1.ביום 19.3.08 אירעה תאונת דרכים בה קופחו חייו של המנוח א. ר. ז"ל. התביעה שלפניי היא תביעת תלוייו ויורשיו של המנוח לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. אין חולק על חבותה של הנתבעת לשאת בנזקי התובעים עקב התאונה, והמחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על זהות התלויים במנוח ועל שיעור הפיצויים.
2.המנוח, יליד 17.5.75, היה בן 33 בעת התאונה. במותו הותיר אחריו אלמנה, א. ר. ילידת 17.7.75 (התובעת 2, להלן גם - התובעת), והורים, פ.ו. ר. , ילידי 2.12.53 ו-30.3.51, בהתאמה (התובעים 3-4, להלן - ההורים). האלמנה וההורים הם יורשיו של המנוח (מחצית לאלמנה ורבע לכל אחד מן ההורים).
3.התובעת מבקשת לפצותה, בגדר תביעתה כתלויה במנוח, בגין הפסד תמיכת המנוח וכן בגין אובדן שירותי בן זוג. עוד היא מבקשת לפצותה, בגדר תביעת העיזבון, בגין חלקה באובדן הכנסות המנוח בתקופת ה"שנים האבודות" לאחר ניכוי הפסדי התמיכה, בגין הוצאות קבורה ומצבה ובגין נזק לא ממוני.
4.ההורים מבקשים לפצותם, בגדר תביעתם כתלויים במנוח, בגין הפסד תמיכת המנוח וכן בגין אובדן שירותי בן. עוד הם מבקשים לפצותם, בגדר תביעת העיזבון, בגין חלקם באובדן הכנסות המנוח בתקופת ה"שנים האבודות" לאחר ניכוי הפסדי התמיכה, בגין הוצאות קבורה ומצבה ובגין נזק לא ממוני.
5.יצוין כי התביעה הוגשה במקורה לבית משפט השלום בירושלים ובשנת 2012 הועברה לבית משפט זה. בירור התביעה התארך, בין היתר, בשל מינוי מומחה רפואי נוסף לאחר תום שמיעת הראיות, ובשל בקשת ההורים לעכב את מתן פסק הדין עד להכרעה בבקשתם, שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, להתיר להם לעשות שימוש בזרעו המוקפא של המנוח לצורך הפריית אישה שנתנה הסכמתה לכך. לבקשה זו אחזור בהמשך.
תלויי המנוח
6.התובעת נישאה למנוח ביום 16.6.06, כשנתיים לפני מותו. אין חולק על כך שהתובעת, אלמנתו של המנוח, היא בגדר תלויה במנוח וכי היא זכאית להפסדי התמיכה שנגרמו לה כתוצאה ממות המנוח. ההורים טוענים כי גם הם היו תלויים במנוח, בעוד שהתובעת והנתבעת חולקים על טענה זו.
7.להוכחת תלותם במנוח הגישו ההורים תצהיר זהה. בתצהירם ציינו כי המנוח היה בנם היחיד והיה מסור להם מאוד. ההורים ציינו כי מאז ומתמיד היה בינם לבין בנם קשר מיוחד אשר התבטא בטיפולם המסור במנוח, ובתחושת שייכות ומחויבות מרבית של המנוח לתא המשפחתי. ההורים הוסיפו וציינו כי המנוח הדגיש מאז ומתמיד את החשיבות שהוא רואה בשמירת התא המשפחתי הגרעיני ואת רצונו להמשיך ולהתגורר עם הוריו תחת קורת גג אחת, גם כאשר יקים משפחה משלו. ואכן, בשנים שלפני מותו התגורר המנוח עם התובעת בשני חדרים בבית ההורים שבצור הדסה, ובמועד התאונה אף החלו ההורים והמנוח בצעדים ראשונים לקראת הוצאת היתר לבניית קומה נוספת בבית ההורים אשר תשמש למגורי הזוג הצעיר. ההורים הוסיפו וציינו כי המנוח היה האחראי מאז ומתמיד לניקיון הבית ולביצוע כל התיקונים הנדרשים בבית, והמשיך לעשות זאת גם לאחר שנישא. ההורים הוסיפו וטענו כי מן הרגע בו החל לעבוד, נהג המנוח להעביר להם כספים, זאת בגדר עזרת בן להוריו, מיוזמתו המלאה של המנוח, וללא כל דרישה מצדם. לעניין זה ציינו ההורים כי הייתה תקופה של כשנה בה האם לא עבדה כלל, ובחלק מן הזמן עבדה כעצמאית ללא יציבות כלכלית וללא תנאים סוציאליים או פנסיה, כך שהכספים שהועברו להורים ע"י המנוח היו מרכיב חשוב בביטחון הכלכלי של ההורים. ההורים ציינו כי כספי תמיכת המנוח הועברו להם בעבר במזומן, בהתאם ליכולתו הכלכלית של המנוח, ואת שיעור הסכומים שהועברו במזומן אין הם זוכרים כיום. עם תחילת עבודתו של המנוח בחברת נטוויז, כחצי שנה לפני מותו, החל המנוח להעביר להוריו את כספי תמיכתו בהמחאות מחשבונו. על פי מסמכי בנק שהוצגו, העביר המנוח להוריו, בחודשים אוקטובר ונובמבר 2007 סך של 3,000 ₪ לחודש, בחודש דצמבר 2007 גדל הסכום ל-4,300 ₪ ובחודשיים שלפני מותו הגיע הסכום לסך של 5,000 ₪ לחודש. ההורים מבקשים, אפוא, בסיכומיהם, לקבוע כי תמיכתו של המנוח בהוריו הייתה בשיעור חודשי של 5,000 ₪, נכון למועד התאונה, ולפסוק להם פיצוי בגין אובדן תמיכה זו לעבר ולעתיד. כן הם מבקשים לפסוק להם פיצוי בגין אובדן שירותי בן יחיד.
8.התובעת טוענת כי המנוח לא תמך בהוריו וכי הכספים שהעביר להם היו תשלום בגין השתתפות בני הזוג בהוצאות הדיור והכלכלה בבית ההורים. לטענת התובעת, הורי המנוח הם אנשים מבוססים המתגוררים בבית צמוד קרקע בצור הדסה, עובדים במשרות נאות, החזיקו שתי מכוניות ולא חסר להם דבר, בעוד שהמנוח והתובעת היו זוג צעיר ללא דירה. התובעת אישרה כי אמנם המנוח והיא העבירו מידי חודש כספים להורים, אך לטענתה הדבר נעשה רק כאשר עברו בני הזוג להתגורר בבית ההורים בצור הדסה, וכהשתתפות בהוצאות המגורים והכלכלה בבית. בתקופה זו אף סייעו בני הזוג להורים בעבודות משק הבית ובתיקונים. התובעת הוסיפה והעידה כי היא הכירה את המנוח בשנת 2002 ונישאה לו בשנת 2006. עד לשנת 2005 התגוררו בני הזוג בדירות שכורות, ובסוף שנת 2005 עברו בני הזוג להתגורר בשני חדרים בבית ההורים בצור הדסה על מנת להקטין את הוצאותיהם. בתקופה זו סוכם עם ההורים כי בני הזוג ישלמו להם 3,000 ₪ לחודש עבור מגוריהם, כולל השתתפות בהוצאות הבית והמזון, כאשר מחצית מסכום זה שולמה ע"י התובעת בהעברות שעשתה מידי חודש בחודשו לחשבונו של המנוח (לבני הזוג היו חשבונות נפרדים). מאוחר יותר הועלה הסכום ל-4,000 ₪ לחודש, וכך היה עד למועד פטירתו של המנוח.
9.לאחר ששמעתי את עדויות התובעת וההורים ובחנתי את הראיות, הגעתי למסקנה כי ההורים הוכיחו במידת ההסתברות הדרושה, כי המנוח תמך בהם כלכלית וכי היה ממשיך ותומך בהם בעתיד אלמלא התאונה. אכן, כטענת התובעת, ההורים עבדו לפרנסתם לאורך כל השנים. האם עבדה בעבר כעצמאית בעבודות ייעוץ שונות למשרדי הממשלה, בהמשך עבדה כמתווכת, וכיום (לאחר פטירת המנוח) היא עובדת כמנהלת פרויקטים בחברת אלעד המעניקה שירותי מחשוב למדינה, האב עובד במפעל לייצור לוחות חשמל וכל אחד מבני הזוג משתכר, על פי עדותו, שכר של כ-10,000 ₪ לחודש. בעזרת משכנתא בנו ההורים בית צמוד קרקע בצור הדסה, ועד לאחרונה החזיקו שתי מכוניות (לפי עדות האם אחת מהן נמכרה לאחרונה בסכום של כ-10,000 ₪). מנגד, המנוח לא הותיר אחריו כל רכוש.
10.חרף האמור, שוכנעתי מן הראיות כי למנוח, כבן יחיד להוריו, היה קשר הדוק עם הוריו, קשר חזק של מחויבות הדדית, אשר כלל עמו תמיכה כלכלית של המנוח בהוריו בהתאם לצרכי ההורים וליכולתו הכלכלית של המנוח. הקשר ההדוק שבין המנוח להוריו עלה גם מעדות התובעת. התובעת העידה כי גם כאשר בני הזוג התגוררו בדירות שכורות (יחד עם שותפים נוספים), לפני תקופת מגוריהם בבית ההורים, נהג המנוח ללון מעת לעת בבית הוריו, ואף החזיק בחדר העבודה בבית הוריו מחשב עליו נהג לעבוד (בעמ' 38- 39). עוד העידה כי המנוח נהג לנקות את בית ההורים מידי סוף שבוע והיה מבצע "את כל התיקונים והשיפוצים בבית ואף פעם לא היה צריך להזמין איש מקצוע" (ס' 19 לתצהירה). אף לא היה חולק, כאמור, שבני הזוג התגוררו מאז נישואיהם בבית ההורים וכי המנוח והוריו תכננו לבנות יחידת מגורים נוספת מעל בית ההורים בה יגורו בני הזוג. באשר לתמיכתו הכספית של המנוח בהוריו, הוכיחו ההורים במסמכי בנק שהמנוח מסר להם שיקים מידי חודש בחודשו, החל מחודש אוקטובר 2007 ועד חודש פברואר 2008 (סמוך לפני מותו) בסכומים שבין 3,000 ₪ - 5,000 ₪ לחודש, ואולם אין חולק, למעשה, כי המנוח העביר כספים להוריו כבר שנים קודם לכן. התובעת טוענת כי העברות כספיות אלה היו השתתפות בני הזוג בהוצאות המגורים והכלכלה של משק הבית, והציגה ראיות לפיהן העבירה לחשבונו של המנוח, מידי חודש, מאז שנת 2006, סך 1,500 ₪, אשר זמן קצר לפני מותו של המנוח הוגדל ל-2,000 ₪, אשר היוו לטענתה את חלקה בהוצאות (מחצית). ואולם הוכח כי המנוח העביר להוריו סכומים העולים על ההשתתפות הנטענת בהוצאות משק הבית. כך, למשל, העביר המנוח להוריו בחודש דצמבר 2007 סכום של 4,300 ₪ (סכום המגיע כיום לכ-5,000 ₪), ובחודשים ינואר-פברואר 2008 העביר להם 5,000 ₪ בכל חודש (סכום המגיע כיום לכ-5,800 ₪). התובעת הודתה בחקירתה כי המנוח שילם להוריו יותר ממנה ("הוא שילם יותר, זה כתוב במסמכים", בעמ' 43), וכן הודתה כי כחודשיים לפני פטירתו, שילם המנוח, לבקשת אמו, את ביטוח הרכב שלה בסכום של 5,000 ₪ בעוד שהיא עצמה סירבה לשאת בכל חלק של תשלום זה (ס' 15 לתצהירה, בעמ' 43 לעדותה). יוסף לאמור, כי גם ההשתתפות הנטענת בהוצאות לא הייתה כנגד הוצאות בעין של משק הבית של ההורים, והיוותה, למעשה, נשיאה בחלק מהוצאות ההורים.
11.התובעת והנתבעת טענו, כאמור, להעדר תמיכה כלכלית של המנוח בהוריו. לעניין זה הם נסמכו, בין היתר, על עדות האב אשר העיד כי "בזמן שהוא גר לבד אצלנו לא לקחנו ממנו כסף, הוא לא נתן לנו כסף". ואולם, מן העדויות התברר כי האב לא היה מצוי בענייני הכספים בבית, ולדבריו "כל העניין של הכסף היה אשתי. היא הייתה מדברת אתו" (בעמ' 70 -71). האב הוסיף והעיד שהאם טיפלה בכל חשבונות הבנק, וכי הוא לא ידע אם התובעת השתתפה בהוצאות. גם התובעת הודתה שכל השיחות בענייני כספים היו רק בין המנוח לאמו "ביני ובין חמותי מעולם לא היו שיחות על הכסף. כל השיחות היו עם הבן" וכי כאשר היא ניסתה לשוחח עם האם על כסף, דרשה האם שהדבר ייעשה באמצעות בנה. עוד הודתה כי לא הייתה מצויה בענייני הכספים של ההורים ולא ידעה מהן הכנסותיהם, ומה גובה הוצאותיהם וחובותיהם (בעמ' 42 -43 ובעמ' 45).
12.האם העידה, כאמור, שהמנוח תמך בה ובאביו, כל פעם לפי יכולתו: "אף פעם לא שאל אם אנחנו צריכים, כי הוא ידע שאנו כן צריכים. יש כסף הוא מביא וזהו. אם הוא מרוויח אז הוא מביא, והוא כן הרוויח ברוך השם" (בעמ' 65). לאחר ששמעתי את העדויות שוכנעתי, כאמור, כי המנוח תמך בהוריו כלכלית מעבר להוצאותיו ולהוצאות התובעת, מתוך מחויבות להוריו, וכי אלמלא התאונה היה המנוח ממשיך ומסייע להוריו על פי צרכיהם ובהתאם ליכולתו הכלכלית. לעניין שיעור התמיכה יש לזכור שהמנוח תמך בהוריו אף שבחייו היו הוריו אנשים צעירים יחסית בשנות החמישים לחייהם שעבדו למחייתם והמנוח היה בתחילת חייו המקצועיים. בשים לב לשיעור התמיכה המשמעותי בהוריו גם בשנות השתכרותו הראשונות, לגידול בהשתכרותו של המנוח סמוך לפני מותו (ור' לענין זה בפרק העוסק בשכרו של המנוח), ולגידול הצפוי בצרכי הוריו עם הזדקנותם גם בהתחשב בהעדר הפנסיה לאמו (ור' גם עדות האם לפיה האב, שאף הוא בן יחיד, נושא בהוצאות בית האבות של אמו, בע' 61-62), אני אומדת את תמיכתו של המנוח בהוריו באופן גלובאלי וממוצע בסכום של 4,000 ₪ לחודש, נכון להיום. יוסף לעניין זה כי על פי ההלכה יש לערוך את חישוב הפסדי התמיכה על בסיס "מצבו המשפחתי הקיים, הידוע, של הניזוק" (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, 11.4.06). המנוח לא הותיר אחריו ילדים והתא המשפחתי של המנוח במותו מנה רק את התובעת ואותו. בהתחשב בשכרו הגבוה של המנוח כפי שנקבע להלן (שלא הייתה הכנסתם היחידה של בני הזוג), וביחסים המיוחדים וההדוקים ששררו בין המנוח להוריו, קשה להלום שהמנוח היה חי עם אשתו ברווחה כלכלית ומותיר את הוריו לחיים של צמצום, ויש להניח שהיה מגדיל את תמיכתו בהוריו גם בהתאם לגידול בהכנסתו ולרווחתו הכלכלית.
13.סכום התמיכה בהורים בסך 4,000 ₪ לחודש יעמוד בעינו גם לאחר תום תוחלת חיי האב ועד לתום תוחלת חיי האם (בגיל 84). סכום זה ינוכה מהקופה המשותפת בכל המתייחס לחישוב הפסד התמיכה בתובעת ולא יילקח בחשבון לצורך חילוץ ידת הקיום של המנוח, זאת, כאמור, עד לתום תוחלת חיי האם. סכום זה לא ינוכה מן הקופה המשותפת בחישוב הפיצוי לעיזבון (ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון אטיאס ז"ל, 21.1.10)
מצבו הרפואי של המנוח ותוחלת חייו הצפויה אלמלא התאונה
14.הנתבעת מבקשת לקבוע כי תוחלת חיי המנוח אלמלא התאונה הייתה קצרה ב-15 שנה מתוחלת החיים הרגילה. עוד היא מבקשת לקבוע כי המנוח היה מפסיק לעבוד לפחות 3 שנים לפני תום תוחלת חייו הצפויה, ולכל המאוחר בגיל 62.5 שנה.
15.המנוח, על אף גילו הצעיר, סבל בחייו ממחלת לב, סוכרת, יתר לחץ דם והשמנת יתר, בגינן נטל תרופות על בסיס קבוע. כשנתיים לפני התאונה נאלץ לעבור צנתור. לרקע מצבו הרפואי של המנוח, ולבקשת הנתבעת, הוריתי על מינויו של פרופ' טדי וייס, מומחה לקרדיולוגיה, כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחווה דעתו באשר למצבו הרפואי של המנוח טרם התאונה ובאשר לתוחלת חייו הצפויה אלמלא התאונה בה מצא את מותו. בהחלטה על מינויו נתבקש המומחה להודיע לבית המשפט האם כתב מינויו תואם את תחום מומחיותו (החלטה מיום 27.6.12). המומחה הודיע לבית המשפט כי כתב המינוי אכן תואם את תחום מומחיותו.
16.בחוות הדעת שהוגשה ציין פרופ' וייס כי המנוח סבל ממחלת לב איסכמית עם תעוקת חזה במאמץ עקב חסימת עורק כלילי ימני. לאחר צנתור התעוקה חלפה ולא הייתה עדות לאיסכמיה במאמץ. בשנים 2006-2008 אוזן יתר לחץ הדם והמנוח הפסיק לעשן, אך לא היה שיפור בהורדת משקל ואיזון הסוכרת. על בסיס גורמי הסיכון שהיו למנוח – סוכרת, השמנה, עישון ומחלת לב כלילית - העריך המומחה כי תוחלת חייו של המנוח הייתה מקוצרת, אלמלא התאונה, ב- 10-15 שנים בהשוואה לתוחלת החיים הרגילה של גברים. עוד העריך את נכותו הלבבית בשיעור 25%. בתשובתו לשאלות ההבהרה של ב"כ הנתבעת ציין, שקיצור תוחלת החיים הצפוי הוא 10 שנים "ואם תוחלת החיים הצפויה לגבר היא סביב 80 שנה – תוחלת חייו הצפויה היא סביב 70 שנה בקירוב" (תשובות מיום 24.11.13).
17.המומחה פרופ' וייס נחקר על חוות דעתו. בחקירתו עמד על עמדתו לעניין שיעור הנכות של המנוח לפני פטירתו (בעמ' 109), אולם הסכים כי קיצור תוחלת חייו של המנוח היה קרוב יותר ל-15 שנים (בעמ' 105, 111). עוד התברר בחקירתו, כי חוות דעתו מתייחסת לנכות בתחום הלבבי בלבד וכך גם תוחלת החיים שקבע, וכן כי כתב המינוי, בכל המתייחס למחלת הסוכרת, אינו בתחום מומחיותו והתייחסותו למחלת הסוכרת היתה כאל "אחד מגורמי הסיכון של הלב" (בעמ' 96).
18.בעקבות חקירתו של פרופ' וייס, עתרה הנתבעת, לאחר סיום שמיעת הראיות, למינויו של מומחה בתחום הרפואה הפנימית (סוכרת), על מנת שיחווה דעתו ביחס לנכותו של המנוח ותוחלת חייו הצפויה, בהתייחס למחלת הסוכרת ממנה סבל המנוח. בקשתה של הנתבעת נעתרה וד"ר חוליו וינשטיין, מומחה לרפואה פנימית וסוכרת, מונה כמומחה מטעם בית המשפט (החלטה מיום 14.7.14).
19.גם המומחה ד"ר חוליו וינשטיין, הגיע למסקנה כי תוחלת חיי המנוח אלמלא התאונה הייתה קצרה ב-10-15 שנים מתוחלת החיים הממוצעת, כלומר, עד לגיל 66 – 71. המומחה ציין כי המנוח חלה בסוכרת ובגורמי סיכון נוספים להיפגעות קרדיו-וסקולארית, ולולא הטיפול שניתן לו, ספק אם היה מגיע לגיל 50. יחד עם זאת, על רקע הטיפול התרופתי המודרני ממנו הספיק ליהנות, ניתן היה להאריך את תוחלת חייו כאמור. באשר לשיעור נכותו של המנוח, הוסיף המומחה (בהשלמה לחוות דעתו מיום 11.1.15 ) כי נכותו של המנוח הייתה בשיעור 65% לפי ס' 4 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, בשל סיבוך נוסף לסוכרת "מחלת כלי דם כליליים".
20.גם ד"ר וינשטיין נחקר על חוות דעתו. בחקירתו ציין כי מחלתו של המנוח הייתה קשה, הופיעה בגיל צעיר, ואף החלו בה סיבוכים - פגיעה בכלי דם גדולים - בגיל מוקדם, ולכן עלולה הייתה לגרום לקיצור תוחלת חיים. עוד אישר כי על פי הספרות המקצועית שהוצגה לו בחקירתו הפגיעה בתוחלת החיים היא של 14.5 שנים. באשר לנכותו של המנוח ציין, כי בהתאם לס' 4 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, ככל שנכותו הלבבית של המנוח הייתה מעל 30%, נכותו בתחום הסוכרת היא 65%. ככל שהייתה נמוכה מ-30%, כפי שקבע פרופ' וייס, נכותו בתחום הסוכרת היא 10%. כן הסכים כי יש להוסיף לנכותו 10% בגין השמנת יתר.
21.הנתבעת מבקשת, כאמור, לקבוע כי הקיצור בתוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה הוא בשיעור של 15 שנים, עד גיל 65.5 שנים. התובעת מנגד אינה חולקת על כך שהמומחים קבעו קיצור תוחלת חיים שבין 10 ל-15 שנים "קרוב יותר ל-15 שנים" (ס' 37 לסיכומיה), והיא מבקשת לקבוע כי הקיצור בתוחלת החיים של המנוח לפי חוות דעת המומחים, הוא 14 שנים לכל היותר, עד לגיל 67. על יסוד עדותו של פרופ' וייס ולפיה קיצור תוחלת החיים היה קרוב יותר ל-15 שנים, ועדותו של ד"ר וינשטיין שהסכים שהפגיעה בתוחלת החיים היא של 14.5 שנים, אני קובעת כי הקיצור בתוחלת חייו של המנוח, אלמלא התאונה, היה של 14.5 שנים, דהיינו, עד לגיל 66.
22.באשר לשיעור נכותו של המנוח בחייו. ס' 4 (ו) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 קובע, כי 65% נכות יוענקו ל"סוכרת עם סיבוך באחד מאברי המטרה בחומרה של 30% לפחות..." (שאז לא תיקבע נכות נפרדת בגין ליקוי באבר המטרה שחומרתו 50% או פחות). ד"ר וינשטיין הביע דעתו כי נכותו הלבבית של המנוח הייתה בשיעור של מעל 30%, ולכן נכותו בתחום הסוכרת היא בשיעור 65%. ואולם לעניין נכותו הלבבית של המנוח יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' וייס, המומחה בתחום הקרדיולוגיה, על פני חוות דעתו של ד"ר וינשטיין שהעיד על עצמו שאינו קרדיולוג. לעניין זה ציין פרופ' וייס כי "עצם העובדה שיש לחולה סוכרת ומחלת לב לא צריכה לתת לו 65% אלא קובעים זאת לפי דרגת הבעיה הלבבית. קובעים נכות לבבית לפי כמה הוא מוגבל. מי שמוגבל בצורה קלה כמו החולה שלנו מגיע לו 25% כפי שקבעתי..." (בעמ' 105). לפיכך יש לקבוע כי נכותו של המנוח בגין מחלת הסוכרת הייתה בשיעור 10% בלבד (ס' 4(ב) לתוספת לתקנות).
23.הנתבעת מבקשת לקבוע כי המנוח היה מפסיק לעבוד לפחות 3 שנים לפני תום תוחלת חייו הצפויה. זאת על יסוד עדותו של ד"ר וינשטיין אשר אישר כי לפי הספרות המקצועית אליה הפנה ב"כ הנתבעת עשויה להיות פגיעה של 23 שנים באיכות החיים של המנוח, תקופה בה עשוי היה לאבד גם מכושר תפקודו ומכושר עבודתו (בעמ' 128). אולם עדותו של המומחה בעניין זה לא הייתה חד משמעית ושיקפה יותר לבטים מאשר עמדה מגובשת. המומחה ציין כי המאמרים שהוצגו לו כוללים נתונים שנאספו עד שנת 1999, ומאז אלה פורסמו חלף יותר מעשור שבמהלכו הרפואה התקדמה והשתפר טיב הטיפול בחולי סוכרת. עוד אישר כי בשנתיים שלפני פטירתו, חל שיפור במצבו של המנוח בכל הפרמטרים הרלוונטיים למחלתו – איזון הסוכרת, איזון לחץ הדם, הפסקת עישון - למעט משקל היתר. המומחה אמנם הביע דעתו שהמנוח, ככל הנראה, לא יכול היה לעבוד בתפוקה מלאה של 8 שעות ביום עד לגיל 67, אולם משנשאל אם יכול היה להמשיך ולבצע את עבודתו כמתכנת עד גיל 62-63 השיב "אני רוצה להיות הוגן ואני באמת לא יודע. כל תשובה שאגיד, היא סתם. בלי שום בסיס. בלי נתונים" (בעמ' 137). יוסף כי פרופ' וייס, משנשאל על כך, השיב כי אינו רואה סיבה שמחלתו של המנוח לא הייתה מאפשרת לו לעבוד כמתכנת (בעמ' 109). נוכח תשובותיהם של המומחים, ובעיקר העדר נתונים ממשיים לעניין מצבו הרפואי הצפוי של המנוח בעוד עשרות שנים, לרבות לעניין ההתפתחויות הרפואיות הצפויות בהן, לא מצאתי בסיס ממשי לקבוע קיצור בתוחלת חיי העבודה הצפויה של המנוח. יחד עם זאת, מצבו הרפואי של המנוח יילקח בחשבון לעניין קביעת בסיס השכר של המנוח כפי שיפורט בהמשך.
24.לסיכום פרק זה יש לקבוע, כי תוחלת חייו הצפויה של המנוח אלמלא התאונה, כמו גם תוחלת חיי עבודתו, היו עד לגיל 66.
בסיס השכר של המנוח
25.מחלוקת נוספת נתגלעה בין הצדדים לעניין בסיס השכר של המנוח לעניין חישוב הפסדי השכר בעבר ובעתיד.
26.המנוח היה איש מחשבים ללא השכלה אקדמית. המנוח סיים קורסים במחשבים במכללת ג'ון ברייס, ובשנים 1999-2001 למד לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, תואר אותו לא סיים. המנוח עסק עד לשנת 2007 בעבודות תכנות ובניית אתרים באופן עצמאי, ובחודש אוקטובר 2007, כחצי שנה לפני מותו, החל לעבוד בחברת התוכנה נטוויז יישומים בע"מ כאיש תוכנה במשרה מלאה. לפי הסכם העבודה עם נטוויז (ונספחו), נקבע שכרו של המנוח לסך 11,040 ₪ ברוטו, ועוד תוספת גלובלית בגין עבודה בשעות נוספות בסך 2,760 ₪ לחודש שתשולם גם בחודשי חופשה, מחלה או מילואים, ובתוספת 200 ₪ לחודש בגין דמי הבראה ו-400 ₪ בגין החזר הוצאות, ובסה"כ 14,400 ₪. בנוסף הוסכם כי החברה תפריש למנוח, "החל מחודש עבודה 13" 7.5% משכרו לקרן השתלמות ועוד 5% יופרשו לפוליסת ביטוח מנהלים מחודש העבודה הראשון (ר' הסכם עבודה מיום 23.9.07, מוצג ו' למוצגי התובעת).
27.בחינת תלושי השכר של המנוח מעלה, כי המנוח קיבל בפועל את כל רכיבי השכר שנמנו בהסכם העבודה, אולם שכרו הבסיסי עמד בתלושי השכר על 7,410 ₪ במקום 11,040 ₪ לפי הסכם העבודה. הפער בין השכר הנקוב בהסכם ובין השכר בפועל הוסבר בעובדה שהמנוח נטל רכב ליסינג מהחברה שעלותו הופחתה משכרו (ר' תצהיר סמנכ"ל הפיתוח רמי ריאז ועדותו בבית המשפט בעמ' 28, ור' גם ת/2 ועדות סיגלית קטן, חשבת חברת מטריקס שרכשה את חברת נטוויז, בעמ' 30). לפיכך, יש לקבוע כי שכרו של המנוח בחברת נטוויז עמד על סך 14,400 ₪ ברוטו.
28.הנתבעת סבורה שיש לקחת בחשבון, לצורך קביעת בסיס השכר, גם את שכרו של המנוח לפני תחילת עבודתו בנטוויז, תקופה בה השתכר לפי טענתה סכומים נמוכים. בנסיבות ענייננו, איני סבורה שיש לעשות כן. אכן, גובה השתכרותו של המנוח כעצמאי היה נמוך משכרו בנטוויז (סך 54,690 ₪ בחודשים ינואר עד ספטמבר 2008, ור' ת/7 דיווחיו של המנוח למע"מ כעצמאי). ואולם, לפי העדויות שהובאו שינה המנוח, בהגיעו לגיל 32, את דפוס עבודתו והחל לעבוד כשכיר בחברת נטוויז. המנוח השתלב היטב בעבודתו, זכה להערכה, ואף זכה לקידום מקצועי הנושא עמו העלאה בשכר תוך זמן קצר (כפי שיפורט בהמשך). על רקע זה, הנני סבורה כי שכרו בנטוויז משקף באופן נכון יותר את פוטנציאל השתכרותו בשנים האבודות.
29.מחלוקת נוספת נסבה על טענת התובעים ולפיה זמן קצר לפני מותו הוסכם עם המנוח על תוספת של 3,000 ₪ לשכרו. לעניין זה הובאה עדותם של מר שלומי ארונוביץ, ראש תחום פיתוח בחברת נטוויז ומי שהיה מנהלו הישיר של המנוח, ושל מר עמי ריאז, סמנכ"ל הפיתוח בחברה. לפי עדותו של ארונוביץ התגלה המנוח כמתכנת מוכשר מאוד בעל יכולות גבוהות הן בתחום המקצועי והן בתחום יחסי אנוש. זמן קצר לאחר שהחל בעבודתו בחברה מונה לראש צוות ואף החל להעביר הרצאות לשאר המפתחים בחברה. מספר שבועות לפני התאונה נתקיימה פגישה עם המנוח בנוכחות ארונוביץ וריאז והשניים הודיעו למנוח שהחליטו להעלות את שכרו ב-3,000 ₪ ברוטו. יתר תנאי החוזה נותרו ללא שינוי. עדות דומה מסר גם עמי ריאז (ור' גם אישור החברה על כך מיום 19.9.10 שנערך לבקשת המשפחה לאחר התאונה). מספר שבועות לאחר מכן, ולפני שקיבל את ההעלאה, אירעה תאונת הדרכים.
30.הנתבעת מבקשת לקבוע כי שיחה כזו לא נתקיימה והעלאה לא הובטחה, זאת בהעדר רישום על השיחה, ובהעדר אינדיקציה להעלאה כזו בתלוש השכר של חודש מרץ 2008. לאחר ששמעתי את עדותם של העדים ארונוביץ וריאז, לא ראיתי סיבה שלא להאמין לעדותם, גם אם תוכנה של השיחה לא תועד. יש לקבוע, אפוא, כי שכרו של המנוח עמד, נכון למועד התאונה, על סך 17,400 ₪ ברוטו. החל מחודש אוקטובר 2009 יש להוסיף לשכר זה 7.5% בגין הפרשה לקרן השתלמות (החל מהחודש ה-13 לעבודתו).
31.התובעים מבקשים לקבוע כי בסיס השכר של המנוח, לצורך חישוב הכנסות המנוח בעתיד, יועמד על שילוש השכר הממוצע במשק. התובעת טוענת כי כבר בתחילת מסלולו המקצועי של המנוח בנטוויז מונה המנוח לראש צוות ועלה על מסלול ניהולי ומנהליו צפו לו עתיד מזהיר, וכי כבר בעת התאונה השתכר קרוב לשילוש השכר הממוצע במשק. עוד נטען שיש לקחת בחשבון את התקדמותו המקצועית וכן העלאות שכר צפויות של המנוח לולא התאונה. לעניין זה מפנים התובעים לעדות ארונוביץ ולפיה היה המנוח מתכנת ומפתח מוכשר מאוד בתחומו ויכול היה לפתח קריירה מצליחה כמתכנת וכי שכרו היה עולה במשך השנים עד כדי פי שלושה ויותר משכרו לפני התאונה (בעמ' 13). התובעת הוסיפה והגישה חוות דעת מומחה לעניין פוטנציאל ההשתכרות של המנוח, של גב' מיכל מלוא-פלסר מחברת צבירן ייעוץ וסקרים בע"מ, העוסקת בעריכת סקרי שכר במגוון ענפים כלכליים בישראל, וביניהם התעשייה הטכנולוגית. חוות הדעת פורשת מספר תרחישים אפשריים לעתידו ההשתכרותי של המנוח (ללא התייחסות לרמת תפקודו)], החל מתרחיש בו היה המנוח מתבסס בתפקיד ראש צוות בשכר הנע בין 17,790 עד 27,400 ₪ ותוספות לשכר בשיעור 3,813 ₪, והמשך בתרחיש המבטא התקדמות לתפקיד מנהל תחום בתוכנה ומנהל תוכנה יישומית, עד לשכר אפשרי של 41,690 ₪ ותוספות של 5,606 ₪.
32.הנתבעת הגישה מנגד את חוות דעתו של מר איציק פוסטי, בעל חברה המתמחה בגיוס עובדים לתחום ההייטק, אשר נתבקש לחוות דעתו בשאלות הבאות: האחת, השלכות המשברים שידע ענף ההייטק על שוק העבודה, והשנייה, "האם מניסיוני קיים קושי במציאת עבודה בתחום ההייטק בכלל ובתחום פיצוח תוכנה בפרט בגילאים מתקדמים" (ר' המבוא לחוות הדעת). המומחה ציין בחוות דעתו כי שוק ההייטק ידוע כשוק תנודתי וחסר יציבות, וכי לצד תקופות של פריחה ידע השוק גם תקופות קשות של גלי פיטורין. גם כאשר השוק מתאושש, כך צוין, קיים קושי במציאת עבודה לעובדים שמעבר לגיל 40, בשל התחרות הקיימת עם צעירים ואפליית מעסיקים לטובת צעירים. צוין כי מרבית המתכנתים שעובדים בתחום הפיתוח הם בגילאי 21-35, וכי מדובר בתחום בו יש ביקוש לכוח עבודה צעיר בטווח גילי שבין 21 ל-40.
33.בחקירת העדה מלוא-פלסר התברר שמטעמים של שמירת סודיות, אין באפשרותה לחשוף לביקורת הנתבעת את שמות החברות מהן נתקבלו הנתונים על פיהם ערכה את חוות דעתה, ואף לא את הנתונים עליהם מתבססת חוות דעתה. בנסיבות אלה, בהם לא ניתן לבחון את מסקנות המומחית על רקע הנתונים שעמדו לפניה, ומבלי להטיל דופי במומחית, ברי כי לא ניתן לייחס משקל רב לחוות דעתה.
34.אכן, המנוח היה בן 33 בלבד במותו, איש תוכנה מוכשר לפי עדות מנהליו, וקיימת אפשרות שאלמלא התאונה היה שכרו ממשיך ועולה, במהלך השנים, מעבר לשילוש השכר במשק. מנגד, המנוח היה חולה במחלה קשה שיש עמה קיצור תוחלת חיים ופגיעה באיכות החיים. לא מן הנמנע כי מחלתו זו הייתה פוגעת בשלב כלשהו גם בכושר השתכרותו וביכולתו להתקבל לעבודה בשוק דינמי כמו שוק חברות ההיי-טק. בנסיבות אלה, הנני סבורה כי תחת לבסס את שיעור השתכרותו של המנוח על תחזיות המבוססות בעיקרן על ספקולציות לגבי עתידו המקצועי של המנוח, אם כאלה המביאות לגידול בהכנסותיו ואם כאלה שהיו מובילות לירידה בהכנסותיו, יש להעדיף עיגונו בנתונים האובייקטיביים באשר לשיעור הכנסותיו של המנוח עובר לפטירתו כפי שפורטו לעיל, ולהעמיד את שכרו, לאורך כל תקופת ה"שנים האבודות" על שכרו במועד התאונה.
35.לסיכום פרק זה, יש לקבוע, אפוא, כי שכרו של המנוח עמד, נכון למועד התאונה, על סך 17,400 ₪ ברוטו. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה ממועד התאונה, 19.3.08, מגיע לסך 20,250 ש"ח. לסכום שהתקבל יש להוסיף 5% בגין הפרשות המעביד לביטוח מנהלים בסך 1,012 ₪, ובסה"כ 21,262 ש"ח (ור' הסכמת שני הצדדים כי יש לצרף לשכרו של המנוח את הפרשות המעביד לביטוח מנהלים בשיעור 5% בס' 13 וכן ס' 19-20 לסיכומי התובעת וס' 28 ו-66 לסיכומי הנתבעת). החל מחודש אוקטובר 2009 יש להוסיף לשכר האמור עוד 7.5% בגין הפרשה לקרן השתלמות (החל מהחודש ה-13 לתחילת עבודתו בנטוויז), בסך 1,519 ₪. יש לנכות מן השכר את שיעור המס במועד מתן פסק הדין, בהתחשב בנתוניו האישיים של המנוח, אך לא יותר מתקרת המס על פי חוק הפלת"ד (25%).
בסיס השכר של התובעת
36.התובעת היא עובדת מעבדה מוסמכת העובדת בבית החולים הדסה עין כרם החל משנת 2002. שכרה של התובעת לשנת 2008, שנת קרות התאונה, עמד על פי ט' 106 לשנה זו, ע"ס 98,949 ₪ ברוטו. סכום זה מבטא שכר חודשי ממוצע של 8,245 ₪ ברוטו. בנוסף לכך הייתה התובעת זכאית להפרשת מעביד לקרן השתלמות בשיעור 7.5% (618 ש"ח), וכן להפרשת מעביד לתגמולים בשיעור 6% מן "השכר הקובע" ששיעורו כדי כ-60% משכרה ברוטו (ר' בעמ' 82 לפרוטוקול, נ/7, נ/14, נ/15), לפיכך יש להוסיף עוד 3.6% משכרה ברוטו (סך 297 ש"ח), ובסה"כ 9,160 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה ממועד התאונה מגיע לסך 10,660 ₪.
37.הנתבעת מבקשת לקבוע כי שכרה של התובעת היה ממשיך וגדל עם השנים בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים בענף וההסכמים הפנימיים החלים בהדסה. לצורך כך ביקשה מגב' ליאת מנצ'ל, מנהלת משאבי אנוש בהדסה, לבנות טבלה של צפי קידומה של התובעת לאורך השנים, לפי דרגות, בהתאם להסכמים הרלוונטיים (ר' הטבלאות נ/1 ו-נ/3). ואולם, העדה הבהירה בעדותה כי צפי הקידום והשכר שהוצג המניח שההסכמים יעמדו על כנם, ושתינתן המלצת מנהל, נכון רק לעבודה בהדסה, והולם "עולם אוטופי" אף כי "במציאות זה לא כך" (בעמ' 76). ואכן, במהלך שמיעת ההוכחות חל משבר הדסה, במהלכו לא שולם מלוא השכר לעובדים וחלה הקפאה על קידום עובדים באופן שעובדים לא קודמו בהתאם להסכמים החלים עליהם (עדות רחל תורג'מן, מנהלת מחלקת משכורת בהדסה). עוד הובהר כי אף שעל פי הטבלה שהוצגה הייתה התובעת אמורה לקבל דרגה א+ כבר ב-2013, בפועל היא לא קיבלה דרגה זו בשל הקפאה שחלה על העלאה בדרגות בהדסה. הובהר עוד כי תוספת החזקת רכב לפי הטבלה שהוצגה כפופה להחזקת רכב בפועל, בעוד שהתובעת לא מחזיקה רכב. לפיכך, לא ניתן להסתמך על הטבלה שהוצגה כבסיס לקביעת שכרה העדכני של התובעת.
38.יחד עם זאת הוכח כי מאז 2008 התעדכן שכרה של התובעת ובמחצית השנייה של שנת 2013 עמד שכרה החודשי הממוצע על כ-11,000 ₪ ברוטו (ר' ששת תלושי השכר העדכניים ביותר שהוצגו לחודשים מאי עד אוקטובר 2013). שכר זה בצירוף 7.5% בגין קרן השתלמות, ו-3.6% בגין הפרשת מעביד לתגמולים עומד על 12,221 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה מאמצע התקופה, סך 12,184 ₪.
39.בנסיבות אלה, וכפי שנעשה בעניין שכרו של המנוח, יש להעדיף את הנתונים הידועים על פני עריכת ספקולציות לעתיד, ולהעמיד את שכרה של התובעת, לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות, ע"ס 10,660 ₪ ממועד התאונה ועד 1.5.13. ממועד זה יועמד שכרה על סך 12,184 ₪, והכל בניכוי מס לפי נתוניה האישיים של התובעת.
פנסיית שארים של המנוח
40.התובעת טוענת כי אלמלא התאונה הייתה התובעת זכאית לפנסיית שארים עם מותו של המנוח ועד לתום תוחלת חיי התובעת בגיל 84, זאת על בסיס הצטרפותו של המנוח לקרן פנסיה, דרך מקום עבודתו, כחודשיים לפני מותו. עוד נטען כי לפי צו ההרחבה לפנסיית חובה היה המנוח צובר בקרן עוד 11.5% משכרו (5.5% לעובד ו-6% למעביד), ומתוכו יש לגזור את שיעור קצבת השארים לה הייתה זכאית האלמנה.
41. יש לדחות את טענות התובעת לגבי רכיב נזק זה. התובעת ביקשה, כאמור, להוסיף לבסיס שכרו של המנוח את הפרשות המעביד לביטוח מנהלים בשיעור 5% (בס' 13 ובס' 19-20 לסיכומיה). לפיכך, צודקת הנתבעת בטענתה כי פסיקת פיצוי נוסף בגין פנסיית שארים תהיה בבחינת כפל פיצוי. הוספת חלקו של העובד בהפרשה לתגמולים, חלק אשר לא נוכה משכרו, תהווה אף היא כפל פיצוי.
הפיצוי בגין הפסד התמיכה בהורים
42.הפסדי התמיכה בהורים, בסך 4,000 ₪ לחודש, יחושבו החל מיום 19.3.08 ועד לתום תוחלת החיים של האם (בגיל 84). להפסדי העבר (לתקופה שעד למועד מתן פסק הדין) תצורף ריבית כחוק מאמצע התקופה. סכומים עתידיים יהוונו כמקובל.
הפיצוי בגין הפסדי התמיכה בתובעת
43.הפסדי התמיכה בתובעת יחושבו החל מיום 19.3.08 ועד הגיע המנוח לגיל 66, לפי שיטת הידות, תוך הכללת הכנסת המנוח לאחר ניכוי סכום התמיכה החודשי בהורים (4,000 ₪) וכן הכנסת התובעת במלואה, בגדר ה"קופה המשותפת", זאת לצורך גזירת ידת הקיום של המנוח. הקופה המשותפת שתתקבל תחולק לשלוש ידות: ידה למנוח, ידה לתובעת וידת משק הבית. הפיצוי לו זכאית התובעת בגין אובדן התמיכה עומד על הכנסתו של המנוח לאחר ניכוי סכום התמיכה בהורים ולאחר ניכוי ידת הקיום של המנוח.
לאחר תום תוחלת חיי האם (בגיל 84) יבוצע החישוב על בסיס מלוא הכנסת המנוח והכנסת התובעת, ללא ניכוי סכום התמיכה בהורים.
להפסדי העבר (לתקופה שעד למועד מתן פסק הדין) תצורף ריבית כחוק מאמצע התקופה. סכומים עתידיים יהוונו כמקובל.
הפיצוי לעיזבון בגין אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות"
44.הפסדי השכר בשנים האבודות יחושבו החל מיום 19.3.08 ועד הגיע המנוח לגיל 66, לפי שיטת הידות, תוך הכללת הכנסת המנוח במלואה וכן הכנסת התובעת בגדר ה"קופה המשותפת" לצורך גזירת ידת הקיום של המנוח. הקופה המשותפת תחולק לארבע ידות: ידה למנוח, ידה לתובעת, ידת משק הבית וידת חיסכון. הפיצוי לו זכאי העיזבון בגין הפסד ההשתכרות בשנים האבודות יעמוד על הכנסתו של המנוח לאחר ניכוי ידת הקיום של המנוח.
להפסדי העבר (לתקופה שעד למועד מתן פסק הדין) תצורף ריבית כחוק מאמצע התקופה. סכומים עתידיים יהוונו כמקובל.
מהסכום שהתקבל יש לנכות את הפיצוי בגין אובדן התמיכה בהורים ובתובעת, ולחלקו לשניים- מחצית לתובעת ומחצית להורים, לפי שיעור חלקם בעיזבון.
הוצאות קבורה ומצבה
45.ההורים הגישו קבלות המצביעות על הוצאות בסך 19,000 ₪ עבור מצבה מיום 9.4.08. לפי הצהרת ההורים, הם ששילמו סכום זה למעט סך 2,000 דולר שנמשכו מחשבונו של המנוח. ב"כ התובעת הסכימה לנתונים אלה (ר' בקשת ההורים לצירוף מסמכים מיום 18.6.15 ופרוטוקול הדיון מיום 20.7.15). אני פוסקת, אפוא, סך 19,000 ₪ בגין הוצאות מצבה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.4.08. 12/19 חלקים מתוך סכום זה ישולמו להורים בגין החלק ששולם על ידם (כ-12,000 ₪ מתוך 19,000 ₪). יתרת הסכום תחולק באופן שווה בין התובעת לבין ההורים.
נזק לא ממוני
46.התובעים זכאים לפיצוי בשיעור 25% מן הסכום המקסימלי. יש לפסוק להם סכום זה בצירוף ריבית כחוק ממועד התאונה. סכום זה יחולק באופן שווה בין התובעת לבין ההורים.
אובדן שירותי בעל ובן
47.התובעת, במסגרת תביעתה כתלויה, טוענת לפיצוי בגין אובדן שירותי בן זוג. ההורים טוענים לאובדן שירותי בן. על פי ההלכה, פיצוי בגין ראש נזק זה נועד לכסות נזק ממוני של הוצאות עזרה במשק הבית ובטיפול בילדים אשר ניתן בעבר ע"י המנוח ושעתה על התלויים לממנן. עוד נפסק כי "אין מפצים במסגרת ראש הנזק הממוני של אבדן שירותי אם ואב אלא משהוכח קיומו" (ע"א 9788/07 עיזבון מרמש נ' שלזינגר, 30.5.10, פסק דינו של כב' השופט ריבלין). בענייננו, הן התובעת והן ההורים העידו כי עזרת המנוח בעבודות הבית הייתה בניקוי הבית מידי שבוע ובביצוע כל התיקונים בבית באופן שלא היה צורך בהזמנת איש מקצוע. בהינתן עזרה זו, יועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה, על סך 100,000 ₪ לתובעת ו-100,000 ₪ להורים, נכון למועד פסק הדין.
ניכויים
48.התובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי, ביום 6.6.08, מענק שארים חד פעמי בסך 42,959 ₪. יש לנכות סכום זה מחלקה בפיצויים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.6.08.
הבקשה לעיכוב פסק הדין
49.לאחר השלמת שמיעת הראיות והגשת סיכומי התובעת, ולפני הגשת סיכומיהם וסיכומי הנתבעת, עתרו ההורים לראשונה לעיכוב מתן פסק הדין. מן הבקשה התברר, כי סמוך לאחר מותו של המנוח, ובהסכמת התובעת וההורים, נשאב זרעו של המנוח ונשמר בבית החולים הדסה. בשלהי שנת 2013 פנו ההורים לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בבקשה לאפשר להם לעשות שימוש בזרעו של המנוח על מנת להפרותו ברחמה של מ', אישה זרה אשר הביעה את הסכמתה לכך. ההורים ביקשו להמתין להכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה בבקשתם מאחר שלטענתם צאצא זה עשוי להיות תלוי של המנוח, ומכל מקום טרם הוכרעו זכויותיו. עוד טענו שמדובר בסוגיה משפטית שטרם נתלבנה וטרם ניתן לה מענה משפטי ברור, ולפיכך היא מצדיקה עיכוב מתן פסק הדין על מנת שלא לקפח את זכויותיו האפשריות של הצאצא העתידי של המנוח. התובעת התנגדה לבקשה לעיכוב פסק הדין ואילו הנתבעת הסכימה לה ואף הצטרפה לבקשה. משהתברר כי בית המשפט לענייני משפחה כבר הורה על הגשת סיכומים וכי פסק הדין עתיד להינתן בקרוב, הוריתי בהחלטה מיום 20.7.15, כי המשך הגשת הסיכומים יעוכב עד להכרעת בית המשפט לענייני משפחה בתביעת ההורים.
50.ביום 20.1.16 נתן בית המשפט לענייני משפחה את פסק הדין ובו נעתר לבקשת ההורים. לאחר שניתן פסק הדין, הוריתי על השלמת הגשת הסיכומים. ההורים שבו ועתרו לעיכוב פסק הדין עד להולדת "הצאצא העתידי" מאותם הטעמים, ויתר הצדדים התנגדו לבקשתם. בהחלטתי מיום 16.3.16 הותרתי ההחלטה על הגשת הסיכומים על כנה מבלי להידרש לגוף טענות הצדדים בכל המתייחס לזכויותיו של הילוד העתידי, ככל שייוולד, תוך שצוין כי הצדדים יהיו רשאים להתייחס בסיכומיהם גם לבקשת ההורים לעיכוב פסק הדין.
51. במהלך חודש יוני 2016 פנו ההורים בבקשה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה. בבקשתם ציינו כי בבדיקות גנטיות שנערכו בעקבות החלטת בית המשפט, נמצא כי מ', האם המיועדת, אינה יכולה להיות מופרית בזרעו של המנוח ואף יש בכך משום סיכון בעקבות מחלה הקיימת במשפחתה. ההורים ביקשו מבית המשפט להתיר להם להפרות אישה אחרת בזרעו של המנוח. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה תוך שציין כי "התיק סגור. לא ניתן לנהל בו הליכים" (החלטה מיום 27.6.16). יצוין כי ההורים לא עדכנו את בית משפט זה לגבי העדר האפשרות להפרות את מ' בזרעו של המנוח, או לגבי הגשת בקשתם הנוספת לבית המשפט לענייני משפחה, והדברים הובאו לידיעת בית המשפט ע"י ב"כ התובעת.
52.עוד קודם להגשת הבקשה האחרונה לבית המשפט לענייני משפחה, הגישו ההורים את סיכומיהם בהם עתרו שוב לעיכוב פסק דינו של בית המשפט בתביעה שלפניי. בקשה זו הועלתה לחלופין וככל שתביעת ההורים כתלויים לא תתקבל. מאחר שתביעת ההורים כתלויים לא התקבלה במלואה אתייחס בקצרה גם לבקשה חלופית זו.
53.ההורים, בסיכומיהם, אינם חולקים על כך שהצאצא אשר ייוולד מן ההפריה, ככל שייוולד, לא יוכל להיחשב כיורש למנוח. עם זאת הם סבורים כי הוא עשוי להיחשב כתלוי במנוח. ההורים טוענים כי סוגיה זו טרם התבררה ע"י ערכאה שיפוטית, אולם התשובה לה עשויה להיות חיובית, זאת לצורך הבטחת קיום כלכלי הוגן לצאצא וכדי פיצויו בגין הפסדי הממון שנגרמו לו בעקבות פטירת המנוח (ס' 46 לסיכומיהם). נטען עוד שסוגיה זו מצדיקה את עיכוב מתן פסק הדין על מנת שלא לקפח את זכויותיו של הצאצא העתידי, ככל שייוולד, זאת לתקופה של לפחות חצי שנה ממועד הגשת סיכומי הנתבעת עד לקבלת תוצאות טיפולי ההפריה (הסיפא לסיכומי ההורים).
54.התובעת מתנגדת לעיכוב פסק הדין. התובעת טוענת כי משמעות הבקשה היא המתנה למשך פרק זמן בלתי ידוע, בו תעבור האם המיועדת טיפולי הפרייה במטרה להרות מזרעו של המנוח, פרק זמן העלול להימשך שנים רבות עד ללידת הילד, אם בכלל. עיכוב פסק הדין בתביעה שהוגשה בשנת 2009 יגרום עיוות דין קשה לתובעת. עוד נטען כי גם אם ייוולד בעתיד ילד מזרעו של המנוח, אין בכך כדי לשנות מפסק הדין שיינתן, שכן צאצא כאמור לא יוכל להיות זכאי לפיצויים כתלוי במנוח, הן מכיוון שלא היה תלוי במנוח וסמוך על שולחנו בחייו, והן מכיוון שמותו של המנוח לא גרם להפסד תמיכה כלכלית שהיה צפוי לה לו נותר המנוח בחיים, שכן אלמלא התאונה צאצא זה לא היה בא כלל לעולם. באשר לטענה להבטחת קיום כלכלי לצאצא העתידי נטען שזכות התביעה של תלוי אינה באה להבטיח לו קיום כלכלי הוגן, אלא באה לפצותו על הפסדי הממון הממשיים שנגרמו לו בשל הפטירה (ע"א 339/82 עיזבון מיכאלי ז"ל נ' נתנאל, פ"ד לז(4) 497).
55.הנתבעת מתנגדת אף היא לעיכוב פסק הדין. גם הנתבעת טוענת כי לילד העתידי של המנוח, ככל שייוולד, אין עילת תביעה נגד הנתבעת. לטענתה, עילת תביעה בגין פטירת המנוח עקב התאונה קיימת אך ורק לתלויי המנוח במועד פטירתו, וכי רק באופן זה יינתן ביטוי הולם לעיקרון הבסיסי בנזיקין של השבת מצב לקדמותו. המנוח לא הותיר אחריו צאצאים במועד פטירתו, וכל צאצא שיבוא לעולם מהפריית זרעו לא יכול להיות זכאי לפיצויים כתלוי במנוח, מאחר שלא היה תלוי במנוח ולא היה סמוך על שולחנו בחייו, ולמעשה, לא היה בא לעולם אלמלא התאונה. עמדה זו נתמכת, לטענת הנתבעת, בהלכת בית המשפט העליון בעניין פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, 11.4.06) הקובעת שיש לבחון את מצבו המשפחתי הקיים של המנוח במועד פטירתו. הנתבעת מוסיפה ומפנה להוראת ס' 78 לפקודת הנזיקין ולהגדרת "ילד" בס' 2 לפקודה, תוך שנטען שהמחוקק לא ראה לכלול בהגדרת "ילד" גם את מי שנולד מזרעו של המנוח ואשר טרם בא לעולם במועד פטירתו. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הכרה משפטית בעילת תביעה של צאצאים שיבואו לעולם מזרעו המוקפא של המנוח טומנת בחובה חוסר וודאות וחוסר יציבות משפטית. הרחבת מעגל התובעים הפוטנציאליים באופן זה תחשוף את הנתבעת לתביעות פוטנציאליות עתידיות, ללא הגבלת מספר התובעים הפוטנציאליים וללא התיישנות, מבלי שניתן יהיה לשים סוף להליכים המשפטיים. יתר על כן, הכרה בעילת תביעה של צאצאים עתידיים של המנוח עשויה להשפיע לא רק על זהות הזכאים לפיצוי אלא גם על גובה הפיצויים ואופן חישובם. התוצאה תהא שהתובעים לא יוכלו לקבל פיצוי במועד, תביעות לא תסתיימנה, ומבטחות לא יוכלו לסלק תביעות מחשש לחשיפה לתביעות וחשש לתשלום כפל. נטען גם כי בכל מקרה בית המשפט קובע ממצאיו על פי המצב הנתון במועד מתן פסק הדין.
56.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שאין מקום לעכב עוד את מתן פסק הדין. ראשית אציין, כי הכרעה בשאלת זכויותיו של אותו צאצא העשוי להיוולד מזרעו של המנוח לאחר מותו אינה נדרשת בשלב זה. מדובר בשאלה מורכבת המתייחסת למעמדו המשפטי של ילוד שנולד על פי היתר לשימוש בזרעו של אביו המת לאחר פטירתו, ובכלל זה למעמדו כתלוי של מולידו המת ("הולדה לאחר מיתה". ולבחינת היבטים שונים של סוגיה זו ר' ע"ע 40755-05-10 מדינת ישראל נ' ג'.מ.מ, 19.4.16, נ' הנדל, דיני הירושה במרדף אחר המציאות המשתנה, הון משפחתי, ינואר 2014, י. גרין, ההולדה לאחר מיתה: הרהורים על מאבק זכויות בין החיים, המת והילודים העתידיים, מאזני משפט, כרך ד', תשס"ה, 463, בעמ' 518- 533). סוגיה אחרונה זו, אשר עשויה להיות כרוכה בהכרעות ערכיות ואתיות, טרם נדונה וטרם הוכרעה בהלכה. אכן, המעמד המשפטי שייקבע לילוד עשוי להשליך לא רק על מערכת הזכויות והחיובים שבין הילוד להורה המת, אלא גם על מערכת הזכויות והחיובים שבין הילוד ובין המזיק וממילא גם על זכויותיהם של בני המשפחה כפי שהייתה קיימת עובר לפטירתו של ההורה. ואולם, צאצא כזה טרם נולד ואין לדעת כיום אם ייוולד. ברי גם כי ככל שהיה נולד, והיה טוען לזכויות כתלוי במנוח, היה צורך בתיקון כתב התביעה ובצירופו כבעל דין על מנת לדון בשאלת זכויותיו. כפי שטוענת הנתבעת, בית המשפט פוסק בזכויות הצדדים על פי המצב הנתון במועד מתן פסק הדין ואין מקום להקדים דיון בשאלת תלותו של צאצא אפשרי שטרם נולד, טרם נהרה, ואף הפריה טרם הייתה.
57.לפיכך, השאלה המונחת לפניי היא, למעשה, האם יש מקום לעכב את מתן פסק הדין עד למועד הפרייתו או היוולדו של צאצא עתידי כזה. לטעמי, בנסיבות ענייננו יש להשיב לשאלה זו בשלילה. ההיתר שניתן להפרייתה של מ' בזרעו של המנוח כבר אינו רלוונטי, ולשם הפריית אישה אחרת על ההורים לנקוט הליך משפטי חדש. ההורים לא הודיעו אם בכוונתם לנקוט בהליך כזה. מנגד, התאונה בה קיפח המנוח את חייו אירעה בשנת 2008, והתביעה הוגשה בשנת 2009. בחלוף כשמונה שנים מעת התאונה וכשבע שנים מעת הגשת התביעה זכאיות התובעת והנתבעת לסיום ההליכים המשפטיים, ואין מקום לעכב את מתן פסק הדין לפרק זמן נוסף בלתי ידוע בשל האפשרות התיאורטית שהפריה כזו אכן תצלח וייוולד ילד. סבורני כי בחלוף כשמונה שנים ממועד התאונה יש להעדיף הכרעה על פי מצבו המשפחתי הידוע של המנוח, על פני התחשבות בזכויותיו התיאורטיות של ילוד שטרם בא לעולם ואף טרם נוצר. כל המתנה נוספת תקפח את התובעת, הזכאית להכרעה בזכויותיה, באופן בלתי סביר ובלתי מידתי.
סיכום
58.לסכום הפיצויים, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21%. הנתבעת תישא גם בהוצאות העדים, למעט הוצאות עדותה של גב' מלוא-פלסר, ובאגרת בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם.
59.הצדדים יגישו לבית המשפט פסיקתה מוסכמת תוך 14 יום מהיום. אם לא יגיעו להסכמה על חישוב הסכומים לפי המפורט לעיל, יהיה רשאי כל צד לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.
מזכירות בית המשפט תודיע לצדדים על מתן פסק הדין ותמציא להם העתק ממנו.
ניתן היום, י"ח אב תשע"ו, 22 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
