יינתן ללא צורך בהגשתם של תצהירים ובשמיעתן של ראיות. התובעים ונתבעת 1 השלימו טיעונים בכתב. הבנק הודיע כי יקבל עליו כל הכרעה ולא ביקש להוסיף מאום. אחרון הכתובים התקבל ביום 12.11.2017. לאחר בחינה, מסקנתי היא כי דינה של התובענה להתקבל.
התביעה והטענות
3.התובעים ביקשו להעמיד לעיונם תדפיסים משני חשבונות-בנק. אלה הם חלק מעיזבונו של המנוח נ.ג. ז"ל, שנפטר לפני שנתיים והצדדים הם יורשיו במשותף, לפי צו לקיום-צוואה מיום 6.4.2016. נתבעת 1 הייתה בתו של המנוח והתובעים היו נכדיו. התובעים חוששים כי הנתבעת נטלה, שלא כדין, כסף מן החשבונות קודם לפטירתו של המנוח. זאת, לאחר שבמשך שנים ארוכות, משנת 2000 ואילך, היא ניהלה את נכסיו.
בכתב-התביעה המתוקן (בשנית) נתבקשו תדפיסים משני חשבונות אשר התנהלו בסניף "חצרות יפו" (026) של הבנק: חשבון מס' XXX, שנפתח על שמו של מר ג' ז"ל ונתבעת 1 צורפה לו בהמשך; וחשבון מס' XXX, שנרשם על שם-המנוח לבדו. בחשבון הראשון מבוקשים תדפיסים מיום צירופה של הנתבעת – לפי ההגנה: 27.6.2007 – ועד למועד שבו הוטל, בהליך אחר, עיקול על החשבון ביום 13.3.2016. גם בחשבון השני מבוקש המידע משנת 2007 ועד למועד-העיקול.
4.בכל מה שנוגע לתקופה, שלאחר פטירתו של המנוח אין לנתבעת, לפי עמדתה, קושי בגילוי מלא של הנעשה בחשבונות-הבנק. ברם בהידרש לפרק-הזמן שקדם לפטירה, נאותה היא להסכים אך לצו מוגבל, ומקיף לכל היותר שנה אחת (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 30-29). נטען, ראשית, כי בין הצדדים לא מתקיימת מערכת-היחסים, המשפטית, המיוחדת והיא תנאי הכרחי בתביעה למתן-חשבונות. שנייה הייתה טענה כי התובעים לא הוכיחו שום עילה לחשיפתו של המידע, כנגזרת של עילה כדין בקשר לכספי-עבָר בחשבונות הללו – גם היא מתנאיו היסודיים של צו למתן-חשבונות. המנוח, הוסבר, היה צלול בדעתו וכל שעשה בחשבונותיו, לפי בחירתו המושכלת הוא עשה וכהבנתו. אפילו יוכיחו התובעים כי המנוח העביר לבתו כספים במועד כלשהו במהלך חייו, כל יסוד לקביעה כי הנתבעת נטלה את הכספים הללו שלא כדין – אַיִּן. התביעה, מצתה הנתבעת, אינה אלא שימוש לרעה בהליכים של משפט ותכליתה "לייצר לתובעים זכות תביעה עלומה כלשהי" נגדה (הפִּסקה הראשונה לכתב-ההגנה).
דיון
5.אלא, שאך מובן הוא כי בהכרעה שלהלן אין משום קביעה, אף לא ראשית-של-קביעה, בשאלה אם עומדת לתובעים זכות לתביעה כספית כלשהי נגד הנתבעת, בין שהיא עלומה ובין שאיננה עלומה. לא בכך ענינה של החלטתי. המוקד מצוי בשאלת-זכותם של התובעים לקבל לידיהם מידע מן הבנק, ומבחינה מהותית אין זה מעלה או מוריד, להשקפתי, מה הם יבקשו לעשות במידע הזה לאחר שיקבלוהו.
6.בענין הזה, שאלת-הזכות לקבל מידע, חוששני כי אף לא אחד מן הצדדים גדר נכונה את המסגרת הדיונית. התובעים תחילה, ונתבעת 1 החרתה-החזיקה אחריהם, גזרו את טענותיהם לפי מידותיה של תביעה למתן-חשבונות. כך הלכו ונפרשׂו, בהעמקה ובפירוט, טענות בדבר קיומה או אי-קיומה של מסגרת משותפת ליחסי-הצדדים; בדבר קיומה או אי-קיומה של עילה בכספים, שהיו בחשבון ובדבר קיומה או אי-קיומה של התיישנות ומאפשֶׁרת מתן-חשבונות אך לשבע השנים, שקדמו למועד-התביעה. מה אעשה, ואינני שותף להבנה זו של הצדדים. להשקפתי, אין לפנינו תביעה למתן חשבונות, כל עיקר. לדאבוני, מרבית-הטענות, מצד זה ומן האחר, אינן רלוונטיות אפוא להכרעה הנדרשת.
7.ההליך של תביעה למתן-חשבונות, זאת ידענו, הוא הליך מיוחד. ייחודו גוזר לצדדים לו כללים של מהות ושל דיון כאחד. ביסודו, מכוון ההליך הזה לאפשרות לחיובו של אדם, שטרם נתבססה נגדו עילה לתביעה, למסור לבן-ריבו נתונים, למשל במסמכים, המצויים בידי-המוסר. מן הטעם הזה מכפיף הדין את הזכות לקבלת-חשבונות לשני יסודות מיוחדים, שאינם מתקיימים, למשל, בהליך של גילוי-מסמכים בתביעה שעילתה הנטענת כבר נתגבשה. אלה הם: קיומה של מערכת יחסים משפטית מיוחדת (לאו דווקא של שותפות) בין הצדדים, שטיבה מצדיק את מתן-החשבונות; וקיומה של עילה כספית, הצומחת מן החשבונות שיימסרו. עמדה על כך כבוד השופטת דורית ביניש:
"כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות. שנית עליו להוכיח – ולו לכאורה – כי קמה לו זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות" (ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4) 337, 344 (1997).
ניתן היה לעסוק בשאלה, אשר דומני כי התשובה לה, בנסיבות מתאימות, היא חיובית, כלום בין שותפים לירושתו של אדם מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת מן הסוג, המצדיק את שיתופו של האחד במידע שבידי האחר. ברם אינני סבור כי בנסיבותיו של המקרה נדרשים אנו לשאלה הזו. עניננו הוא בשאלת-כוחו של כל בעלים של חשבון-בנק לפְנות, אפילו בניגוד לעמדת שותפו לחשבון, אל הבנק בבקשה לגלות מידע שבידי האחרון.
8.אדם, שנעשה לבעליו של חשבון-בנק, אפילו היה זה מכוחה של צוואה, בא בנעליו של המנוח, שהיה מורשה בחשבון הזה עוד בחייו. ביחסים שבין היורש לבין הבנק, נעשה היורש צד להסכם, שמכוחו פעל המנוח בחשבונו, בכפוף להוראות אחרות מדיני-הבנקאות והולכות אחר הפטירה. במלים פשוטות, בהעדר-מגבלות, המושתות על הבנק ועל לקוחותיו מעצם-העובדה כי בעליו המקורי של החשבון הסתלק לבית-עולמו, יש ליורש, לדעתי, את אותם הכוחות בחשבון, שעמדו למנוח בחייו. לזאת יש להוסיף את מה, שהוא יסוד בדיני-הירושה. ככל שלא אדם אחד לבדו ירש את החשבון כי אם מספר אנשים, כל עוד לא חוּלק העיזבון הרי הללו הם שותפים בחשבון-הבנק. כוחם לעשות בו עשיית-בעלים מוגבלת לעובדה, שאין כל אחד מהם – בעלים יחיד של נכס פרטני, אלא חולק הוא את הבעלות בנכסי-העיזבון כולם, יחד, עם יורשים נוספים. אביא מדברים, שכתב בנדון פרופסור יהושע ויסמן:
"במשפטנו, נכסי העזבון שבבעלות המשותפת של היורשים, נתונים לכללי משפט מיוחדים. כך, למשל, קובע סעיף 7(ד) לחוק הירושה, תשכ'ה-1965, כי מעת נפילת הנכסים בירושה ועד למתן צו לחלוקת העזבון אין יורש רשאי לבצע עיסקאות בחלקו שבנכס מסויים מנכסי העזבון (להבדיל מחלקו בכלל נכסי העזבון). בפסקי דין אחדים חיווה בית המשפט העליון את דעתו כי עד לחלוקת העזבון 'אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסויים' וכי פטירת המוריש אינה מקנה ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים, כי זכותו של יורש לגבי נכס מסויים מתגבשת רק לאחר שנכסי העזבון חולקו... כל פריט שבנכסי העזבון נמצא בבעלות משותפת של היורשים, מרגע הפטירה. ואולם, שיתוף זה הוא, במינוח הנזכר לעיל, שיתוף במכלול נכסים, בהבדל משיתוף בנכס מסויים, וחלות עליו הוראות חוק מיוחדות. הדינים המיוחדים האלה נובעים מכך שלפנינו שיתוף במכלול נכסים, ולא מכך שהנכסים הספציפיים שבעזבון אינם בבעלות משותפת" (יהושע ויסמן דיני קנין: בעלות ושיתוף 137 (1997)).
הכוח לבקש תדפיסים מן החשבון עמד, ודאי, למנוח בחייו לפי החוזה שנקשר בינו לבין הבנק עם פתיחתו של חשבון-הבנק והפעלתו. הכוח הזה – בין שהוא מוגבל בפרק-הזמן, שאליו מתייחסים התדפיסים; באופן-המצאתם או בכל ענין אחר ובין שלא – עומד ליורשיו הבאים בנעליו כבעלי-החשבון. זאת, כאמור, בכפוף לכל מגבלה נוספת ומקורה בעובדה שהללו הם יורשים ולא בעליו המקוריים של החשבון.
9.אילו טען הבנק למגבלה מן המגבלות הללו, או לאחרת, היה כל מקום להביאן בחשבונה של הכרעה זו. ברם לא בכדִי נכתב כבר בפתחם של דברים כי נתבעת 2 לא העלתה כל טענה מן הסוג האמור, אלא הותירה את ההחלטה במבוקש לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כך בכתב-הגנתה, המפורט כל צורכו; כך בדבריה על-פה של באת-כוחה המלומדת באולם-הדיונים. לאמוֹר, אליבא דנתבעת 2 אין כל מגבלה להיעתר למלואו של המבוקש בכתב-התביעה.
לכל היותר קולעת התביעה שלפנינו לגדרו של הליך לקיומו של חוזה או של "מעין" חוזה והוא, כאמור, החוזה שמכוחו מוחזקים חשבונות-הבנק וגָדר את זכויותיו של הלקוח לבקש מידע על שנעשה בחשבונות הללו. ככל שהדברים אמורים ביחסים החוזיים שבין הבנק לבין לקוחותיו, הרי שעמדתו של הראשון מגלה כי אין הוא מתכחש לזכותו של מי מהיורשים לקבל לידיו תדפיסים בענינן של תנועות בחשבון, מכל מועד שהוא והבנק מחזיק בידיו או יכול להפיק.
10.הקדמתי וכתבתי כי יש משמעות לעובדה נוספת והיא כי אין התובעים, אפילו ניצבים הם שכם אל שכם, יורש יחיד. אלא, נתבעת 1 היא, עד לחלוקתו של העיזבון, יורשת עמם במשותף של הנכסים בו, יחד. יותר מכך, בחשבון מס' XXX הנתבעת היא מוּרשָה שלא מכוח הצוואה לבדה אלא מן הטעם הפשוט כי היא צורפה לחשבון הזה עוד בחייו של המנוח. חובתו של הבנק למסור מידע שבידיו כפופה, אפוא, לכל מגבלה הצומחת מעצם-השותפות הזו. כך, למשל, אילו ביקש מי מהשותפים-לעיזבון למשוך כסף מהחשבון, היה הבנק מוגבל להסכם-ההרשאה למשיכה ובמקרה של יורשים – ודאי להוראות נוספות מן הדין. בנדון כאן אין עניננו במשיכה של כספים אלא בפעולה, שהשפעתה על זכויות-היורשים היא קלה לאין שיעור. אפשר, שמן הטעם הזה לא נקבעה בצדה מגבלה ומכל מקום, עיקר הוא כי גם בנדון לא גילה הבנק את דעתו בדבר-קיומה של מגבלה כזו.
לשווא תבקש לתור, תחת זאת, אחר מכשול שאין מקורו בבנק ובהוראותיו, אלא הוא נובע מזכויותיהם של בעלי-החשבון בינם לבין עצמם. נתבעת 1, שכאמור סברה כי יש למקד את הדיון בכלליו של ההליך של צו למתן-חשבונות, לא טענה למכשול שכזה. קריאתו לפני ולפנים של כתב-ההגנה, ואפילו עיון מדוקדק בכתב-הטיעון המשלים שהניחה לפנַי הנתבעת, לא גילו טענה שכזו. כך, למשל, לא הועלתה כל טענה (והיא מורכבת מטבעה), לפגיעה בפרטיותו של המנוח (ככל שניתן להכיר בכזו לאחר מותו) או טענה לחשש מפגיעה בשמו הטוב – ענין וכבר עוגן בפסיקתנו. גם טענות, שהולכות אחר זכויותיה של הנתבעת – לא מצאתי.
אמת, לאמתו של דבר אין עמדתה של נתבעת 1 מגלה טעם מניח את הדעת לשלילתה, משותפיה לבעלות בחשבונות-הבנק, של זכותם לדעת את שנעשה באלה בשנים עברו. יותר משמץ של חשש מתגנב אל הלב כי כל יסודה של ההתנגדות – בכוונה להסתיר, חלילה, דבר-מה ממה שנעשה. אם משמעות יש לַדּבר הרי היא, דווקא, בהעמקת-הצידוק שבהיעתרות למבוקש.
11.אסכם אפוא ואומר: אין לפנינו תביעה למתן-חשבונות. התביעה היא תביעתו של בעלים-משותף בחשבון, בבעלות שבאה לו מכוחה של צוואה, לאפשר לו את מה, שמתאפשר היה למנוח בחייו לפי מערך-יחסיו המשפטיים עם הבנק – לקבל מן הבנק כל מידע נדרש על התנהלות-עבר בחשבונות. אם נדרשה כאן התייחסות של מי זולת הבנק, היינו, של השותפה לבעלות בחשבונות, בין היתר מכוח שותפות בעיזבון, לא היה זה מטעמים הקשורים בצו למתן-חשבונות. אלא, היה זה מכוח-זכות לטעוֹן לפגיעה כלשהי במנוח או בנתבעת ומכוחה של חובה – חובתו של בית-המשפט היא – לשקלל פגיעה כזו אל מול זכותם של התובעים. פגיעה כזו – לא נטענה וממילא לא הושת לה בסיס. על כף-ההכרעה נותרה, לבדה, זכותם של התובעים. משקל-נגד לא הונח על הכף הנגדית.
התוצאה
12.משאֵלה הם פני-הדברים, התביעה מתקבלת. אני מורה לנתבעת 2 להעמיד לרשותם של התובעים, או של מי מטעמם, בדרך הנוהגת במהלך-עסקיו הרגיל של הבנק, כל תדפיס מכל אחד משני החשבונות הנדונים, שמצוי ברשותו של הבנק או שניתן להפקה במאמץ סביר, מיום 27.6.2007 ועד ליום 13.3.2016. זאת, בכפוף לכך שהתובעים יישאו במלוא-ההוצאה הכספית, הכרוכה בדבר לפי הכללים, שנוהג הבנק כרגיל בבעליהם של החשבונות בו.
בתוך 30 ימים מיום, שקיבלה לידיה פסק-דין זה תשלם נתבעת 1 לתובעים, יחד ולחוד, שכר-טרחה של עורכת-דין בסך, כולל מע"מ, של 12 אלף ש"ח. מן הטעמים, שפורטו בהחלטה זו, לא מצאתי לחייב איש בהוצאותיה של נתבעת 2.
ניתן היום, ט"ז בכסלו התשע"ח, 4 בדצמבר 2017, שלא במעמד-הצדדים.
