ת"א 1558-02 מדינת ישראל נ' ב' ע' ואח'

מבוא

1. בין בעלי הדין נטושה מחלוקת בנוגע למעמד הנתבעים במקרקעין שבחזקתם ובשימושם - בני רשות הזכאים להירשם כחוכרים או פולשים המחויבים לסלק-ידם מהם. בעוד המדינה - הבעלים הרשום של המקרקעין - סבורה כי מדובר בפולשים החייבים לא רק לסלק-ידם מהם אלא גם לשלם דמי-שימוש ראויים בעבור השימוש לאורך השנים, טוענים הנתבעים כי בבני-רשות עסקינן כך שזכאים להירשם בתור חוכרים לדורות.

2. הדיון בתובענה נמשך מעבר לרצוי בשל סוגיות שהתעוררו בנוגע לכשרות משפטית ופטירת הנתבעת 3 במהלך הדיון. לכך גם תרמו הניסיונות – שלא צלחו - להביא את הצדדים לידי הסדר פשרה.

העובדות

3. קרן קיימת לישראל (להלן: הקרן הקיימת) היא הבעלים הרשום של מקרקעין הידועים בתור חלקה *** והמצויים בשכונת  בתחום השיפוט של העיר חדרה (להלן: החלקה). מדובר במקרקעין מוסדרים כשזכויות הקרן הקיימת נרשמו בספרי המקרקעין בשנת 1931 (ראה נסח רישום המצורף לכתב התביעה ונסח מעודכן אשר צורף לסיכומי טענות בא כוח המדינה). החלקה מנוהלת על ידי רשות מקרקעי ישראל (לשעבר מינהל מקרקעי ישראל, להלן: המינהל).

4. הנתבעים 1 – 3 אחים (הנתבעת 3 הלכה לבית עולמה במהלך המשפט) ילדיהם של מ' וי' ב' ע' המנוחים (להלן: ההורים ז"ל או הוריי הנתבעים), אשר עלו ארצה מתימן בשנת 1925 והתיישבו בשכונת נחליאל בחדרה, אליה הופנו על ידי המוסדות המיישבים. ההורים ז"ל התגוררו בחלקה ממועד עלייתם ארצה ועד לפטירתם.

5. עם קבלת החזקה בחלקה הקימו ההורים ז"ל צריף. במהלך השנים 1930 – 1933 בערך הקימו במקומו של הצריף מבנה של קבע. בשנת 1940 או בסמוך לכך לאחר הריסת הצריף, הרחיבו ההורים ז"ל את המבנה. אף כי לא הוצגו רישיונות בניה של מבנים אלה, ניתן להניח שהבניה בוצעה בהיתר שהרי גם בשנים שבאו לאחר מכן קיבלו ההורים ז"ל 1 היתרים - להרחבת המבנה הקיים ולבניית בניין נוסף בחלקה - בלא שנדרשו להרוס בניה קיימת.

6. בשנת 1954 בעקבות עליה המונית בעטיה נוצרה מצוקת דיור במדינה הוסיפו ההורים ז"ל קומה נוספת למבנה על סמך היתר בניה שניתן ביום 25.1.54, ולפיו הותרה'הוספת קומה ב' – 3 חדרים ונוחיות' (ראה נספח א' לתצהיר הנתבע 1). יצוין כי בבקשה להיתר הוטבעה חותמת הקרן הקיימת בצירוף חתימה.

7. ביום 29.1.68 קיבלו ההורים ז"ל רישיון בניה נוסף 'להוספת חדר, הול, מטבח, מרפסת ושינויים פנימיים בדירה קיימת' (נספח ב' לתצהיר הנתבע 1). כפי הנראה תוספת בניה זו נועדה לשמש מקום מגורים לנתבע 2, אשר מתגורר במבנה עד היום.

8. ביום 8.2.73 ניתן לבקשת ההורים ז"ל היתר בניה נוסף 'להוסיף שירותים ושינויים פנימיים בדירה קיימת בקומת הקרקע' (נספח ג' לתצהיר הנתבע 1).

9. במשך השנים התגוררו הוריי הנתבעים והנתבעים בחלקה. בבגרותם עבר הנתבע 2 להתגורר במבנה שהוקם בעבורו והנתבעת 3 ז"ל התגוררה באחת היחידות במבנה המקורי. חלק מיחידות הדיור שנבנו – כולן בנות חדר אחד – הושכרו בשכירות חופשית, תחילה לעולים חדשים ולאחר מכן לכל דכפין.

10. בשנת 1986, לאחר פטירת אבי המשפחה, נתגלע סכסוך בין האם לבין הנתבעים בעטיו נקטה הליך משפטי (ה"פ 1188/87 של בית המשפט המחוזי בחיפה) נגד הנתבעים דנן והמינהל, אשר צורף כצד להליך. בסופו של דבר הושג הסכם פשרה בין בעלי הדין, מלבד המינהל. באת כוח המינהל הצהירה לפרוטוקול, כדלקמן: 'מצידי אבקש לשמור זכות למינהל מקרקעי ישראל, שאינו צד להסכם פש/1 ואינו רואה הסכם זה כמחייב את המינהל, להגיש כנגד כל הצדדים האחרים בתיק זה, תביעות לסילוק יד ו/או הריסת מבנים, במידה ונבנו שלא באישור ו/או  הסכמת המינהל, כל זאת בהתאם להצהרות שהוצהרו על ידי בישיבות קודמות. כמובן שאם יגיעו הצדדים להסדר עם המינהל ולהסכם כולל איתנו, לפיו נסכים לוותר על הגשת תביעות לא תוגשנה תביעות, וכל זאת בלי שהדבר יתפרש כוויתור מצידנו או התחייבות מצידנו להגיע להסכם כזה.'

11. בין השנים 1990 – 1998 התקיימו מגעים בין הנתבע 1 שפעל בשמו ובשם הנתבעים 2 ו-3 לבין המינהל במטרה להסדיר את הזכויות בחלקה ורישום זכויות החכירה על שמם של הנתבעים. מעיון במסמכים השונים עולה כי בשום שלב שהוא לא הסתייג המינהל מעצם קיומה של הזכות כשבשלב ראשון דרשו מסמכים, כגון היתרי בניה וצו ירושה או צו קיום צוואה, כדי להסדיר את הזכויות. בשלב מאוחר יותר העלו השגות בנוגע להיקף הבניה או למספר יחידות הדיור שהוקמו על החלקה, אך גם זאת מבלי שחלקו על עצם זכותם של הנתבעים להירשם בתור חוכרים.

12. כל המגעים הללו היו לאחר הדיון בבית המשפט בתיק ה"פ 1188/87 כשאין אף לא מכתב אחד שבו נאמר כי ההורים ז"ל או הנתבעים פלשו לחלקה או כי כל המבנים הקיימים נבנו ללא היתר. כאמור, ההשגות שהועלו נגעו להיקף הבניה או למספר יחידות הדיור שהוקמו – הא ותו לא.

13. ביום 13.11.95 שלח המינהל לנתבעים (באמצעות הנתבע 1) דרישה לתשלום דמי חכירה מהוונים בסך 51,665.04 ₪ בצירוף מס ערך מוסף. אין חולק כי מטעמיהם הם לא שילמו הנתבעים את סכום הדרישה. יצוין כי ההשגות שהעלה המינהל בנוגע להיקף הבניה או למספר יחידות דיור הועלו רק לאחר אי-תשלום דמי החכירה.

14. בכתב ההגנה כמו גם בתצהיר עדות ראשית מטעמם העלו הנתבעים טענה, ולפיה לא שילמו את דמי החכירה היות שבעת קבלת החלקה שילמו ההורים ז"ל 80% משוויה כך שכדי להסדיר את זכויותיהם בחלקה אין לחייבם בתשלום נוסף.

            טענה זו בעלמא ומבוססת על עדות מפי השמועה (הנתבע 1 שמע על כך מההורים ז"ל) ללא כל תימוכין בראיות בלתי תלויות. עדותו של הנתבע 1 סתמית ללא כל פירוט, כגון מתי שמע את הדברים האמורים ובאלה נסיבות, מה מקור הכספים ששימשו לתשלום. בנסיבות אלה לא  ניתן לבסס על עדותו ממצא עובדתי.

            אני קובעת אפוא כי לא הוכח שהוריי הנתבעים שילמו לקרן הקיימת או לכל גוף אחר ממוסדות המדינה תשלום בעבור החזקה והשימוש בחלקה.

טענות הצדדים

15. על-פי הנטען בכתב התביעה, פלשו הוריי הנתבעים או הנתבעים עצמם לחלקה ללא ידיעת המינהל וממילא ללא הסכמתו או רשותו, והקימו עליה מבנים בלא ששילמו סכום כלשהו בעד השימוש בחלקה. לפיכך עתרה המדינה להורות על סילוק-ידם של הנתבעים מהחלקה, להורות על מתן צו הריסה של המבנים שהקימו עליה וכן לחייבם לשלם דמי-שימוש ראויים בעבור התקופה בת שבע שנים שקדמה למועד הגשת התובענה (תוך ציון כי שומרת על זכותה לתבוע דמי-שימוש ראויים בעבור החזקה והשימוש בחלקה לאחר הגשת התובענה).

            המינהל גם הוסיף כי בהיעדר חוזה חכירה אין לנתבעים זכויות כלשהן בחלקה, ולכן עליהם לסלק-ידם ממנה. יתרה מכך טענותיהם בדבר זכויות בחלקה בעלמא בלא שהשכילו להציג מסמכים לביסוסן.

16. הנתבעים מצדם טענו כי עם עלייתם ארצה בשנת 1925 התיישבו ההורים ז"ל בחדרה וקיבלו מאת הקרן הקיימת את החלקה עליה הקימו צריף בידיעתה ובאישורה. עוד הוסיפו כי עם קבלת החלקה שילמו 80% משוויה ועל ידי כך רכשו את הזכויות בה. לפיכך הם – הנתבעים - מחזיקים בחלקה ומשתמשים בה בזכות וזכאים להמשיך לעשות-כן בלא שיחויבו בתשלום נוסף. לחלופין בלבד יש לחייבם בתשלום דמי-חכירה בלבד כתנאי לחתימה על חוזה חכירה ולרישום החלקה על שמם.

נטל הראיה

17. נטל הראיה להוכיח זכויות בחלקה מוטל על כתפי הנתבעים בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'. מקובל עליי כי הוצגה תמונה חלקית בלבד ורב הנסתר על הגלוי. עם זאת ניתן לקבוע כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם והוכיחו במידה הדרושה בהליך אזרחי כי מעמדם אינו של פולשים בחלקה, אלא מחזיקים בה מכוח זכויות שרכשו הוריהם המנוחים. לפיכך אין להורות על סילוק-ידם מהחלקה או על תשלום דמי שימוש ראויים. על המינהל לחתום עמם על חוזה חכירה לאחר שהנתבעים ישלמו את דמי החכירה שנקבעו וכך לסיים את העסקה ברישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין.

דיון

18. מועד עליית הוריי הנתבעים ארצה (במסגרת העלייה הרביעית, טרם הקמת מדינת ישראל ומוסדותיה) כמו גם הזמן הרב שחלף מאז שהלכו לבית עולמם יכולים לסביר את הקושי לפניו ניצבו הנתבעים כדי להוכיח את טענותיהם.

19. למותר לציין כי גם המינהל לא סייע שכן נמנע מלהציג נתונים שסביר להניח כי היו בחזקתו, התעלם מתוכן המסמכים שהיו בידיו ואף הציג גרסה המבוססת על מסקנות יותר מאשר על עובדות. כך, עדת התביעה הגברת חווה שמואל מסרה בתצהירה כי '..הוריהם המנוחים של הנתבעים...עלו עליה [על החלקה] שלא כדין, תפסו בה חזקה ובנו עליה במשך השנים מבנה מגורים' וכל זאת '..ללא חוזה עם המינהל וללא הסכמתו'. אמירה זו, שנאמרה בעלמא נוגדת  מסמכים שהיא עצמה צירפה לתצהירה (ראה מכתבים ששלחו פקידי המינהל ובהם הכרה ללא הסתייגות בזכות הנתבעים להירשם כחוכרים).

למותר לציין כי בשים לב למועד שבו קיבלו ההורים ז"ל את החזקה בחלקה אין זה נהיר כיצד היה באפשרותם לקבל את אישור המינהל.

20. יתרה מכך, מהמסמכים שצירפה העדה שמואל לתצהירה עולה כי בשנות התשעים של המאה הקודמת, ויתכן אף קודם לכן, היה קשר רצוף בין הנתבע 1 לבין המינהל, קשר אשר נועד להסדיר את זכויות החכירה של הנתבעים בחלקה. אם אמנם עלו הוריי הנתבעים על החלקה שלא כדין ותפסו חזקה עליה ללא הסכמת המינהל, הכיצד בא המינהל בדברים עמם כדי לרשום את החכירה על שמם? למינהל הפתרונים.

21. מעדות היועצת המשפטית של המינהל, אשר הוזמנה בתור עדה מטעם ההגנה, עולה כי הוסדרו זכויות של תושבי שכונת נחליאל, שבה יושבו כאמור עולים חדשים שבאו מתימן. העובדה שבאותה שכונה הוסדרו זכויות של תושבים אשר מעמדם היה זהה לכאורה לזה של הוריי הנתבעים מתיישבת אף היא עם המסקנה שההורים ז"ל לא פלשו לחלקה, אלא התיישבו בה כדין.

22. כפי שצוין לעיל, למעלה מעשור היו המינהל והנתבעים במגעים במטרה להסדיר את זכויות האחרונים ולחתום עמם על חוזה חכירה. במהלך כל אותה תקופה לא הסתייג המינהל ולא ציין בפני הנתבעים כי פעל לפנים משורת הדין כדי להסדיר זכויות של פולשים או כי כל פעולותיו נעשו במסגרת הסדר פשרה בינו לבין הנתבעים.

            נהפוך הוא. הנתבעים נתבקשו להמציא מסמכים, ובין היתר צו ירושה והיתרי בניה, כדי לטפל בהסדרת זכויות הנתבעים ולאחר שקיבל את מבוקשו שלח המינהל דרישה לתשלום דמי חכירה. ניתן להסיק אפוא כי המינהל לא ראה בנתבעים פולשים, אלא כמי שהחזיקו בחלקה בזכות וכי עם תשלום דמי חכירה זכאים לחתום עמו על חוזה חכירה.

23. אמנם נכון, במכתב הנושא תאריך 11.11.01 נאמר כי הנתבעים מחזיקים בחלקה 'ללא הסכמת המינהל וללא כל זכות חוקית' ברם מכתב זה, שנשלח לאחר שהנתבעים התעלמו מהדרישה לשלם דמי חכירה, אינו מתיישב עם תוכן המסמכים שקדמו לו ואף אינו מסביר מה גרם לתפנית בעמדתו של המינהל.

24. יוצא אפוא כי התנהגות המינהל תומכת במסקנה כי יש ממש בגרסת הנתבעים וכי המינהל ראה בהם מחזיקים כדין של החלקה.

25. במהלך השנים הגישו הוריי הנתבעים בקשות להיתר בניה. אמנם נכון, לא הוצג מסמך המעיד על הסכמת הקרן הקיימת לבקשה להיתר בניה שהוגשה לפני קום המדינה (מופיעה חותמתה ללא ציון הסכמתה המפורשת) ברם חזקה כי ניתנה זו, שהרי אין להניח כי פקיד מוסמך מטעם הקרן הקיימת יטביע את חותמתה ויוסיף את חתימתו על בקשה להיתר לה הם מתנגדים. מכל מקום החותמת והחתימה מעידות כי הקרן הקיימת ידעה היטב מי המחזיק בחלקה ולא ראה בו פולש.

26. נכון כי בבקשות להיתר בניה שהגישו הוריי הנתבעים לאחר קום המדינה לא ניתן היה לראות את הסכמת המינהל. עם זאת בהיעדר טענה וממילא בהיעדר ראיה כי היתרי הבניה אלה הושגו במרמה או כי לפי הדין שהיה נהוג באותה עת רשאי היה פולש להגיש בקשה להיתר ולקבלו, ניתן להניח  שגם בקשות אלה הוגשו בידיעת המינהל ובהסכמתו.

            יתרה מכך, בנוגע למתן היתרי בניה עסקינן בפעולה שלטונית. חזקה כי פעולת השלטון נעשית בהתאם לדין, ומכאן, שהיתרי הבניה ניתנו כדין בהסכמת המינהל.

27. די באמור לעיל כדי לקבוע כי הנתבעים הניחו תשתית עובדתית לכאורה לביסוס טענתם, ולפיה הוריהם המנוחים לא פלשו לחלקה, אלא החזיקו בה כדין. כן ניתן לקבוע כי הנתבעים הניחו תשתית לכאורה לקיומה של הזכות להחזיק בחלקה ולהשתמש בה.

28. לא זו בלבד שהמינהל לא הביא ראיות לסתור, אלא שראיות אשר יצאו מתחת ידו תומכות במסקנה כי לנתבעים זכויות בחלקה וכי רשאים להסדירן על ידי חתימה על חוזה חכירה עמו.

29. אין די באמור לעיל כדי להכריע בתובענה - אין חולק כי הנתבעים, מטעמיהם הם, לא שילמו את דמי החכירה שנדרשו וממילא לא חתמו על חוזה חכירה עם המינהל. מתעוררת אפוא השאלה אם יש לראות בהתנהגותם זו ראיה לוויתור על זכויותהם בחלקה והפיכתם לפולשים בה, או שמא זכותם נותרה על כנה כך שגם עתה רשאים להסדיר את תשלום דמי החכירה ולחתום על חוזה עם המינהל.

30. החזקה והשימוש בחלקה מצד הוריי הנתבעים היו פרי החלטתם של בעלי המקרקעין - הקרן הקיימת - ושל המוסדות המיישבים. אין מדובר אפוא בפולש אשר התיישב במקרקעין לא לו והחזיק בהם ללא הסכמת הבעלים וכעבור שנים מבקש להכיר בזכויות שרכש כביכול. מדובר בעולים חדשים אשר הגיעו לארץ כדי להתיישב בה והופנו על ידי הגורמים הרלוונטיים למקום - לחלקה - שבו הקימו את ביתם.

יוצא אפוא כי החזקה והשימוש היו  בידיעת הקרן הקיימת ובהסכמתה המלאה. לאחר הקמת מדינת ישראל הוכרה זכות הוריי הנתבעים או יורשיהם להחזיק בחלקה ולהשתמש בה ויחד עם הוכרה זכותם לקבל זכות קניינית בה, שהרי המינהל - אשר הופקד על ניהול מקרקעי ישראל - היה נכון לנהוג כלפיהם לפי שורת הדין ולהתקשר עמם בחוזה חכירה.

31. לאחר שהוכרה זכות קניינית זו לא ניתן לבטלה בהינף קולמוס אך משום שטרם נחתם חוזה וטרם נרשמו הזכויות בלשכת רישום המקרקעין (אין באמור לעיל כדי לקבוע כי לולא הוכרה הזכות היתה התוצאה המשפטית שונה). אין חולק כי עסקה במקרקעין מסתיימת ברישום, כך שכל אימת שלא נחתם חוזה חכירה על-פיו תירשם זכות החכירה בידי הנתבעים זכות חוזית בלבד. ואולם לנוכח הראיות שפורטו לעיל למצער קיימת ראשית ראיה שעל-פיה בכוחם של הנתבעים לבסס את זכותם הקניינית על החלקה.

32. המינהל הציב תנאי לחתימה על חוזה חכירה - תשלום דמי חכירה. כאמור הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי ההורים ז"ל שילמו חלק הארי משווי החלקה ולכן פטורים מלשלם דמי חכירה. לפיכך לצורך השלמת העסקה מחובתם לשלם את דמי החכירה שמיאנו לשלם קודם לכן. למותר לציין כי גם למינהל לא אצה הדרך שכן לא נקט צעד כלשהו כדי לקדם את חתימת חוזה החכירה - לא התריע בפני הנתבעים לבל יתמהמהו בתשלום שמא יפגע הדבר בזכויותהם ולא נקטה הליכים כדי לגבות את חוב דמי החכירה, אף כי בחוב אזרחי עסקינן.

33. אמנם נכון, אי-ביצוע פעולה כדי להביא להסדרת המצב מצדו של המינהל אינה צריכה להיות לו לרועץ שהרי אין להכיר בזכויות פולש אך בשל אזלת יד של הרשות, שאם נאמר כן יצא החוטא נשכר.

            ראה בסוגיה ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף ואח' (לא פורסם) [21.7.15].

            עם זאת שעה שהמינהל הכיר בזכויות הנתבעים - כאמור היה נכון לחתום על חוזה חכירה עמם בלא שדרש דמי-שימוש - ובמילים אחרות ראה בהם מחזיקים כדין בחלקה, לא תיתכן  תוצאה, ולפיה עקב אי-תשלום דמי החכירה שנקבעו תמחקנה במחי יד את זכותם להירשם בתור חוכרים.

34. סיכומו של דבר, לנתבעים זכות להירשם בתור חוכרים בחלקה. לשם סיום העסקה ברישום עליהם לשלם דמי חכירה כפי שנדרשו (כשהסכום משוערך ליום התשלום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה) ולחתום על חוזה חכירה עם המינהל.

חוות דעת השמאים

35. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין נפקות לחוות דעת השמאים שניתנו כדי לאמוד את דמי-השימוש הראויים.

            בקצירת האומר יצוין אפוא כי חוות דעת שני הצדדים מוטות - חוות דעת מטעם המינהל הציגה תמונה, ולפיה התשואה שניתן היה להשיג במועדים הרלוונטיים בעבור הנכס גבוהה במיוחד תוך התעלמות מהעובדה שבאותה עת מחירי המקרקעין באזור היו בשפל. כמו-כן התעלם מהעובדה שהמבנים הבנויים על החלקה הוקמו - ברובם - לאחר קבלת היתר בניה מאת רשויות התכנון. חוות דעת מטעם הנתבעים מוטה לכיוון הנגדי ואף לוקה בפגמים משום שנערכה על ידי מי שלא ביקר בנכס והסתמך על נתונים שקיבל מאחר.

 התביעה להורות על הריסת המבנים

36. בכתב התביעה עתר המינהל בבקשה להורות על הריסת המבנים אשר הוקמו על החלקה. לנוכח ההלכה שהיתה נהוגה באותה עת - הלכת שמש, ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא פ"ד י"ג 834 (1959), הודיע בא כוח המינהל על חזרתו בו מהעתירה למתן סעד זה.

37. ביני לביני בוטלה הלכת שמש ובפסק דין שניתן ברע"א 3749/12 בר עוז נ' שטר (לא פורסם) [1.8.13] נקבע כי בתובענות מהסוג הנדון מוסמך בית משפט השלום לצוות על הריסת מבנים שהוקמו שלא כדין במקרקעין של הזולת.

            בהסתמך על הלכה זו עתר בא כוח המינהל בסיכומיו בבקשה להורות על הריסת המבנים שהוקמו על החלקה.

38. לנוכח התוצאה אליה הגעתי התייתר הצורך לדון בסעד של הריסה. עם זאת ייאמר כי אפילו התקבלה התובענה בשלמותה לא היה מקום להורות על צו הריסה - משוויתר בא כוח המינהל על מתן הסעד, אין די בשינוי ההלכה כדי להחזיר את התביעה למתן סעד זה על מכונה.

            נכון הדבר, תחולתו של הדין הדיוני שהשתנה בזמן שהליך תלוי ועומד - וכזה הוא שינוי ההלכה בנושא סמכות בית המשפט - אקטיבית. במילים אחרות חל גם על הליכים תלויים ועומדים. ואולם, אין בית המשפט מעניק מיוזמתו סעדים שלא נתבקשו - במקרה דנן מלכתחילה ביקש אמנם המינהל סעד של הריסה ברם ויתר עליו בתחילת הדיון ועם שינוי ההלכה לא ביקש לתקן את כתב התביעה כדי להחזיר את המצב לקדמותו. מכיוון שכך לאּ היה רשאי המינהל לעתור בסיכומיו למתן סעד זה שלא נתבע.

סוף דבר

39. על יסוד האמור לעיל אני מורה על דחיית התובענה לסילוק-יד.

            התובענה לתשלום דמי-שימוש ראויים נדחית אף היא.

            אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 51,665.04 ₪ בצירוף מע"מ, כשסכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה החל מיום 3.11.95 (מועד השומה) וכלה בתשלום המלא בפועל.

            היות שעיקר התובענה נדחה תישא התובעת בהוצאות הנתבעים בסך 20,000 ₪. סכום זה ניתן לקיזוז מחוב דמי החכירה.

בטרם אסיים מן הראוי להביע את מורת רוח בית המשפט מהלשון הבוטה שנקט בא כוח הנתבע 2 כלפי המינהל ובא כוחו, אשר אינה ראויה בכלל, ובהליך משפטי בפרט. לא זו בלבד שהדרך הנקוטה אינה ראויה ואינה מתיישבת עם החובה המוטלת על עורך דין לנהוג בכבוד כלפי חבריו למקצוע, אלא שאינה תורמת מאומה להגנת מרשו. למותר להוסיף כי ההאשמות שהוטחו כלפי המינהל ובא כוחו אין להן כל אחיזה בחומר הראיות ומוטב היה לולא נטענו.

ניתן היום,  ט"ז שבט תשע"ו, 26 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.