פלוני נ' אבו זיד רבאח ואח'

לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות תאונת עבודה מיום 09/10/13.

רקע ורצף עובדתי

1.התובע, יליד שנת 1985, הועסק בבית עסק בשם "א. זכוכית הצפון" (להלן: "בית העסק") שבבעלות הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") החל מיום 10/09/13.

2.ביום 09/10/13, במהלך עבודת פירוק והחלפת שמשה אחורית של רכב, באמצעות סכין יפנית ומברג, נפגע התובע בעינו השמאלית משברי זכוכית (להלן: "אירוע התאונה").

3.בזמנים הרלוונטיים לתאונה היה הנתבע מבוטח בפוליסת חבות מעבידים אצל הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת").

4.ביום 07/04/17 הוגשה התביעה כאן בצירוף חוות דעת פרופ' ח' גרזוזי אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 14.5% עקב ירידה בראיה ואיבוד אקומודציה בעינו השמאלית. מטעם הנתבעים, הוגשה לתיק ביום 27/01/19 חוות דעתו של ד"ר צ' סגל לפיה לתובע נכות אופטלמולוגית משוקללת בשיעור של 5%.

5.לאור הפער בין חוות הדעת, ובהתאם להודעה מוסכמת שהגישו הצדדים, הוריתי בהחלטה מיום 05/03/19 על מינויו של ד"ר מיכאל היימס כמומחה בתחום העיניים מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה") אשר יחווה דעתו בשאלת נכות התובע עקב אירוע התאונה.

6.הצדדים לא השכילו לסלק התביעה בפשרה בהתאם להצעת בית המשפט ועל כן הוריתי בהחלטה מיום 09/03/20 על הגשת תצהירים ועל שמיעת התביעה.

טענות הצדדים בתמצית

7.לטענת התובע בתצהירו, בין השנים 2007-2012 הוא עבד בעבודה קבועה בעסק לייצור ממתקים. ולאחר שעבד שנה בעבודות מזדמנות, החל לעבוד אצל הנתבע כי ביקש לרכוש לעצמו מקצוע לעתיד בזגגות לרכב. לטענתו, לא היה לו כל ניסיון קודם בעבודה מסוג זה.

8.לטענת התביעה, אופי העבודה היה ביצוע משימות על פי הנחיות הנתבע וביום התאונה הוא הונחה לפרק את שמשת הרכב באמצעות סכין יפנית שהינה "דבר מסוכן" על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

9.לטענת התובע, התאונה אירעה עקב רשלנותו המכרעת של הנתבע שהפר חובותיו מכוח חוק ההתקנים ודיני הבטיחות בעבודה. לטענתו, הוא נפגע כתוצאה משיטת עבודה לקויה ומסוכנת, הנתבע לא הדריך אותו לגבי ביצוע העבודה והסכנות הצפויות משברי זכוכית, סיפק לו כלי עבודה שאינו מתאים לסוג העבודה שנדרש לבצע, לא סיפק אמצעי הגנה לגופו ובפרט לעיניו של התובע ולא נקט באמצעים סבירים בכדי למנוע התרחשות התאונה.

10.התובע הצהיר כי כתוצאה מהתאונה הוא לא עבד משך 5 חודשים רצופים, כי ועדה רפואית של המל"ל קבעה לו 10% נכות בשל ירידה בכושר הראייה בעין שמאל, כי הוא הוכר כנפגע תאונת עבודה ושולמו לו דמי פגיעה בהתאם. לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה הוא הפך לאדם מוגבל בתפקוד היומיומי וכיום הוא סובל מקשיים בין השאר בקריאה, עבודה מול מחשב, ראיה בלילה, חשיפה לרוחות אבק ושמש.

11.לטענת הנתבעים בכתב ההגנה, התובע הוא אשר גרם לנזקיו הנטענים, במעשה ידיו או ברשלנותו כאשר פעל על דעת עצמו בניגוד לנוהלי הבטיחות והשכל הישר.

12.הנתבע הצהיר במסגרת תצהיר העדות ראשית שהגיש כי כל עובד שמתקבל לעבודה אצלו עובר הדרכת בטיחות ומקבל כפפות, משקפי מגן ומגן לזרועות. לטענת הנתבע, הוא הכשיר את התובע באופן אישי לעבודה בזגגות רכב ואמר לו שהוא חייב להשתמש בציוד המגן שנמסר לו.

13.שני עובדים, אסדי באדי (להלן: "באדי") ואחיו של הנתבע (להלן: "אמיר") ששהו בזמן קרות התאונה בבית העסק, הגישו תצהירי עדות ראשית, באופן תואם לטענות תצהיר הנתבע.

אותם עובדים הצהירו כי חתמו בשנת 2013 על טופס קבלת ציוד מגן אישי לעבודה (להלן: "טופס ציוד מגן לעובד"), שצורף כנספח ז' לתצהיר הנתבע.

ראיות ועדויות

14.התביעה נשמעה לפניי בשני מועדים. בדיון הוכחות ראשון שהתקיים ביום 13/07/20, העידו התובע והנתבע במענה לחקירה נגדית על תצהיריהם בעדות ראשית. הדיון תורגם לשפה הערבית על ידי מתורגמן מטעם בית המשפט, מר נאסר נאסר.

15.בהחלטה שניתנה במסגרת הדיון, התרתי לב"כ התובע להציג לעדי הנתבעים תיעוד של עבודת עובדים בבית העסק מיום קודם לדיון (להלן: "הסרטונים") ולחקור אותם בשאלות בנוגע למתועד בסרטונים.

16.בדיון השני, אשר נערך ביום 20/07/20, נמשכה עדות הנתבע בחקירה נגדית ובחקירה ראשית. ולאחריו אמיר העיד במענה לחקירה נגדית על תצהירו בעדות ראשית.

17.משהסתיימה פרשת ההגנה, הצהיר ב"כ התובע אשר לנסיבות הפקת הסרטונים שנמסרו לב"כ הנתבעים ולביהמ"ש, כחומר ראיות מטעם התובע (ר' עמ' 50 ש' 2-7).

18.עם סיום הדיון ולבקשת הצדדים, נתתי תוקף של החלטה להסכמה דיונית לפיה תצהיר העדות הראשית של באדי יוגש לביהמ"ש כראיה מטעם הנתבעים מבלי להעיד את באדי, ב"כ התובע יוותר על חקירת באדי תוך הכחשת תוכן תצהירו והנתבעת לא תטען לנפקות משפטית של הימנעות מחקירת העד ולא תבקש לחקור את החוקר שצילם הסרטונים (ר' עמ' 50 ש' 9-14).

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

19.הצדדים אינם חלוקים על עצם הפגיעה שנגרמה לתובע בעינו השמאלית במסגרת עבודתו בבית העסק שבבעלות הנתבע, אלא בשאלת האחריות לפגיעה ולהיקף הנזק. בכדי להכריע במחלוקות הצדדים בתביעה שלפניי, אדרש להכריע בשלוש שאלות -

ראשית , מהן הנסיבות לקרות התאונה?

שנית, מהי אחריות הנתבע לנזקו של התובע, והאם יש לייחס לתובע אשם תורם בגין התאונה?

לבסוף, אדון בשאלת גובה הנזק והפיצוי בגינו.

20.אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר שבחנתי טענות הצדדים, התצהירים, וכלל המסמכים והראיות שהוגשו בתיק ולרבות הסרטונים, ולאחר ששמעתי ושקלתי באופן בלתי אמצעי העדויות לפניי, מצאתי לקבל התביעה בהתאם למסקנות אשר יפורטו להלן ובהתייחס לטענות שהועלו ע"י הצדדים.

האחריות

המסגרת הנורמטיבית - כללי:

21.כדי להטיל אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות על הניזוק להוכיח שלושה תנאים מצטברים: כי המזיק היה חב כלפיו בחובת זהירות; כי המזיק התרשל על ידי שהפר את חובת הזהירות במעשה או במחדל; וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לניזוק. ר' סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").

בע"א 4114/90 אברהם בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, (מיום 30.11.93), עמ' 426, הבהיר בית המשפט את גדר האחריות בה חב המזיק לניזוק:

"התנאי של הפרת חובת הזהירות עוסק במניעת סיכון. ... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה".

בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (09.11.82), נקבע כי המבחן על פיו יקבע האם המזיק חב בחובת הזהירות כלפי הניזוק, הינו מבחן הצפיות. כמו כן נפסק כי הטלת אחריות על המעביד בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, תעשה רק במקרים בהם שיטת העבודה שהונהגה על ידי המעביד, הייתה כזו אשר לא מנעה מהעובד סיכון בלתי סביר.

חבות מעסיק בנזיקין - המסגרת הנורמטיבית

22.במערכת היחסים שבין המעסיק לעובד, ככלל, קיימת חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית במרבית המקרים. על פי הפסיקה חובה על המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. זוהי חובה המוטלת על המעביד באופן ישיר ואישי, והיא איננה ניתנת להעברה. הרציונל לכך הוא בהנחה שהמעביד הסביר הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד.

23.היקף האחריות המוטלת על המעביד רחב למדי, שכן על המעביד מוטלת חובה פוזיטיבית המתבטאת בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות.

ראו: מ' ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב 2003, עמ' 429-469 והאסמכתאות המובאות שם.

24.על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתם ולפקח עליה תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים.

ראו: ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.5.16) ; ע"א 1815/09 סופריור כבלים 

בע"מ נ' אלבז (27.12.10).

25.עם זאת, בכל תביעה בגין תאונת עבודה יש לברר את נסיבותיו של המקרה על מנת לבחון האם התקיים יסוד ההתרשלות מצד המעסיק, דהיינו, הפרת חובת הזהירות. לשון אחר, יש לבחון האם בנסיבות המקרה הספציפי, היה מדובר בסיכון בלתי סביר שהתממש וגרם לנזק והאם הייתה אפשרות בידי המעסיק לצפות מבעוד מועד את קרות הנזק או את הליך הגרימה, להבדיל ממצב בו המעביד התעלם ביודעין או מתוך עצימת עיניים מסיכון בלתי סביר הכרוך בביצוע העבודה.

ראו: ע"א 663/88 יהודה שריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ (12.05.93).

בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.07.13), מציע כב' השופט י' עמית מודל עדכני לניתוח עוולת הרשלנות, כאשר עיקרו של מודל זה בבחינת ההתרשלות תחילה, לאחר מכן בחינת הקשר הסיבתי, ולבסוף בירור קיומם שיקולי מדיניות חריגים בגינם יש לשלול את החובה. על פי פסק דין זה, "התנהגות עוולתית" היא התנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, והנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון.

מן הכלל אל הפרט

נסיבות התאונה

26.אין מחלוקת כי התובע היה עובד חדש בשלבי לימוד העבודה בבית העסק ופעל על פי הוראות המעסיק. על פי עדות התובע בדיון (ר' עמ' 3 ש' 26-27), במשך חודש הוא עבד בחיתוך זכוכית בתוך בית העסק וביום קרות התאונה, 09/10/13, בסביבות השעה 15:00, התבקש לראשונה לפרק חלון ממכונית (סעיף 6 לתצהיר התובע).

27.על פי עדות התובע בדיון (ר' עמ' 3 ש' 10 – עמ' 4 ש' 10), ביום התאונה הנתבע לא היה בבית העסק, אלא אביו של הנתבע (להלן: "אבו רבאח") שהורה לו לקחת מספריים, סכין ומברג וללכת לנקות את שברי הזכוכית ממסגרת החלון האחורי של רכב שעמד מחוץ לבית העסק.

28.התובע העיד כי בזמן התאונה אבו רבאח היה במשרד בתוך בית העסק, אמיר בנו היה בחלל הפנימי, ובאדי שהיה בתוך רכב אחר מחוץ לבית העסק, שמע את צעקתו עת נפגע, הגיע אליו ולקח אותו למשרד של אבו רבאח ( ר' עמ' 3 ש' 10-18).

29.התובע העיד כי תחילה כיסה את העין בידו וכשישב במשרד כיסה את עינו בעזרת נייר, ולאחר כחצי שעה משלא חלפו הכאבים הוא עזב את העבודה (ר' עמ' 4 ש' 18 – עמ' 5 ש' 8). יאמר כי התובע חזר בעדותו על טענתו בכתב התביעה ובתצהיר כי לא קיבל משקפי מגן וכי כלל לא ראה בעבודתו אצל הנתבע משקפי מגן ובכלל לא עובדים שם עם משקפי מגן (עמ' 5 ש' 13-19).

גרסת הנתבע לנסיבות התאונה שונה מזו של התובע.

30.לטענת הנתבע בתצהירו, ביום התאונה הוא קיבל לבית העסק רכב מסחרי ללא שמשה אחורית, לצורך התקנת שמשה חדשה. לטענתו ולצורך ההתקנה, הוא ביקש מהתובע לסלק שברי זכוכית שהיו נעוצים בגומי המסגרת של חלון הרכב על פי שיטת העבודה הנהוגה באמצעות סכין יפנית.

31.על פי גרסת הנתבע בתצהיר, התובע החל לעבוד עם משקפי מגן וכפפות, כפי שהונחה על ידו; הוא עמד ליד התובע למשך מספר דקות ואחר כך התפנה לעיסוקיו האחרים, ובזמן שבאדי הלך להביא את השמשה החדשה להרכבה, קראו לו וסיפרו לו שהתובע נפגע בעינו. לטענתו, מצא את התובע מנקה את עיניו ליד ברז המים והתובע אמר לו שנפגע משברי זכוכית לאחר שהסיר את משקפי המגן במהלך העבודה.

32.על פי גרסת הנתבע בעדותו (עמ' 21 ש' 19-21), לאחר שהדריך את התובע ועמד לידו 4-5 דקות, הוא עצמו נכנס לתוך בית העסק הביא את הזכוכית החדשה, ואז בא התובע ואמר שנכנס לו משהו לעין לאחר שהוריד את משקפי המגן שסופקו לו.

33.בהמשך עדותו (עמ' 29 ש' 16-31) טען הנתבע כי התאונה קרתה לפני הצהריים, וכי לאחר שנתן לתובע את הציוד שלו ועמד לידו מספר דקות, פנה לעבודות אחרות בעסק בעוד באדי הלך להביא את השמשה.

34.מעדות אמיר בדיון (ר' עמ' 47 ש' 27 - עמ' 48 ש' 20) עולה כי הוא לא היה עד לאירוע התאונה אך הגיע למקום בעקבות קריאתו של באדי; הוא ראה את התובע מנקה את העיניים ליד ברז מים ואומר שעף לו משהו לעיניים ומכך אמיר הבין שהתובע עבד בלי משקפיים; אמיר העיד כי אביו אבו רבאח ראה את התובע והתקשר למרכז הרפואי הקרוב; אמיר אינו יודע היכן היה הנתבע באותו זמן אך זכר שהגיע לבית העסק לפני שהתובע הלך לבית החולים.

35.לטענת הנתבעים (סעיף 40 לסיכומים), הם נסמכים על שלושה עדי ראייה - הנתבע, אמיר ובאדי. טענה זו ניצבת בסתירה לתצהירי העדים לפיהם אף לא אחד מהם ראה כיצד אירעה התאונה. בתצהיר הנתבע נטען כי בזמן קרות התאונה "באדי הלך להביא את השמשה החלופית ואני עזבתי את המקום והתפניתי לעיסוקים אחרים בעסק"; אמיר העיד בתצהירו כי "באותו זמן אני עבדתי ברחבה של המוסך, עשיתי עבודה על רכב אחר"; באדי בתצהיר עליו לא נחקר, טען כי "בזמן הזה עמד רבאח ליד מחמוד ואני הייתי צריך ללכת להביא את השמשה החלופית שהיינו צריכים להרכיב ברכב".

36.מכלל העדויות עולה כי אבו רבאח, אביו של הנתבע, היה בבית העסק בזמן קרות התאונה ואף נחלץ לעזרתו של התובע. אבו רבאח לא הובא לעדות. במקרה זה, ובהתאם לכלל הידוע בדבר אי הבאת ראיה, אני מוצא כי בחירת הנתבעים שלא להביא לעדות את אבו רבאח, פועלת כנגדם ובנוסף לאמור לעיל לעניין "עדי ראייה", מחלישה את גרסת העדים מטעמם ומחזקת את גרסת התובע.

סיכום ביניים 1

37.מצאתי לנכון לאמץ את גרסת התובע בנוגע לנסיבות התאונה. הגם שלאירוע התאונה לא היו עדי ראייה, אין מחלוקת אשר לפגיעה שנגרמה לתובע כתוצאה מכניסת שבר זכוכית לעינו השמאלית שלא הייתה מוגנת במשקפי מגן בזמן ביצוע העבודה. התובע עמד על כך שלא קיבל משקפי מגן לעבודה ומעולם לא ראה כי משתמשים בבית העסק בציוד מגן לעבודה.

38.הגם שגרסת התובע לעניין שימוש במשקפי מגן היא עדות יחידה מטעמו, מצאתי כי באמצעות הסרטונים שהוגשו כראיה בתיק ואשר לתוכנם אתייחס בפירוט בהמשך, עלה בידי התובע לחזק טענתו, כי לא קיים נוהג בבית העסק לעשות שימוש באמצעי מגן לעבודה עם זכוכית. זאת גם בחלוף שבע שנים מקרות התאונה ועל אף הניסיון מפציעת התובע, ההליך המשפטי והמסוכנות המוכחת לעבודה עם זכוכית בהיעדר ציוד מגן.

39.לטעמי, גרסת הנתבע שגם היא עדות יחידה של בעל דין, אינה עקבית. על פי עדות הנתבע הוא היה בבית העסק בזמן קרות התאונה, הנחה את התובע והיה לידו עד שניגש להביא זכוכית חדשה. בהמשך עדותו שינה גרסתו כאשר טען כי פנה לעבודות אחרות והעובד באדי הלך להביא השמשה החדשה.

40.ניכר כי גרסת אמיר בתצהיר עדות ראשית הוכנה כתמיכה לתצהיר הנתבע, אולם עדותו של אמיר בדיון, חיזקה דווקא את גרסת התובע לפיה הנתבע כלל לא היה בבית העסק בזמן אירוע התאונה. למעשה, אף לא אחד מעדי ההגנה היה עד ראייה לאירוע התאונה, ומשכך לא הוכח כי התובע, ברשלנותו הסיר משקפי מגן שנטען כי נתנו לו ונפגע.

41.השאלה הנשאלת אפוא היא, האם בנסיבות המקרה כאן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמד התובע בנטל השכנוע להוכיח קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר אשר מקים התנהגות עוולתית של הנתבע ביחס לתובע. בכך אדון להלן.

הרשלנות

נטל ההוכחה לקיומה של רשלנות

42.ענייננו בתביעה בנזיקין בה חובת ההוכחה לקיומה של רשלנות מוטלת על התובע. יחד עם זאת, בתביעה כאן, מדובר בנזק שנגרם עקב פגיעה מעבודה עם זכוכית שמטבעה היא דבר שביר ומסוכן, ולגביה חל סעיף 38 לפקודת הנזיקין, המעביר אל הנתבע חובת הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן התרשלות עליה הוא חב. התנאי לתחולת סעיף 38 הוא עמידת התובע בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: קיומו של אירוע נזק, הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר.

ראו:ע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, ( 28.12.03).

43.לעניות דעתי ולאור הדיון המפורט בשאלת נסיבות התאונה, התובע עמד בנטל להוכיח שלושת היסודות הנ"ל. משכך, עובר הנטל אל כתפי הנתבעים להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצדו של המעביד, הוא הנתבע.

חובת הזהירות

44.הנתבע שהינו המעביד והבעלים בבית העסק לעבודות זכוכית, חב מכוח היותו מעביד חובת זהירות מושגית כלפי התובע, לרבות החובה לספק לתובע מקום עבודה מוגן, בטוח וללא מפגעים, ולהנהיג שיטת עבודה בטוחה.

45.בנסיבות המקרה כאן סבורני כי עולה המסקנה בדבר חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבע. על המעביד היה לצפות שיתכן אירוע תאונתי אשר יגרום להתרחשות נזק ולפעול למניעתו, באמצעות הדרכה, אספקת ציוד מגן ופיקוח מתאים על שיטות העבודה בזמן העבודה. עבודה עם ציוד מגן הינה גזירת המחוקק. פעולה זו היא מהאמצעים הסבירים בהם חייב המעסיק לנקוט כדי להגן על עובדיו.

בטיחות בעבודה

46.מידע והדרכת עובדים - כתב התביעה מפנה לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט-1999 (להלן: "התקנות").

47.התרשמתי כי הנתבע מודע לסכנות הכרוכות בעבודה עם זכוכית. בסיכומים מטעם הנתבעים (בסעיף 5) אישרו הנתבעים בקביעתם כי "מקום שבו מדובר בעבודה עם שברי זכוכית חובה לשים משקפי מגן. זהו דבר פשוט, רגיל, מובן ואין בו קשיות, סיבוך או חידוש".

48.יחד עם זאת, לטענת התובע הוא לא הוזהר מפני הסכנות הכרוכות בעבודה על אף שהנתבע ידע על קיומן, לרבות הסכנה הספציפית ממנה נפגע התובע. כל זאת בניגוד לתקנות הקבועות בדין.

תקנה 7(א) לתקנות קובעת כי על המעביד חלה חובה למסירת תמצית מידע בכתב לעובד, לכל המאוחר ביום תחילת עבודתו, בדבר סיכונים בעבודה שבה הוא מועסק או הקיימים במקום העבודה או בכל מקום אחר שבו עלול הוא להיחשף להם עקב ביצוע תפקידו.

תקנה 3(א) לתקנות מורה למחזיק במקום עבודה לקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם ולוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף. ותקנה 6 קובעת חובת המעביד לנהל פנקס הדרכה.

49.הנתבע טען להגנתו בדיון (עמ' 17 ש' 23 - עמ' 18 ש' 3) כי לתובע ניתנה הדרכה בעל פה תוך שישבו אתו שעתיים שלוש, הראו לו העבודה, ועשו לו סיור במחלקה. הנתבע העיד כי לא נתן לתובע תמצית מידע בכתב בדבר סיכונים בעבודה, אלא שבמשך שלושה שבועות הסביר, לימד והכשיר אותו בעבודה צמודה ומשכך התובע גם יודע מה הן הסכנות בעבודה.

הנתבע אישר כי הוא לא מנהל פנקס הדרכה ואין ברשותו מסמך שיכול להעיד כי התובע קיבל הדרכה (עמ' 19 ש' 25 – עמ' 20 ש' 16).

50.לטענת הנתבעים בסעיף 43 לסיכומים מטעמם, אין קשר סיבתי בין היעדרו של מסמך בכתב ולבין הנזק שנגרם לתובע ולא הוכח שאם היה קיים מסמך בכתב, התובע לא היה נפגע. אינני מקבל טענת הנתבעים מן הטעם שהוראות חוק הבטיחות בעבודה הן קוגנטיות, לא ניתנות להתניה ובאחריות המעסיק לפעול לקיומן. כמו כן, אינני מקבל טענת הנתבעים (סעיף ח.34 לסיכומים) לפיה חובת המעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת, וחובת זהירות חלה על המעביד רק במידה שהדבר דרוש "באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר שכן פועל רגיל וממוצע יודע וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד". טענה זו דינה להידחות בהיעדר בסיס משפטי ובהיותה נוגדת לפסיקה לעיל.

51.ציוד מגן - לטענת התובע, הוא התבקש לבצע עבודתו מבלי שסופקו לו משקפי מגן וכל ציוד אחר לבטיחות בעבודה. מנגד ניצב הנתבע אשר העיד כי "אין מצב" שבבית העסק יעבדו בלי כפפות או משקפיים, וכי העובדים מקבלים הדרכה ומתנהלים כפי שנדרש. על פי הנתבע, בסוג העבודה שביצע התובע צריך להשתמש במשקפיים ואצלו העובדים תמיד עם כפפות ומשקפיים, בזמן התאונה וגם היום (ר' עמ' 23 ש' 17-30).

52.הנתבע צרף לתצהירו, כנספח ז', מסמך אשר לדידו מהווה ראיה לכך שלתובע ניתן ציוד מגן עם כניסתו לעבודה. מעיון במסמך עולה כי אמנם בכותרתו נרשם "טופס קבלת ציוד מגן אישי לעובד", אולם בטופס עצמו אין כל תיעוד לגבי תאריכים והציוד שניתן לעובד, אלא רשימה של חמישה עובדים בשמם ות"ז, כאשר לבאדי ולאמיר בלבד מיוחסת הדרכה בנושא ציוד מגן, ללא ציון נדרש לתאריך, שם המדריך ומקום ההדרכה. באדי ואמיר הצהירו כי חתמו על הטופס. בשורת פרטיו של התובע רשום בעברית "מחמד" במקום בו מתבקשת חתימת העובד.

53.לטענת התובע, הוא מעולם לא חתם על טופס זה, הוא לא קיבל ציוד מגן מהנתבע והחתימה המופיעה על הטופס שאינו מסמך מקורי, אינה חתימתו שלו. להוכחת טענתו צרף התובע לתצהירו מסמכים בחתימתו שאינה דומה כלל לזו שעל נספח ז'. כך או כך, לא מצאתי לייחס לטופס זה משקל בהכרעתי כאן מן הטעם שחסרים בו פרטים מהותיים ונדרשים בהכרח ואין בתוכנו בכדי להוכיח טענת הנתבע כי סיפק לתובע ציוד מגן.

54.הנתבע טען בעדותו בדיון כי הוא קונה לעובדים כפפות ומשקפי מגן, ומחליף אותם בהתאם לבלאי. יאמר כי הנתבע לא ידע את שם יצרן המשקפיים ולא הראה כל הוכחה לרכישת הציוד, כמו למשל הזמנת ציוד או חשבונית רכישה. מצופה שראיות מסוג זה יהיו בנמצא אצל בעל עסק המקפיד לרכוש ציוד עבודה כדבר שבשגרה, כפי טענת הנתבע.

55.יוער כי מעדות התובע עולה שעד ליום התאונה הוא עבד בחיתוך זכוכית בתוך בית העסק וכי גם בעבודה זו הוא עבד ללא כפפות וכלל לא ראה שיש בנמצא כפפות ומשקפי מגן. במסגרת עדותו הדגים התובע לביהמ"ש כיצד נהג להחזיק את הזכוכית כדי לא להיחתך (ר' עמ' 4 ש' 13-14). אציין כי על פי תצהיר הנתבע, התובע לבש כפפות עם תחילת העבודה ביום התאונה אולם העדויות שותקות אשר לשימוש בכפפות והסרתן, חרף החובה להשתמש בכלל ציוד המגן.

56.לעניות דעתי לא עלה בידי הנתבע להוכיח עובדת רכישת ציוד מגן לעובדיו והעובדה כי סיפק לתובע ציוד מגן לעבודה בכלל ולביצוע העבודה בזמן קרות התאונה, בפרט. בנוסף, סבורני כי באמצעות הסרטונים עלה בידי התובע להפריח טענת הנתבע כי מאז ומתמיד, בזמן התאונה וגם כיום, בבית העסק העובדים מבצעים עבודת ניקוי סיליקון משברי זכוכית עם כפפות ומשקפי מגן, כפי עדות הנתבע (עמ' 23 ש' 29-30).

57.הסרטונים - הסרטונים מתעדים מספר עובדים בבית העסק, חלקם מבצעים פירוק והחלפה של שמשה קדמית ברכב, אף לא אחד מהעובדים עוטה משקפי מגן בכל צורה או מצב וגם לא כפפות. המצלמה סקרה את המרחב בבית העסק ולא נראתה כל עדות לקיומו של ציוד מגן לעובדים, לא בשימוש ולא באחסון. נוכח המתועד בסרטונים, טען הנתבע כי בעבודה של החלפת שמשה קדמית סדוקה ברכב לא צריך משקפי מגן וגם לא כפפות כי אין סכנה שהזכוכית תישבר בידיים, וכי עבודה עם סכין יפנית מחייבת כפפות רק בשמשות אחוריות. (ר' עמ' 24 ש' 1 - עמ' 25 ש' 7).

58.אני דוחה טענה זו. הטענה נוגדת את תקנה 3 והתוספת לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, לא הובא לה כל סימוכין אובייקטיבי או אחר, לפיו המעסיק פטור מלהגן על עובדיו באמצעות ציוד מגן, תוך הבחנה ספציפית בין ביצוע עבודת החלפת זכוכית קדמית מרובדת דווקא.

59.באמצעות הסרטונים הראה התובע כי העבודה בבית העסק מתנהלת ברשלנות בטיחותית גם כיום, בחלוף 7 שנים מאירוע התאונה, על אף הניסיון המר וההליך המשפטי המתנהל בשל הנזק שנגרם לתובע בהיעדר ציוד מגן.

סיכום ביניים 2

60.מצאתי כי גרסת הנתבע (בעמ' 23 ש' 17-21) בדבר הדרכה, אספקה ושימוש תדיר בציוד מגן בעבודה, לא הוכחה.

לא הוכח כי ניתנה הדרכה ולא הובאה כל ראיה לטענת הנתבע כי נרכש ציוד מגן או כי ניתן לתובע ציוד מגן, ולכן גם לא ניתן להסיק שהתובע עטה משקפי מגן וכשהסיר אותם נגרם לו הנזק נשוא התביעה כאן.

61.האמור מוביל מסקנה שהתובע לא קיבל כפפות ומשקפי מגן לביצוע העבודה אשר במהלכה נפגעה עינו השמאלית משברי זכוכית. בכך הפר הנתבע את חובת הזהירות והתרשל במעשיו תוך משנמנע מלקיים חובתו לספק לעובד ציוד מגן אישי ולפקח על השימוש בו, חובה הקבועה בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997.

יפה לענייננו קביעת בית המשפט העליון בע"א 4446/04 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (23.12.09):

"נקודת המוצא לדיוננו היא כי על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על אופן העבודה של עובדיו ולהזהירם מפני הסכנות הכרוכות בעבודתם. דברים אלו נכונים מקל וחומר מקום בו העובד אינו מנוסה בעבודה מסוג זה שנתבקש לבצע".

62.עולה אפוא כי הנתבע בהתרשלותו, חשף את התובע בעבודתו לסיכון צפוי ובלתי סביר ולא נקט בזהירות המצופה ממנו והמתבקשת בנסיבות העניין. בנסיבות אלו, אני קובע כי האחריות לפגיעתו של התובע רובצת במלואה לפתחו של הנתבע.

אשם תורם

63.אני דוחה טענת הנתבעים לייחס לתובע אשם תורם, זאת לאור מסקנתי לעיל ולאור מגמות הפסיקה בכל הקשור להטלת אשם תורם על עובד. ההלכה הפסוקה נוטה להקל עם העובד, בקביעת אשמו התורם, כמאמרו של בית-המשפט העליון בע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון (21.3.91), שם, בעמ' 598:

"אכן, נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו הוא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות".

64.מקום בו העבודה כוללת מטיבה ומטבעה סיכון, גובר המשקל המוטל על כתפי המעביד ובאותה מידה, קטן המשקל המוטל על כתפי העובד. במיוחד ימנע בית המשפט מהטלת אשם תורם על עובד, כאשר המעביד חטא כלפיו בהפרת חובה חקוקה, כבענייננו.

ראו: ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עיזבון המנוח יבגני גולובין (15.4.12).

סיכום ביניים 3 

65.מצאתי כי האחריות לנזקו של התובע מוטלת במלואה על הנתבע, בעל בית העסק והמעביד שפעל ברשלנות ובניגוד להוראות הדין וכי אין להשית על התובע אשם תורם בשיעור כלשהו.

הנזק

• הפגיעה והנכות הרפואית

  66.המומחה, ד"ר מיכאל היימס רופא עיניים ומנתח, ערך חוות דעת רפואית על סמך בדיקת התובע ביום 17/04/19 והמסמכים הרפואיים שעמדו לרשותו (להלן: "חוות הדעת"). בחוות הדעת שהוגשה לתיק ביום 26/08/19, ציין המומחה כי התובע נפגע בעין שמאל משבר זכוכית, במהלך עבודתו. הוא אושפז במחלקת עיניים בבית החולים לגליל מערבי עם פצע חודר בקרנית עין שמאל וירוד חבלתי. בוצעה תפירה של הפצע בקרנית. שלושה שבועות לאחר הפציעה, בוצע ניתוח הרחקת ירוד עם השתלת עדשה תוך עינית. על פי חוות הדעת, מאז אירוע התאונה, התובע מתלונן על ראיה ירידה בעין שמאל והוא אינו מקבל טיפול קבוע לעיניים.

   

  67.ממסקנות חוות הדעת עולה כי התובע היה באובדן כושר מלא מיום הפציעה ועד ליום 26/12/13, חודש וחצי לאחר אשפוזו השני. המומחה קבע בחוות הדעת כי לאחר הניתוח הראשון, הראיה של התובע נשארה ירודה באופן חלקי והנכות עקב הירידה בראיה הינה 10% בהתאם לסעיף 52(1)(א)(4) של תקנון המל"ל. בנוסף קבע המומחה כי עקב איבוד אקומודציה בעקבות ניתוח ירוד, הנכות הינה 5% בהתאם לסעיף 52(א) של תקנון המל"ל. ובסה"כ הנכות המשוקללת הצמיתה של התובע הינה 14.5%.

   

  68.כידוע, המומחה המתמנה על ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה, ובית המשפט נותן בו אמונו ומאמץ את קביעותיו, למעט מקרים חריגים ונדירים, שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם. ד"ר היימס ענה בכתב על שאלות הבהרה ששלחו לו הנתבעים. המומחה לא הוזמן לחקירה על חוות דעתו, עת הצדדים ויתרו על חקירתו. אשר על כן, אני קובע לאמץ חוות דעת המומחה ולהעמיד את הנכות הרפואית של התובע בגין התאונה, על שיעור של 14.5%.

   

   

• הנכות התפקודית

  69.כידוע, המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית והכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על התפקוד בכלל והפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. על ההבחנה בין נכות רפואית לנכות תפקודית עמד המשנה לנשיא השופט ריבלין ברע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (מיום 25.3.12):

  "ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד."

   

  70.ככלל, בית המשפט רשאי לסטות מהנכות הרפואית לצורך הערכת נכותו התפקודית של הניזוק או לצורך הערכת הפגיעה בהשתכרותו. על מנת לזהות ולכמת את הנזק שנגרם לתובע, על בית המשפט לבחון את השלכות התאונה הן על נכותו התפקודית והן על השתכרותו של הנפגע לעומת מצבו לפני התאונה.

   

  71.לטענת התובע (סעיף 50 לסיכומים), נכותו גורמת לו לקשיים בקריאה, בריכוז, בעבודה מול מחשב, בראייה בלילה, התמקדות, עבודה בשמש, חשיפה לרוחות ואבק, הוא סובל מגירוד, כאבי ראש, סחרחורות, חוסר שיווי משקל ועוד. מנגד, הנתבעים סבורים (סעיף 49 ד-ה לסיכומים) כי יש לייחס לתובע נכות תפקודית בשיעור הנכות הרפואית אותה קבע המומחה בגין ראיה ירודה בעין שמאל בלבד, ולהתעלם משאר המגבלות להן טען התובע, זאת בהתחשב בהיות התובע חולה אפילפסיה שנפגע בתאונות דרכים עקב עילפון בזמן נהיגה.

   

  72.התובע אישר בעדותו בתשובה לחקירה נגדית כי בגיל שלוש התגלתה אצלו מחלת אפילפסיה אך טען כי נתון זה אינו רלוונטי לתביעה כאן מהסיבה שמצבו השתפר עם השנים ובעזרת טיפול תרופתי מגיל 18 הוא אינו סובל עוד מבעיה בריאותית זו, הוא חי אורח חיים רגיל, נושא רישיון נהיגה, עבד בגינון, בקונדיטוריה ומפעלים שונים (ר' עמ' 6 ש' 4-11).

   

  73.התביעה כאן עותרת לקבוע לתובע נכות תפקודית לעבר בשיעור של 30% ונכות תפקודית לעתיד בשיעור של 20%, וזאת לאור ההשפעה של מגבלותיו על מצב התעסוקה שלו מיום התאונה ועד היום. ההגנה כאמור, טוענת שלא לחרוג מקביעת המומחה אשר לנכות הרפואית.

   

  74."הפסד כושר ההשתכרות" - מבטא את מידת השפעתה של הנכות התפקודית על כושר השתכרותו של הנפגע.

  קביעת שיעור הנכות התפקודית משמשת כלי עזר לבית המשפט לקביעת הפסד כושר ההשתכרות והערכת הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. במסגרת פסיקה מנחה בנושא, ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי (מיום 8.6.95) קבע בית המשפט:

  " נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו".

   

  75.בבוא ביהמ"ש לבחון את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר השתכרותו של נפגע בתאונה, הוא מתבסס בראש ובראשונה על שיעור נכותו הרפואית, מהות הנכות והשלכותיה ועל נתונים שונים של הנפגע, ובין היתר גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ואחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל מהשתכרותו בעקבות התאונה וכן מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק במקצוע בו עסק לפני התאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד.

  ראו: ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.10) ; ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10) ; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21.12.92).

   

  76.ממסמך המל"ל (נספח 9) ותלושי השכר (נספח ה') שצורפו לתצהיר התובע, עולה כי אף לא אחד ממקומות העבודה המדווחים בהם עבד התובע, כרוך בישיבה מול מחשב, ריכוז בקריאה או בנהיגת לילה. אלה הן, כאמור, המגבלות מהן סובל התובע, לטענתו, כתוצאה מנכותו הרפואית. לטעמי, נכותו הרפואית של התובע עקב ירידה בראיה בעינו השמאלית, אינה מצמצמת בהכרח את האפשרויות התעסוקתיות העומדות בפניו, כעובד כפיים צעיר ללא הכשרה מקצועית ספציפית. מנגד ניתן לצפות כי פגיעה בעין וירידה בראיה, יכול ותגביל התובע בעתיד.

   

  77.התובע העיד כי משהחלים מהפגיעה בעינו, שב למעגל העבודה בעבודות מזדמנות (עמ' 8-9 לפרוטוקול). לאור מכלול העדויות והראיות שהוצגו בפניי, ובשקלול טיבה וטיבעה של הפגיעה, בהתחשב במשמעות התפקודית של הנכות הרפואית שנקבעה לתובע, אשר ייתכן כי תגביל התובע בעתיד, כמו גם בגילו הצעיר יחסית, אני מוצא להעמיד את שיעור הנכות התפקודית של התובע על גובה הנכות הרפואית שנקבעה לו ע"י המומחה.

   

  אשר על כן, מצאתי לנכון לקבוע שיעור הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית ולקבוע כי לתובע נותרה נכות התפקודית בשיעור של 14.5%.

   

• השתכרות התובע עובר לתאונה

  78.התובע העיד בדיון כי השכלתו היא 9 שנות לימוד בבית ספר, הוא אמר שלפני שהחל לעבוד אצל הנתבע, עבד משך חמש שנים בקונדיטוריה של מוסטאפה, שם עבד 10-12 שעות ביום תמורת שכר חודשי של 6,500 ₪ - 7,000 ₪ ששולם לו במזומן (ר' עמ' 10 ש' 13 – עמ' 11 ש' 7).

   

  79.התובע לא הוכיח טענתו אשר לגובה השתכרותו בקונדיטוריה של מוסטפה עובר לעבודתו בבית העסק של הנתבע. בניגוד לעדותו בדיון, מסמך מהמל"ל המפרט תקופות עבודה ופרטי מדווחים (צורף כנספח 9 לתצהיר התובע), מצביע על כך שהתובע הפסיק עבודתו בקונדיטוריה של מוסטפה כבר בחודש מרץ 2012, שנה וחצי עובר לתחילת העסקתו אצל הנתבע. ממסמך המל"ל הנ"ל עולה כי בתקופה שלאחר עבודתו אצל מוסטפה ועד לאירוע התאונה עבד התובע בשבעה מקומות עבודה שונים ובתפקידים שונים ומגוונים והוא אף מדווח כמי שעבד בחודש התאונה (1/10/13-31/10/13) במקום עבודה נוסף במקביל לעבודתו אצל הנתבע.

   

  80.התובע העיד כי לאחר התאונה חזר למעגל העבודה בביצוע עבודות מזדמנות תמורת תשלום במזומן (ר' עמ' 9 ש' 15-18) ורק בשנת 2017 חזר לעבוד באופן קבוע 5-6 ימים בשבוע אצל מוסטפה בקונדיטוריה, עד למשבר הקורונה (עמ' 9 ש' 30-32) ואחר כך עבד 3 ימים בשבוע בעבודות ניקיון ובהכנת מגשי קרטון בקונדיטוריה, בהתאם לבקשת המעסיק (ר' עמ' 8 ש' 7-24).

   

  81.התובע טען כי אינו יכול לחזור לעבודה במשרה מלאה אצל מוסטפה בשל כאבים בעין וסחרחורת (עמ' 13 ש' 7-9), אולם טענה זו לא נתמכה במסמכים רפואיים או חוות דעת תעסוקתית. לצורך קביעת פוטנציאל השתכרות התובע ובסיס חישוב הפיצויים בראש נזק של הפסד השתכרות, יש להסתמך רק על הנתונים האישיים והחשבונאיים של התובע כפי שהוכחו כדין בבית המשפט.

   

  82.התובע צרף תלושי שכר מחודש יוני 2013 ועד לחודש התאונה, לפיהם עבד בשלושה מקומות עבודה שונים ובהיקפי משרה שונים. מתלוש שכר חודש ספטמבר 2013 בבית העסק של הנתבע (צורף בנספח 10 עמ' 64 לתצהיר התובע) עולה כי התובע לא עבד במשרה מלאה ומשכך קשה לקבוע אם המסמך משקף את כושר השתכרותו. אשר על כן, יחושב שכר הבסיס של התובע בהתאמה לחישוב דמי הפגיעה ששולמו לו על ידי המל"ל (נספח ה' עמ' 24-27 לתצהיר הנתבע), שחושבו על פי שכר רבע שנתי (בסיס) על סך 16,754 ₪ שהינו 5,585 ₪ לחודש (במעוגל).

  שכר הבסיס החודשי - סך של 5,585 ₪.

  הפסד ההשתכרות החודשי עומד על סך של 810 ₪ = שכר הבסיס כפול שיעור הנכות התפקודית (5,585 ₪ X 14.5%).

   

  אובדן השתכרות לעבר

  83.בהתאם לאישור המל"ל על תשלום דמי פגיעה (נספח ה' בתצהיר הנתבע), לתובע נקבעה תקופת אי כושר לעבודה בעקבות התאונה, למשך 90 ימים ממועד אירוע התאונה. לאור האמור, ראש הנזק של הפסד ההשתכרות לעבר יחולק לשתי תקופות כדלקמן:

  תקופה ראשונה - מ 9/10/13 ועד 08/01/14 - הפסד שכר מלא: 3 חודשים X שכר הבסיס = 18,299.29 ₪ (כולל הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד ליום פסק הדין)

  תקופה שניה - מיום 09/01/14 ועד למועד מתן פסק הדין:

  תקופה זו יש לחשב על בסיס הפסד ההשתכרות החודשי. הפסד השתכרותו של התובע בתקופה השנייה, המונה 90 חודשים החל מיום 09/01/14 ועד ליום מתן פסק הדין, עומד על סך של 76,816.62 ₪ (כולל הפרשי ריבית והצמדה כחוק).

  סך הכל הפסד השתכרות לעבר בשתי התקופות הינו סך של 95,115.95 ₪, משוערך להיום.

   

  הפסד השתכרות לעתיד

  84.ההלכה הפסוקה מנחה כי יש לפסוק פיצוי לעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה.

  ראו: ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' בורבה (9.8.95).

   

  עוד נפסק כי הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש.

  ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש (31.12.81).

   

  85.משהתובע עובד בעבודה פיזית או עבודת כפיים אחרת, לא ניתן לשלול האפשרות כי נכותו תשפיע על השתכרותו בעתיד, בהתחשב בגילו הצעיר יחסית (בן 36 כיום) ובעובדה כי עדיין לא רכש מקצוע קבוע. בשים לב לעדותו כי ביום התאונה התבקש לראשונה לסייע בהחלפת שמשת רכב, לא מצאתי ממש בטענת התובע כי עבודתו בבית העסק של הנתבע הייתה במסגרת הכשרתו להיות בעל מקצוע חופשי בזגגות רכב ובהתאם לחשב הפסד פוטנציאל השתכרות עתידית.

   

  86.בהתחשב ברצף התעסוקתי של התובע, סוג העבודות והשכלתו הבסיסית, אני קובע שלא לחרוג מבסיס הפסד ההשתכרות החודשי בחישוב אובדן ההשתכרות לעתיד, כדלקמן:

  התובע יליד 8 מרץ 1985.

  241.80 (מקדם היוון) X 810 ₪ (הפסד השתכרות חודשי) = סה"כ אובדן השתכרות לעתיד (עד גיל 67) הנו סך של 195,858.79 ₪, נכון להיום.

   

  הפסד פנסיה

  87.הפסדי הפנסיה יחושבו בשיעור 12.5% לעתיד בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק ההסכמים הקיבוציים התשי"ז-1957. בהתאם לכך יועמד הסכום על סך של 36,371.84 ₪ = (12.5% X הפסד שכר לעבר ולעתיד).

   

  עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד

  88.לטענת הנתבעים (סעיף 49ה(יא) בסיכומים) משלא הובאה כל עדות אודות עזרה שניתנה לתובע ומשמדובר בנזק מיוחד בו נדרשת הוכחה "בעין", אין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין ראש נזק זה.

   

  89.לטענת התובע, הוא נזקק לעזרה והוצאות בתקופה הסמוכה לפציעתו, לניתוחים שעבר ולאשפוז בבית החולים. התובע העיד (עמ' 12 ש' 6-13) כי הוא רווק, גר בבית הוריו ואמו עוזרת לו במתן תרופות וטיפול כשהוא לא מרגיש טוב. לטענתו, בשל מגבלותיו בקריאה, בעבודה מול מחשב, בשמש, בנהיגת לילה וכיו"ב, הוא ימשיך להזדקק לעזרת הזולת. התובע הסתפק בעדותו שלו בלבד בעניין העזרה לה נדרש. בסיכומים מטעמו כרך התובע ראש הנזק של עזרת צד ג' עם ראש הנזק של הוצאות ועתר לפיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד.

   

  90.בפסיקה נקבע כי משהוכח שהנפגע זקוק לעזרה בשל מצבו הרפואי וזו מוצדקת וחורגת מעזרה רגילה, הגם שבני המשפחה הם הסועדים את הנפגע, לא יהנה המזיק ממאמציהם והוא יחויב לפצות את הנפגע על העזרה שקבל ממשפחתו.

  ראו: ע"א 2115/93 בורוקוב נ' אלעזר (12.01.95); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (19.11.97).

   

  91.התובע לא הביא לעדות אף אחד מבני משפחתו, ולא הביא כל ראיה להוצאות שהוציא בגין תשלום בגין עזרה שקיבל מצד שלישי כלשהו או בגין הוצאה אחרת. יחד עם זאת, ניתן להניח ברמה סבירה של וודאות, כי בתקופת אי הכושר המלא, נזקק התובע לעזרה מוגברת מצד בני משפחתו וכי היו לו הוצאות נסיעה והוצאות אחרות. בשל מגבלת הראיה בעין אחת סביר להניח כי יזדקק לעזרה בעתיד ואף יהיו לו הוצאות נוספות אשר אינן מכוסות על פי החוק. בנסיבות אלה, בהעדר קבלות על הוצאות לעבר (נזק מיוחד הטעון הוכחה), בשים לב להלכה הפסוקה בעניין עזרת בני משפחה, אופי פגיעתו של התובע והאישורים הרפואיים המעידים על אשפוז התובע לצורך שני ניתוחים ומשך תקופת ההחלמה, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד וכן בגין הוצאות אשר אינן מכוסות על פי דין, סך כולל של 10,000 ₪.

  כאב וסבל

  92.התובע עבר שני ניתוחים ונותר עם ירידה בכושר הראיה ואקומודציה בעינו השמאלית.

  על פי עדותו (עמ' 7 ש' 26-29, עמ' 9 ש' 7) הוא סבל ועדיין סובל מכאבים בעין כאשר הוא חשוף לשמש. בהתחשב בסבל התובע, בסך ימי האשפוז, במגבלת הראיה לאחר התאונה והשלכותיה על חייו ובהתחשב בגילו, אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

   

  גמלאות מל"ל

  93.מסכום הפיצוי שישולם לתובע יש לנכות תשלומים שכבר שולמו לו מהמל"ל. ר' נספח ה' עמ' 24-27 לתצהיר הנתבעים, ממנו עולה כי לתובע שולמו דמי פגיעה בגין הפגיעה בתאונה כדלקמן:

  ביום 08/12/2013 שולם לתובע סכום של 4,727 ₪ המשוערך היום לסך 5,147.67 ₪

  ביום 23/01/14 שולם לתובע סכום של 6,468 ₪ המשוערך להיום בסך 7,054.50 ₪

  בנוסף, ביום 28/08/14 שולם לתובע מענק חד פעמי בגין נכות מעבודה בסך 18,375 ₪ המשוערך להיום בסך 19,903.51 ₪

  סך הכל קיבל התובע תשלומים מהמל"ל בסכום של 32,105.68 ₪ משוערך להיום.

   

  94. סיכום ראשי הנזק:

  • הפסד שכר לעבר 95,115.62 ₪

  • הפסד שכר לעתיד 195,858.79 ₪

  • פנסיה 36,371.84 ₪

  • עזרת צד ג' 10,000 ₪

  • כאב וסבל 60,000 ₪

  • סה"כ: 397,346.25 ₪

  • ניכויי מל"ל: 32,105.68 ₪-

  • סה"כ נזק לאחר ניכויים: 365,240.57 ₪

     

    סוף דבר

     

    95.לאור כל המקובץ לעיל, הריני מעמיד את נזקיו של התובע על סכום כולל של 365,240 ₪ (במעוגל).

     

    96.על הנתבעים לשלם לתובע סכום הנזק כמפורט לעיל ובתוספת החזר הוצאות התובע בגין תשלום למומחים בהתאם לקבלות שיציג וכן החזר האגרה ששולמה, משוערכת, ובתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו בסך כולל של 85,466 ₪ (מעוגל).

     

    בנוסף יישאו הנתבעים בתשלום יתרת האגרה.

     

    97.התשלום יבוצע על-ידי הנתבעים בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד תשלומו המלא בפועל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, כדין.

     

     

    המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.

     

     

    ניתן היום, כ"ד תמוז תשפ"א, 04 יולי 2021, בהעדר הצדדים.