פלונית נ׳ לומברוזו ואח׳

מי אחראי לפצות נוסע ברכב היוצא ממנו ועושה בו שימוש מחוץ לרכב, ונפגע על ידי רכב אחר? זוהי השאלה המרכזית בה על בית המשפט להכריע בתיק מאוחד זה. פסק הדין יהיה תמציתי בהתאם לתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 ויתייחס אך לסוגיות הנדרשות לצורך ההכרעה בתביעות.

רקע

1. בתאריך 26.6.13 ארעה תאונת דרכים שבה פלוני, ז"ל קיפח את חייו. היה זה לאחר שהצטרף כנוסע אקראי ('טרמפיסט') לרכב שבו נהג נתבע 2 (המבוטח על ידי נתבעת 4) כאשר במהלך הנסיעה הרכב נתקע (ומכאן יכונה "הרכב התקול"), והמנוח יצא מחוצה לו כדי לדחוף אותו. למרבה הצער, רכב שנסע מאחור, שבו נהג נתבע 1 (המבוטח על ידי נתבעת 5) פגע בו והביא למותו (רכב זה יקרא להלן "הרכב הפוגע"). בסמוך נסע גם רכב ניסאן (להלן: "ניסאן") שבו נהג נתבע 3 (המבוטח על ידי נתבעת 6) וגם בו פגע הרכב הפוגע כשהוא גורם לניסאן לנזקי רכוש בלבד (כל התרחשות תיקרא להלן "התאונה").

2. התובעת בתיק 16445-07-15 היא אלמנתו של המנוח, התלויה בו והיורשת לפי צו ירושה (להלן: "האלמנה"). האלמנה הגישה תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק") וזאת נגד שלושת נהגי הרכב (התקול, הפוגע והניסאן) ומבטחת השימוש בהם (להלן: "התביעה העיקרית"). טרם שהחלה שמיעתו של התיק, כל הצדדים הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו האלמנה פוצתה בסכום של 62,780 ₪ (כולל שכר טרחה והוצאות), מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי ולתגמולי פנסיה. סכום הפשרה שולם במימון ביניים ובחלקים שווים על ידי מבטחת הרכב התקול (נתבעת 4, להלן:"הפניקס") ומבטחת הרכב הפוגע (נתבעת 5, להלן: "מגדל") (ראו פסק דין חלקי מתאריך 1.6.19).

המחלוקת שנותרה בתיק העיקרי, בגינה נשמעו ראיות ושבה על בית המשפט להכריע בפסק דין זה היא בין הנתבעים, בינם לבין עצמם - על מי מהם לשאת בפיצוי לעיל, כולו, חלקו או אם בכלל.

3. מאחר שהתאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ'תאונת עבודה', הוא שילם וישלם לאלמנה גמלאות (קצבת שאירים). בגין האמור המוסד לביטוח לאומי הגיש בשנת 2019 תביעה כספית בסכום של כ – 367,000 ₪ נגד שתיים מהמבטחות (הפניקס, של הרכב התקול ומגדל, של הרכב הפוגע), וזאת לשיפויו על יסוד הסכם רב-שנים שבינו לבין כל אחת מהן. זוהי התביעה בת"א 53589-10-19 (להלן: "התביעה ההסכמית").

ככל שיוכרע כי על מגדל, מבטחת הרכב הפוגע, לשאת בתשלום כלשהוא למוסד לביטוח לאומי, בית המשפט יידרש לדון גם בהודעה לצד שלישי ששלחה למבטחת הרכב השלישי, שלדידה גם הוא היה מעורב בתאונה היא מבטחת הניסאן (להלן :"ביטוח חקלאי"), לשיפויה בכל סכום שבו תחוייב, אם תחוייב, העולה על שיעור חבותה היחסית.

4. שתי התביעות, העיקרית וההסכמית, אוחדו לפני מותב זה (ראו החלטה מתאריך 22.1.20 של כבוד ס"נ השופט קורן). פסק דין זה מהווה איפוא פסק דין משלים בתביעה העיקרית, ופסק דין בתביעה ההסכמית.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את הצדדים ועדיהם וקראתי את הסיכומים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שתי התביעות, העיקרית וההסכמית, להתקבל נגד מבטחת הרכב התקול (הפניקס) בלבד. מגדל וביטוח חקלאי אינן חבות בתשלום פיצוי לאלמנה, מגדל גם אינה חייבת בשיפוי המוסד לביטוח לאומי והתביעות נגדן נדחות. בהתאמה, גם ההודעה לצד שלישי ששלחה מגדל לביטוח חקלאי, נדחית. להלן נימוקיי;

דיון

התשתית העובדתית

5.ראשית, לתיאור אזור התאונה; התאונה התרחשה בכביש 25 שבנגב בצומת (הלא מרומזר) ביציאה מהישוב תפרח. נהג הרכב התקול (להלן: "טייץ") יצא מהמושב כשהוא מבקש לפנות שמאלה לכביש 25, לכיוון אופקים. מדובר בכביש דו-מסלולי (עם שטח הפרדה בנוי בין המסלולים), כך שכל מסלול הוא כביש חד-סטרי, ולכיוון אופקים יש שני נתיבים הנוסעים 'ישר'. משמאל לנתיב השמאלי קיים נתיב נוסף, קצר, המשמש כנתיב השתלבות/האצה ומיועד לנהגים כטייץ הבאים מהמושב, פונים שמאלה ומבקשים להשתלב בתנועה שמגיעה מימינם (להלן: "נתיב ההשתלבות").

6.ומכאן לתאונה; ביציאה מהמושב טייץ אסף את המנוח, נוסע אקראי (טרמפיסט) שביקש גם הוא להגיע לאופקים. לאחר מכן, פנה שמאלה לתוך נתיב ההשתלבות. אלא שבשל תקלה ברכבו, המנוע כבה והוא נתקע בנתיב ההשתלבות. לדברי טייץ הוא ניסה להניע את הרכב, אך לא הצליח והמנוח הציע לצאת ולדחוף אותו.

7.על קורות המעורבים לאחר מכן ניתן ללמוד מעדותם של שלושת נהגי הרכב (טייץ ברכב התקול, נתבע 1 [להלן: "לומברוזו"] ברכב הפוגע ונתבע 3 [להלן: "בדט"] ברכב הניסאן). השלושה מסרו אז עדות במשטרה, הגישו תצהיר עדות ראשית לבית המשפט ואף נחקרו על אודותיו. מקור מידע נוסף הוא עדותו של מר מאיר שוישה [להלן: "שוישה"], עד ראיה ניטרלי לתאונה, שיצא ברכבו מהמושב, אחרי טייץ, פנה שמאלה לנתיב ההשתלבות ושם עמד (נקודה Y בשרטוט נ/1) כשתאונה מתרחשת לנגד עיניו. הקביעה העובדתית שלהלן מבוססת על עדותם של הארבעה, בעיקר על עדותם במשטרה שהיתה ביום התאונה עצמה (ולגבי בדט גם על השלמת עדות מספר שבועות לאחר מכן) כשזיכרונם טרי יותר מאשר כשבע שנים לאחר מכן בבית המשפט. והכל במידה שעדותם לא נסתרה בבית המשפט במהלך חקירתם הנגדית, וככל שניתן למצוא לה גם תמיכה בעדות אחרת.

א. וכך, לאחר שהמנוח יצא מהרכב התקול הוא עמד מאחוריו ודחף אותו (טייץ, בעדות במשטרה [תיק המשטרה הוגש במסגרת תיק המוצגים של מגדל] בעמ' 219 שו' 38; בדט בעדותו במשטרה בעמ' 216 שו' 38; שוישה בעדותו במשטרה בעמ' 223 שו' 5-6 ובפרוטוקול בעמ' 45 שו' 17). הרכב התקול הצליח להתקדם עד לסיום נתיב ההשתלבות ולעבור לנתיב השמאלי יותר מבין שני הנתיבים שנסעו בכיוון "ישר" (בדט בעדותו משטרה בעמ' 216 שו' 36 ובעדות משלימה בעמ' 184 שו' 10, שו' 21; שוישה בעמ' 223 שו' 5-6 ובפרוט' בעמ' 45 שו' 17, בעמ' 47 שו' 12-14, בעמ' 51 שו' 1-5 ובתרשים נ/1 [סימון ג]. יש להעדיף את עדותם של השניים, על פני עדותו היחידה של טייץ לפיה רק חלק מהרכב עבר לנתיב השמאלי).

ב. התנועה מאחורי הרכב התקול היתה תנועה ערה, ורכבים עקפו את הרכב מימין (טייץ, במשטרה בעמ' 219 שו' 51 ובעמ' 220 שו' 74; שוישה בעמ' 51 שו' 8). בין הרכבים שעקפו את הרכב התקול היה גם רכב אלמוני שנסע בנתיב השמאלי, האט וסטה בחדות ימינה כאשר ראה את הרכב התקול מולו. בדט, שנהג בניסאן מאחורי הרכב האלמוני, ומששדה הראיה שלו נפתח, ראה לפתע את הרכב התקול עומד בנתיב השמאלי כשהמנוח דוחף אותו מאחור. בדט בלם וסטה ימינה מבלי לפגוע ברכב התקול או במנוח (בדט במשטרה בעמ' 215 שו' 4-9; שוישה בעמ' 223 שו' 10-11).

ג. מאחורי בדט בניסאן נסע הרכב הפוגע, גם כן בנתיב השמאלי. כאשר הניסאן סטתה ימינה נגלה, והפעם לעיני לומברוזו (נהג הרכב הפוגע), הרכב התקול והמנוח מאחוריו (לומברוזו במשטרה בעמ' 210 שו' 12-15 ובעמ' 211 שו' 68). המנוח, שעמד כשגבו לרכב הפוגע לא הסתכל אחורנית, אך שניה לפני שנפגע (במובן של פרק זמן קצרצר ביותר), קפץ או זז ימינה, אך יודגש – כשהוא עדיין נמצא פיזית מאחורי הרכב התקול (לומברוזו, בעמ' 211 שו' 74-75; שוישה בעמ' 223 שו' 14-15 פרוט' בעמ' 46 שו' 10-13, פרוט' בעמ' 53 שו' 4-5, בעמ' 28-31).

למרבה הצער הרכב הפוגע שסטה בעצמו ימינה, לא הצליח לחמוק מפגיעה, ודחף את המנוח עם החלק הקדמי-שמאלי של הרכב שלו לחלק האחורי ימני של הרכב התקול, פגע בחלק האחורי ימני של הרכב התקול, ועם החלק הקדמי-ימני שלו פגע בניסאן בחלק האחורי שלה (ראו פרוט הנזקים בדוח בוחן תנועה, עמ' 175 לתיק המוצגים של מגדל) למעשה הרכב הפוגע היה בין שני הרכבים, התקול והניסאן, כשהכל מתרחש, כהרף עין.

מחלוקת נוספת היא באשר לסדר הפגיעות [במנוח, ברכב התקול ובניסאן] והאם יש להשקיף על כולן כעל פגיעה אחת שהתקיימה בו-זמנית או כמעט בו-זמנית, שמא יש לראותן כשלוש פגיעות נפרדות. למחלוקת זו, כפי שיתברר, אין משמעות לאור התוצאה אליה הגעתי לפיה האחריות היא לפתחה של הפניקס בלבד.

ד.זוהי אפוא התשתית העובדתית, החל מהרגע שבו הרכב התקול נתקע בנתיב ההשתלבות ועד לפגיעה במנוח, כשעל מערכת נסיבות זו יש להחיל עתה את הכלל המשפטי

המסגרת הנורמטיבית

8.סעיף 3 לחוק הפיצויים עוסק במקרה של מספר כלי רכב המעורבים בתאונה ובחלוקת האחריות ביניהם. וכך נקבע שם:

"3. (א) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.

(ב)נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע" [הדגשות אינן במקור].

לפי סעיף 3(א) לחוק, אם המנוח היה נוסע, האחריות לפצותו היא על הנוהג ברכב בו נסע קרי, האחריות היא על הפניקס בלבד. לפי סעיף 3(ב) לחוק ואם המנוח נחשב כאדם שנפגע מחוץ לכלי הרכב, האחריות מוטלת על כל הרכבים המעורבים.

9.הוראת חוק רלוונטית נוספת היא סעיף 1 לחוק הפיצויים. סעיף זה קובע, כהגדרה בסיסית, מהי 'תאונת דרכים' ("מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הדגשה אינה במקור), וממשיך וקובע גם מהו אותו 'שימוש ברכב מנועי':

"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" (הדגשה אינה במקור). 

בענייננו, החלופות הרלוונטיות ל'שימוש' עשויות להיות פעולות "דחיפה", "תיקון דרך ברכב" או שתיהן יחדיו.

דחיפה

10. אין חולק כי המנוח יצא מהרכב התקול ודחף אותו מאחור. המטרה היתה לאפשר לטייץ, נהג הרכב התקול, לנסות ולהניע שוב את הרכב כדי להמשיך בנסיעה או לכל הפחות להזיזו לשוליים הימניים של הכביש. אין בפרק הזמן הקצרצר שלפני הפגיעה שבה המנוח זז ימינה ולכאורה הפסיק את פעולת הדחיפה כדי לשנות מהמסקנה כי בעת הפגיעה הוא עשה שימוש, מוכר, ברכב התקול. בע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338 (1991) [להלן: "פסק דין אלראהב"] הנהג יצא מרכבו מאחר שהמנוע התחמם, פתח את מכסה המנוע ואת פקק הרדיאטור. כשהמים התפרצו, הוא קפץ אחורנית ונפגע מרכב חולף. נפסק כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי-משפטי בין השימוש ברכב לבין נזק גוף הוא "מבחן הסיכון" - השימוש בכלי הרכב ייחשב כגורם ממשי לנזק הגוף אם הוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר. המצאותו של הנפגע צריכה להיות "קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש" (שם, בעמ' 343-344). באותו המקרה, עצירתו של הרכב ויציאתו של הנפגע ממנו כדי לבדוק תקלה ברכב היתה בגדר שימוש בו, הטומן בחובו סכנת פגיעה מכלי רכב אחר החולף בדרך, ומשנפגע עקב השימוש ברכבו - חובת הפיצוי היא על הביטוח האישי קרי, ביטוח הרכב שלו (שם, בעמ' 344). כאותו נפגע, כך גם המנוח בענייננו שנרתע הצידה ממש לפני הפגיעה. לא היה בכך כדי לנתק את הזיקה שבין הרכב התקול לבינו.

11. בנסיון נוסף 'להרחיק' את המנוח מהרכב התקול, טייץ טען בחקירתו הנגדית (במפתיע יש לומר, שכן הדבר לא בא לידי ביטוי בעדותו במשטרה (ראו 'הודעת נהג' מתאריך 26.6.13, עמ' 218-220) או בתצהיר עדותו הראשית בבית המשפט) כי בשלב מסוים המנוח הפסיק לדחוף את הרכב התקול והתחיל לנוע ימינה כדי לחזור לרכב, לקחת את תיק היד שלו שנשאר במושב הנוסע ולפנות לדרכו (טייץ, עמ' 66 שו' 19-20, 27-28, עמ' 67 שו' 1-6).

טענה זו, כאמור, לא בא-זכרה בעדותו במשטרה, וטענת טייץ כי השוטר שגבה ממנו אז את עדותו לא רשם את כל שנאמר מפיו (עמ' 72 שו' 25-26) אינה אלא טענה בעלמה, בפרט על רקע חתימתו של טייץ על הודעתו במשטרה לאחר שזו הוקראה לו. לא זו אף זו, אלא שכוונותיו ורצונו של המנוח לחזור לרכב לקחת את התיק וללכת הם בגדר השערה של טייץ (מפיו, בעצמו, בעמ' 70 שו' 1), שלא שוחח עם המנוח כאשר זה היה מאחורי הרכב. מסתברת יותר המסקנה, כפי שעלתה גם מעדותו של שוישה (וראו לבסוף גם את עדותו של טייץ, בעמ' 74 שו' 20), ממש לפני הפגיעה המנוח זז או נרתע לימין בתנועה אינסנקטיבית (לכל היותר ממרכז הרכב מאחור ועד לפנס הימני, מרחק של כמה עשורת סנטימטים ("עדיין בטווח הרוחב של הרכב אותו הוא דוחף" כפי שהעיד שוישה בעמ' 48 שו'1), לאחר שככל הנראה הבין כי הוא מצוי בסכנה, בהמצאותו מאחורי רכב עומד בנתיב נסיעה, כשמסביבו תנועה ערה של רכבים.

12. הנה כי כן, רואים במנוח כמי שעשה שימוש מוכר ברכב התקול בעת פגיעתו, גם אם ממש לפני הפגיעה, מתוך אינסטינקט, הפסיק את דחיפתו.

תיקון דרך

13.לא זו בלבד שהמנוח ביצע ברכב התקול שימוש מוכר של 'דחיפה', אלא שבעת התאונה הוא עשה בו שימוש מוכר נוסף, של תיקון דרך.

לשאלה האם אירוע הוא "תיקון-דרך" (או טיפול דרך) הוצעו בפסיקה מספר מבחנים אפשריים. ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (2009) סקר בית המשפט את המבחנים השונים, וביניהם "המבחן הגיאוגרפי" לפיו התיקון חייב להיעשות בדרך, במובנה הגיאוגרפי; "מבחן הזמן" לפיו רק אם התיקון נעשה בסמיכות ובקירוב לפעולת הנסיעה (במהלכה, אגב הנסיעה או לצורך המשך מיידי של הנסיעה) הוא יהווה תיקון דרך. הוצע גם מבחן שלישי – "מבחן המהות", שבו בוחנים מהו סוג הטיפול שבוצע ברכב, כאשר טיפולים ותיקונים שלא נזקקים בהם בדרך כלל למוסך ולבעלי מקצוע ושצפוי מכל נהג ברכב כי יעשה אותם בעצמו (החלפת שמן, החלפת גלגל, מילוי מים) ייחשבו תיקון דרך. מבחן רביעי מתמקד בכך ש"התיקון או הטיפול יתבצעו ברכב עצמו או באחד מרכיביו" (שם, בפסקאות 9-12). ולסיום, תיקון דרך אינו אלא זה הנדרש באופן פתאומי, כמבטא פעולה הכרחית של נהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר לו להמשיך בנסיעתו (שם, בפסקה 14).

14. המנוח ניסה לעזור לטייץ לתקן את הרכב על דרך דחיפתו בעת שזה נתקע באופן פתאומי אגב נסיעה. הרכב התקול נעצר בנתיב השתלבות הנמצא בצד שמאל של הכביש, והיווה סכנה לרכבים הנוסעים מימינו כמו גם לו עצמו. לכן, אם אין מצליחים להניעו ולהמשיך בנסיעה יש לכל הפחות להזיזו לשוליים הימניים. נסיון זה הוא בדיוק אותו תיקון "שנועד להקטין או למנוע את הסיכון התעבורתי שנעשה אגב נסיעה או לצורך המשך הנסיעה, והכוונה לתקלות אשר מתרחשות במהלך הנסיעה ומחייבות את הנהג לתקנן במהלך הנסיעה בכדי שיוכל להמשיך בדרכו" (ע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (2010) בפסקה 14(ה). הפניקס טוענת כי אין מדובר בתיקון דרך מאחר שבדיעבד התברר שמדובר בתקלה רצינית שלא ניתן היה לתקנה אלא באמצעות איש מקצוע. כזכור, הגדרת ה'שימוש' כוללת רק תיקון דרך ברכב בידי הנוהג בו או על ידי אדם אחר "שלא במסגרת עבודתו". מטרת סייג זה, המוציא מהשימוש את כל אותם תיקונים שנעשים בידי אנשי מקצוע "אינו בא לשלול הכרה בכל טיפול או תיקון מורכב המתרחש ברכב כי אם לתחום את ההכרה לטיפולים או לתיקונים פתאומיים שעשויים להתבצע בדרך – להבדיל מבחירה מלאכותית לבצע בדרך טיפול שדרכו להיעשות במוסך" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 241 (מהדורה 5, 2020). להלן: "ריבלין"). אין חולק שהמנוח לא היה מכונאי רכב או איש מקצוע העוסק בתיקון רכבים, והוא גם לא יכול היה לדעת מה טיב התקלה כאשר יצא וניסה לדחוף את הרכב. לא נטען גם שטייץ התחמק מלתקן את רכבו באמצעות אנשי מקצוע, אלא שארעה תקלה פתאומית שהצריכה תגובה מהירה נוכח הסכנה. משעונה המנוח על כל תנאי הפסיקה לעיל, הוא ביצע ברכב התקול גם שימוש מוכר של תיקון דרך.

15. המסקנה עד-כה היא כי ברגע הפגיעה המנוח עשה ברכב התקול שימוש מוכר, אם בדחיפתו ואם לפי החלופה של תיקון דרך. מכאן, שיש לבחון את מעמדו של אדם שעשה שימוש מוכר ברכב תקוע, אולם נפגע מגורם חיצוני, מרכב חולף שהוא זר לשימוש שנעשה ברכב התקול.

16. כאשר מדובר בנהג של רכב היוצא מרכבו בשל תקלה, עושה בו שימוש מוכר ובתוך כך נפגע מרכב חולף, אין מחלוקת כי האחריות היא על הביטוח האישי שלו לפי סעיף 3(א) לחוק, מאחר שהימצאותו מחוץ לרכב היא בתחום הסיכון שהרכב יצר (פסק דין אלרהאב הנזכר לעיל). אגב, לפי אותו הרציונאל, אם הנהג נפגע מחוץ לרכבו כאשר הוא אינו עושה שימוש מוכר ברכבו, הוא לא ייחשב כ'נוהג' לפי סעיף 3(א) לחוק, אלא 'אדם שנפגע מחוץ לרכב' וחובת הפיצוי תחול על הרכב הפוגע (ראו רע"א 9112/06 בטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (2007). שם, נהג יצא מרכבו כדי לשאול לשלומה של נהגת רכב אחר שבה רכבו התנגש. לאחר שחזר לרכבו הכניס את ראשו מבעד לחלון כדי לבדוק מה שלום בנו, ואז נפגע על ידי רכב חולף. הוא אינו 'נוהג' ברכבו לפי מאחר שלא עשה שימוש מוכר ברכבו, אלא הוא נחשב כ'הולך רגל' ביחס לרכב הפוגע.

17. כאשר מדובר במסייע אקראי, האחריות מתחלקת בין הרכבים המעורבים לפי סעיף 3(ב) לחוק. בע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו (2010) [להלן: "פסק דין אליהו"] נדון מקרה שבו אדם עצר את רכבו בצד הכביש ויצא לסייע בהחלפת גלגל של רכב אחר (הכוונה במסייע אקראי היא לאדם שלא היה קודם לכן הנהג או הנוסע ברכב התקוע). המסייע נפגע מרכב חולף שעה ששכב מתחת לרכב שבו החליף גלגל. נקבע כי המסייע עשה שימוש (תיקון דרך) ברכב התקוע, ולכן האירוע הוא תאונת דרכים הן מבחינת הרכב התקוע, כשם שהוא תאונת דרכים מבחינת הרכב הפוגע. חל סעיף 3(ב) לחוק, ויש לחלק את החבות בין שתי המבטחות.

18. ומה דינו של המסייע שהיה קודם לכן הנוסע ברכב התקוע? (כבענייננו)

המוסד לביטוח לאומי, מגדל וביטוח חקלאי טוענות כי נסיבות המקרה מתאימות לסעיף 3(א) לחוק הפיצויים, וכי האחריות לפיצוי מוטלת אך ורק על הפניקס כמבטחת הרכב התקול שהרי המנוח היה הנוסע ברכב שיצא ממנו כדי לבצע פעולת דחיפה, ונפגע תוך כדי ביצוע פעולה זו הנחשבת שימוש מוכר על פי הדין. מעמדו לעניין הזכות לתבוע פיצוי הוא כמעמד נהג ברכב שנפגע מחוצה לו בעת דחיפתו/תיקון דרך, שתרופתו אצל מבטחת רכבו ואצלה בלבד. מנגד, הפניקס טוענת שברגע הפגיעה המנוח היה "הולך רגל", והאחריות לפצותו היא לפי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים ומוטלת על שלושת הרכבים המעורבים באופן שווה.

19. אין בידי לקבל את טענת הפניקס. מעמדו של הנוסע ברכב, כל עוד המצאותו מחוץ לרכב היתה קשורה בטבורה לשימוש בו והוא עשה בו שימוש, זהה למעמדו של הנהג עצמו, וחל סעיף 3(א) לחוק (השוו: תא"ק (שלום י-ם) 6310-06 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2011) בפיסקה 9. שם, נוסע ברכב יצא ממנו באמצע פקק תנועה כדי לבדוק מה פשר רעש חשוד מכיוון מנוע הרכב, ונפגע מאופנוע חולף. נקבע כי האחריות לפיצוי היא על מבטחת הרכב בלבד. ראו גם ריבלין, בעמ' 403-404, 406).

20.בע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2007) ובדנ"א 9656/07 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ) (2008) (להלן "ע"א אררט" ו"דנ"א אררט" בהתאמה) נדון מקרה שבו נוסעת רכב יצאה ממנו ובעת שהמתינה בשוליים לבן זוגה שעזר בהחלפת גלגל של רכב אחר, היא נפגעה מרכב חולף. נקבע כי הימצאותה מחוץ לרכב שבו נסעה קודם לכן לא היתה קשורה לשימוש בו, והיא לא עשתה בו שימוש במועד התאונה לאחר שהתרחקה מהרכב שבו נסעה ועמדה כשעה לצד הרכב התקוע, כשהיא ממתינה לבן זוגה. יש לראותה כמי שנפגעה מחוץ לרכבה, ואין כלל אחריות על הרכב שבו נסעה (ע"א אררט, בסעיף 4). עם זאת, ומכאן ניתן ללמוד לענייננו, בית המשפט העליון העיר כי שונים היו פני הדברים לו עסק בן זוגה בתיקון הרכב שבו נסעו והיא היתה מסייעת בידו - "אדם שהוסע ברכב ויצא ממנו, עד כדי ניתוק מגע פיסי, עשוי עדיין להיחשב כ"נוסע" לעניין סעיף 3(א) לחוק הפיצויים, כך שתישלל האפשרות לתבוע את נהגו של הרכב האחר (ומבטחו), והאחריות תיפול כולה על הנוהג של הרכב שבו נסע (ומבטחו). אולם כמו לגבי הנוהג, כך גם לגבי הנוסע, נדרש כי הימצאותו של הלה מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו" (שם, שם). ברע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (2018) נוסע ירד במדרגות אוטובוס, ניתק ממנו מגע והספיק לרוץ 2.2 מ' בטרם נפגע על ידי רכב חולף. נקבע כי השימוש שלו באוטובוס כבר הסתיים בעת שנפגע, ואין להטיל אחריות על מבטחת האוטובוס. שלא כמו בפסק דין פלוני, כאן המנוח לא סיים את השימוש ברכב התקול, גם אם לא נגע בו פיסית.

21.בעניין אליהו הנזכר לעיל (מסייע מזדמן שעזר בהחלפת גלגל ונפגע מרכב חולף) בית המשפט ציין כי הנפגע אינו נחשב "נוסע" ברכב שבו החליף גלגל, במקרה שבו לא שהה בו קודם לכן, ולא היתה לו כוונה לעשות זאת לאחר מכן (אליהו, בפיסקה 7) והטיל את האחריות על שתי המבטחות לפי סעיף 3(ב) לחוק. ללמדך, שלו היה מדובר בנוסע ברכב – האחריות היתה לפי סעיף 3(א) לחוק, על מבטחת הרכב התקוע.

22.בע"א 8090/19 אוחנה נ' פלונית (2018) נדון עניינו של מסייע אקראי שנהרג כתוצאה מפגיעת רכבת בעודו מנסה לסייע לטרקטורון (שבו לא נהג או נסע קודם לכן) שנתקע על המסילה. בית המשפט העליון הפנה לחוק ולפסיקה המבחינים בין 'המשתמש' ברכב (הוא הנוהג – ראו סעיף 2(א) לחוק הפיצויים) לבין מי שעושה 'שימוש ברכב', כאשר להבחנה זו יש נפקות לענין החובה לפצות את הנפגע. וכך, " במקרה שתאונה נגרמה אגב טיפול או תיקון דרך ברכב. ככל שהנפגע הוא "המשתמש" יחול סעיף 3(א) לחוק: "בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו". על פי סעיף זה מבטחת הרכב של הנהג הנפגע היא שתישא במלוא האחריות בגין נזקים שנגרמו לו, וכך גם לגבי כל הנוסעים ברכב זה. לעומת זאת, אם הנפגע אינו "המשתמש" ברכב אלא מי שעשה בו "שימוש" – למשל אדם אחר שנקלע למקום וסייע בתיקון או טיפול דרך ברכב – ואגב כך נפגע בתאונה בידי רכב חולף, אזי יחול סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים..." (שם, בפיסקה 4) [הדגשות אינן במקור]. באותה הפרשה, הנפגע היה אדם אחר שנקלע למקום, ולכן חל סעיף 3(ב) לחוק.

במקרה שלפניי, המנוח לא היה 'זר' (מהפן המשפטי) לרכב התקול, הוא אינו אותו "אדם אחר שנקלע למקום" כאמור בסיפא של הציטוט לעיל, אלא נוסע ברכב התקול. לכן, לפי הרישא של הציטוט, חל סעיף 3(א) לחוק, שמטרתו היא לייחד את האחריות כלפי הנוסע לנוהג של הרכב, ובתוך כך לשלול את אפשרות התביעה כלפי רכבים אחרים המעורבים בתאונה (ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 297 (מהדורה 4, 2013) סימן 314; בעמ' 299 סימן 316; בעמ' 300-301 סימן 319; ובעמ' 304-305 סימן 322-323 סיפא).

23.הפניקס הפנתה להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 24) התשע"ב – 2012 אשר ביקשה להשוות את מעמדו של הנוסע שנפגע מחוץ לרכב בו נסע תוך כדי נסיון לתקנו, למעמדו של בעל רכב שיצא לתקנו, כשאלו כאלו יפרעו על נזקיהם ממבטח הרכב. הצעת החוק לא עברה, אך לא ראיתי בכך כדי לשנות מהפסיקה הברורה בנושא.

24.טרם סיום; הגם שאני מקבלת את העמדה העקרונית לה שותפים המוסד לביטוח לאומי, מגדל וביטוח חקלאי, כי יש להחיל בנסיבות העניין את סעיף 3(א) לחוק, אדגיש כי חיובה של הפניקס הוא בשל אחריותה לנוסע ברכב שאותו היא ביטחה, שלא סיים את השימוש בו הגם שהיה מחוץ לרכב. אין לראות במנוח כנהג ברכב התקול (כפי שטענה מגדל). המנוח אמנם דחף את הרכב מאחור, אולם טייץ נותר ישוב בו, ועל פי עדותו של רס"מ סולומון, בוחן התנועה המשטרתי שחקר את התאונה ואף העיד בבית המשפט, כדי להניע רכב תוך כדי דחיפה, על הנהג להיות בתוך הרכב ומעורב בביצוע פעולות שונות כשילוב להילוך ולחיצה על המצמד (רס"מ סולומון, בעמ' 115 שו' 23-30). וממילא כבר נפסק כי מי שמסייע או משתתף בטיפול/תיקון הדרך, השתתפותו אינה מעבירה אליו את השליטה או הפיקוח על הרכב ואינה הופכת אותו ל'נוהג' או ל'נוהג נוסף' לנהג שברכב (פסק דין אליהו, בפסקה 7).

25.לסיכום; סעיף 3(א) קובע כי מקום שבו היו מעורבים בתאונה מספר כלי רכב, כל 'נוהג' (ולעניין זה, כעת, טייץ הנוהג ברכב התקול והמבטחת שלו) אחראי לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו. המנוח, למרות שיצא מהרכב התקול, הימצאותו מחוץ לרכב היתה קשורה בטבורה לשימוש מוכר בו – דחיפה ותיקון דרך. השימוש לא הופסק על ידו גם בעת הפגיעה, ולכן כנוסע ברכב האחריות היא על מבטחת הרכב, הפניקס.

26.בשולי הדברים; לו היתה תחולה לסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים ומדובר היה בתאונה המערבת מספר כלי רכב שאת חובת הפיצוי יש לחלק ביניהם, היתה עולה השאלה האם הניסאן הוא בגדר "רכב מעורב" החב בהשתתפות ("...רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע"). אין מחלוקת כי היה מגע פיזי בין שלושת הרכבים, כולם נפגעו – הרכב הפוגע, הרכב התקול והניסאן. אין גם מחלוקת כי הרכב הפוגע והרכב התקול חבים בהשתתפות, שכן המנוח נדחף לעבר הרכב התקול על ידי הרכב הפוגע. המחלוקת היא באשר לניסאן.

ביטוח חקלאי, באמצעות חוות דעת מומחה (מר אליהו ברמי, בוחן תאונות דרכים) טוענת כי מדובר במספר ארועי התנגשות: ראשית הרכב הפוגע פגע במנוח, לאחר מכן ברכב התקול ולבסוף ברכבה, הניסאן. לפי תיזה זו, הפגיעה בניסאן היתה לאחר הפגיעה במנוח, ובכך – למרות המגע הפיסי בין שני הרכבים - נותק הקשר הסיבתי בין הפגיעה במנוח לפגיעה המאוחרת בניסאן (ע"א אררט בפיסקה 5 ובדנ"א אררט בפיסקה 2). וכל זאת למרות הערכתו של מר ברמי כי מרגע ההתנגשות הראשונה במנוח ועד להתנגשות בניסאן חלפו 0.5-3 שניות (עמ' 105 שו' 18).

מגדל, על יסוד חוות דעת מומחה מטעמה (מר דורון פת, מומחה בתחום פענוח ושחזור תאונות דרכים) טוענת כי התאונה היא מסכת ארועים אחת, וההתנגשות בין שלושת הרכבים היתה בו-זמנית או כמעט בו-זמנית (הפרש של עשירית ומאית השניה, בעמ' 24 שו' 15), כך שיש לחלק את האחריות לפיצוי בין שלושת המבטחות באופן שווה.

כפי שציינתי גם בפרק העוסק בתשתית העובדתית, לעניין זה של סדר הפגיעות והאם הן בבחינת פגיעה אחת או מספר פגיעות היתה עשויה להיות חשיבות לו החיוב היה לפי סעיף 3(ב) לחוק והיה נקבע כי המנוח נפגע בהיותו מחוץ לרכב, אלא שחל סעיף 3(א) לחוק ולכן הדיון במחלוקת שבעטיה הוגשו חוות הדעת, מתייתר.

משנקבע כי האחראית לכל הפיצוי היא הפניקס, יש להידרש לגובו.

הפיצוי

בתביעה העיקרית

27.על הפניקס להשיב למגדל את החלק שזו האחרונה שילמה לאלמנה, סכום של 31,390 ₪ שבצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין החלקי (1.6.19) ועד היום מגיע לסך של 32,600 ₪.

בתביעה ההסכמית של המוסד לביטוח לאומי

28. בין המוסד לביטוח לאומי (להלן: "התובע") לבין הפניקס נחתם הסכם לפיו התחייבה הפניקס לפצות את התובע באותם מקרים שבהם היא אחראית לפצות נפגעים מכוח חוק הפיצויים, ועשויה להיות אחראית לפצות את התובע מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 (להלן: "ההסכם", הכולל גם מכתבים ונספחים שנחתמו לאחריו (ראו נספח 1 לתיק המוצגים של התובע).

29.בתאריך 31.10.18 התובע שלח לפניקס דרישת תשלום בהתאם להסכם. דרישתו כללה פיצוי בגין תשלומי העבר ואילו את סכום הגמלאות לעתיד היוון לפי ריבית של 2%. משלא שולם לו דבר, הגיש בשנת 2019 את ההתביעה ההסכמית הכוללת את גמלאות העבר, גמלאות העתיד לפי ריבית היוון של 2% ואף הוסיף ריבית הסכמית על כל הסכום, בהתאם להוראות ההסכם.

במהלך ניהול התיק ובשל פסיקה חדשה בנושא, התובע תיקן את דרישתו והסכים לחשב את שעור ההיוון של גמלאות העתיד לפי ריבית של 3% (ובכך להקטין את החיוב).

עם זאת, אין בשינוי הריבית כדי לשנות מהעובדה כי הדרישה המקורית נשלחה עוד בשנת 2018, והפניקס לא שילמה דבר, שהרי גם אם חלקה על ריבית ההיוון יכולה היתה לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, להקטין את חיובה על פי ההסכם (שמטרתו היתה למנוע התדיינויות משפטיות בין הצדדים) באופן שלכל היותר תתווסף ריבית הסכמית רק על הסכום השנוי במחלוקת (כ - 15,000 ₪). אולם, היא לא שילמה דבר, ולכן את הריבית ההסכמית יש לחשב לפי ההסכם, מתום 45 ימים לאחר תאריך משלוח הדרישה (קרי 45 ימים מתאריך 31.10.18).

30. על פי ההסכם על נספחיו, כאשר הנפגע הוא "הנוהג בכלי הרכב" המבטחת תשפה את התובע ב – 55% מסכום הגמלאות, ואילו כאשר הנפגע "אינו הנוהג בכלי הרכב" השיפוי יעמוד על 80% מסכום הגמלאות. המונח "נוהג" לא הוגדר בהסכם, והצדדים לא התייחסו לסיבה בעטיה יש הבחנה בין נוהג לבין מי שאינו נוהג שממנה ניתן היה אולי ללמוד על כוונתם בהסכם. לכן, משנקבע כי המנוח לא היה הנוהג, כפשוטו, ברכב התקול, אלא נוסע בו, הרי ששעור השיפוי יעמוד על 80%.

31. א. לאור התיקון בריבית ההיוון, מ – 2% ל – 3%, התובע אימץ את חוות דעתו מתאריך 29.12.19 של האקטואר אייל בוכבינדר מטעם הפניקס (צורף כנספח ג לכתב ההגנה של הפניקס) והסכים כי הסכום הנקוב שם ביחס לגמלאות העתיד (המחושב, כאמור, לפי 3% ריבית) יעמוד על 234,107 ₪ נכון ליום הדרישה, 31.10.18 (לפני הכפלה ב – 80%) [ראו הודעת התובע מתאריך 22.4.21).

ב. אשר לגמלאות העבר עד לתאריך 31.10.18 - בכתב התביעה נקב התובע בסכום של 167,168 ₪ (לפני הכפלה) (ראו סעיף 5 לכתב התביעה). התובע חזר על סכום זה גם בהודעתו לבית המשפט מתאריך 22.4.21.

אלא שהפניקס טענה בהודעתה לבית המשפט מתאריך 10.5.21 כי חישוב זה שגוי מאחר שהתובע לא קיזז מתשלומי העבר את קצבת הזיקנה, כך שהדרישה לעבר (לפני הכפלה) צריכה לעמוד על 105,592 ₪ בלבד. בסיכומיה, שהוגשו לאחר הודעה זו, הפניקס שוב לא חלקה על סכום העבר (והתייחסה רק לסוגיית מועד הריבית ההסכמית ולשיעור השיפוי). מכאן שסכום הדרישה הכללי עומד על 401,275 ₪ (167,168 ₪ [עבר] + 234,107 ₪ [עתיד]), נכון לתאריך 30.10.18. ולאחר הכפלה ב- 80%: 321,020 ₪. סכום זה בצירוף ריבית הסכמית מתאריך 31.10.18 מגיע נכון לתאריך 22.4.21 לסך כולל של 392,863 ₪ (ראו הודעת המוסד לביטוח לאומי מתאריך 22.4.21).

סוף דבר

32.ת.א 16445-07-15 (תביעת האלמנה) -

א. התביעה נגד נתבעים 2 ו – 4 (הנהג ברכב התקול והפניקס שביטחה את השימוש ברכב), מתקבלת.

התביעה נגד נתבעים 1 ו – 5 (הנהג ברכב הפוגע ומגדל) ונגד נתבעים 3 ו – 6 (נהג הניסאן וביטוח חקלאי), נדחית.

ב. מאחר שהאלמנה כבר פוצתה במימון ביניים על ידי נתבעת 4 (הפניקס) ונתבעת 5 (מגדל), על נתבעים 2 ו – 4 (הנהג ברכב התקול והפניקס), יחד ולחוד, לשלם לנתבעת 5 (מגדל) 32,600 ₪ שזהו הסכום שנתבעת 5 שילמה במקומם.

ג. נתבעים 2 ו – 4 (הנהג ברכב התקול והפניקס), יחד ולחוד, אף ישאו בשכר טרחת עורך דין (13% ומע"מ) לנתבעים 1 ו – 5 4,960 ₪ ולנתבעים 3 ו – 6 4,960 ₪ (סך הכל 9,920 ₪).

כן ישאו נתבעים 2 ו – 4, יחד ולחוד, בהוצאותיהם של נתבעים אלו (על פי קבלה או רשומה ממוחשבת).

ד. הסכומים בס"ק (ב-ג) ישולמו תוך 60 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

33.ת.א 53589-10-19 (תביעת המוסד לביטוח לאומי) -

א. התביעה נגד נתבעת 1 (הפניקס), מתקבלת.

נתבעת 1 (הפניקס) תשלם לתובע סכום של 392,863 ₪ בתוספת ריבית הסכמית מתאריך 22.4.21 ועד לתשלום המלא בפועל.

ב.כמו כן, נתבעת 1 (הפניקס) תישא בשכר טרחת התובע בסכום של 92,000 ₪ (20% ומע"מ) וכן בהוצאותיו (על יסוד קבלה או רשומה ממוחשבת). מדובר בתביעה כספית על יסוד הסכם (ולכן אינה מוגבלת בתעריף שכר הטרחה שבחוק הפיצויים) שהתנהלה עד-תום, כולל 3 ישיבות הוכחות (השוו להחלטת כבוד השופטת טולקובסקי בת"א (מחוזי מרכז) 64718-12-17 פלונית נ' שור (2020) בפיסקה 9).

ג. התביעה נגד נתבעת 2 (מגדל), נדחית. מאליה נדחית גם ההודעה לצד שלישי ששלחה לצד השלישי (ביטוח חקלאי).

התובע ישא בשכר טרחת עורך דין נתבעת 2 (מגדל) בסכום של 20,000 ₪, וכן בהוצאותיה (על יסוד קבלה או רשומה ממוחשבת).

נתבעת 2 (מגדל), שולחת ההודעה לצד שלישי, תישא בשכר טרחת הצד השלישי (ביטוח חקלאי) בסכום של 20,000 ₪ וכן בהוצאותיו (על יסוד קבלה או רשומה ממוחשבת).

ד. הסכומים הנקובים בס"ק (ב-ג) ישולמו תוך 60 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק דין זה לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ט תשרי תשפ"ב, 05 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.