ת"א 15482-08-14 פלונית נ' מדינת ישראל

לפני בקשה מטעם הנתבעת (להלן – "המבקשת/ הנתבעת /רשות המיסים") לסילוק התובענה לפיצויים, אותה הגישה התובעת גב' פלונית (להלן – "המשיבה / התובעת") בגין פרסומים אסורים שפרסמה המבקשת, בדבר מעצרה, חקירתה, ובקשת מעצר שהוגשה נגדה ואשר פורסמו בעיתונות המקוונת והכל, לטענת התובעת, בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק לשון הרע").

אקדים אחרית לראשית ואציין כי, לאחר שקילת טענות הצדדים, הנני סבורה כי דין הבקשה להתקבל ומשכך, ניתן על ידי פסק דין וזאת כפי שיפורט להלן בהרחבה.

הנני מוצאת להוסיף ולציין – כי בכתב התביעה מתוארים אירועים מחד ונזקים מאידך ואולם – והנני סבורה כי הדבר אינו מקרי – התובעת אינה קושרת בין עילה כלשהי לבין נזק ובכלל זה אינה נצמדת להוראות חוק לשון הרע אשר מבסס לכאורה את עילת תביעתה. הרושם אשר נוצר מתוך קריאת התביעה הנו, שהתובעת סבורה שנגרם לה עוול, עוד היא סבורה כי מקור העוול הוא בהתנהלות המבקשת ואולם, יודגש כבר בפתח הדברים, כי לא די בעוול על מנת להקים עילה – אלא שהיה על התובעת לפרט כדבעי באילו נסיבות מקים לה עוול זה עפ"י חוק איסור לשון הרע, עילת תביעה כלפי המבקשת, וזאת לא עשתה המשיבה.

האירועים שביסוד התובענה : 

יוער – כי האירועים שביסוד התובענה תוארו כדבעי במסגרת כתבי הטענות מטעם המבקשת וניכר – כי המשיבה אינה חולקת על העובדות שצוינו על ידי המבקשת. בהתאמה – אין חולק על העובדות כפי שיפורטו להלן.

התובעת, כטענתה עוסקת במתן שירותים בתחום המיסטיקה, מציגה את עצמה בתור עתידנית, אסטרולוגית ונומרולוגית.

בשנת 2010 נערכה ביקורת ניהול ספרים, על ידי מבקרים מפקידי שומה כפר סבא, בדירתה של התובעת שבה מתנהל העסק שלה. ממצאי הביקורת העלו כי הכנסות רבות לא נרשמו בספרי העסק של התובעת, ובעקבות זאת ולאחר שנערך לה שימוע, הוחלט על פסילת ספריה של התובעת לשנת 2008.

במקביל התקבל ברשות המסים מידע אנונימי לפיו נתנה התובעת שירותים ללקוחות ללא חשבוניות או קבלות, במידע אף נרשם כי התובעת עושקת את לקוחותיה ואינה מדווחת על הכנסותיה לשלטונות.

בתאריך 01.02.12 נפתחה נגד התובעת חקירה גלויה ומכח צו מבית משפט השלום בת"א נערך חיפוש בביתה, בו היא מנהלת את עסקה. בחיפוש זה נתפס חומר לא מאורגן של הנהלת חשבונות וכן מחברות המכילות נתונים רבים אודות פגישותיה של התובעת עם לקוחות וסכומי כסף שנגבו מהם.

במהלך החקירה נגבו עדויות מלקוחות רבים אשר מסרו כי שילמו לתובעת בעבור טיפול אך לא קיבלו קבלה או חשבונית. עדויותיהם של העדים (הלקוחות של התובעת) התבססו לרוב על שיקים אשר הופקדו בחשבונות הבנק של התובעת ועל דו"חות שנתקבלו מחברות האשראי.

התובעת נחקרה באזהרה, במהלך החקירה הוטחו בפניה ההאשמות המיוחסות לה ובעקבות ממצאי החקירה, הוגשה על ידי רשות המסים בקשה לצוות על מעצרה של התובעת, תוך הסכמה לשחררה בתנאים מגבילים.

מפאת חשיבות הדבר להלן חלק מהטענות שעלו מהבקשה לצוות על מעצרה של התובעת :

"1.הראל ליאונור (הלני) היא תושבת ישראל, העוסקת בתחום האסטרולוגיה ופועלת כמתקשרת.

2. בעקבות מידע שהגיע למחלקת המודיעין של מס הכנסה, עלה חשד כי החשודה לא מדווחת על כל הכנסותיה בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה.

3. על פי המידע החשודה תושבת ישראל, גובה מלקוחות סכומים עבור שירותי אסטרולוגיה ותקשור עם אנשים מהעולם הבא תמורת תשלום וללא הוצאת קבלות. המידע התייחס לשלושה לקוחות שונים אשר כל אחד מהם בנפרד שילם לה לטענתו מאות אלפי ₪ מבלי שקיבל חשבונית מס קבלה כנדרש בחוק.

4. נבדקו כל חשבונות הבנק של החשודה ושל בנה ונמצא כי שיקים רבים מלקוחות מופקדים בחשבון הבנק על שם הבן בהם יש לה ייפוי כוח או בעלות משותפת.

5. מבדיקה ראשונית סך ההפקדות מעבר למחזור המדווח שלה הוא מאות אלפי ₪.

6. ביום 01/02/2012 נפתחה חקירה גלויה כנגד החשודה נערך חיפוש בביתה ונתפסו מסמכים רבים.

7. בתחילת חקירתה הודתה החשודה כי היא לא רושמת את כל הכנסותיה עקב כורח אליו נקלעה מעצם היותה משפחה חד הורית. לטענתה העלימה מידי שנה כמחצית מהכנסותיה.

8. בביתה של החשודה נתפסו מחברות בהם דברים שכתבה החשודה הנוגעים להכנסותיה (תוך ציטוט נתונים שרשמה התובעת באותן מחברות)".

    

ביום 02/02/2012 הובאה התובעת לדיון בפני שופט בבית משפט השלום בת"א ובמסגרת הדיון הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו שוחררה התובעת בתנאים מגבילים, הסדר שאושר וקיבל תוקף של החלטה ע"י בית המשפט.

בשל חשיבות שתתבאר בהמשך יצוין – כי התובעת היתה מיוצגת ע"י עורכת דין והיא לא עתרה להוצאת צו איסור פרסום על הפרשייה.

לאחר סיום הדיון, פרסמה דוברות רשות המסים הודעה באתר הרשות, אשר הופצה גם לעיתונות, הודעה העומדת בבסיס כתב התביעה ומשכך, מפאת חשיבותה, אעמוד להלן על האמור בה ככתבה וכלשונה :

" ט' שבט תשע"ב

02 פברואר 2012

אלינור הראל המכונה "הלני", בת 61 מהרצלייה, החשודה כי אינה מדווחת על הכנסות מעיסוקה באסטרולוגיה ובתקשור שוחררה היום תחת מגבלות בבית משפט השלום בתל אביב יפו, כב' השופט אביחי דורון על פי מידע שהתקבל ברשות המסים וכמצוין בבקשה שהוגשה לבימ"ש, גובה החשודה מלקוחותיה תשלום עבור שירותי אסטרולוגיה ותקשור עם אנשים מהעולם הבא ללא הוצאת קבלות. המידע שהתקבל התייחס לשלושה לקוחות שונים אשר כל אחד מהם שילם לה, לטענתו, מאות אלפי ₪ מבלי שקיבל חשבונית מס וקבלה כנדרש בחוק. עוד נכתב בבקשה כי חשבונות הבנק של החשודה ושל בנה נבדקו ונמצא כי שיקים רבים מלקוחות מופקדים בחשבון בנק על שם הבן בהם יש לה ייפוי כח או בעלות משותפת, עוד עלה כי סך ההפקדות בחשבונות עולה על המחזור המדווח שלה במאות אלפי ₪. ב- 1.2.12 נפתחה, במשרד חקירות מס הכנסה תל אביב, חקירה גלויה נגד החשודה, נערך חיפוש בביתה ונתפסו מסמכים רבים, ביניהם מחברות בהם דברים שכתבה הנוגעים להכנסותיה. כבר בתחילת חקירתה הודתה החשודה כי אינה רושמת את כל הכנסותיה עקב כורח אליו נקלעה מעצם היותה משפחה חד הורית וכי העלימה מידי שנה כמחצית מהכנסותיה ".

באותו יום 02/02/12 פורסמו באתרי האינטרנט כתבות בהתבסס על אותה הודעה באתרים : News1, Sponser, Ynet ו- אתר גלובס.

כאן המקום להבהיר – כי 'הגרעין הקשה' של כל כתבה וכתבה היה אחד- והוא חזרה על האמור בהודעת רשות המיסים- הנתבעת ושוני בין הכתבות נעוץ בניסוח שונה של הדברים בכל כתבה וכתבה.

על מנת למנוע חשש ללזות שפתיים אציין – כבר כעת – כי בשונה מהכתבות האחרות- נפלה טעות בכתבה שפורסמה באתר YNET שם צוין– כי רשות המסים הגישה כתב אישום בעוד שכל מה שהוגש הינו כאמור, בקשה לצוות על מעצרה של התובעת.

מצאתי לציין את האמור וזאת על מנת לעמוד על דיוקם של דברים, אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתי בדבר קבלת הבקשה לסילוק על הסף, לא כל שכן, כאשר ברי שאין לנתבעת כל אחריות בגין שגיאות, כאלה ואחרות, של צדדי ג' וברי כי אין בהן בכדי להקים זכות תביעה כנגדה מפאת אותו חוסר דיוק המתואר.

מכל מקום, משאין חולק – כי הנתבעת היחידה בפני הינה רשות המסים כאמור לעיל, הרי שתביעתה של התובעת נבחנת לאור הפרסומים שפרסמה דוברות רשות המסים באתר שלה וזאת מאחר ואין ולא יכול להיות חולק כי הנתבעת אחראית לפרסומים שלה עצמה. לאור האמור, אבחן להלן הפרסום כפי שבוצע על ידי הנתבעת כמפורט לעיל והשאלה האם פרסום זה יש בו בכדי להקים לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעת.

הבקשה לסילוק התובענה על הסף :

בקצירת האומר, הבקשה לסילוק על הסף נשענת על טענה עיקרית לפיה, גם לו כל טענות התובעת במסגרת כתב תביעתה נכונות (מה שמוכחש על ידי המבקשת) – הרי שהפרסומים נשוא כתב התביעה מהווים "פרסומים מותרים", כהגדרתם בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך הם חסינים מפני תביעה פלילית או אזרחית, הן בעילת לשון הרע והן בעילות אחרות. בנוסף, הואיל וכל העובדות שפורסמו ושבגינן תבעה התובעת מקורן בבקשה להארכת מעצר שהוגשה בעניינה לבית המשפט, בדיון שנערך בבית המשפט ובהחלטה שניתנה בסופו – הרי שהם פרסומים מותרים גם מכח סעיפים 13(5) ו - 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

וביתר פירוט טוענת המבקשת כדלקמן :

בהתאם לסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") מקום בו לא התבקש, וממילא לא ניתנו, צו איסור פרסום, ו/או כל הוראה בדבר סגירת הדלתיים, הרי שהדיונים בבית המשפט, הם דיונים פומביים, ואין כל מניעה לפרסם את תוכנם ואף תוכנם של כתבי הטענות המוגשים במסגרתם.

בהקשר זה אף מדגישה המבקשת כי, בהתאמה להוראות סעיף 70 (ד1) (1) לחוק בתי המשפט, כל הפרסומים נשוא התביעה פורסמו ביום זה, לאחר הדיון בבית המשפט והתייחסו לדברים שנאמרו בדיון עצמו ובבקשה שהוגשה לבית המשפט.

כך, לטענת המבקשת, פרסום דוברות רשות המיסים, נעשה לאחר הדיון, בהודעה באתר הרשות (אשר הופצה גם לעיתונות) וזאת על פי הדין ובהתאם למדיניותה ולסמכויותיה. לטענת המבקשת, ההודעה אשר פורסמה אינה אלא תמצית ההליכים שהתקיימו בעניינה של התובעת, והיא כללה את עיקרי הפרטים שהופיעו בבקשה שהוגשה לבית המשפט, בדיון ובהחלטות בית המשפט. לטענת המבקשת מדובר בדיווח אמיתי ותמציתי על ההליך המשפטי, אשר ממילא אין כל מניעה לפרסמו, ואשר לא נכללו בו ולו פרט אחד אשר אינו מדויק ו/או שפרסומו אסור מכל סיבה שהיא.

נטען – כי התובעת נחקרה ברשות המיסים והחקירה העלתה כי לכאורה העלימה התובעת הכנסות מעיסוקה בהיקף של מאות אלפי ₪, כאשר ביחס לחלק מן הטענות הודתה התובעת עצמה כי העלימה מס בהיקף של עשרות אלפי ₪, ואף סיפקה ללקוחותיה חשבוניות על סכומים חלקיים בלבד.

המבקשת הדגישה כי התובעת, שהיתה מיוצגת ע"י עו"ד, לא ביקשה מבית המשפט כי יקיים את הדיון בדלתיים סגורות, כי יוציא צו איסור פרסום או כי יאסור פרסומו של פרט כלשהו המותר בפרסום, לפיכך ובהתאם להוראות הדין, פורסמו ע"י דוברות רשות המיסים – כדין וכמקובל במקרים מעין אלו – עיקרי הפרטים אשר ממילא הופיעו במסגרת הבקשה שהוגשה לבית המשפט ובמהלך הדיון הפומבי אשר התקיים בו.

נטען – כי רשות המיסים אינה אחראית לפרסומים אשר בוצעו בעיתונים, ואולם, מעיון בפרסומים עולה כי אין בפרסומים אלו אלא דיווח על אותו הליך משפטי ועל אותם פרטים אשר אין כל מניעה לפרסמם.

לפיכך, ואף ללא קשר לשאלה אם האמור בפרסומים הוא נכון ואמת ו/או אם הפרסומים נעשו בתום לב אם לאו – הרי שהדברים חסינים מתביעה, בהיותם פרסום מותר, וזאת מכח הוראותיו המפורשות של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע על סעיפי המשנה שבו.

עוד נטען – כי אף אילו היה בטענות התובעת ממש, ואף אילו היו כל טענותיה בדבר אמיתות הפרסומים ובדבר מניעי הפועלים מטעם רשות המיסים - נכונות – גם אז היה דין תביעתה להידחות על הסף, וזאת מאחר והדין קובע כי פרסום מותר החוסה תחת אחת החלופות של סעיף 13 לחוק לשון הרע, חסין מתביעה וזאת מבלי צורך להיכנס לבחינת תוכן הפרסום גופו ו/או לשאלת אמיתותו או מניעי המפרסם.

לעניין זה, לטענת המבקשת כאמור, מדובר בפרסומים שאינם אלא דין וחשבון נכון והוגן בגין ההליך המשפטי שהתנהל בעניינה של התובעת, הם מדווחים על תוצאות ההליך המשפטי שהתקיים בעניינה, והם חוזרים בעיקרו של דבר, על אותם דברים שפורסמו במסגרת בקשת המעצר שהוגשה לבית המשפט.

המבקשת מוסיפה ומדגישה כי בהתאם לפסיקה, כדי שפרסום ייחשב כדיווח נכון והוגן אין צורך בחזרה מדויקת על הדברים, מילה במילה, ואפשר שהפרסום יהיה דיווח תמציתי ובלבד שהוא משקף את רוח הדברים ובענייננו לשיטתה, הפרסומים מהווים חזרה כמעט מדויקת של הדברים שנכתבו בכתב הטענות ושל החלטת בית המשפט לפיכך, נהנים הפרסומים מחסינות מוחלטת מתביעה פלילית או אזרחית, וזאת מכוח הוראתו המפורשת של חוק איסור לשון הרע.

לאור האמור, לטענת המבקשת הרי שגם לו יקבל בית המשפט את כל האמור בתביעה, בבחינת "ראה וכבד", עדיין אין בתביעה בכדי להקים לתובעת עילת תביעה ומשכך, דינה סילוק על הסף.

תגובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף –

אפתח ואציין כי, בדומה לאופן בו נוסחה תביעתה, גם במסגרת תגובתה, בחרה התובעת לחזור על נזקיה, מצבה הנפשי, סיפורה האישי הקשה והאירועים אשר לטענתה הובילו להם וזאת, מבלי שהתגובה מגלמת כל התייחסות לזירה המשפטית העולה מהבקשה לסילוק על הסף, ובכלל זה טענת חסינות הפרסומים מכוח הוראות החוק לאיסור לשון הרע.

אציין כי, בפתח תגובתה עתרה התובעת להוספת עילת תביעה לשיטתה "סחיטה ואיומים" לתביעה המקורית – לבקשה זו אתייחס בשולי פסק הדין.

לאחר הוצאת "המוץ מן התבן" - לגוף הבקשה לסילוק על הסף טענה התובעת כי:

הפרסומים פורסמו שעה אחרי שהיתה בבית המשפט ולא כפי שטענה המבקשת. לעניין זה במסגרת תגובתה ציינה התובעת מפורשות כי יצאה מבית המשפט בת"א ב- 03/02/12 (צ.ל 02/02/12 ל.ב.מ) בשעה 13:00 בצהריים – ולפני שהגיעה הביתה בשעה 14:00 רשת האינטרנט היתה מלאה בכתבות בכל האתרים הכלכליים.

זאת ועוד, באשר לטענה בדבר הוצאת צו איסור פרסום, הרי שהתובעת לא היתה במצב שאפשר לה להיעזר בעורך דין שכן הפרסומים "רצו" לשיטתה ברשת בכל האתרים הכלכליים. כמו כן, לטענתה אמנם מונתה לה עורכת דין ואולם זו, בהיותה צעירה שאינה בקיאה ברזי תחום המיסים לשיטתה, לא עתרה לצו איסור פרסום. זאת ועוד, לטענת התובעת, החוקרת מסרה לה כי בקשה מהממונים עליה שלא יפרסמו את שמה והתובעת האמינה להבטחות אלו.

באשר למהות הפרסום עצמו – טענה התובעת – כי המדובר בפרסום שקרי וכי לא עלה בידי המבקשת להוכיח ולחשוף את שלושת הלקוחות מהם גבתה כביכול מאות אלפי שקלים.

בהקשר זה היא טוענת – כי תוכן המחברות שנתפסו בביתה, עליו נשען, בין היתר, ההליך מושא הפרסום, כלל לא נכון ומנותק מהמציאות וזאת בעקבות המצב הנפשי בו היא היתה שרויה כאמור.

דיון והכרעה 

כמבואר לעיל – הבקשה לסילוק התובענה על הסף נסבה סביב טענת החסינות בפרסום, פרי עטה, של המבקשת בדבר מעצרה, חקירתה ובקשת מעצר שהוגשה נגד המשיבה ואשר פורסמו באתר הדוברות של רשות המיסים ובעקבותיו בעיתונות המקוונת באמצעות אתרי האינטרנט.

כמורה דרך וטרם אדון בטענות באופן פרטני, אציב בפני את ההלכה המשורשת היטב בפסיקה, לפיה לא בנקל בית המשפט יורה על סילוק התובענה על הסף טרם שמיעת הראיות - פן יאיין את זכותו של בעל הדין להביא את ריבו בפני בית המשפט, מקום שזכותו לעשות כן, הוכרה כזכות חוקתית מהמעלה הראשונה (ראו: ע"א 693/83 - שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב – יפו, פ"ד מ (2) 669, 672-671; ע"א 1747/04- אנואר אלפי נ' יעקב לב, (30/5/04); ע"א 733/95 - ארפל נ' קליל תעשיות, פ"ד נא (3) 577, 631; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 1995, 387). לפיכך, שומה על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה בבואו לשקול את הסעד המבוקש, שעניינו סילוק התובענה על הסף ולהמעיט בנכונות להיעתר לו. בית המשפט מצווה לערוך בירור רציני, מעמיק ומקיף של טענות התובעים, ובכל מקרה של ספק, מן הראוי לדחות הבקשה לסילוק התובענה על הסף, ולהכריע בתובענה לאחר שמיעת הראיות (ראו, בין היתר החלטת כבוד השופטת דליה גנות אשר ניתנה בת"א 41642-01-12 מאור נ' אמישראגז - גז טבעי בע"מ מיום 07/01/14).

בשים לב לאמור, אפנה להלן לבחינת הטענות העומדות בבסיס הבקשה.

תחילה אסיר מדרכנו את המכשול הראשון שהציבה המשיבה בדמות העיתוי של הפרסום.

ככלל, בהתאם להוראותיו של סעיף 68 לחוק בתי המשפט ברירת המחדל הינה כי הדיונים בבתי המשפט הם דיונים פומביים ומשכך, משלא ביקשה התובעת ואף לא ניתן בעניינה צו איסור פרסום, הרי שאין כל מניעה לפרסם את תוכן הדיון ואף תוכנם של כתבי הטענות המוגשים במסגרתו.

סוגיית הרציונליים העומדים מאחורי עיקרון פומביות הדיון זכתה לדיון מעמיק בבית המשפט העליון במסגרת רעא 3614/97 - דן אבי יצחק עוד נ' חברת החדשות הישראלית, פד נג(1) 26 (להלן :"פרשת החדשות הישראלית"), שם נקבע בזו הלשון:

"על כף המאזנים האחת מונח עקרון פומביות הדיון, ששורשיו נטועים בשיקולי מדיניות ציבורית ראויה, ולאו דווקא באינטרסים הפרטיים של בעלי הדין. ראיה לדבר, שהסכמה דיונית בין בעלי הדין לחיסוי ההליכים אינה, כשלעצמה, עילה לסטייה מעקרון פומביות הדיון (ברוח זו ראה גם ר"ק "זכות הציבור למשפט פומבי" הפרקליט ח' 186).

בהמשך מונו 3 רציונאליים לעקרון זה כדלקמן :

הרציונל הראשון, מושתת על ההכרה בזכות הציבור לקבל מידע על דרך פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת. עקרון פומביות הדיון מהווה מימוש הזכות האמורה. על רציונאל זה עמד הנשיא ברק בהקשר לסעיף 41 לחוק בתי המשפט (היום סעיף 71 לחוק בתי המשפט), באומרו: "נקודת האיזון הישראלית קבועה בסעיף 41 לחוק. נקבע בו, כי פרסום ידיעה בתום-לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית המשפט הוא מותר, גם אם יש בו כדי להשפיע על מהלכו ועל תוצאותיו של משפט (זה או אחר). הצורך להבטיח פומביות הדיון והרצון ליתן מידע לבני הציבור על הנעשה באולמו של בית המשפט הכריע את הכף בכיוון חופש הפרסום (השווה: SHEPPARD V. (AXWELL (1966) ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(573 ,565(2).

הרציונאל השני, הוא בערובה לאיכות ההחלטה הניתנת בסיום ההליך. על רציונאל זה עמד השופט ד' לוין בע"פ 334/81 - הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(832 ,827 (1), באומרו: "כלל גדול במשפט הוא, שבית המשפט ידון בפומבי. עיקרון זה הוא מעמודי התווך של סדר הדין הפלילי כאזרחי, ואחד האמצעים החשובים ביותר, המכוונים להבטיח ניהול משפט הוגן וחסר פניות. מכוח עיקרון זה עומד, מחד גיסא, בית המשפט בפעולתו חשוף לעיני הציבור ולשיפוטו, במה שנוגע לניהול המשפט באובייקטיביות, בכושר שיפוט ושיקול-דעת. מאידך גיסא גם בעלי הדין ניצבים לעיני הציבור, השומע את הדברים ובהיותו מודע לעובדות המוצגות בפני בית המשפט, יכול, על-פי המידע המצוי בידיו, להציע בדרך הנאותה ראיות להפרכתן. על-ידי כך יישמרו ויירתעו, אולי, בעלי דין מלהציע לשופט הדן בעניין עובדות לא בדוקות או לא מהימנות".

רציונאל השלישי, אשר נגזר משני קודמיו, מתמקד בתרומתו ל"ביצור אמון הציבור בבתי המשפט" (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, פ"ד מט(1)341), כשחיסוי ההליכים מעין הציבור פוגע במראית פני הצדק.

יחד עם זאת, יודגש כי האמור לעיל, כפוף לאמור בסעיף 70 (ד1) (1) לחוק בתי המשפט לפיו :

"לא יפרסם אדם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, עד תום 48 שעות מהמועד שבו התייצב החשוד לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים לפני שופט בעניינו, לפי המוקדם מביניהם; לעניין זה לא יובאו שבתות ומועדים במניין השעות".

מן הכלל אל הפרט,

הרושם המתקבל מתגובתה של המשיבה, שהיא אינה חולקת על הטענה ולפי התובעת היתה רשאית לפרסם את תוכן הדיון ואת בקשת המעצר שהוגשה בעניינה, אך יחד עם זאת טוענת – כי הדבר לא נעשה בהתאם להוראות סעיף 70(ד1) (1) לחוק בתי המשפט.

במאמר מוסגר אציין כי התובעת היתה רשאית לעתור לאיסור פרסום שמה או פרט מפרטי חקירתה וזאת, בהתאם לסעיף 70 לחוק בתי המשפט והיא לא עשתה כן. בהקשר זה, אין בידי לקבל טענותיה של המשיבה באשר לסיבות למחדלה מפנייה לבית המשפט בשים לב לכך שאף לטענתה, חזתה עוד קודם שהובאה בפני שופט את מלוא ההרס והחרפה כטענתה (ראה סעיף 2 לתביעתה) ובשים לב לכך שהייתה כאמור מיוצגת בהליך.

לגופם של דברים- עיון בכתבות שצורפו כנספחים לכתבי הטענות מטעם הצדדים, מעלה – כי רשתות האינטרנט פרסמו את הכתבה לאחר השעה 14:00. בנוסף, כפי שפורט לעיל, המשיבה עצמה טוענת כי הדיון בעניינה הסתיים בשעה 13:00. בנסיבות אלו, הרי טענותיה של המשיבה עצמה יש בהן בכדי לשלול טענתה ולפיה הפירסום בוצע בניגוד להוראת סעיף 70(ד1)(1) לחוק בתי משפט, בהינתן שמתוך טענותיה היא משתמע מפורשות כי הפרסום היה לאחר סיום הדיון.

משעמדנו לעיל על סוגית העיתוי של הפרסום והתחוור – כי גם לשיטתה של המשיבה, המדובר בעיתוי הממלא אחר דרישות הוראות חוק בתי המשפט - אפנה לבחינת הפרסומים לגופו של עניין .

האם מדובר בפרסום והאם מדובר בפרסום המהווה לשון הרע?

ראשית, אין חולק כי הנתבעת אמנם פרסמה את התוכן כפי שהובא לעיל באתר רשות המיסים וכי פירסום זה מהווה פרסום על פי דין.

זאת ועוד, אין חולק באשר לתוכן הפרסום והנני סבורה כי אין ולא יכול להיות חולק כי הדברים שפורסמו בכתבה – לו הם אינם נכונים - הינם לכאורה בבחינת לשון הרע, שכן על פי סעיף 1 לחוק, לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו וכן לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים."(ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני (1989), פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337). עוד נפסק כי: "הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר ..." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008).

יחד עם זאת, אין רבותא בקביעה כי הפרסום מהווה לשון הרע, שכן שאלת המפתח בתיק זה אינה האם מדובר בפרסום פוגע, אלא האם עומדות לנתבעת ההגנות הקבועות בחוק ובהקשר זה ראוי לציין – כי המבקשת תולה את עיקר יהבה על סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, ס"ק (5), (7) ו- (9), אשר יבחנו להלן.

כך, סעיף 13 הדן בפרסומים מותרים; הגנות והקלות קובע כי:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

...

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

....

(7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;

....

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;

אדון להלן בכל אחד מסעיפי ההגנות שנטענו על ידי המבקשת.

סעיפים 13 (5) ו – (7) לחוק איסור לשון הרע :

המדובר בחלופה המעניקה הגנה מפני לשון הרע לפרסומים אשר נעשו תוך כדי דיון משפטי שפורסמו על ידי בעל דין, בא כוחו או עד שנעשו תוך כדי דיון, או שמהווים דין וחשבון על דיון משפטי כאמור.

בעניינינו, לאחר שעיינתי בתוכן הפרסום בהשוואה לבקשה למעצר אשר הוגשה לביתה שמפט, הנני מוצאת לקבוע כעובדה כי האמור בכתבה תואם בכל תג ותו לטענות שעלו במסגרת הבקשה למעצר ולדיון שהתנהל בעניינה של התובעת.

במאמר מוסגר- למעלה מן הצורך ולמען הזהירות אציין – כי עמדת הפסיקה הנה, כי לא נדרש שתהיה זהות מוחלטת בין מציאות עובדתית לתיאור מילולי והמבחן הוא, האם הפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהייתה נגרמת לנפגע אילו תוארה המציאות העובדתית באופן מדויק ((א' שנהר, דיני לשון הרע (1997) ע' 222); ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, (1988) פ"ד מב(3) 251. ראה גם ע"א (ת"א) 27386-10-11 סושרד נ' גינת (פורסם בנבו, 30.09.2012)). כפי שמציין א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997) ע' 221:

"לצורך בחינת השאלה האם חלה הגנת אמת דיברתי על פרסום מסוים, יערוך בית-המשפט השוואה בין העובדות העולות מהפרסום, כפי שזה מתפרש על פי כללי הפרשנות, לבין המציאות העובדתית במועד הפרסום. ההגנה תעמוד למפרסם כאשר קיימת "זהות" בין המציאות האובייקטיבית לבין תיאורה בפרסום, וזאת, כמובן, בהנחה שהיה בפרסום "עניין ציבורי". אולם הזהות שבה מדובר אינה חייבת להיות מוחלטת (אם בכלל תיתכן זהות מוחלטת בין מציאות עובדתית לתיאור מילולי): לצורך החלת הגנת אמת דיברתי די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות, שכן מתן המשקל הראוי לחופש הביטוי מחייב 'שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע' ".[ציטוט מתוך ע"א (ת"א) 29415-06-12 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' עודד קאשי].

האמור עד כה נאמר באוביטר דיקטום, שכן כפי שקבעתי לעיל, הפרסום מושא התביעה תואם את הדיון המשפטי ומשכך, חוסה הוא תחת הגנת סעיפים 13(5) ו – (7).

לשם שלמות היריעה ועל מנת לעשות מלאכתי נאמנה, מתוך התחשבות בעובדה שהתובעת אינה מיוצגת, אבחן אם המקרה דנא נופל לחריגים לחיסיון שהוכרו, זאת על אף שהטענה לא נטענה על ידי התובעת.

כך, במסגרת ת"א 3945/07 – יעקב סולומון נ' סני חורי עו"ד (ניתן ביום 25/10/2007), העלה כב' השופט שמעון פיינברג, סגן נשיא את סוגיית גבולות החיסיון הקבוע בסעיף 13(5) תוך שהוא דן בשאלה האם החיסיון חל גם לגבי פרסום שאינו דרוש לדיון. בהקשר לסוגיה זו הינו מציג את שתי הגישות אשר הוכרו בפסיקה- האחת ובהתאם לה:

"עסקינן בחיסיון מוחלט אשר איננו מוגבל בסייג כלשהו ולפיה תכנס תחת כנפי החיסיון גם אמירה פוגענית שלוחת רסן החורגת מכל נורמה תרבותית, המנותקת כליל ממסגרת הדיון השיפוטי ואף אינה קשורה אליו בכל קשר אינטגרלי שהוא"

והשנייה, ובהתאם לה:

" אין מדובר בחיסיון מוחלט כי אם בחסיון יחסי וכי סעיף 13 (5) איננו יכול לשמש עיר מקלט לכל אמירה בוטה, זדונית, מעליבה ומרושעת, אשר לא זו בלבד שאיננה אמת, אלא אף איננה קשורה בקשר כלשהו להליך השיפוטי המתנהל בין בעלי הדין. "

כב' השופט פיינשטיין מציין כי בהלכת בית המשפט העליון, כפי שנקבעה, בסיכומו של דבר בדנ"א 6077/02 דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל (7/4//03) הינה שסעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, מעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם והינו מציין בהקשר להלכה זו כי :

"ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי-הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. הנחת המוצא בבסיסה היא שפרסום על -ידי בעל תפקיד מעין-שיפוטי נעשה במסגרת תפקידו ולכן נהנה מחסינות מוחלטת. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד'.

גישה זו מבוססת על הצורך לאפשר לבעלי הדין, לבאי כוחם ולבית המשפט לנהל את המשפט כיאות ולמלא את תפקידם במסירות מבלי ש"חרב לשון הרע" תתהפך מעל ראשם ותגרום להם לחשוש לפעול בצורה חופשית וללא מורא. גישה זו מתיישבת עם לשונו הדווקנית וההחלטית של החוק, אף עם תכלית החוק הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בדברי הכנסת."

מן האמור נובע כי, בהינתן שמדובר בפרסום המהווה דין וחשבון מדוייק של ההליך המשפטי הרי, שאין כל רלוונטיות לעומד בבסיס הפרסום או בבסיס ההליך המשפטי ואחת היא כי הפרסום חוסה תחת הגנת החוק.

המסקנה המתבקשת – כאן הינה הפרסום הינו מותר וחסין מפני תביעה אזרחית ופלילית.

סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע :

למעלה מן הצורך, הנני סבורה כי מוקנית למשיבה הגנה גם בהתאם לסעיף זה בנסיבות בהן אין חולק שהמשיבה- רשות המיסים הנה רשות מוסמכת כדין והפרסום נעשה בידה מתוקף תפקידה ועל כן – גם ההגנה שמעניק הסעיף חלה אף בענייננו.  

לסיכום הנני קובעת כי בנסיבות כפי שנפרסו לעיל, עומדות לנתבעת ההגנות שבסעיף 13 (5),(7) ו - (9) לחוק איסור לשון הרע.

לאור האמור והמפורט לעיל, הנני מקבלת הבקשה לסילוקה של התביעה על הסף – בעילה של לשון הרע ומורה על דחיית התביעה.

בשולי הדברים ולשם שלמות היריעה, הנני מוצאת להתייחס לבקשת התובעת, כפי שהובאה לראשונה במסגרת תגובתה, בגידרה ביקשה, במובלע, להוסיף עילת תביעה חדשה בגין: "סחיטה ואיומים". אקדים ואציין לעניין זה כי - בניגוד גמור לאמור בתגובת המשיבה - הפוך והפוך בתגובה לא מצאתי שצורפה לה בקשה לתיקון כתב תביעה כנטען- אלא שכאמור מדובר בבקשה המובלעת בתגובה.

לאחר שבחנתי הבקשה כאמור, הנני מוצאת לדחות הבקשה וזאת, מטעמים חלופיים ומצברים כדלקמן:

ראשית- הנתבעת התנגדה לבקשה לתיקון כתב התביעה , תגובתה זו הועברה לתשובת התובעת אשר לא הוגשה וזאת, על אף חלוף המועדים הנקובים לתשובה זה מכבר.

זאת ועוד- מושכלת יסוד, הנה שצירוף עילת תביעה נוספת מחייבת על פי דרך המלך להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה בצירוף תצהיר אימות כדין וזאת, כאמור לא עשתה התובעת, לא מיני ולא מקצתי, באשר התובעת לא הגישה בקשה וקל וחומר שלא תמכה הבקשה בתצהיר.

לעניין זה, תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, הדנה בתיקון כתבי טענות, קובעת בסיפא שלה כי "תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות". משמעות הוראה זו הינה כי אין להסתפק בתצהיר התומך בבקשה לתיקון, שבו מפורטות הנסיבות שהצריכו את התיקון, אלא יש להגיש תצהיר נוסף לאישור העובדות שאותן מבקשים להוסיף או לשנות (ראה: א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, התשס"ט-2009, סיגא – הוצאה לאור בע"מ) בעמ' 161-162).

אין חולק כי במקרה בפני לא צורף תצהיר – לא לעניין נסיבות העיתוי לבקשת התיקון ואף לא לאימות העובדות החדשות אשר מבקשת התובעת להוסיפן ודי בכך בכדי להוביל לדחיית הבקשה.

למעלה מן הצורך ולשם הזהירות – אדון בבקשה (כפי שנטען בתגובה) גם לגופם של דברים :

התובעת עותרת כאמור להוסיף עילת תביעה חדשה, בגין 'סחיטה באיומים' לשיטתה. דא עקא, המסכת העובדתית המתוארת ע"י התובעת, גם בהנחה שיעלה בידיה להוכיח אותה בכל תג ותו כמתואר על ידה, אין בה בכדי להצמיח לתובעת כל עילת תביעה המוכרת בדין והתובעת אף אינה מציינת עוולה כלשהי אשר מוקמת בגין טענותיה.

זאת ועוד, גם בהקשר לנזק, בנסיבות בהן לא עסקינן עוד בתביעת לשון הרע במסגרתה קבוע פיצוי סטטוטורי ומשכך, סוגיית הנזק אינה רכיב ממרכיבי העילה, היה על התובעת לפרט את הסעד הכספי הנטען על ידה וביסוסו הלכאורי ואף זאת לא עשתה התובעת.

מכל האמור – הרי אין כל תכלית בהיעתרות לבקשתה של התובעת לתיקון כתב התביעה ומשכך, הנני דוחה בקשתה.

אחרית דבר :

לאמור לעיל, דין הבקשה לסילוק התובענה על הסף להתקבל ודין הבקשה לתיקון כתב התביעה על דרך צירוף עילת תביעה חדשה להידחות ומשכך, הנני מורה על דחיית התביעה. 

לאור נסיבותיה האישיות של התובעת, לפנים משורת הדין והואיל ובשים לב לכך שהמבקשת לא עתרה לתשלום הוצאות - אינני עושה צו להוצאות .

ניתן היום, כ' שבט תשע"ה, 09 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.