תביעה להחזר כספים שנגבו שלא כדין ולפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת במסגרת הליכי מימוש משכנתא שננקטו כנגדה, לאחר שלא עמדה בתשלום החזרי הלוואות שנטלה מהנתבעת 1.
-
התובעת נטלה ביום 24.12.09 הלוואות מהנתבעת 1, חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, בסכום כולל של 470,000 ₪ [להלן: "ההלוואה"].
-
הנתבע 2 הוא מנהלה של הנתבעת 1.
-
הנתבע 3 הוא עורך דין שייצג את הנתבעת 1 בהליך גביית החוב שנוצר כתוצאה מאי החזר ההלוואה ושימש ככונס נכסים למימוש דירת מגורים שבבעלותה.
-
הנתבעים הגישו הודעה לצד שלישי כנגד עורך הדין שאימת את חתימת התובעת על מסמכי ההלוואה. ההודעה נדחתה בהסכמה, לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים.
-
אין מחלוקת כי התובעת לא עמדה בהחזרי ההלוואה ותוך זמן קצר ממועד תחילת ביצוע תשלומי ההחזר, הפרה את ההסכם.
-
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאופן שבו חושבה יתרת ההלוואה במועדים שונים, החל ממועד העמדת ההלוואה לפירעון ובמהלך הליכי הגביה – עד לסיום מימוש דירת המגורים וחלוקת כספי התמורה.
-
לטענת התובעת, הנתבעים ביצעו חישובים שקריים של יתרות החוב באופן מכוון, על מנת להביא למצב בו לא תינתן לה האפשרות לפרוע את יתרת החוב בעצמה. בדרך זו, הצליחו לממש את דירת המגורים ששימשה כבטוחה להלוואה ולגבות ממנה סכומים גבוהים שלא כדין. לטענתה, הנתבעים הטעו במכוון את רשמת ההוצל"פ שדנה בתיק וגרמו לכך שהתקבלו החלטות שגויות, הן ביחס למימוש הדירה והן ביחס לאופן חלוקת כספי התמורה.
התובעת טוענת כי הסכם ההלוואה עצמו אינו עומד בתנאי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 [להלן: "החוק"].
התובעת העלתה טענות רבות כנגד התנהלות הנתבע 3 ככונס נכסים, לרבות בהטעיה מכוונת של רשמת ההוצל"פ, אי דיווח על תשלומים שהתקבלו לפירעון ההלוואה, מחדלים בהמצאת הודעות לתובעת במסגרת תיק ההוצל"פ ועוד.
טענות נוספות הועלו נגד הנתבע 3 הן ביחס לאופן מימוש הדירה ופינוי המיטלטלין תוך גרימת נזקים שהוערכו על ידה בסך 100,000 ₪.
-
התביעה היא להשבת הכספים שנגבו שלא כדין ולפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה.
-
הנתבעים מכחישים את כל טענות התובעת.
לטענתם, הסכם ההלוואה עומד בתנאי החוק, כל חישובי היתרות נעשו בהתאם להסכם ההלוואה ודווחו כדין ללשכת ההוצל"פ. הנתבעים מכחישים כי הטעו באופן כלשהו את רשמת ההוצל"פ ומכחישים שגרמו לתובעת נזקים כלשהם, לרבות לא למיטלטלין שהיו בדירה.
הנתבעים טוענים, כי התובעת כבולה בסדרת מעשי בית דין והשתקי עילה ופלוגתה המונעים ממנה להעלות את טענותיה השונות כנגד נתבעים 1 ו- 3.
הסכם ההלוואה והפרתו
-
ביום 24.12.09 נחתם בין התובעת לנתבעת 1 הסכם ההלוואה לפיו הנתבעת 1 תלווה לתובעת סכום של 470,000 ₪ אשר יוחזר ב – 26 תשלומים חודשיים שווים החל מחודש אוקטובר 2010 – כ – 10 חודשים לאחר העמדת ההלוואה.
-
ריבית ההלוואה נקבעה בשיעור 9.42% לשנה. ריבית הפיגורים נקבעה בסך 11.3% לשנה.
-
דירת מגורים המצויה ברח' בן אליעזר 30 בראשון לציון שימשה כבטוחה להחזר ההלוואה בנוסף לבטוחות נוספות.
-
התובעת החלה בתשלום החזרי ההלוואה אך כבר לאחר ביצוע התשלום הראשון [שאף הוא שולם באיחור], לא שילמה את התשלומים שלאחריו.
-
תיאור התחמקויות התובעת מקיום התחייבויותיה והתנהלותה לאחר מכן מפורט בסעיף 11 לתצהירה של הגב' מירי רוזנברג מטעם נתבעת 1.
-
בעקבות ההפרה המתמשכת של הסכם ההלוואה, העמידה התובעת את ההלוואה לפירעון מידי והעבירה את הטיפול בגביית החוב לידי הנתבע 3.
-
לטענתה של הגב' רוזנברג יתרת החוב נכון ליום 13.6.11 הייתה 680,450 ₪ ואופן החישוב מפורט במוצג 18 לתיק המוצגים.
הליכי הגביה
-
ביום 5.7.11 נפתח תיק הוצל"פ שמספרו 17-10237-11-3 למימוש שטר המשכנתא ששימש כבטוחה להחזר כספי ההלוואה.
-
לאחר שנודע לתובעת דבר פתיחת תיק ההוצל"פ, שילמה לנתבעת 1 ביום 15.8.11 סכום של 87,420 ₪. הבטחות התובעת לתשלום סכומים נוספים לא קוימו [מוצג 33].
-
במסגרת הליכי גביה, החל הנתבע 3 במימוש הדירה ששימשה כבטוחה להלוואה והתמנה ככונס נכסים לצורך כך.
-
לתובעת טענות רבות כנגד התנהלות הנתבע 3 בתיק ההוצל"פ ובהן טענה כי לא דיווח על ביצוע התשלום הנ"ל ולא דאג להקטנת קרן החוב בהוצל"פ. יצוין, כי קרן החוב הוקטנה בסופו של דבר בהחלטה מאוחרת של רשמת ההוצל"פ.
כמו כן הועלו טענות בדבר אי המצאת הזמנה לתובעת להשתתף בהתמחרות, העלאת טענות כנגד ניסיונה לפדות את הבטוחה בעצמה וכנגד מצגים שהוצגו לרשמת ההוצל"פ שהביאו להחלטות שגויות ובסופו של דבר לאישור המכר לרוכשים שזכו בהתמחרות שנערכה ולחלוקת כספי התמורה.
-
צודק הנתבע 3 הטוען בסיכומיו, כי כל טענות התובעת כנגד התנהלותו ככונס נכסים נדונו כבר על ידי רשמת ההוצל"פ והחלטותיה בעניינים אלה הן החלטות חלוטות שאין בית משפט זה מוסמך לדון בהן אלא במסגרת הליך בשל בקשת רשות ערעור על החלטת רשם הוצל"פ.
התובעת אכן נקטה בהליך זה ובקשת רשות ערעור שהגישה על החלטת רשמת ההוצל"פ המאשרת את מכר הדירה – נמחקה בהסכמה [רע"צ 33498-10-12].
-
גם טענות הנתבעת 1 למעשה בית דין בכל הנוגע לצורך בנקיטת הליכי גביה, ביצוע ההליכים בפועל וההוצאות הכרוכות בהן – מוצדקות.
כל טענות התובעת בנוגע למכר הדירה, שוויה לצורך מכירה, אישור המכר ואישור שכר הכונס, נדונו במסגרת תיק ההוצל"פ והוכרעו.
-
לכן, אינני מוצא מקום לדון בכל אותן טענות שהועלו כבר במסגרת הליכי ההוצל"פ והן נדחות מחמת מעשה בית דין.
-
אדגיש, כי גם טענות התובעת בנוגע לשווי הדירה לצורך מכירה, טענה בגינה דורשת התובעת סעד כספי – נדחית לאחר שרשמת ההוצל"פ אישרה את מכר הדירה במחיר שנמכרה.
-
דירתה של התובעת נמכרה תמורת סכום של 2,095,000. בהחלטה מיום 9.10.12 אושר המכר לקונים [מוצג 88 למוצגי נתבע 3] וביום 28.10.12 ניתן על ידי רשמת ההוצל"פ צו מכר פורמאלי [מוצג 90 למוצגי נתבע 3].
-
מתוך סכום זה, הועבר לנתבעת 1 934,808 ₪ ולנתבע 3 כשכר כונס נכסים כ- 220,000 ₪ כולל מע"מ.
הסכם ההלוואה מול חוק הלוואות חוץ בנקאיות
-
אין מחלוקת בין הצדדים כי הריביות הקבועות בהסכם [9.42% וריבית פיגורים של 11.3% לשנה] אינן חורגות מהריבית המרבית הקבועה בחוק.
-
אלא שבחינת סכום ההלוואה אל מול הסכומים שנגבו מהתובעת מצביעים על כך שנגבו סכומים גבוהים בהרבה מהסכומים המותרים בחוק.
-
הגב' מירי רוזנבגרג, העדה מטעם נתבעת 1, העידה בתצהירה כי התחשיבים של גובה החוב מבוצעים על ידי תוכנה מיוחדת להלוואות המשמשת את הנתבעת 1. את התחשיבים, כך העידה הגב' רוזנברג, ערכה בעצמה באמצעות תוכנה זו ועל סמך ההסכם בין הצדדים. [סעיף 14 לתצהירה].
-
על מנת להבין את הבעייתיות בתוצאת החישוב ניקח לדוגמא את יתרת החוב נכון ליום 20.5.12 – 778,629 ₪.
נזכור, כי התובעת נטלה הלוואה בסך 470,000 ₪ בסוף דצמבר 2009, שילמה על חשבון יתרת ההלוואה סכום מצטבר של כ – 140,000 ₪ ונותרה לה יתרת חוב של 778,629 ₪ בתוך שנתיים וחצי. על פני הדברים ניתן להבחין כי חישוב יתרת החוב לא מתבצע על בסיס הריביות הנקובות בהסכם ההלוואה.
תמונת המצב במועד אישור מכר הדירה [אוקטובר 2012] בעייתית עוד יותר. עיון בתדפיסי יתרות ההלוואות נכון לתאריך 20.10.12 כפי שהוצג על ידי נתבעת 1 [מוצג 39 לתיק המוצגים מטעמה] מגלה כי יתרת החוב של התובעת נכון לאותו מועד הוא 555,990 ₪ - כולל ריבית פיגורים. סכום נוסף של 376,253 ₪ התווסף לחוב כ"תוספת פרעון מוקדם – שיעור (ב-%) 57.84".
כך התברר, [ראו גם עמ' 99 לפרוטוקול ואילך], כי מקור הפער בסכומים והוא חיוב כספי נוסף המכונה בשם "עמלת פירעון מוקדם".
-
ובמה דברים אמורים - סעיף 26 להסכם ההלוואה הוא סעיף העוסק במקרים בהם רשאית הנתבעת 1 להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי. כפי שנראה בהמשך הדברים, סעיף זה הוא מקור המחלוקת שנוצרה והאופן שבו נוסח, טומן בחובו מלכודת, אשר ניתן באמצעותה לגרום להגדלת יתרות החוב באופן מלאכותי שאינו מתיישב עם הוראות החוק.
סעיף 26 להסכם ההלוואה קובע כי במקרים מסוימים [הרלוונטי לנו הוא אי פירעון 2 תשלומים ויותר], רשאית הנתבעת 1 להעמיד את יתרת ההלוואה לפירעון מידי.
לאחר כל סעיפי המשנה של סעיף 26, מופיע סעיף 26א. ובו הוראות בדבר הדרך שבה תחושב יתרת החוב, ואלו רכיבים יכללו בה. בין יתר הרכיבים, מופיעה בסעיף 26.1.א. ג. – "עמלת פירעון מוקדם" [וכך גם בשני סעיפי משנה נוספים תחת סעיף 26א.].
מה היא עמלת הפירעון המוקדם?
הדבר לא מובהר בגוף הסכם ההלוואה אלא בנספח ד'.
-
בנספח ד' להסכם, בטבלה המפרטת את עמלת הפירעון המוקדם, ניתן לראות כי שיעור העמלה מתוך יתרת ההלוואה הולכת וגדלה על ציר הזמן. כך עמלת הפירעון המוקדם בחמשת החודשים הראשונים של ההלוואה היא בשיעור 8.51% מהיתרה ואילו בחודש ה – 36 להלוואה העמלה עומדת על לא פחות מ – 61.24% מיתרת ההלוואה.
-
יש להסביר – עמלת פירעון מוקדם במובנה הקלאסי היא מעין פיצוי מוסכם שנועד לפצות את המלווה במקרה והלווה יחליט לפרוע את ההלוואה במועד מוקדם מהמועד המוסכם.
רווחיו של המלווה מבוססים על הפער בין עלות "רכישת" כספי ההלוואה לשווי "מכירת" הכספים למלווה, כלומר – הפער בין הריבית שהמלווה משלם לבין הריבית אותה הוא גובה מהלווה.
ככל שתקופת ההלוואה ארוכה יותר, הפער בין הריביות על פני התקופה, יוצר רווח כספי ולכן קיצור תקופת ההלוואה ופירעון מוקדם שלה – מונע מהמלווה את אותו רווח צפוי ביתרת תקופת ההלוואה.
במקביל, ככל שחולפת תקופת ההלוואה והתשלומים מתבצעים כסדרם, יתרת ההלוואה הולכת ופוחתת, כך שלקראת סוף תקופת ההלוואה סכום היתרה נמוך ולכן גם אם עמלת הפירעון המוקדם היא בשיעור גבוה מהיתרה – אין מדובר בסכום משמעותי.
-
אולם – הנתבעת 1 לא עשתה שימוש בעמלת הפירעון המוקדם באופן המקובל, אלא יישמה את אותה נוסחה באופן שנוגד את הוראות החוק ולמעשה גבתה מהתובעת כספים שלא כדין ויוסבר:
הנתבעת 1 קבעה בהסכם ההלוואה חובת תשלום עמלת פירעון מוקדם במקרה והסכם ההלוואה הופר וההלוואה הועמדה לפירעון מידי.
במקרה כזה, בנוסף לחיוב התובעת בריבית פיגורים, מוסיפה הנתבעת 1 ליתרת החוב את אותה עמלת פירעון מוקדם. ונזכור – ההלוואה כלל לא נפרעה, הנתבעת 1 ממשיכה לחייב את התובעת בריבית פיגורים ורווחיה רק גדלים, שהרי ההלוואה מובטחת בשעבוד של נכס מקרקעין.
אילו הייתה הנתבעת 1 פועלת בתום לב, הייתה מעמידה את ההלוואה לפירעון מידי, ומחשבת את עמלת הפירעון המוקדם לאותו מועד. למשל חודש דצמבר 2010. גם אז הדבר היה מנוגד לחוק שהרי שיעור העמלה באותו מועד [לאחד 12 חודשי הלוואה] הוא כ – 20%.
אך הנתבעת 1 פעלה בחוסר תום לב, תוך ניצול העובדה שקשה להתחקות אחרי אופן חישוב יתרת החוב וכך הציגה בכל פעם עמלת פירעון מוקדם בשיעור אחר – לפי מועד החישוב ולא לפי מועד העמדת ההלוואה לפירעון מידי.
וכך, בחודש מאי 2012, 29 חודשים ממועד מתן ההלוואה – עמלת הפירעון המוקדם עמדה על לא פחות מ – 49.33%. בחודש אוקטובר 2012 עמדה העמלה על 57.84%.
-
החוק קובע בסעיף ההגדרות מהי "ריבית פיגורים:
"ריבית נוספת שנדרש לווה לשלם בשל פיגור בתשלום לפי חוזה ההלוואה, בין שנקראת ריבית פיגורים ובין שנקראת בשם אחר; לענין זה לא יובאו בחשבון הוצאות סבירות ממשיות שהוציא המלווה לגביית התשלום שבפיגור;".
-
הנה רואים אנו כי הנתבעת 1, בחוסר תום לב, חייבה את התובעת בריבית פיגורים נוספת לריבית הפיגורים המוצהרת בהסכם ההלוואה. על מנת להסוות את אותה ריבית נוספת, קראה לה בשם "עמלת פירעון מוקדם" ועשתה בה שימוש שלא כדין על מנת להציג יתרות חוב גבוהות בהרבה מיתרות החוב הנכונות.
-
כך הצליחה הנתבעת 1 לגבות מהתובעת בתוך פחות מ – 3 שנים כ – 1,075,808 ₪ [934,808 + 140,000 ₪] בגין הלוואה בסך 470,000 ₪. זאת בנוסף להוצאות גביה ושכר כונס הנכסים.
-
אינני מקבל את טענות הנתבעת 1 בסיכומיה, כי תפקידה הציבורי, כפי שהיא רואה אותו, במתן הלוואות ממקור שאינו עברייני, מצדיק גביית פיצוי מוסכם בדמות "עמלת פירעון מוקדם", בניגוד להוראות החוק.
הדברים תקפים, גם אם מבחינה כלכלית, כפי שטוענת הנתבעת 1, יכולה הייתה להשקיע את כספה באפיקים אחרים.
ככל שהנתבעת 1 סבורה כי מתן הלוואות העומדות בתנאי החוק אינן כלכליות עבורה, יכולה הייתה להימנע מתחום פעילות זה, אך מרגע שהחליטה לפעול בתחום, עליה לנהוג בהתאם להוראותיו.
-
לאור האמור לעיל, אני קובע כי הסכם ההלוואה עליו חתמה התובעת מנוגד לאמור בחוק והאופן שבו יישמה הנתבעת 1 את ההסכם, מנוגד גם לחובת תום הלב המוטלת עליה בקיומו.
משמעות הפרת הוראות החוק
-
בסעיף 9 לחוק נקבעה סמכותו של בית המשפט לקבוע מה הסנקציה הנכונה שיש להשית על המלווה אשר מפר את הוראותיו:
"9.(א)ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין.
(ב)מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) או מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית המשפט להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים על פי סעיפים 5 ו- 6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות הענין."
-
במקרה זה, כאמור לעיל, הנתבעת 1 פעלה בחוסר תום לב בחיוב התובעת בעמלת הפירעון המוקדם ולכן הסנקציה הראויה בנסיבות המקרה הוא ביטול כל אותם חיובים ותשלומים שהם פועל יוצא של התנהלות הנתבעת.
-
למעשה, הסכומים שגבתה הנתבעת 1 כעמלת פירעון מוקדם כפי שיפורט להלן, הם סכומים שנגבו מן התובעת שלא כדין.
כזכור, לטענת התובעת, הנתבעת 1 הציגה לראש ההוצל"פ יתרות חוב גבוהות בהרבה מהיתרה שהיה מותר לה להציג על פי החוק ובדרך זו קיבלה את האפשרות להמשיך במימוש הנכס מבלי שניתנה לתובעת הזכות לפדות אותו בסכום היתרה הנכון.
אילו הייתה התובעת משכנעת, כי הייתה לה יכולת ממשית לפרוע את יתרת ההלוואה הנכונה במועד כלשהו, ניתן היה לדון בטענתה, כי נגרם לה נזק נוסף בדמות הוצאות הגביה ושכ"ט הכונס, סכומים ששולמו מתוך כספי מכר דירתה.
אולם, התובעת לא הביאה ראיה לכך שהייתה לה יכולת כלכלית מעשית לעשות זאת ונזכור כי גם את התשלומים השוטפים לא הצליחה לשלם.
לכן, מכירת הדירה הייתה בלתי נמנעת, אף אם סכום החוב בתיק ההוצל"פ היה נמוך מזה שהוצג על ידי הנתבעת 1.
-
לאור האמור לעיל, הסעד אותו אני מוצא לנכון לקבוע בהתאם לסמכותי לפי סעיף 9(ב) לחוק, הוא ביטול החיובים העודפים והשבת כל הסכום שנגבה מהתובעת כ – "עמלת פירעון מוקדם", קרי – 376,253 ₪ נכון ליום 20.10.12. סכום זה לאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית נכון להיום הוא 408,316 ₪.
-
ויודגש, אינני מקל ראש בכך שהתובעת היא זו שהפרה את הסכם ההלוואה כבר בראשיתו וטעמיה עמה. אולם החוק בא להגן על אותם לווים, באותם מקרים בהם הם נקלעים למצב בו אינם יכולים לפרוע את ההלוואה החוץ בנקאית אותה נטלו מתוך מצוקה כלכלית.
היעדר אחריות מצד הנתבע 3
-
התובעת מפנה אצבע מאשימה כלפי הנתבע 3 בכל הנוגע לדיווחים שדיווח ללשכת ההוצל"פ בנוגע ליתרות ההלוואה. לטעמי שלא בצדק.
-
כפי שהעידה הגב' רוזנברג, את חישובי יתרת החוב היא מבצעת במשרדי הנתבעת 1 בהתאם לנוסחה המצויה בתוכנת מחשב. את היתרה היא מעבירה לעורך הדין החיצוני, הוא הנתבע 3, לצורך גביית החוב.
-
אינני סבור כי תפקידו של עורך דין המקבל תדפיס ובו יתרות חוב לצורך גבייתו, לערוך ביקורת על האופן שבו מחושבת היתרה במחשבי לקוחתו.
-
הדבר אינו נעשה במקרים של תביעות בנקים כנגד לקוחות ולא צריך להיעשות על ידי עורכי דין המייצגים חברות המעניקות הלוואות חוץ בנקאיות.
-
מכל מקום, לא הובאה ראיה לכך שהנתבע 3 היה מעורב באופן כלשהו בקביעת מנגנון חישוב יתרות החוב כפי שהוגשו ללשכת ההוצל"פ.
-
לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבע 3 בגין דיווח יתרות החוב ללשכת ההוצל"פ.
-
האמור לעיל הוא מבלי לגרוע מקביעותי הקודמות, כי טענות התובעת בעניין זה נדונו על ידי רשמת ההוצל"פ והחלטותיה מהוות מעשי בית דין שאין לדון בהם שנית.
הנזקים לרכוש בעת המימוש
-
לתובעת טענות כנגד נתבע 3 אשר שימש ככונס נכסים, גרם לנזקי רכוש בעת פינוי הדירה ואכסון החפצים בתנאים לא ראויים.
-
בכל הנוגע לתנאי האחסון, טענת התובעת נדחית הואיל ובמהלך המשפט התברר כי היא ממשיכה, במשך שנים, לאחסן את החפצים באותו מחסן אליו הועברו על ידי הנתבע 3 ככונס נכסים. אילו התנאים באותו מחסן היו כאלה שעלולים לגרום לנזק, מן הסתם הייתה מוציאה אותם משם לפני שנים. לעניין זה ראו אף מוצג 26 למוצגי הנתבעים בדבר הסכם בין התובעת לחברת האחסנה.
-
בנוגע לנזקים במהלך ההעברה, הנתבע 3 הביא לעדות מטעמו את מר גרשון דקר, קבלן הוצל"פ מורשה בעל ניסיון של 30 שנים בתחום.
-
מר דקר תיאר את האופן בו הוא מפנה דירה:
"אני בזמן שאני מבצע את הפינוי, אנחנו מקפידים לארוז את כל הדברים, חפצים גדולים אנחנו אורזים בניילון, ואת הקטנים מה שמוציאים מהמגירות או מטבח, אנחנו מאחסנים בקרטונים, נכון שזה לא ברמה של העברת דירה שאני ממיינים את כל הדברים לפי הצרכים שלהם , אין לנו זמן לדברים האלה, אין לנו גם כיסוי בכסף לדברים האלה, כדי לבצע דבר שהוא אקסטרה מה שנקרא, אבל בהחלט אנחנו עובדים בצורה מסודרת על פי הדרישות , ואין לנו טענות, זה לא פינוי ראשון שעשינו, ואני לא זוכר שנשברו דברים או ש..., ואני יושב שם כל הזמן ומשגיח עליהם, אני בעצמי לא מבצע את האריזות אבל אני יושב ומשגיח עליהם כל הזמן, לא זכור לי שהיו שם דברים כאלה."
[עמ' 88 שורות 15-23 לפרוטוקול מיום 23.1.18]
-
סעיף 15 לפקודת הנזיקין קובע:
15.לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:
(1)הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;
(2)הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;
(3)הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;
(4)הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;
(5)הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין.
-
לא הוכח כי הנתבע 3 התרשל בבחירתו של מר דקר כקבלן הוצל"פ, לא הוכח כי הנתבע 3 התערב בעבודתו של מר דקר באופן שגרם לנזק ומעשה לא התקיים אף אחד מן החריגים הקבועים בסעיף 15.
-
יתרה מכך, התובעת אף לא הוכיחה כי מר דקר עצמו התרשל בביצוע תפקידו.
-
התובעת לא הגישה חוות דעת שמאי להוכחת נזקים כלשהם שנגרמו לחפצים שפונו מדירתה ולא הציגה כל תיעוד של נזק כאמור, על אף שיש לה גישה מלאה לאותם חפצים.
-
לכן, אין מנוס אלא לדחות את תביעתה בגין נזקי הרכוש.
התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש
-
כאמור לעיל, כל ההחלטות בעניינים שנדונו והוכרעו במסגרת תיק ההוצל"פ אינן עומדות למבחן במסגרת הליך זה. כך גם הצורך במימוש הדירה, פינוי המיטלטלין ואחסונם וההוצאות הכרוכות בכל אלה.
-
טענת התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש במקרה זה אינה במקומה הואיל והתובעת היא זו שגרמה להפרת ההסכם בין הצדדים ולצורך בנקיטת פעולות גביה.
למרות שנקבע, כי הנתבעת 1 גבתה מהתובעת ריבית פיגורים בשיעור העולה על המותר בחוק, עדיין, התובעת יכולה להימנע מעגמת הנפש הכרוכה בהליכי הגביה, אילו הייתה מקיימת את החוזה ועומדת בתשלומים שהתחייבה לשלם על פיו.
-
התובעת הכניסה עצמה לסיטואציה שהביאה בסופו של דבר לעגמת הנפש שנגרמה לה ולכן אינה זכאית לפיצוי בגין רכיב זה.
היעדר אחריות הנתבע 2
-
הנתבע 2 הוא מנהל הנתבעת 1. ההתקשרות בכל הנוגע להסכם ההלוואה היה בין התובעת לנתבעת 1.
כל הפעולות שבוצעו לגביית חובה של התובעת, בוצעו על ידי הנתבעת 1 ועובדיה, בעיקר הגב' רוזנברג ועוה"ד של החברה – הנתבע 3, כל אחד על פי תפקידו וסמכויותיו.
את הנתבע 2 פגשה התובעת פעמים בודדות כאשר לפני מתן ההלוואה הדבר היה בקשר לבדיקת מהימנותה ולאחר מתן ההלוואה הפגישה ביניהם כלל לא עסקה בהלוואה אלא בענייני נדל"ן במוסקבה.
אכן, הנתבע 2 הוא מנהל החברה והוא זה שמתווה את מדיניות מתן ההלוואות ומקבל את ההחלטות בכל הנוגע למתן הלוואות או השקעות כספי החברה באפיקים שונים.
ניתן להניח, כי אופן פעולת הנתבעת 1 בניסוח הסכם ההלוואה וגביית "עמלת הפירעון המוקדם" הייתה בהנחייתו של הנתבע 2.
אולם, אין די בכך על מנת לחייבו באופן אישי בתשלומים אותם חייבת הנתבעת 1 לתובעת.
-
את פעולותיו ביצע הנתבע 2 כאורגן של הנתבעת 1 ובתוצאות החלטותיו צריכה לשאת הנתבעת 1.
אין מדובר בחברה חדלת פירעון ואין מדובר במנהל או בעל מניות המסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה.
-
אף במישור הנזיקי אינני סבור כי יש מקום להטיל על הנתבע 2 אחריות אישית בגין הפרת חובה חקוקה או בגין עוולת הרשלנות.
-
כתב התביעה, שכידוע מגדיר את חזית המחלוקת בין הצדדים, אינו מפרט כל טענה ספציפית כלפי הנתבע 2. כל שנטען הוא כי הוא המנהל והבעלים של הנתבעת 1 [במהלך המשפט התברר כי הוא אינו הבעלים אלא הוריו הם בעלי המניות בנתבעת 1].
-
כידוע, את פרטי הרשלנות הנטענים וטענות בדבר הפרת חובה חקוקה, יש לפרט באופן מפורש בכתב התביעה ובהיעדר פירוט כאמור – דין הטענות שהועלו לראשונה בסיכומים – להידחות.
התוצאה
-
התביעה כנגד נתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת 1 תשלם לתובעת 408,316 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 48,000 ₪ כולל מע"מ.
-
התביעה כנגד נתבעים 2-3, נדחית. התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים 2-3 הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ כולל מע"מ.
-
לאור המסקנות והתוצאה אליה הגעתי, אינני מוצא צורך לדון ביתר טענות הצדדים כפי שפורטו בסיכומיהם, ושאינן נדרשות לצורך הכרעה בתיק.
-
פסיקת ההוצאות נעשתה תוך התחשבות במשך ההליך והיקפו, בסכום שנפסק לתובעת ובסכום התביעה שנדחתה כנגד נתבעים 2-3. כמו כן לקחתי בחשבון את מחדלי הנתבעים בהגשת סיכומיהם במועד שנקבע וריבוי ההליכים סביב מחדל זה.
ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ט, 31 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.
