוקים. אין מסמך כלשהו שתומך בטענה ואישרה כי "בחלוף שנתיים שלוש אחרי מרדף" התקבל תשלום על אותם 300 בקבוקים (שורות 8-9 בעמ' 27 לפרוטוקול מיום 19.10.14).
כלומר – נכון למועד הגשת התביעה, הנושא כבר לא היה במחלוקת.
(15.6)מסמכים שונים; תומכים אף הם בטענה ולפיה הנושאים השונים הוסדרו בין הצדדים בזמן אמת ובהסכמה, וביניהם:
-ת/9: מכתב מיום 20.1.2004 מטעם אילן חסון המופנה לאורי שקד וכותרתו "נהלי עבודה "יקבי בנימינה" ו"שקד" לשנת העבודה 2004".
בנהלים רשום, בין היתר, כי כל הנחה נוספת מעבר לנקוב במכתב זה תהיה באישור מראש ובכתב של בנימינה, השתתפות במידוף או בשילוט אצל לקוחות פרטיים כפוף לאישור מראש ובכתב ותקציב שנתי לסטנדים יעמוד על 10,000 ₪ ושקד תעביר כל חודש רשימה של נקודות בהם הציבה סטנדים חדשים.
-
ת/10: מכתב מיום 27.10.03 המופנה לשקד ונוגע לחיובי הנחות לסניפי דרך היין לפיו אין אפשרות לבנימינה לספוג הנחות נוספות ומבוקש לבטל חשבונית חיוב.
-
ת/11: מכתב מיום 15.4.04 מופנה לסמנכ"ל שקד (מר אילן מרדכי) מאת אילן חסון ובו התייחסות למכתב מטעם שקד בעניין הנחות, דו"ח מכירות וכו', בחלק מהדברים יש הסכמה ובחלק התבקש פירוט נוסף.
-ת/12: מכתב מטעם אילן חסון מיום 9.6.05 המופנה למר יואב שקד בו מצוין כי יקב בנימינה ישתתף לפנים משורת הדין ב- 50% מעלות מחירון סיטונאי למוצרים שניתנו ע"י שקד כתרומה, ללא אישור בנימינה והודגש כי יקב בנימינה לא ישתתף בעתיד במתן תרומות ו/או הוצאת מוצרים ללא חיוב במידה ולא יאושרו מראש ובכתב ע"י המורשים לכך ביקב.
-ת/13: מכתב המופנה לשקד מטעם תמנע שיטרית (מנהלת קשרי לקוחות) מיום 18.7.2005 המתייחס לקביעת נוהל חדש לפיו בכל תרומה, בונוס שאינו מאושר מראש, יינות שנשלחים לארועים פרטיים ויין שאינו מיועד לטעימה בחנויות היין/ מסעדות/קייטרינג/ לקוח פרטי אחר – דורש אישור בכתב של יקבי בנימינה, חתום בחתימה וחותמת היקב.
-
נ/6: מכתב מיום 18.7.07 מאת אילן חסון המופנה לאורי שקד ומתייחס למכתב מיום 10.7.07, במסגרתו יש התייחסות לענייני דיווח, מלאי, עמלות, החזר סחורה, איסוף משטחים.
המסמכים הללו נושאים תאריכים שונים ומרביתם בין השנים 2003- 2005. עולה מהם כי בנימינה העלתה בפני שקד נושאים שונים הקשורים לאופן קיום הוראות הסכם ההפצה וביקשה ממנה להתנהל בהתאם.
למרות אותם מכתבים שהוחלפו בין הצדדים, אזי גם לאחר שהסתיימה תקופת ההתקשרות על פי הסכם ההפצה, בנימינה בחרה עם סיום תקופת ההסכם להמשיך בהתקשרות עם שקד כמפיצה בלעדית שלה לפרק זמן של שנתיים נוספות, מבלי שהוארך ההסכם בכתב והדבר מדבר בעד עצמו.
מעיון בתכתובות עולה כי חרף חילוקי דעות בין הצדדים, נשמרה כל העת אוירה עסקית חיובית, מתוך ניסיון להגיע לעמק השווה ולפתור את העניינים השנויים במחלוקת בהסכמה בין הצדדים.
16.לסיכום התביעה הראשית:
מתוך סכום התביעה העצום, הוכיחה בנימינה זכאותה לקבלת סך 219,284 ₪, בגין "חוסרים" במלאי.
לסכום זה יש להוסיף מע"מ, וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31/12/06 (ראה סעיפים 36, 37 ו- 43 לכתב התביעה) ועד התשלום בפועל.
אינני סבורה שיש לחייב בריבית הסכמית. הפער בתחשיב בין הצדדים נובע ממחלוקת שפתרונה לא מצוי בהסכם עצמו ועל כן, אין מדובר בהפרת הסכם.
17.באשר לתביעה שכנגד:
בתביעה שכנגד דורשת שקד סעד כספי בסך כולל של 7,501,126 ₪. (אשר כאמור, הופחת בישיבת ההוכחות לסך של 7,000,000 ₪).
בהתאם לסעיף 10 לכתב התביעה שכנגד, אשר מפנה לסעיפים 3, 4 ו -5 שבו, סכום זה כולל: סך של 1,500,000 ₪ בגין אי תשלום עמלות בהתאם לסעיף 3.3 להסכם ההפצה.
סך של 5,001,126 ₪ בגין פיצוי בשל אי מתן הודעה מספקת וסבירה להפסקת ההפצה הבלעדית.
סך של 500,000 ₪ בגין אי תשלום עמלות ממכירות במרכז המבקרים.
בנסיבות אלה, אין צורך לדון בטענת שקד לפיה בנימינה הפרה את ההסכם בכך שהונתה אותה ורמתה אותה באשר לנתוני המכירות לגבי שנת 2001 וכן בשל כך שנמנע ממנה להגדיל את המכירות, הופחתו סכומי העמלות להן היתה זכאית. טענות אלה, שלא התבקש סעד בגינן, אך מצאתי לכון לחזור על מסקנתי שפורטה בסעיף 11.13 לפסק הדין ולפיה אינני סבורה, כי הנתונים השגויים שניתנו ע"י רו"ח לידר ועל בסיסם נכתבו נתוני המכירות לשנת 2001 ניתנו מתוך רצון להונות או להטעות.
הנושא לא הוכח. כל שהוכח הוא כי הנתון שגוי וכי שני הצדדים לא פעלו בהסכמה על בסיס נתון שגוי זה ולא עמדו על הצורך בעמידה ביעדי מכירות עפ"י הסכם ההפצה במהלך כל שנות העבודה שביניהם.
על כן, כשם שאינני מקבלת את הטענה כי שקד הפרה הסכם בעניין זה, כך אינני מקבלת הטענה שבנימינה הפרה ההסכם.
לפיכך, אדון רק ברכיבים שהתבקש סעד לגביהם.
18.באשר לטענה לאי תשלום עמלות על פי סעיף 3.3 להסכם ההפצה.
(18.1)בסעיף 3.3 להסכם ההפצה נקבע כי:
"מוסכם בין הצדדים כי לגבי מכירות לדיוטי-פרי, ולגבי מכירת יין בתוויות פרטיות יהיה שיעור העמלה 5% בלבד. הובלת היין עפ"י סעיף זה תתבצע ע"י היצרן".
בסעיף 8 לנספח א' להסכם ההפצה נקבע כי:
"...והמפיץ יהיה רשאי לקזז את העמלה המגיעה לו ממכירות היקב בפועל לרשתות השיווק וכן על פי חשבוניות זיכוי שימסרו לו על ידי היצרן בגין מכירות למותגים פרטיים ודיוטי פרי בלבד, מהסכומים השוטפים אותם הינו חייב ליצרן בגין רכישת המוצרים עפ"י המפורט בהסכם ההפצה".
שקד טענה, כי בנימינה נמנעה מלתת לה דוחות מפורטים באשר למכירותיה וחשבוניות זיכוי בגין כלל המכירות הללו לכלל הלקוחות, ועל כן שקד לא יכלה לערוך חשבון מדויק באשר לעמלות המגיעות לה ממכירות אלה.
וכלשון בא כוחה בסעיף 61 לסיכומיו:
"לצרכי התובענה העמידה שקד את תביעתה בנושא זה לסך של 1,500,000 ₪ וזאת כעמלה בגין מכירות בנימינה בשנים 2002 – 2008 לרשתות השיווק, לדיוטי פרי, לחברות "אסמים", "טעם וצבע", חברות קייטרינג, חברות המשווקות חבילות שי, חב' "חצי חינם", חב' "סטופ מרקט", חב' "פרש מרקט", "אוחיון" ועוד, כאשר
שקד טוענת כי בנימינה מכרה, בניגוד לחוזה, באופן פרטי יינות ללקוחות נוספים, לרבות ללקוחות שסירבו לרכוש מוצרים משקד, ובגין כמכירות אילו מגיעות עמלות לשקד, ועד היום בנימינה טרם המציאה לשקד כל מסמך בגין מכירות אלה, ואין לזקוף את הימנעותה מהגשת דו"חות כלשהם לטובתה, אלא לחובתה!!!!".
(18.2)אילן חסון העיד כי בנימינה מכרה ישירות לדיוטי פרי, לחברת טעם וצבע, למותג הפרטי וכי שקד היתה זכאית לקבל עמלה מופחתת בגין מכירות שבוצעו שלא באמצעות שקד. באשר לאסמים העיד כי אינו יודע אם בנימינה מכרה לה ישירות.
(18.3)אורי שקד טען כי עפ"י סעיף 3 להסכם, שקד זכאית לקבל עמלה בגין מכירות שבנימינה ביצעה בישראל, שלא באמצעות שקד ולמרות ששקד דרשה מבנימינה דו"חות בגין מכירות אלה לצורך חישוב סכומי העמלה, בנימינה מסרה לה דוחות חלקיים וסתמיים אשר מנהל הכספים של בנימינה סירב לחתום על נכונותם. עוד נטען כי למרות שהיה ניסיון בין הצדדים לנהל הליך בוררות לפתרון הסוגיה, נוכח סירובה של בנימינה לתת דו"חות לגבי מכירותיה העצמאיות, לא קוימה הבוררות בין הצדדים.
יחד עם זאת, כשנשאל העד בחקירתו הנגדית מדוע שקד דרשה להעלות את עמלת ההפצה בשנת 2008 כנטען בסעיף 24 לתצהיר עדותו הראשית, השיב כי:
"... בנוסף לכך, זה בא מסיבה אחרת בלבד, בשלב מסוים הסתבר שמנהל הכספים והמנכ"ל של בנימינה לא הסכימו לחתום על דוחות המכר שבגינן לא קיבלנו עמלות, הסתירו מאיתנו את העמלות, ואז אמרנו שאם מסתירים מאיתנו את העמלות אז נעלה את העמלות. ואז זה כנגד וויתור מהעמלות שלא דיווחו לנו עליהם". (שורות 1-4 עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.14).
(18.4)מעדותו של אורי שקד עולה כי אף לגרסת שקד עצמה, אין מקום לחייב כיום את בנימינה בגין אי תשלום נטען של עמלות בגין מכירות לדיוטי-פרי ומכירת יין בתוויות פרטיות.
כאשר הועלתה עמלת ההפצה; היה זה למעשה ויתור על העמלות אשר לא שולמו בגין אי הדיווח של בנימינה, זו היתה הסכמת הצדדים לפתרון המחלוקת בעניין, ואין להעלות בדיעבד טענות שבאו על פתרונן עוד לפני הגשת התביעה.
19.באשר למתן הודעה מוקדמת לסיום הסכם ההפצה:
(19.1)שקד טוענת, כי על פי הדין, ובהעדר חוזה מחייב בין הצדדים, כאשר הסתיימו היחסים העסקיים בין הצדדים, היתה צריכה בנימינה לתת לשקד בטרם סיום ההתקשרות עימה – הודעה מוקדמת של "12 חודשים לפחות" וכי שקד זכאית לעמלות אותן היתה צריכה לקבל בגין מכירת מוצרי בנימינה לפרק הזמן של 12 חודשים נוספים מיום סיום ההתקשרות.
בנימינה טוענת, כי לא היתה כל חובה ליתן הודעה מוקדמת. סיום ההתקשרות נעשה בהסכמה מלאה. (ראה סעיף 107 לסיכומי ב"כ התובעת).
בהסכם עצמו (סעיף 4.8) היתה רשאית בנימינה להודיע על סיום ההתקשרות בהתראה של 45 יום וזאת כאשר היה מדובר בתוך תקופת ההתקשרות.
במקרה דנן, במשך שנתיים נוספות לאחר תום תקופת ההתקשרות החוזית, נפסקו ההתקשרות בהודעה של כ- 40 יום. מדובר בהודעה סבירה, ועד להגשת התביעה שכנגד מעולם לא נטען אחרת.
(19.2)הניתוח המשפטי:
ההלכה בנוגע להסכמי הפצה שאינם מוגבלים בזמן היא כי הם ניתנים לביטול בכל עת, בכפוף למתן הודעה מוקדמת סבירה ובכפוף לחובת תום לב.
בע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד ס(3) 661, 672 (להלן: "פס"ד טרבנול") נפסק:
"בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא ייתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסים שבין יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים...
כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפייה. הבעיה שלפנינו איננה איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק, שנעשה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על-ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר, הנדרש להודעת הביטול".
לכלל המחייב מתן הודעה מוקדמת קיים חריג – כאשר הוכח כי המפיץ הפר את הסכם ההפצה עשוי הדבר להוות הצדקה לביטול מיידי של ההסכם, תוך שלילת מתן הודעה מוקדמת (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז (2) 517).
(19.3)בענייננו, לא נטען קיומו של חריג לכלל ההודעה ואין מחלוקת כי בנימינה היתה רשאית לבטל את ההסכם.
השאלה שיש לבחון הינה האם ניתנה הודעה מוקדמת זמן סביר מראש.
בפס"ד טרבנול התייחסו שופטי ביהמ"ש העליון לשיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בהתייחס לתקופת ההודעה המוקדמת.
וביניהם:
(1)משך הזמן שחלף מתחילת הקשר ועד ביטולו על מנת לבחון אם למפיץ היתה הזדמנות לקצור את פירות השקעתו.
(2)משך הזמן בין מועד מתן הודעת ביטול לבין סיום היחסים – כדי לאפשר למפיץ להתארגן מבחינה עסקית.
למעשה, נקבע כי ארכה של תקופה סבירה תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה.
בע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז (2) 429 סברה כב' הש' דורנר כי אמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות.
כב' הש' דורנר התייחסה למחלוקת בעניין טרבנול בשאלה האם יש להרחיב את מטרת ההודעה המוקדמת וציינה כי למרות אותה מחלוקת, היתה הסכמה כי הודעה מוקדמת של שנה אחת הינה סבירה בנסיבות העניין, שנדון שם.
לפיכך, נפסק כי: "נראה אפוא, כי הגדרה של אמות מידה נוקשות למטרת ההודעה על פי סיווג החוזה אינה עשויה לסייע בקביעת אורכו של המועד הסביר. מטרתה של דרישת ההודעה תלויה בכוונת הצדדים בחוזה הנדון ובנסיבותיו, ובעניין זה אין לקבוע כל חזקות או הנחות ערטילאיות".
גם בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל 3.5.94 קבע כב' הש' א' זמיר בנוגע לחובת ההודעה הסבירה כי "הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה" (פסקה 19).
כלומר – הפסיקה לא קבעה כללים נוקשים לבחינת הזמן הסביר לצורך מתן הודעה מוקדמת ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו.
(19.4)בחינת הנסיבות בענייננו:
היחסים העסקיים בין הצדדים בשנים 2007-2008 הושתתו על הסכם בע"פ, אשר תנאיו היו הוראות הסכם ההפצה בכתב תוך יישום השינויים שנעשו בע"פ במסגרת ההתנהלות בין הצדדים במהלך תקופת ההתקשרות החוזית.
אילן חסון העיד מטעם בנימינה כי עד 2008 ההתנהלות המשיכה כרגיל, עפ"י ההסכם (שורות 6-8 עמ' 49). לא ניתן להבין מחקירתו מדוע לדעתו לא נחתם הסכם אך עולה מעדותו כי הצדדים המשיכו כרגיל בעסקיהם (שורות 9-16 עמ' 49).
אף העדה תמנע שיטרית הצהירה בתצהיר עדות ראשית משלים מטעמה כי:
"17.מעבר לכך ובכל מקרה, ההסכם בין הצדדים הסתיים בסוף שנת 2006. ההסכם הוארך לתקופה זמנית, שכן שקד עצמה לא הייתה מעוניינת להתחייב בהסכם כתוב לתקופה ברורה וקצובה, היות ובאותה העת נתגלע סכסוך בין השותפים בשקד ומצב זה של חוסר ודאות היה נוח להם. הדבר נאמר ביותר משיחה אחת".
18. כך, לשני הצדדים היה ברור כי ההתקשרות היא זמנית בלבד ולא מחייבת, דבר שהוביל בסופו של דבר לסיום ההתקשרות.
19. למיטב ידיעתי שקד לא העלתה טענה באשר להפסקת ההתקשרות ולמועד בו ניתנה ההודעה. נהפוך הוא, היא טענה כי הדבר יאפשר לה להתמקד בשיווק מוצרי יקב רקנאטי".
בחקירתה הנגדית ביום 19.10.14 העידה כי אינה יודעת לאיזו תקופה זמנית הסכם ההפצה
הוארך ולא ראתה מסמך של הארכה זמנית של הסכם ההפצה אך בהמשך, העידה כי אין לה מסמך באשר לנטען בסעיף 17 לתצהיר עדותה הראשית אך נכחה באחת השיחות "שלא דיברה על סכסוך בין השותפים אלא על רוח הדברים...". (עמ' 31 שורות 1-5 לפרוטוקול הדיון).
אילן חסון העיד כי פגישתו עם אורי שקד, במסגרתה הודיע לו על סיום הקשר בין הצדדים היתה למעשה פגישת המשך לפגישה בין אורי שקד לזכי שלום (הבעלים החדשים של היקב) בה הוא עצמו לא נכח, ואשר בעקבותיה התקבלה החלטה לסיים את ההתקשרות. מר חסון העיד כי "שקד לא אהב את זה". (שורות 17-21 עמ' 49)
אילן חסון טען כי הפגישה לא היתה ביום 28.11.08 כי אם ביום 27.11.08 (שורות 30-32 עמ' 54).
הגב' תמנע שטרית אישרה בעדותה, כי היא יודעת שההודעה מטעם בנימינה לשקד על הפסקת עבודה ניתנה ע"י מר חסון בשיחה מול שקד ביום 29.11.08 (שורות 27-29 לפרוטוקול הדיון מיום 19.10.14).
בחקירתו הנגדית העיד אורי שקד כי אינו זוכר מתי מר זכי שלום נפגש איתו והעיד כי "אולי שבוע לפני כן". כן הוסיף כי ידע על סיום ההתקשרות רק מהשיחה עם אילן חסון.
שקד העיד כי לא פנה לאילן חסון ולזכי שלום ואמר להם שהוא זקוק לשנה של הודעה מוקדמת כי "ההחלטה שלהם היתה מוחלטת. ההתנהגות שלהם היתה מאוד אגרסיבית. גם אם נצטרך להוביל את הסחורה עם אופניים של שלושה גלגלים, לא ניתן לשקד להפיץ. אם אתה שואל למה הם החליטו להפסיק אני אומר תשאל אותם..." (שורות 15-18 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.14).
כאמור, סעיף 4.8 להסכם ההפצה קובע כי:
"מוסכם כי אם לא עמד המפיץ ב- 50% מכמויות המינימום עבור רבעון, תהא הסנקציה היחידה של היצרן כנגד המפיץ – זכותו לביטול ההסכם, וזאת בהתראה בכתב בת 45 יום מראש, שרק לאחריה יסתיים ההסכם מבלי לפגוע בזכותו של היצרן לקבל ולגבות מאת המפיץ את מלוא המגיע ליצרן בגין אספקות שבוצעו עד לאותו מועד, אף למפיץ הזכות לבטל את ההסכם בהתראה מראש ובכתב בת 45 יום".
לא ניתן להיעזר בעניינו בהוראת סעיף 4.8 להסכם ההפצה הואיל והזמן שנקבע במסגרתו מתייחס למקרה של הפרה בגין אי עמידה בכמויות מינימום ובענייננו, כאמור, הביטול לא נעשה מחמת הפרה נטענת של הסכם ההפצה.
אורי שקד הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי בשנים בהם פעלה שקד כמפיצה בלעדית של בנימינה בישראל היא השקיעה סכומי כסף לא מבוטלים בשכירת ובנית מחסנים ראויים, רכישת צי משאיות, שכירת עובדים, ארגון נושא ההפצה, קשירת קשרים עם גורמים מסחריים רבים אליהם הופצו מוצרי בנימינה רק בזכות פועלה ומאמציה של שקד.
כשנשאל בחקירתו הנגדית מתי נרכש צי משאיות השיב כי: "לפני תום התקופה. במהלך התקופה הסתיימה ב-2008 ואני מעריך שזה ב- 2006 או 2007". (שורות 29-30 עמ' 66 לפרוטוקול מיום 6.11.14). עוד נשאל מדוע לא צירף לתצהירו את חוזה הרכישה והרישיונות ולכך השיב כי: "בנימינה יודעים וכולם ידעים. יש לי מסמכים על רכישת משאיות". (שורות 30-31 עמ' 66 לפרוטוקול מיום 6.11.14).
באשר למחסנים העיד בחקירתו הנגדית כי המחסן בפתח תקוה שופץ, אינו זוכר מתי עברו ומתי היה השיפוץ וכי הוא מניח שיש מסמכים לגבי השיפוץ. (שורות 1-7 עמ' 67 לפרוטוקול הדיון מיום 6.11.14).
מהאמור לעיל עולה, כי ב"זמן אמת" לא הועלתה דרישה להודעה מוקדמת, בדיוק כשם שבנימינה לא העלתה בזמן אמת את טענותיה כלפי שקד ביחס לאי עמידה ביעדי מכירות. הצדדים בחרו לעבוד פרק זמן של שנתיים ימים, ללא הסכם בכתב, וזאת לאחר שתקופת ההסכם על פי הסכם ההפצה הסתיימה. (ראה סעיף 11 להסכם ההפצה).
כל עוד המשיכו הצדדים לעבוד ללא הסכם בכתב, וזאת כאשר גם ההסכם בכתב לא קבע תקופה מוגדרת ל"הודעה מוקדמת" על סיום ההתקשרות, אינני סבורה כי היתה בנסיבות העניין חובה למתן הודעה מוקדמת מעבר לפרק הזמן של 30 – 40 יום אשר ניתנו בפועל.
אין מדובר בהסכם הפצה לתקופה לא מוגדרת, אז צריך בית משפט לקבוע מה התקופה הסבירה למתן הודעה מוקדמת, שכן לא ניתן להכריח היצרן לעבוד לנצח עם המפיץ.
עסקינן בהסכם הפצה בלעדי שהיה מוגדר מלכתחילה לתקופה של חמש שנים. במשך שנתיים נוספות המשיכו הצדדים ביחסים ביניהם בלי שנחתם הסכם נוסף. לא שוכנעתי, על בסיס עדויות הצדדים, כי היתה ציפיה מבוססת של שקד לכך שהיא תפסיק להפיץ את מוצרי בנימינה רק לאחר שתקבל הודעה מוקדמת של שנה מראש או לחלופין – תפסיק לשווק ותקבל עמלות לפרק זמן של שנה נוספת.
לא הוכח כי היו לשקד הוצאות נכבדות בגין הפצת מוצרי בנימינה שנעשו סמוך לפני תום המערכת העסקית ביניהם. שקד הפיצה גם מוצרים של יקב אחר (כפי שהיתה רשאית לעשות) ולא שוכנעתי, כי בנסיבות העניין היה צורך בהודעה מוקדמת ארוכה מזו שניתנה בפועל.
20.אי תשלום עמלות ממכירות במרכז המבקרים
(20.1)שקד טענה, כי היתה זכאית לעמלות ממכירות שבוצעו במרכז המבקרים של בנימינה.
בהעדר נתונים מטעם בנימינה העריכה עמלות אלו בסך של 500,000 ₪ לפחות.
(20.2)בסעיף 3.4 להסכם ההפצה נקבע כי:
"האמור בהסכם זה לא יכול על מכירת יין המיוצר ע"י היצרן, אשר נמכר לייצוא ולא יחול על מכירות יין בצובר (BULKׂׂ), וכן לא יחול הסכם זה על מכירות, אשר בוצעו וסופקו בפועל ע"י היצרן קודם לחתימת הסכם זה, ועל מכירות יין לחברת אל-על ו/או חברות תעופה אחרות וכן לא יחול הסכם זה על מכירות במרכז המבקרים של היצרן בבנימינה ללקוחות פרטיים בלבד, אשר יקבלו את היין במקום, ואשר המחירים בהם לא יהיו נמוכים ביותר מ – 10% ממחירי המדף ברשת דרך היין".
מסעיף 3.4 להסכם ההפצה עולה כי בנימינה לא צריכה לשלם עמלות בגין מכירות במרכז המבקרים שלה, כל עוד המכירות הן ללקוחות פרטיים שקיבלו את היין במקום והמחיר אינו נמוך ביותר מ -10% ממחירי המדף ברשת דרך היין.
שקד טענה כי המכירות במרכז המבקרים היו גם לגופים עסקיים ולחברות והיינות נמכרו במחירים נמוכים בהרבה מסכום המינימום שהוסכם עליו.
(20.3)אורי שקד הצהיר בתצהיר עדות ראשית מטעמו (סעיף 42.2) כי בנימינה לא עמדה בהתחייבויותיה בהתאם לסעיף 3.4 להסכם ההפצה והפרה את הסכם ההפצה בכך שמכרה יינות ומוצרים במרכז המבקרים לא רק לאנשים פרטיים אלא גם לגופים עסקיים וחברות; מכרה יינות ומוצרים במחירים נמוכים בהרבה ממחיר המינימום אשר הוסכם; הפנתה גופים פרטיים ועסקיים שהיו אמורים לרכוש יינות ומוצרים באמצעות שקד, לרכישות במרכז המבקרים ובכך מנעה משקד עמלה המגיעה לה; מכרה במרכז המבקרים יינות וחבילות שי בניגוד להסכם ההפצה; ביצעה משלוחים ממרכז המבקרים ללקוחות אשר הזמינו יין ומוצרים.
(20.4)אילן חסון העיד בחקירתו הנגדית ביום 6.11.14 כי הוא חושב שמרכז המבקרים היה קונה "בין מיליון למיליון וחצי בשנה" (שורות 4-5 עמ' 55). מעדותו עלה, כי נראה שהנושא היה באחריות תמנע שטרית לוודא שמרכז המבקרים מוכר במחירים עליהם סוכם וכי "אני לא חושב שהיו עניינים מהותיים של מחירים. גם אם היה צף משהו אז זה היה מטופל מידית" (שורות 5-9 עמ' 55). בהמשך העיד כי אינו זוכר "משהו שקשור לעמלה על ההפרש" שמגיעה לשקד במידה ומרכז המבקרים מכר במחיר נמוך מהמחיר של רשת דרך היין (שורות 10-12 עמ' 55).
(20.5)תמנע שיטרית העידה בעניין זה כי אין זה נכון ששקד זכאית לעמלה עבור מכירות של יין למרכז המבקרים הואיל ונאמר לה שמרכז המבקרים הינו יחידה עצמאית והיא קיבלה הנחיה ממנהליה לפיה לשקד לא מגיע עמלות בנוגע למרכז המבקרים ושקד אף מעולם לא דרשה זאת (שורות 18-23 עמ' 27 פרוטוקול דיון מיום 19.10.14).
(20.6)ב"כ שקד טוען בסיכומים (סעיף 76), כי "למרות שבנימינה נדרשה לגלות גילוי מסמכים מלא של כלל המכירות שבוצעו במרכז המבקרים שלה בכל תקופת הקשר בין הצדדים, עפ"י פילוח של מוצרים, מחירי מכירה, כמויות מכירה, וזהות הרוכשים, היא לא עשתה כן!!!".
בהקשר זה יובהר כי במסגרת בקשה מס' 10 טענה שקד, כי בנימינה נמנעה מלהציג בפניה מסמכים, בין היתר, בסעיף 3.5 לבקשה ציינה "חוזה/י שכירות בין המשיבה לבין הגוף לו הושכר מרכז המבקרים ופירוט מכירות יין למרכז המבקרים בשנים 2002-2008, הכולל פירוט המוצרים ומגוון מחירים".
בהחלטתי מיום 28.10.3 קבעתי באשר לדרישה לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים כי מנספח א' לתגובת בנימינה מיום 15.10.13 עולה כי הדרישה נענתה וככל ששקד אינה מסכימה עם האמור בתשובה לגילוי המסמכים הספציפיים, היה עליה לנמק כדבעי את הסיבה לכך והיא לא עשתה כן.
משהסתיים שלב גילוי ועיון במסמכים זה מכבר, אינני מוצאת לנכון להתייחס להליך שלפני כהליך שנושא גילוי המסמכים בו בעניין זה לא מוצה.
(20.7)מהעדויות והמסמכים שבפני לא שוכנעתי, כי אכן הוכח שבנימינה היתה צריכה לשלם עמלות בגין מכירות במכרז המבקרים, שכן לא הוכח כי מדובר במכירה לגופים עסקיים ובמחירים נמוכים מהמוסכם.
עוד אציין, כי שוכנעתי על סמך העדויות, שגם בעניין זה פעלו הצדדים במשך שנות ניהול היחסים העסקיים ביניהם בהסכמה ובהבנה, וכי דרישת שקד בתביעה שכנגד לא הועלתה על ידה ב"זמן אמת".
21.לסיכום:
א)לאור האמור לעיל, דין התביעה הראשית להתקבל בחלקה המזערי כך שעל שקד לשלם לבנימינה בגין "חוסרים" סך של 219,284 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31/12/06 ועד התשלום בפועל.
ב)דין התביעה שכנגד להידחות.
ג)שני הצדדים העלו את רוב טענותיהם זה כלפי זה רק בדיעבד ולא במהלך קיום היחסים העסקיים ביניהם. רוב רובה של התביעה הראשית נדחה וגם החלק המזערי שהתקבל – היה מוסכם על הנתבעת – התובעת שכנגד, אשר מצידה הגישה תביעת "ענק" שכנגד, מבלי שהיתה לכך הצדקה.
על כן, לאור תוצאת ההליך, אינני מחייבת צד כלשהו לשלם הוצאות לצד שכנגד.
כל צד ישא בהוצאותיו.
ד)המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ה, 01 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
