פלונית נגד שהרבני ואחרים

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת (ילידת X.X.1988) בתאונה שאירעה ביום 21.6.2018 בבניין המצוי ברח' יחזקאל רבינזון 3, פתח תקווה, הרשום בלשכת רישום המקרקעין כגוש ----- חלקה ------ (להלן: "הבניין"/"הנכס"). לטענת התובעת, בעת ירידתה במדרגות הבניין, נכנסה רגלה לתוך מקטע שבור בשלח המדרגה והיא איבדה את שיווי משקלה ונפלה.

התביעה הוגשה כנגד:

• הנתבעים 1 – 3 כחלק מבעלי הנכס הרשומים בלשכת רישום המקרקעין כאמור (נספח 2 לתצהיר התובעת).

• נגד הנתבע 4 כמי שזכאי להירשם כבעלים בנכס, כך על פי כתב תביעה מתוקן שהוגש ביום 12.5.2020 (יוער בהקשר זה כי בשלב מסוים בהליך צורפו נתבעים נוספים אך לאחר שהתברר כי בעלותם בנכס נמכרה לפני שנים, צורף הנתבע 4 תחתיהם);

• נגד הנתבעת 5, החברה המפעילה את בית הדפוס בבניין, וכן כנגד הנתבעת 6, היא החברה המבטחת את הנתבעת 5 בזמנים הרלוונטיים;

• הנתבעת 7, נציגות הבית המשותף בבניין, נמחקה במסגרת החלטה מיום 3.1.2021, בהעדר כתב הגנה מטעמה ונוכח הסכמת התובעת.

• יוער כי הנתבע 3 הינו הבעלים והמנהל של בית הדפוס הנמצא בקומה השנייה של הבניין (ראו בפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 28.6.21, עמ' 16 שו' 11-9, וכן ראו בתצהירי הנתבע 1 והנתבעת 2). הנתבעים 2-1 מנהלים בית עסק בקומת הקרקע של הבניין.

הנתבעים 2-1 הגישו הודעת צד ג' נגד הנתבעים 3, 5, 6. בהמשך הצטרף הנתבע 4 אל הנתבעים 1, 2 והם מיוצגים יחדיו.

כל הנתבעים כפרו באחריותם כפי שיפורט להלן, הן לעניין חבותם לנזקי התובעת והן לעניין שיעור נכותה הצמיתה, שיעור נזקה וגובה הפיצוי. הנתבעים חלוקים גם בינם לבין עצמם באשר לאחריותם לנזקיה של התובעת ככל שתיקבע אחריות. הנתבעים 1, 2 ו-4 טוענים כי אין להטיל עליהם אחריות מאחר שהם לא נהנו בפועל מהמדרגות עליהן מעדה התובעת ולא היו אחראים על תחזוקתן. הנתבעים 3, 5 (ומבטחתם הנתבעת 6) טוענים כי יש לחלק את האחריות בין בעלי הנכס לפי חלקם היחסי ברכוש המשותף.

ביום 28.6.2021 התקיים דיון ההוכחות בתיק. מטעם התובעת נחקרו התובעת עצמה, מומחה בטיחות מטעמה, מר אשר אסבן, וכן בן זוגה של התובעת, מר א.נ. מטעם הנתבעים נחקר מר אליהו שהרבני (הנתבע 3), הגב' אסתר שהרבני (הנתבעת 2) ומר רמי שהרבני (הנתבע 1). בהמשך הגישו הצדדים סיכומיהם.

דיון והכרעה בשאלת החבות

גרסת התובעת לעניין אופן קרות התאונה ונסיבותיה הייתה עקבית וקוהרנטית.

בתצהירה טענה התובעת, כי ביום התאונה הגיעה לבית הדפוס על מנת לאסוף מוצר שהזמינה. לאחר שקיבלה את המוצר שהזמינה ירדה במדרגות לכיוון היציאה. לדבריה: "במהלך ירידתי במדרגות המובילות לפתח היציאה, נכנסה רגלי אל תוך מקטע שבור בשלח המדרגה. כתוצאה מכך איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי למטה מבלי שיכולתי להתייצב ולהימנע מנפילה, משום שלא היה מסעד/מאחז יד בגרם המדרגות הנדון" (סעיף 8 לתצהיר התובעת).

התובעת מוסיפה ומציינת בתצהירה כי עובר אורח שהיה בבית הדפוס או עובד בבית הדפוס ראה או שמע את נפילתה, סייע לה להתרומם וליווה אותה למכוניתה (סעיף 10 לתצהירה).

התיעוד הרפואי שהוצג על ידי התובעת תומך בגירסתה. ביום א' 24.6.2018, כשלושה ימים לאחר מועד האירוע הנטען, מציינת התובעת בפני רופא המשפחה: "החליקה כשירדה במדרגות. נחבלה באזור עצם הזנב. כאבים חזקים באזור" (נספח 9 לתצהיר התובעת - עמוד 150). בהמשך אותו היום בבדיקה במוקד טרם תועד: "בת 29 ללא טיפול קבוע, לפני 3 ימים החליקה מעל המדרגות, ונפלה ונחבלה בגב תחתון. הכאב התחיל להתגבר, במיוחד עצם הזנב. אימנ [כך במקור] יכלה להפעיל לחץ על הישבן." (עמוד 151 לתיק המוצגים".

מכאן שכבר במועד הראשון בו פנתה התובעת לטיפול רפואי ציינה את נסיבות נפילתה באופן זהה לזה שציינה בתצהירה.

יתרה על כן, התובעת אף הציגה את הודעת הדואר האלקטרוני שקיבלה מהנתבעת 5 - בית הדפוס מיום 21.6.18 וכן את החשבונית בגין הזמנת המוצר בגינו הגיעה לבניין (ראו נספחים 6-5 לתצהיר התובעת- עמודים 105-104 לתיק המוצגים).

גרסתה של התובעת נותרה איתנה ועקבית גם במהלך חקירתה בבית המשפט. התובעת לא קימצה בפרטים בכל הנוגע לתיאור התרחשות התאונה, מעשיה לפני התאונה ופעולותיה לאחריה וזאת באופן מעורר אמון ומדויק. כך ראו למשל את האמור בעמ' 10 לפרוטוקול דיון ההוכחות, ש' 6 ואילך:

"ביום התאונה שוחחתי עם בית הדפוס יומיים או שלושה לפני שהגעתי פיזית למקום, היו התכתבויות באי מייל, ורק כשענו לי באי-מייל שהשמשונית מוכנה לאיסוף – הגעתי.

עליתי ברגל, מצד אחד קיר, מצד אחד מעקה, נכון.

ש: הם בקומה השניה.

ת: כן.

ש: קבלת את ההזמנה. התחלת לרדת למטה.

ת: כן.

ש: יד אחת מחזיקה את השמשונית.

ת: לא, היא היתה תלויה על הכתף, למיטב זכרוני. הידיים שלי היו פנויות ולא היה עליי דבר, מלבד השמשונית.

ש: כשהתחלת לרדת, השתמשת במעקה הברזל.

ת: לא השתמשתי במעקה, כי לא היה לי צורך בו."

אכן עדותה של התובעת היא עדות יחידה של בעל דין, ובהתאם להוראותסעיף 54לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, בית המשפט לא יפסוק בהליך אזרחי על פי עדותו של עד יחיד אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה. במקרה זה מצאתי כי עדותה של התובעת לעניין התאונה ונסיבותיה הייתה מהימנה ואמינה, ניתן היה להתרשם מכך שהיא שולפת את הדברים מזיכרונה, מנסה לדייק בנסיבות האירוע ככל הניתן, והתרשמותי היא שמדובר בעדה מהימנה שניתן לסמוך על דבריה. גרסת התובעת הייתה עקבית ממועד הגשת כתב התביעה, גובתה במסמכים רפואיים אשר העידו שפנתה לטיפול רפואי סמוך לאחר התאונה (נספח 9 לראיות התובעת כאמור) והדברים מתועדים בהם היטב ותואמים את אופי הפגיעה המתוארת בתצהירה ובעדותה כאמור (לעניין חיזוקה של עדות יחידה ברישום רפואי ראוע"א 8388/99הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי(פורסם בנבו 4/6/2002)). לפיכך, המסקנה שהאירוע נגרם אכן בנסיבות שתוארו סבירה והגיונית בנסיבות העניין.

אינני שותפה לדעת הנתבעים, כי יש לזקוף לחובתה של התובעת את העובדה שלא עשתה מאמצים לאתר את אותו עובד או עובר אורח אשר סייע לה. לא התרשמתי כי העדר גרסתו של אותו אדם פוגע בגרסתה של התובעת. דיווחה על אותו עובר אורח או עובד אשר נכח במקום הוא אחד מתוך מכלול העובדות אותן זוכרת התובעת בבירור ואינה מנסה להסתירן. כל אלה מצטרפים יחד להתרשמות הכוללת לפיה לא מדובר במי שהמציאה תאונה, אלא גרסתה לאירועים היא אותנטית ומהימנה (ראו גם ת"א (שלום ת"א) 46103-09-14פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ(נבו 19.09.2021).

יוער לעניין זה כי גם טיב פציעתה של התובעת עולה בקנה אחד עם אופן תיאור נפילתה במדרגות, והדברים אף מוסברים באופן בהיר וברור בעדותה של התובעת, אשר הבהירה כי כאשר מעדה, נפלה לאחור (ראו עמוד 11 שורה 5) והסבירה כיצד גרסה זו עולה בקנה אחד עם תצהירה ועם פציעתה (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 9 ואילך):

ש: את אמרת מקודם בהתאם לפרוטוקול, שנפלת אחורה.

ת: נכון מאוד.

ש: בתצהיר שלך בסע' 8 לצורך העניין, ובסע' 9, את מתארת נפילה למטה.

ת: נכון.

ש: אבל איך זה מסתדר עם העובדה שנפלת אחורה.

ת: אני חייבת לציין שאני לא רואה את זה סותר, נפלתי אחורה, התגלגלתי על החלק התחתון, על 2 מדרגות, על הישבן, ממש התגלגלתי פעמיים על 2 המדרגות.

התובעת נפצעה כאמור לעיל בעצם הזנב. פציעה זו עולה בקנה אחד עם גרסתה באשר לאופן נפילתה.

התובעת כאמור לעיל תמכה את טענותיה גם בחוות דעת בטיחותית שהוגשה מטעמה (נספח 4 לתצהירה של התובעת). בחוות הדעת נסקר גרם המדרגות עליו החליקה התובעת, והתובעת אף הצביעה באופן ספציפי על אותה מדרגה מדויקת ולקויה בגינה מעדה. לחוות הדעת צורפו תמונות בהן מדגימה התובעת את מקום הנפילה ואת מדרך כף רגלה על המדרגה (עמוד 7, 10, 11 לחוות הדעת)

חקירתה של התובעת לא החלישה את טענות התובעת גם לעניין זה, ובתשובה לשאלות באי כוח הנתבעים הפגינה התובעת ביטחון בגרסתה ובאופן תיאור הדברים. ראו למשל את האמור בעמוד 10 שורה 26 ואילך::

ש. האם כך הנחת את הרגל עלה קצה פלוס כלפי חוץ.

ת. התמונה צולמה בצורה כזו כדי להראות גם את השבר.

ש. הרגל כמו שמצוירת בצלום, כך זה היה המדרך ביום אירוע התאונה, נכון.

ת. נכון מאוד.

ש. התגלגלת קדימה.

ת. לא. אחורה.

ש. לה נגד חוקי הטבע, אשמח להדגים.

ת. אל תדגימי.

ש. את מסכימה איתי שהמקום שעליו דרכת, השבר, היה מחספס.

ת. לא זכור לי אם היה מחוספס.

ש. ביום שצלמת בדקת אם היה מחוספס.

ת כשצלמתי, הנחתי את הרגל לשם הצילום, בחור, בשבר, הרמתי מעט את הנעל כדי להראות את הגודל.

ש. אני הלכתי לשם, שמתי את הרגל על השבר, מאחר והייתי עם גומי, כמוש את באת עם סניקרס, השבר לא חלק, הוא כל מיני צורות יש בשבר, והרגל נתקעה, בגלל אותו שבר. לכן אני שואל אותך איך נפלת קדימה או אחורה.

ת. אחורה, במליון אחוז.

ש. צעקת. איי. משהו.

ת. הצעקה לא היתה בקול, אבל כנראה נשמעה מספיק כי מישהו מבית הדפוס יצא החוצה ושמע, גם בלידה אני לא צעקתי.

ש. ומה הוא עשה.

ת. ישב לידי כמה דקות כי לא יכלתי לזוז וליווה אותי לרכ בשלי. לא הלכתי באותו הרגע לקבל טיפול רפואי, כשנפלתי היה לי מה שנקרא רצף של אנדרנלין, לא הרגשתי כאב, ובאותה מידה כמו שהגעתי לרכב.

ובעמוד 13 שורות 11 ואילך:

ש. רוחב המדרגות בין המעקה לקיר. אם את מושיטה ידיים לצדדים את יכולה לגעת במעקה, בקיר.

ת. לא יודעת לאמוד את הרוחב. תלוי איפה אני עומדת באותו הרגע. אם אצמד לצד הימני לא בטוח שאגיע למעקה.

ש. בואי נדבר על המיקום של השבר במדרגה. נניח שלא ראית. הוא באמת ממוקם בצד הימני של המדרגה כשאת יורדת. השבר.

ת. כן

ש. האם לצורך העניין כשאת נכנסת עם הרגל הימנית לצורך העניין והדגמת בצילום ואני מניח שכך היה גם בתאונה, ז"א שאת פחות או ויתר עומדת באמצע גרם המדרגות בירידה. אם אנו רואים שהוא קצת חלק בחלק הימני זה אומר שאת באמצע.

ת. כן

ש. האם בשלב זה להעריך את המרחק שלך שאת עם היד השמאלית הפנויה שלך, את יכולה להושיט יד ולאחוז במעקה.

ת. בהנחה שבאמת הייתי במרכז המדרגה יכולתי טכנית לאחוז במעקה, אבל אני בסופו של דבר כשאדם מחליק ויש שבר במדרגה, שהקצה שלה מעוגל בנוסף לכל, החלקתי, אז כנראה שהאינסטינקט באותו הרגע הוא לתפוס, ולא הצלחתי באותו הרגע.

בכל האמור לעיל יש מעל לנדרש על מנת להגיע למסקנה כי התובעת עמדה בנטל הוכחת גרסתה באשר לאופן קרות התאונה, ובאשר לנסיבותיה.

אחריות הנתבעים לתאונה

התביעה מבוססת על עוולת הפרת חובת חקוקה, ועל עוולת הרשלנות הקבועה בסע' 36-35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").

התובעת נסמכת על חוות הדעת הבטיחותית שהוגשה מטעמה, אשר נערכה על ידי מר אשר אסבן לאחר ביקור במקום הנפילה ביום 12.6.2019 (כשנה לאחר מועד התאונה).

אלא שהלכה למעשה ספק אם היה צורך בגיבויה של חוות דעת בטיחותית מקצועית למראה התמונות שהוצגו על ידי התובעת (במצורף לחוות הדעת כמפורט לעיל). מתמונות אלו ניתן להיווכח באותו שבר גדול המצוי בקדמת המדרגה עליה החליקה התובעת. שבר זה הינו בקצה המדרגה מה שמגדיל את הסיכון להחלקת כף הרגל על פני המדרגה, כפי שקרה בסופו של דבר.

על פי חוות הדעת מדובר בשבר בעומק של 3 ס"מ ובאורך של 15 ס"מ (עמוד 3 לחוות הדעת - למטה). דומני כי לא יכולה להיות מחלוקת על כי מדובר בשבר גדול באופן יחסי לשטח המדרגה עצמה. קביעת המומחה כי שבר זה מהווה סיכון של ממש לא נסתרה בחקירת באי כוח הנתבעים.

למעלה מן הדרוש – העובדה כי מדובר במפגע עולה גם מחקירת הנתבעת 2 אשר בניגוד לאינטרס שלה עצמה הודתה כי קיומו של השבר אינו מצב תקין, ראו בעמ' 19 לפרוטוקול, שורה 16-13:

ש: מציג לך את התמונה מס' 82, תסתכלי על הדרגה השלישית, השבר הזה, לדעתך האישית כבן אדם, זה תקין לדעתך.

ת: זה לא תקין, אבל היות והיא עלתה לא פעם אחת כי גם באה לקנות את המוצר, היא הכירה את זה, וזה לא חדש.

הנה כי כן, קיומו של השבר לבדו, בממדיו ובמיקומו מהווה מפגע שיש בו כדי לחייב את מחזיקי הבניין לצפות את הסיכון הניבט ממנו.

בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בשאלה אם גם העדרו של מאחז יד בצד הימני של גרם המדרגות מהווה ליקוי.

מן הראוי לציין בשלב זה כי טענת הנתבעים כי מומחה התובעת אינו יכול להוכיח כי מפגע זה היה קיים במועד התאונה או כי באפשרותה של התובעת היה לטעון בדיעבד כי זוהי המדרגה עליה מעדה הינה טענה בעלמא. ביקורו של המומחה בבניין אמנם היה מאוחר לתאונה מטבע הדברים אולם לא באופן משמעותי (התאונה אירעה ביום 21.6.18 והביקור היה ביום 12.6.19). לא מדובר במפגע נייד או חולף כי אם בשבר מבני של המדרגה, ולפיכך אין סיבה להניח כי השבר נוצר דווקא במהלך השנה שבין התאונה לבין ביקורו של המומחה. יתר על כן, על פי חוות הדעת, בגרם המדרגות הרלוונטי היו שברים נוספים דוגמת השבר עליו מעדה התובעת (עמוד 3 לחוות הדעת) ובכך יש ללמד על מצבם התחזוקתי הכללי של המדרגות ועל כי לא היה מדובר במפגע בודד.

אמור מעתה - השבר במדרגה היווה מפגע של ממש אשר סיכן את העוברים במקום, קל וחומר את אלו שאינם מכירים את הבניין, ומגיעים אליו לראשונה.

השאלה הבאה שצריכה להישאל הינה שאלת אחריותם של כל אחד מהנתבעים למפגע אשר הביא לפציעתה של התובעת.

לעניין זה חלוקים הנתבעים בינם לבין עצמם. הנתבעת 5- בית הדפוס והנתבע 3 – בעליו של בית הדפוס, טוענים כי האחריות צריכה להיות מוטלת על כל בעלי הבניין על פי חלקם היחסי בבעלות בשטח המשותף. לעומתם הנתבעים 1, 2, ו-4 טוענים כי הגם שהם בעלים של הנכס, הרי שאין להם כל גישה וכל שימוש במדרגות עליהן מעדה התובעת, משום שאלו מובילות לבית הדפוס בלבד הנמצא כאמור בקומה השנייה של הבניין, בעוד שבית העסק שלהם נמצא בקומת הקרקע של הבניין.

כזכור, הנתבע 3, מר אליהו (אלי) שהרבני הוא מבעלי המקרקעין, בעליו של בית הדפוס שבנדון. הנתבעת 5 היא חברה בע"מ המפעילה את בית הדפוס. הנתבעת 6 היא מבטחת הנתבעת 5.

מהראיות בתיק עולה כי גרם המדרגות משמש את בית הדפוס, נמצא באחריותו ובתחזוקתו השוטפת. כך עולה באופן ברור מחקירתו של הנתבע 3 (עמ' 16 ש' 25-24): "ש: גרם המדרגות ששאלתי אותך עליו מקודם, האם הוא באחריותך. ת: כן, אני מנקה שם."

נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת של ממש שלנתבעים 3, 5, 6, אשר גרם המדרגות משמש אותם, נמצא בבעלותם, באחריותם ובתחזוקתם השוטפת – קיימת חובת זהירות מושגית כלפי מי שעושה שימוש בגרם המדרגות. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח העובדה כי במקום מופעל בית עסק אשר מזמין לקוחות לבוא בשעריו. מכאן, שעל בית הדפוס ומנהליו מוטלת החובה בכל הנוגע לאחזקתו התקינה של גרם המדרגות המוביל אליו, לרבות אחריות להסרת המכשולים בשטח הנמצא בחזקתו ובאחריותו.

לעניין זה יצוין כי לשאלת ב"כ התובעת, הגם שנכון למועד דיון ההוכחות היה הנתבע 3 צריך להיות מודע לקיומו של המפגע ולמשמעותו, בחר שלא לתקנו (ראו בחקירתו של הנתבע 3 מר אלי שהרבני, בעמ' 16 שורה 32-31), וזאת אף על פי שבהתאם לחוו"ד מומחה הבטיחות, מדובר בתיקון פשוט בעלות זניחה של כ – 200 ₪ בלבד (עמ' 6, נספח 4 לראיות התובעת), כך שמדובר באמצעי זהירות פשוט וזול הדרוש למניעת הסיכון – אמצעי שלא ננקט עד עתה.

בנסיבות אלו אני קובעת כי התובעת עמדה בנטל להוכיח שהנתבעים 3 ו-5 אשר נושאים בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיה, התרשלו בעצם הימנעותם מטיפול כלשהו במפגע ברור שהיה במקום ושהיה עליהם לצפות כי יגרום לנזק שהתרחש בסופו של יום.

הנתבעים 1, 2 ו- 4 הינם בעלים בבניין. על אף בעלותם, הם טוענים כי אין לראות בהם אחראים לליקוי בגינו נפצעה התובעת, מאחר שהלכה למעשה גרם המדרגות לא היה בחזקתם או בשליטתם, והאחריות על תחזוקתו וניקיונו הייתה של בית הדפוס.

אינני מקבלת את הטענה כי לנתבעים 1, 2, 4 לא הייתה כל זיקה לגרם המדרגות. הנתבעים הם בני משפחה, בעלים במשותף בבניין משך עשרות שנים, ומכירים היטב את אותו גרם מדרגות שבנדון. כך הנתבע 3, בעמ' 16 ש' 7-6: "המדרגות האלו הן משנת 85', מההתחלה. הן מההתחלה זו בצורה הזו שאנו עולים ויורדים ולא היה שום דבר איתם". גם הנתבע 1, מר רמי שהרבני, מאשר זאת בחקירתו, בעמ' 19 ש' 24: "המדרגות האלו מ 85', זה לא משהו שהשתנה".

למעלה מכך – הנתבע 3 מבהיר כי לאורך השנים פותרים הנתבעים את ענייני הבית המשותף והעלויות הכרוכות בניהולו יחדיו, ככל הנראה במסגרת משפחתית שלא בכתב. בעמ' 16 ש' 29-26:

ש: [...] שאלתי אותך האם היה שיפוצים במקום. ענית לא, למעט צביעה. מי צבע.

ת: בעל מקצוע. או אני או אחי שילמנו לו. לא משנה.

ש: אז מי שילם.

ת: בינינו, אין לנו ועד בית. אם יש בעיה אז פותרים את זה ביחד.

הנה כי כן, מכל אלה עולה הרושם כי גם הנתבעים 1, 2, 4 מכירים היטב את מצב המדרגות ומאשרים כי הן מצויות באותו מצב כבר עשרות שנים. בנוסף, עולה כי הנתבעים אמנם מנהלים הפרדה בין בתי העסק ודרכי הגישה אליהם, אך כאשר נדרשת הוצאה כספית בענייני תחזוקה החורגת מהטיפול השגרתי, הם דנים על כך יחדיו ומקבלים הסכמות משותפות, כמעין ועד בית לא פורמלי.

במצב דברים זה, האפשרות למנוע את הסיכון אמנם ברורה ומובהקת בכל הנוגע לבית הדפוס ומנהלו, אולם אין לטעון כי היא אינה קיימת בכל הנוגע ליתר הבעלים בבניין.

הנה כי כן, אני מוצאת כי התובעת הוכיחה את אחריותם של כלל הנתבעים לנזקיה, לפיכך יש לראות בהם כאחראים ביחד ולחוד כלפיה.

אשר לחלוקה הפנימית בין המעוולים זו נעשית, כאמור בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. החלוקה נעשית לפי מידת האשם המוסרי שאותו יש לייחס לכל אחד מהמעוולים או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר [פורסם בנבו] (07.09.10), סעיף 40).

אני מוצאת כי במערכת היחסים בין הנתבעים לעצמם (ובין הנתבעים לצד ג') יש להבחין הבחנה של ממש באשר לשיעור אחריותן של כל אחת מקבוצות הנתבעים.

מאחר שהנתבעים 3, 5, 6 החזיקו בפועל בגרם המדרגות, דאגו לתחזוקה השוטפת ויכלו להיווכח כי קיים סיכון ולמנעו באופן פשוט וזול, יש להטיל את מרבית האחריות על כתפיהם. לכך יש להוסיף את העובדה כי השימוש העיקרי במדרגות היה של באי בית הדפוס והתובעת בכללן. אחריותם של הנתבעים 1,2 ו-4 תשקף את אחריותם כבעלים של הבניין, אולם תיקח בחשבון את העובדה כי במערכת היחסים ביניהם היה בית הדפוס זה שעשה את השימוש העיקרי בגרם המדרגות, ובהתאם היה אחראי על החזקתו וניקיונו.

אחר פירוט מכלול כל אלו, מצאתי לנכון לקבוע כי הנתבעים 3, 5, 6 יישאו ב – 85% משיעור הפיצוי, ואילו הנתבעים 1, 2, 4 יישאו ב – 15% הנותרים.

אשם תורם

בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (נבו 02.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי לנכון להטיל על התובעת אחריות אשם תורם בשיעור של 15%.

אכן אין לצפות מהתובעת כי תהיה מודעת מבעוד מועד לליקויים ולסיכונים בגרם המדרגות בו עשתה שימוש. לכך יש גם להוסיף כי מדובר במפגע הנמצא בחדר מדרגות ולא ברחוב הפתוח. אך הגיוני הוא כי התובעת תצפה כי בית העסק המזמין אותה לשעריו לצורך איסוף מוצר שהוזמן על ידה, דואג לכך שדרכי הגישה אליו יהיו בטוחות.

מאידך גיסא, התובעת העידה כי המקום היה מואר (ראו עמוד 13 שורות 7-10), וכי הלכה למעשה לא היה דבר שהפריע לשדה הראיה שלה בעת ירידתה במדרגות. בנסיבות אלו ניתן היה לצפות כי התובעת תפגין יתר זהירות בעת ירידתה במדרגות ותבחין במפגע מבעוד מועד.

נכותה של התובעת

עת הכרעתי באשר לקיומה של חבות ובאשר לאופן חלוקת האחריות, עתה אפנה לבדיקת שיעור נזקה של התובעת.

נכותה הרפואית של התובעת

את טענותיה שברפואה תמכה התובעת בחוו"ד מטעם ד"ר ליאור דיין, מומחה לכירורגיה אורתופדית ורפואת כאב, אשר קבע כי התובעת סובלת מכאבים ומגבלה תפקודית כתוצאה מהתאונה, ובהתאם העריך את נכותה הצמיתה כלהלן:

בגין שבר של עצם הזנב שקול לשבר של חוליה בשיעור של 5% לפי סע' 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות");

בגין כאבים כרוניים ממקור עצם הזנב קוקסיקודיניה וכאבי גב כרוניים מלווים במגבלת תנועה של עמוד שדרה מותני בשיעור של 10% לפי סע' 37(7)(א) לתקנות;

הנתבעים 3, 5, 6 הגישו חוות דעת נגדית מטעם פרופ' יעקב נרובאי, אשר על סמך ממצאיו קבע לתובעת דרגת נכות צמיתה בשיעור של 2% לפי סע' 37(8)(א) (מותאם בחלקו), וכן ציין כי הנכות אינה מונעת ממנה לתפקד כרגיל.

נוכח הפער בין חוות הדעת מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נחשון רנד, אשר קבע כי לתובעת נכות כלהלן:

נכות זמנית בהתאם לאישורי המחלה שניתנו על ידי הרופאים המטפלים בזמן אמת;

נכות יציבה בשיעור 5% בגין שבר בעצם הזנב לפי סע' 37(8)(א) לתקנות;

נכות יציבה בשיעור 5% בגין כאב קבוע מגביל עקב נזק למפרק ה – SIJ משמאל, לפי סעיף ביניים מותאם לסעיף 35(1)(א-ב).

הצדדים לא ביקשו לחקור את מומחה בית המשפט על קביעותיו, ולפיכך אלו לא נסתרו. לעניין זה יצוין כי טענת התובעת כי מומחה בית המשפט אינו מוסמך לקבוע נכות בגין כאב, ולפיכך יש לקבל את קביעת המומחה מטעמה לעניין זה אינה מקובלת עליי. מומחה בית המשפט קבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין כאב קבוע ומגביל עקב נזק למפרק. מדובר בקביעה אשר נמצאת במסגרת תחום התמחותו של המומחה וקשורה קשר הדוק לפציעתה האורתופדית. בחירת התובעת שלא לזמן את המומחה לחקירה מעידה כשלעצמה על מידת אמונתה בטענותיה לעניין זה.

על כן, שיעור נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת נותר עומד על 9.75%.

נכותה התפקודית של התובעת

הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995].).

לטענת התובעת, כעולה מחוות הדעת של ד"ר דיין (מטעם התובעת) וד"ר רנד (מטעם ביהמ"ש) – נכותה היא תפקודית כיוון שהיא מתקשה מאוד בעבודתה, נדרשת לצאת להפסקות תכופות לאורך יום העבודה, משתמשת קבוע במשככי כאבים ואינה מסוגלת לבצע את עבודות משק הבית. התובעת טוענת כי היא אמנם השביחה את שכרה אך אלמלא התאונה שכרה היה גבוה יותר והיא אף הייתה עובדת שעות נוספות. בנוסף לטענתה היא נמנעת ממעבר לחברות עם הצעות שכר גבוהות יותר משום שהיא זקוקה לעבודה בחברה שמאפשרת עבודה מהבית. לתמיכה בטענת התובעת בן זוגה אף הוא העיד על הקושי היומיומי שהיא חווה (סע' 33-27 לתצהיר התובעת, סע' 10-3 לתצהיר בן זוגה).

הנתבעים טוענים כי נכותה של התובעת היא רפואית בלבד ואינה יכולה להביא לפגיעה תפקודית המתוארת, מה גם שהצהרותיה של התובעת לעניין זה לא הוכחו.

מעיון במכלול הראיות ניתן להתרשם כי פגיעתה של התובעת אינה זניחה או שולית, ויש בה כדי להקשות בתפקוד היומיומי, במיוחד נוכח קביעת שיעור הנכות הצמיתה בגין כאב קבוע ומגביל. התובעת אמנם השביחה שכרה מאז התאונה, אולם היא עודנה צעירה ולפניה שנות עבודה רבות. לא מן הנמנע כי הפציעה ממנה היא סובלת תבוא לידי ביטוי בהמשך הקריירה המקצועית שלה באופן מורגש יותר.

חרף האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על נכות הגבוהה מהנכות הרפואית שנקבעה לה על ידי מומחה בית המשפט.

התובעת עובדת כמנהלת צוות תמיכה בתחום ההיי טק (בהתאם לתצהירה).

מתלושי השכר שהוגשו עולה כי ממוצע השכר החודשי של התובעת הינו כדלקמן:

בשנת 2016 בחברת וולדמייט בע"מ עמד על 9,336 ₪;

בשנת 2017 על 9,995 ₪;

בשנת 2018 (שנת התאונה) עמד שכרה החודשי הממוצע על 12,737 ₪ (במהלך 2018 שם החברה שונה לסי דבליו טי דיגיטל בע"מ, כך על פי הצהרת התובעת, עמ' 6 ש' 24-23).

בחודש ספטמבר עזבה את מקום העבודה דאז, ועברה לעבוד בחברת ורביט סופטוור בע"מ. נתוני השכר שהוגשו לתקופה זו חלקיים, אך ניכרת עלייה משמעותית בשכר החודשי, עת ממוצע השכר לחודשים 05-09/2020 עומד על 20,654 ₪, בהיקף של 100% משרה לעומת 80% קודם (עמ' 7 ש' 22-20).

לפי עדות התובעת, בחודש מאי 2021 עברה למקום עבודה חדש, חברת מון אקטיב, שבו שכרה העדכני עומד על 28,000 ₪ בחודש.

בנסיבות אלו קשה לקבל את טענתה על אודות צמיחה משמעותית שנבלמה עקב התאונה, ויש בכך כדי לסייע בקביעה לפיה נכותה התפקודית עולה בקנה אחד עם שיעור נכותה הרפואית בהתאם לחזקה שבפסיקה.

לאמור לעיל יש להוסיף כי טענות התובעת באשר להזדמנויות עבודה אשר נאלצה לסרב להן וקושי בביצוע שעות נוספות או לקיחת מטלות ומשימות מסוימות לא הוכחה הגם שניתן היה להוכיחה באמצעות הבאת עדויות מעסיקים וקולגות לעבודה. מששכרה של התובעת הושבח באופן ניכר ממועד התאונה, לא ניתן להסתפק בטענות התובעת לבדן לעניין זה.

סיכומו של דבר, נוכח טיב פגיעתה של התובעת, העובדה כי מדובר בפגיעה אורתופדית וההשלכות האפשריות של הפציעה על איכות עבודתה של התובעת, אל מול העובדה כי התובעת השביחה באופן ניכר את שכרה במהלך השנים, אני קובעת כי שיעור הנכות התפקודית של התובעת הינו כשיעור הנכות הרפואית (במעוגל) ומעמידה אותו על 10%.

הפיצוי

להלן שוב הפרטים הכלליים:

תאריך לידת התובעת: 10.10.1988;

מועד התאונה: 21.6.2018;

גיל בעת התאונה: 29 ו- 8 חודשים;

גיל נכון להיום: 33 ו-4 חודשים;

נכות רפואית צמיתה: 9.75%;

נכות תפקודית: 10% (מעוגל)

הפסדי שכר בעבר

כידוע, הפסדי שכר לעבר הם בבחינת נזק מיוחד, שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. כאשר המציאות מורכבת וקיים קושי לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, ניתן לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו (עא (ת"א) 37453-01-13ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף[פורסם בנבו] (5.3.84)).

מתלושי המשכורת למועדים הרלוונטיים (נספח 8 לתצהיר התובעת) עולה כי התובעת ניצלה בפועל 16 ימי מחלה סה"כ (4 בחודש יוני 2018, חודש התאונה מתוך 5 שאושרו לה, ו-12 ימים בחודש יולי 2018, מתוך 16 שאושרו לה – אישורי המחלה צורפו במסגרת נספח 9 לתצהיר התובעת).

עם זאת, התובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לפדיון ימי המחלה (ראו גם בחקירתה עמ' 7 ש' 19-12). בנסיבות אלו לא הוכיחה התובעת כי נגרמו לה הפסדי השתכרות בעבר כתוצאה מהתאונה.

גריעה מכושר ההשתכרות

תלוש השכר העדכני של התובעת הוגשו בפתח דיון ההוכחות וסומנו ת/1, על פיו שכרה הנוכחי של התובעת עומד על 28,000 ₪ בחודש.

בשים לב לטיב עבודת התובעת ולמקצועה, לשנות העבודה שנותרו לה ולסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותה, לאור טיבה וטבעה של הנכות ובהנחת עבודה עד גיל 67, אני מוצאת שיש לקבוע לתובעת פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 300,000 ₪, לרבות זכויות פנסיוניות. (כאשר הפיצוי הוא בגבולות של כ- 40% מתחשיב אקטוארי).

סכום זה לוקח בחשבון את ההשבחה הברורה בשכרה של התובעת מאז התאונה, את העובדה כי במהלך השנים שחלפו מאז התאונה התובעת גם החליפה מעסיקים ושיפרה את תנאי תעסוקתה מה שמעיד על כי עד עתה לא היה בפציעתה כדי להצר את צעדיה ולצמצם את אפשרויות התעסוקה שלה. לכך יש גם להוסיף כי מדובר בסופו של יום בשיעור נכות נמוך למדי, הגם שלא נטול השפעה כאמור לעיל . מאידך גיסא וכאמור לעיל מדובר בנכות אורתופדית אשר על פי חוות הדעת כולל כאב קבוע ומגביל עקב נזק למפרק ובנסיבות אלו לא מצאתי לנכון לקבל את עמדת הנתבעים ולפסוק פיצוי סמלי בלבד המתעלם מחישוב אקטוארי המבוסס על שיעור שכרה של התובעת ושיעור נכותה.

עזרת הזולת

התובעת לא הציגה קבלות או אסמכתאות אחרות לכך שנאלצה לפנות לעזרה בשכר בתקופת החלמתה או כי היא נזקקת לכך נכון להיום. לא הוצגו גם נתונים שניתן ללמוד מהם על היזקקותה של התובעת לעזרה החורגת מהרגיל מבני משפחתה מלבד תצהיר בן זוגה כאמור. בהעדר נתוניםאובייקטיבים, ייפסק סכום גלובלי לטובת התובעת (ראוע"א 315/83עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט(1)197,205; וכןע"א 663/84עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3)720,730) על בסיס הלכה זו, יש לקבוע אתהפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

בנסיבות דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה יש להניח כי התובעת נזקקה, סוג הפגיעה וגילה של התובע, אני מעמידה את הפיצוי על 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות וניידות

התובעת לא צירפה כל קבלות או ראיות על הוצאות כלשהן בהן נשאה. התובעת לדבריה נדרשת לבדיקות וטיפולים אלטרנטיביים, ובעיקר רכישת תרופות ומשככי כאבים. לדבריה אף הוציאה הוצאות בגין ניידות, גם לצורך הליך זה. יחד עם זאת התובעת לא הוכיחה בנסיבות העניין חריגה מהטיפולים הממומנים על ידי קופות החולים. במצב דברים זה אני פוסקת לתובעת בגין ראש נזק זה סכום גלובלי של 2,000 ₪.

נזק לא ממוני

בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 40,000 ₪. סכום זה לוקח בחשבון את שיעור הנכות שנקבעה לתובעת ואת הסבל שהיה מנת חלקה מאז התאונה על פי התיעוד הרפואי שהוגש.

סוף דבר

סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

אובדן כושר השתכרות (כולל פנסיה) -300,000 ₪;

עזרת צד ג' – 10,000 ₪;

הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות – 2,000 ₪;

נזק לא ממוני –40,000 ₪.

סה"כ פיצוי –352,000 ₪.

אשם תורם- 15%52,800

סך הכל פיצוי לאחר ניכוי אשם תורם299,200 ש"ח

הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 299,200 ש"ח בצירוף שכר טרחה בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר שכר העדים כפי שנפסק והחזר הוצאות למומחים – בכפוף להצגת חשבוניות ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום, הכל בהתאם לחלוקה כפי שנקבעה לעיל.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בהתאם לדין.

ניתן היום, י"ב אדר א' תשפ"ב, 13 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.